Monthly Archives: יוני 2010

קשיי תרגול בימי המונדיאל…

למרות תקופה קצת מבולבלת של לקראת, וגם של אחרי, תקופה מאוד חופשית ואוהבת (ללא נמענים ספציפיים, כלומר כמעט) וגם של רגעים עצובים מאוד מאוד כמו המוות המיותר של שניאור חשין ושל נער שטבע בחוף סמוך לביתי, בשורות מוות שמטלטלות אותי ממש. למרות כל זה ובכלל אני רואה שהמדיטציות שלי עמוקות ושמחות, אפילו אם אני בוכה בהן או מרגישה אימה של חוסר וודאות.

 זה עולה בצורה של ריכוז בנשימה ורגעים של- וואו הנה החיים שלי. אלו החיים שלי, ממש עכשיו, הנה הם. ושוב הם ושוב ושוב בלי סיפור, בלי ציפייה, נשימה ועוד נשימה ועוד. ותשומת לב לזיעה ולתהליך התייבשותה על העור, הנה החיים שלי עכשיו, נחשפים מולי כמו סרט טבע מרתק.

המפגש עם המונדיאל, עם ההזדהות עם קבוצה- מקסיקו, עם המפגש של ניכוס זהויות והזדהות עמוקה איתן, ועם הידיעה שמקסיקו הולכת לפגוש את ארגנטינה (ממש תזוזות של לוחות טקטוניים…) ויהיו צריכים לגייס המון, אבל המון קדושים נוצריים בשביל לחולל איזה נס בשביל העם שהמציא את הנשנוש.

אביב טטרסקי כתב בתגובה שהוא לא אוהב ללכת ברחוב ולהרגיש שהוא חש בדוקהא כל הזמן, אבל אני תוהה אם יש אפשרות שלא.  אני רואה מונדיאל ואני רואה המון סבל. גם אצלי, אבל גם אצל המתחרים והמעודדים והמאמן וכמעט אצל כל הגורמים. מדינות שנכבשות ושכבשו ושהמציאו ויצרו מדינות אחרות, ואני שמחה שנבחרת אלגי'ריה העזה ושמה אמירה פוליטית בין אוהדיה, החזירה את הדוקהא החיצונית למעגל הדוקהא הפנימית שנראית כמו שמחה של אנשים רצים אחרי כדור, אבל בגלל הציפיות וההיאחזות הן כמובן סבל אלא שללא הרוגים.

ובאמת חשבתי שזה יהיה פוסט נקי מפוליטיקה כמו שאביב כתב בתגובתו "אבל אני עוד יותר שונא את המחשבה שאלך ברחוב בלי לזכור את כל מה שמתחולל כאן", אלא תיכננתי לכתוב משהו אישי על הקושי והקלות בתרגול בימים אלו שבשבילי הם גם ימי מונדיאל, למרות שאצל אחרים הם ימי אבל. שרון רז כתב מקסים על שניאור חשין והתמונות שם הם כל-כך דהרמה, כל-כך חיות. רציתי לכתוב תגובה בשם "כל הארץ רימונים רימונים" ולהשתתף בצערו של שרון. הייתי גם כותבת שהתמונות והמציאות פה הם  תילי תילים של אי-ודאות, מתיקות וסכנה שזורים באדום אדום הזה, כמו הוידיאו ארט המדהים שראיתי פעם בניו-יורק של אורי גרשט.

בהזמנה למדיטציה שהייתה היום בסטודיו לוטוס התחשק לי לכתוב וכתבתי כך

לעשות מדיטציה בימי מונדיאל יכול להישמע כדבר מסובך ובלתי אפשרי אבל בעלי ניסיון יוכלו וודאי להבין שזוהי דווקא הקלה לעשות זאת דווקא בשעה שכולם דבוקים למסך כי הדמיו בין מדיטציהן לצפייה הוא עצום. הרי מה אנחנו עושים במדיטציה אם לא משדרים, נאבקים, רצים אחרי כדור המחשבות, או אחר תחושת הנשימה? האם אנחנו לא כועסים על השחקנים האחרים, על ההפרעות והכאבים, האם איננו נכנסים לנעלי השופט, הפרשן, הצופה ורק רוצים לנצח את הזמן, את העולם ולהיות הראשונים בבית. לנוח עם הגביע בחיקנו, עד המשחק הבא…  בואו לשעה של צפייה במשחק הפנימי המרתק ביותר בשידור ישיר. ההבדל הגדול שנותר הוא שאצלנו כולם מנצחים…

ושוב זה מחזיר אותי להתמודדות עם האמירה הבודהיסטית שאין כזה דבר נצחון או הפסד. לכי תגידי את זה למקסיקנים ביום ראשון או לעצמך….

