בשנתיים וחצי האחרונות נהייתי קולנוענית. חובבת, מתחילה, בעצם תלמידה מן המניין ובכל זאת נהייתי. עכשיו לפני הסרט הכי ארוך והכי טרי שיקראו לו "הבודהה מבן יהודה" זה זמן לעצור ולראות האם הכסות הזו מתאימה לי? מתאימה לי באמת כולל כל מה שמגיע עם זה?
תמיד טוב לעצור ולראות, ואיזה כיף שיש לי את התנאים והיכולת לעשות זאת!
ההבנה שבני דורי מנהלים את המדינה הזו (עיין ערך חברתי לשעבר, הסרט שלא הושלם על איילת שקד) היא מטלטלת וכמו מפגש עם מראה. גדלתי. איזה כיף, זכות גדולה להזדקן!
הערב ההוא שבפוסטר, בסוכות, בו הכל התחבר בבית הכנסת בו גדלתי, בו הקרנתי את חיי אחרי שגדלתי שם ונפנתי לצלם בבית הגידול החדש שלי בעין-דור, וואו, איזה סיפור מעצים ומרגש, זכות עצומה.
ואת כל הסרטים האלו לא הייתי עושה לולא איתן. בנזוגי, אהובי, אבי בתי היחידה והייחודית. העובדה שהוא צלם היא כמובן הבסיס, אבל היותו משען, מקור של אמון, יכולת עשייה בלתי נלאית והבנה שבאנו להנות ולשחק בעולם הזה עם כל התנאים, רעים וטובים שיש היא זכות עצומה בזוגיות ובעשייה. הרבה בוחרים לעבוד איתו בגלל האישיות הקסומה והחד פעמית שהוא מסתובב איתה בעולם ואיזה כיף שהוא צלם הבית שגם יודע לשים גבולות, אז יום לאחר הצילומים המדהימים בעין דור בעודנו מעכלים את המרחב של מרכז המדיטציה של תובנה הוא הגיש את התפטרותו הרשמית עד שנקבל תמיכה של קרן קולנוע… תודה לך איתן הרמן שאתה עוזר לי לעצור עד הקרן הבאה…. 🙂
