ארכיון חודשי: ינואר 2015

גלגולי סבתא…. איך אני פוגשת את סבתא שלי 15 שנה לאחר שמתה…

לפני שנה הזמינו אותי להרצות בבית דניאל על הספר שלי "בת של רב" בפני קהילת הגיל השלישי.

כמתבקש מהקהל, דיברתי על סבתא שלי, אחת מכוכבות הספר.

הסבתא שיצרתי, שהאדרתי, שהערצתי, שהשמצתי, שתיעדתי ויחד עם זאת בדיתי את חייה.

הסבתא שביקוריה מארצות הברית היו קסומים, ששנותיה האחרונות לאחר העלייה שעשתה היו מלוות בטענות.

המשפחה שלי עם סבתא כנראה ב1977

המשפחה שלי עם סבתא כנראה ב1977

בין הקהל הייתה אישה עם בתה, נתיבה כפתורי, שבדיוק ביקרה משיקאגו ורכשה את הספר שלי.

כעבור יום היא רשמה לי שכשהניחה את הספר במדף הספרים של בתה, אצלה היא מתארחת, היא מצאה עותק של הספר, חתום על ידי שניתן לבתה שרון! שוב שלוש דורות, שוב גלגולו של סיפור, שוב נשים נודדות בין אמריקה לישראל. דמיון אדיר לספר שלי. את הבת, כלומר הנכדה, הכרתי בכלל דרך עולם המדיטציה הבודהיסטית.

שנה לאחר מכן, כשהבת חזרה לארצות הברית, והאם דווקא לארץ, כתושבת חוזרת, הזמינה אותי נתיבה לחוג ספר אליו היא שייכת ברמת אביב. היא הגיעה עם העותק של בתה עם ההקדשה באנגלית. העותק שלה, עם ההקדשה בעברית נותר בבית בשיקאגו. שוב הגלגול הידוע…. התהפכות היוצרות.

חשבתי שכל-כך מעט אנחנו מעזים להסתכל על הסבתות שלנו כעל בני אדם שחיו ופעלו בעולם והיו להם קשיים קטנים ודילמות גדולות בדיוק כמו לנו. אנחנו נוטים לעשות מהם משהו מיתולוגי מרוחק.

סיפרתי להם שלא מזמן, בחנוכה, דיברתי בבית האבות 'גני עומר' בו התגוררה סבתא בעשור האחרון של חייה.

שם בעומר ממש התרגשתי. היו אנשים שעוד זכרו אותה. הם זכרו אישה אינטלקטואלית, חריפה ומצחיקה. זו הייתה הגדולה שלה. עם השכלה פורמאלית די מינימאלית היא ידעה לעשות רושם מדהים. והיא באמת קראה המון ובעיקר הייתה STREET SMART כדבריה.

סבתא כל-כך רצתה שתהיינה פעילויות באנגלית, ועוד ספרותיות, ועוד כאלו שמכבדות את המשפחה שלה! היא בטוח לא הייתה יכולה לדמיין שיום אחד, אני ארצה על ספר בו היא מככבת. למרות הקושי של דמותה אני די בטוחה שהיא הייתה אוהבת את הספר ובטח לא הייתה מרשה שהייתי מזניחה את התרגום שלו לאנגלית.

כפי שהייתה אוהבת לומר- AS LONG AS THEY SPELL YOUR NAME RIGHT.

את זה שעוד שבוע אנחנו טסים עם שירה להודו, היא בטוח לא הייתה אוהבת אבל כפי שהייתה אומרת, וכך גם פתחתי את הספר שלי :WHAT YOU WANT AND WHAT YOU GET ARE TWO DIFFERENT STORIES

אני רואה את הדמיון של שירה (שרה) עם האופי החכם של סבתא, מנתחת המערכות כמו שסבא נוני, הסבא של שירה קורא לה... (גם צילם את התמונה)

אני רואה את הדמיון של שירה (שרה) עם האופי החכם של סבתא, מנתחת המערכות כמו שסבא נוני, הסבא של שירה קורא לה… (גם צילם את התמונה)

5 רשימות התפרסמו אצלי ב2014, 5 דמויות מחפשות את המחברת שבי, 2 ביקורים בשטחים הכבושים ואיך סוף זה אולי תמיד התחלה של משהו אחר אבל לפעמים המשהו הזה זה סוף.