הכי קשה לתרגל זה מול טלפון של אמא, מול הזמנות לאירועים כייפים שמתנגשים, מול מדוזות, מול מוות של רוכב אופניים אלמוני, מול הכוח של ארגנטינה….

ולפעמים שיר עיראקי  שאני מבינה כבר את המילים שלו!!! יכול לסייע ולפעמים הידיעה-תקווה  שהשבוע אולי יקדמו את החזרתו של גלעד שליט ולפעמים לשבת עם הקושי ולחשוב- וואו אלו החיים שלי, ברגע זה ממש.

וכמובן וכמו תמיד הספרות עוזרת, מה עוזרת? היא החיים המקבילים. היא התרופה למחשבה הנכונה אך המאתגרת שיש חיים מקבילים של אנשים שמתחתנים ומוזמנים לחתונות וקונים מפיות באיקאה וכמובן יולדים ילדים ורושמים אותם לגנים בזמן.

מחווה לסאראמאגו וקצת למשחק של פורטוגל- ברזיל שנגמר בתיקו 0 (האם תיקו זה השתנות מתמדת או לא?) בזמן שאני ישבתי במדיטציה ונזכרתי בהתרגשות בשורה הנפלאה הזו מתוך הספר של  "דברי ימי מנזר"

ואם אישה רוצים, הרי היא רק צריכה להופיע עכשיו על הדרך, כמו שאנחנו רואים את בלימונדה, הבאה להתחלק אתו בקור ובגשם, ומביאה אחת מחצאיותיה, ומטילה אותה על ראש האיש, וריח האישה מעלה דמעות לעיניים, אתה עייף, היא שואלת, ודי בכך שהעולם ייהפך לנסבל, כנף חצאית מכסה את שני הראשים, ובקושי ישתוו לה השמיים, שכך יחיה אלוהים עם המלאכים שלנו.

ואם גבר רוצים? ממשיכים לסמוך על אי הוודאות ובינתיים להמשיך לבוא לקראתי בעצמי.

מודעות פרסומת

לראשונה מזה זמן רב אני במיינסטרים!

מקסיקו אהובתי משנת 1996 עת השתחררתי מהצבא, זו שחזרתי אליה שוב ושוב ושוב וכעבור עשור שוב, ניצחה את הצרפתים במונדיאל.
אני שמתרגלת חופש, שמתקשה להזדהות עם הלאומיות הישראלית של 2010 ועם לאומיות בכלל, הוצאתי את דגל מקסיקו מהבית, צעדתי איתו ברחוב, הלכתי לבננה ביץ' ונופפתי בו וקיוויתי והאמנתי שהם ינצחו, מול כל הסיכויים, מול אלופת העולם לשעבר שהייתה במונדיאל שעבר בגמר, הסתמסתי עם חברים ממקסיקו והבטתי בירח המיוחד ומאוד מאוד רציתי שננצח, כאילו גם אני חלק מהאומה ההזוייה הזו וזה קרה!
שמחת ניצחון, שמחה של קונסנזוס, שמחה של עם מושמץ שפעם הצרפתים כבשו. (וגם האוסטרוהונגרים, הספרדים וכיום האמריקאים) שמחה חולפת מלאה בהתניות ובכל זאת שמחה!

וכמובן שמי בכלל רוצה להיות במיינסטרים ומה זה בכלל אומר, והתרגול הבודהיסטי הרי מוגדר כשחייה נגד הזרם ובכל זאת, אני מבינה את הנעימות והבטחון שיש בלהרגיש כמו כולם. לפחות לכמה רגעים, שעות, בטח אם נזכה במונדיאל אפילו כמה ימים,  להרגיש שיש רשת מחוץ לנימים שלי, זה נחמד.

להבין קצת מה זה להיות כמו כולם שצופים באח הגדול או בכוכב נולד ומעודכנים מה קורה, צורכים את מה שכולם צורכים, להרגיש כמו שנהנתי למרות הכל לצפות בסקס והעיר הגדולה 2, כן, כן, זרעי המיינסטרים היו טמונים שם…
לאום ודגל זה פיקציה, זה מסמל נפרדות ותחרותיות ומייצר סבל (למי שלא קרא את הרשימה המצויינת של אביב טטרסקי מוזמן לעשות זאת) ובכל זאת להיות אנדרדוג שמסתובב בתל-אביב עם דגל ולקבל קריאות עידוד מעוברים ושבים שאילולא הייתי אוחזת בדגל אחר, נאמר של חד"ש או פלסטין (צבעים דומים אגב) היו נשמעות שונה לגמרי זה נחמד. להיות קצת שייכת.
מי יודע אולי אכתוב על זה פעם ספר והנה הפתיחה שלו….

תמונה של אהבה- גוואדלחרה, אפריל 2008
זה נשמע מוזר וזה הרגיש מוזר, אבל כל הגוף שלה רחש בידיעה פנימית שאם הייתה לה התמונה הזו, התמונה שחנארו הראה לה ממש בדקות האחרונות לפני שהוא הסיע אותה לתחנת האוטובוס, אז החיים שלה היו נראים אחרת. לגמרי אחרת. לפחות העשור האחרון.
גם עכשיו כשהיא פותחת את התמונה במחשב היא מצטמררת ממה שבוקע ממנה, אפילו שהיא סרוקה וסדוקה כאילו מישהו הביט בה ללא הרף. גם עכשיו התמונה צובטת מקום נשכח של געגוע למרות שהיא כבר הבינה שהיא זכתה לראות אותה, רק בגלל איך שהחיים שלה נראו במהלך העשור שחלף. חיים של בלבול ושנאה עצמית בשנאה עצמית בשנאה וכמיהה כל-כך מציפה למגע עד שהלכה לתוכנית מציאות בטלוויזיה. ואחריה סוף סוף הגיע השקט. ואיתו זרעי הטרנספורמציה. ואיתם האהבה. ואיתה הלב הנשבר. ואיתו החופש. החופש לאהוב ולהיות נאהבת.
והתמונה הגיעה כמַרְאָה, רק בשעה שהיה מה להראות. התמונה הייתה כמו מבוך שילדים צריכים לפענח, להתחקות אחר שביל שתמיד שם, אבל רק הם בעפרונם יכולים לחשוף. מסע של חיים רק בכדי לגלות שהכל היה שם מגולם בתמונה של אהבה.
תמונה שלו ושלה ביחד, יושבים חבוקים על הרצפה. במבט ראשון היא נראתה לה כתצלום של שני זרים, כי חוץ מהחצאית שעדיין ברשותה, היא לא זיהתה דבר, לא זכרה מאום. ובכל זאת התחושה שאם התמונה הייתה ברשותה החיים שלה היו יכולים להיות אחרת. אוהבים יותר.
כך באופן לא צפוי, ברגע האחרון, לא רק שהלב שלה החלים אלא פתאום הוא נהיה שלם, שלם יותר ממה שהיה אי-פעם, שלם ואחר, כמו השתלת לב חדש.
היא באה למקסיקו כדי לכתוב ספר שהיה אמור להתחיל כך-

ארזתי את הלב השבור שלי במזוודה האדומה. את החתיכה המרכזית הותרתי מרצדת אך כבויה כשומרת המסך שלי. כמו בסרט אימה היא תקפוץ מולי כשאנסה סוף סוף להגשים את חלומי ולא תציע שום נחמה, אפילו לא קטנה כמו שהוא היה שואל בחיוך עדין "מה כואב?"

ועכשיו הפתיחה הזו נראית לה מיושנת, שייכת למישהי אחרת, לעולם שבו אין תמונה כזו.

בלומס דיי

על בלומס דיי זכיתי לכתוב בזכות העורכת  של ניו-אייג' פה במדור הכי מושקע בנרג'י

הייתה למה שהתפרסם שם גירסא אחרת ראשונית ונסיונית אבל מכיוון שהיא כתובה בצורה ספרותית ולא כמחווה לסוטרות של הבודהה, העורכת חששה מההתאמה של הסגנון למדור. היא בכל זאת עודדה אותי לפרסם את הגירסא ובכלל את יכולותיי הספרותיות שבימים אלו ממש נבחנות ומטלטלות את נפשי. כן. בדיוק כך.