הכותרת אולי מסבירה את הכל.

ובכל זאת אולי כוחי עדיין במילים.

לפחות תודעתי.

לפחות ההרגל שלי.

לא מאוד הפתיע אותי שפירסמתי רק 5 רשימות בבלוג השנה.

ובכל זאת הפתיע.

איפה הייתי ומה עשיתי? ואיפה היה הצורך לכתוב את זה?

חלק נכתב בחמש מחברות בצבעים שונים. כל אחת מהן הייתה דמות. זו שהכי התמלאה נקראה המספרת. הצהובה.

היום יום תועד ביומן משרדי. אירוני כי אין ולא היה לי מעולם משרד.

והרוב, הו הרוב, הרוב הוגדש לשירה אסתר סאלם, הבּריאה החדשה בעולמי, שמילים לא יוכלו לתארה.

אנחנו לקראת נסיעה ארוכה להודו.

מנגנים את השיר של אהוד בנאי בראש- 'שמרי טוב על עצמך' ומבינים שלוקחים הפעם שלוש דורות על הגב ולמי מכוון השיר?

אומרים את השלומים שלנו, גם לחברים שמעבר לגדרות ההפרדה האמיתיות והדמיוניות.

מה עושים עם החברים שגרים בשטח A?

נפגשים בשטח B, בכפר דיר איסתיא שהוא סוג של בית בארבע וחצי השנים האחרונות.

בית, שעכשיו הכניסה שלו סגורה. שלא לומר חסומה. למה? אין לדעת. אולי לצה"ל פתרונים אבל בטח שלא לבעלי הבית. אפשר לקרוא על החסימה הקודמת כאן פשוט הזוי איך בגלל שהכביש גישה לכפר נמצא בשטח C היינו בשטח צה"ל הם יכולים להחליט מה לעשות איתו ולא משנה שזה משבש את החיים של כל תושבי הכפר שאין להם מושג עד מתי זה יישאר כך.

אז נכנסנו דרך הכפר השכן חארס ופגשנו את החברים הטובים ואיתן גם הלך לראות את החסימה המדוברת שתושבי הכפר בדיוק ניסו בנועם לפרק. הוא הספיק לשמוע את החיילים (שהזדרזו להגיע) אומרים שאם הם התנהגו יפה אז ביום שני יפתחו את החסימה. אם זה לא כיבוש אז לא ברור לי מה זה. הזוי זה בטוח.

העוולות שהכפר הזה סופג לא נגמרות בחסימה הזו ובתג מחיר שהיה שם לפני שנתיים, עוד על דיר איסתיא, הבית שלנו  שנמצא תחת איום מתמיד כאן!

אחרי הביקור הסתבר שחברים טובים מבקרים באריאל. שמנו בצד את התודעה השיפוטית או לפחות ניסינו ונסענו. איזו מציאות משונה. בלי להיכנס לצדדים ודעות, כי גם אותם כיף שאפשר לשים בצד, אסתפק בלומר שהרגשתי מה זה אפרטהייד. אני כמובן הייתי בצד הלבן, אבל זה לא משנה. זה כל-כך מורגש.

לא נהיה פה בבחירות. ואני מצטערת על כך כי רק בבחירות אני לא מתלבטת בכלל. ברור לי בדיוק מי מייצג אותי בכנסת ואני אפילו מרגישה את זה. ורואה את זה. והכוונה היא כמובן לדב חנין.

מאחלת לי להמשיך לייצר חברויות ללא הבדלי דת גזע ומין, לשהות כמה שיותר עם תודעה פתוחה ולא שיפוטית ובכלל לחיות מתוך מקום מסוקרן ואוהב ולא מכווץ ומפחד.

והספר שהיה אמור להיכתב השנה בזכות המלגה בספרייה הלאומית? בינתיים המחברות מחפשות מחברת…. ויודעות שהאושר שלהן לא תלוי בדבר.