אז הנה הטקסט המוקדם שכתבתי, לא גמור, ואם חלק ממנו לקראת הסוף יצלצל מוכר הרי זה כי כתבתי חלקים ממנו בעבר בבלוג וישנה גם את הרשימה ההיא על הקשר בין יוליסס לגלעד שליט  שעדיין לא החזרנו הביתה!

היום, השש עשרה ביוני, חוגגים באירלנד ובחלקים נוספים בעולם המערבי את בלומס דיי, מה שנקרא בעברית יומו של בלום. עכשיו כל הקוראים מפשפשים בתאי הזיכרון ומרגישים לא נעים, ואני לא יודעת אם לכתוב "הרשו לי לבשר שזה בסדר גמור שאין לכם מושג ירוק" וכשאני בוחרת לכתוב ירוק, אז אני תוהה אם אנשים יבינו את הקריצה לצבע הלאומי של אירלנד, או שזו "הברקה" מיותרת או פשוט מיד לכתוב שבלומס דיי הוא המצאה ספרותית, יום של יודעי חן ואז אולי אני שוב משדרת שיפוטיות ומעצבנת את הקוראים שלא מבינים מה הקשר בין יוליסס, הספר שהמילה "עב כרס" צנומה לידו, למדור ניו-אייג' ומי בכלל נתן לי לכתוב מדור אישי, ואם אני פותחת בשוויץ שקראתי את יוליסס הנפרש על 841 עמודים וששנה שעברה חגגתי את בלומסדיי בניו-יורק, מה הסיכוי שירצו לקרוא את מה שיש לי להגיד על הקשר בין זרם התודעה הספרותי לבודהה שקיבל שני אזכורים ביוליסס.  אולי זה ירכך את הקוראים אם אומר שבלום הוא יהודי כי הסופר ג'יימס ג'וייס ראה דמיון בין גורל העם האירי לבין העם היהודי? או אזכיר שחוץ מליאופולד בלום אז ג'וייס נכנס גם לתודעה של סטיבן דדלוס, גיבור "דיוקן האמן כאיש צעיר" ושל מולי בלום, אשתו של בלום ואז אנשים ייזכרו בשיעורי ספרות ובפאבים האיריים ובמיניות המפורסמת של מולי בלום ויבינו שאני לא בודה את כל העניין מחרחורי ליבי.

ואולי להתחיל בעניין רכילותי ומשתף ולומר שבמשך כל השנה בה הייתי עם החבר הראשון שלי הוא קרא את הספר הזה בעינויי נפש, אבל שאז לא הערכתי את הגדוּלה שבעניין ובעיקר הייתי מרוצה שיהיה לו על מה לדבר עם אבא שלי שכמובן קרא את הספר ואפילו נתן לו ספר פרשנות באנגלית. אז לא הבנתי למה ספר צריך פרשנות, למה מה זה תלמוד? ומעולם המשפט little did I know לא היה מדויק יותר בכל הקשור ליוליסס.

או אולי לכתוב שיוליסס הוא השם הלטיני של אודיסאוס, דמות מיתולוגית שהתפרסם בעיקר במסעו הביתה. מסע שנמשך עשרים שנה בגלל מלחמת טרויה ועוד סיבות מכשילות אחרות שעליהן אפשר לקרוא באיליאדה ובאודיסאה של הומרוס והאם הפיסקה הזו מחדדת את הקשר של בלומס דיי לניו-אייג', כי הרי מה אנחנו מתרגלים אם לא חזרה שוב ושוב הביתה. אל הגוף, אל המקום היודע, אל הלב הפתוח כמו בית שיש בו מקום לכולם.

אולי לעשות את ההשוואה בין העובדה שכל אדם חושב שלעשות מדיטציה זה הדבר הכי קל בעולם, כולה לשבת בשקט ולהתבונן בתודעה, לבין המחשבה של כל סופר מתחיל שחושב שמה הבעיה לכתוב בזרם התודעה. זרם התודעה הוא כינוי, שמקורו בפסיכולוגיה, לכתיבה שבה מצוטטות מחשבותיו של הדובר והעולם מתואר על פי תפיסתו הסובייקטיבית של המתבונן בו. סגנון הכתיבה שם דגש על נפש הדמויות ולא צריך להיות מחוייב לנארטיב או להיגיון מסויים, כי אם רק לסדר התודעה – האופן בו המחשבות עולות בדובר. מונולוג פנימי, שיח של אדם עם עצמו (למשל אם האדם הוא ספקן או מתלבטן שרוצה לרצות כמוני) ולכן כל מעבר ממשפט למשפט יכול להיעשות בצורה אסוציאטיבית, והגיבור אינו מחויב להסביר דברים מסוימים או לתאר אותם בסדר מסוים. התודעה היא זו שקובעת את חוקי הטקסט. האם זה לא נשמע כמו הדבר הכי פשוט בעולם, חושב לו הסופר הצעיר וממשיך ומרגיע את עצמו שהוא לא צריך להיתלות רק בג'וייס, פוקנר ווירג'יניה וולף (בכל זאת אנחנו בעידן הפמיניזם) הבריטיים ששכללו והגדירו את הז'אנר, אלא שיש גם את הדוגמא של יעקב שבתאי שכתב בשפה הכי תל-אביבית את החיים שלו.

והאם לבאס עכשיו את הסופר בחיתוליו ולומר לו שאחרי שצולחים את יוליסס קשה לחשוב איך אפשר לכתוב או לחדש משהו בעולם או דווקא להראות את הניסיון שעשיתי אני (מלבד הטור הזה) כשניסיתי לכתוב איך זה לחיות במודעות של יום שעובר. ניסיתי להרגיש את הבוקר ומתי הוא מסתיים, להקשיב לצלילים המתקפלים, מתנערים מהלילה, אולי יעזרו לסמן את המעבר. מה יש בבוקר שעושה אותו ראשיתי ומלא אפשרויות. לשים לב כיצד הצהריים נכנס, כמו ציור של רותקו הוא מתגנב בשכבה משלו ופתאום הוא נוכח. איזה ריחות הוא מביא איתו, איזו תחושה של כבדות והרי רק לא מזמן היה בוקר ואיך עכשיו האור כל-כך בהיר. אבל מתחילות להיזרע בו נקודות של צבע, אולי של כהות, איך בכל צהריים יש לפני ויש אחרי והשעה הזאת, המדויקת, של צהרי היום חמקמקה כמו הגדרה בין טוב לרע. לפעמים. וכשמתחילים הצבעים להיטשטש יותר והעייפות הולכת ומשתלטת, אבל גם צבעוניות חדשה נזרקת פנימה, של התעוררות, של ציפייה, לשים לב למאבק של השמש בהיעלמותה שלה. בסנדלים שנחלצים. האם אפשר לחפש בהן שאריות של בוקר? והאם ערב יורד ואיך הוא עושה את זה. איך הוא מכריז על עצמו, באיזו תאורה הוא משתמש וכמה הערכות צריך לכבודו, וכמה איחולים והכרזות, ומתי החשש והספק מתגנבים, מסתכלים לאחור על יום שלם שעבר, יום שהערב חותם, בתוגה, למרות שיש עוד לפניו את הלילה, הוא לא האחרון בשרשרת, אבל משום מה הכי עצוב כשהוא מסתיים. זהו. כיוון הצלילים משתנה, גַדֵל והערב מעריב ומחשיך וכבר אין במה לנער את העייפות ממקומה, החלל מתכהה וסדקים מועטים, הולכים ומתמעטים, של תקווה, של ערנות, נותרים, מקווים שאולי החלומות יסדרו את המחשבות, את כל מה שנחווה היום ואולי יחווה אחרת מחר. ודווקא הלילה החותם, המסרב לגווע, שכמו בציור של רותקו אפשר למצוא בו גוונים של שחור והוא נאבק בתחושה העצמית שהוא פה על מנת להישאר, יודע שרק עוד רגע ייחשף שזה לא נכון. שגם החושך דינו לתום ולגווע.

ואחרי הניסיון שלי האם זה יעזור אם אנסה לעודד את כל האמנים באשר הם ואזכיר שגם בוב דילן נחשב ליוצר המשויך לזרם התודעה וניתן לקוראים לברוח קצת ממילים על צלילים לצלילים באמת? http://www.dailymotion.com/video/x477z_bob-dylan-chimes-of-freedom

 והנה משהו שהתקבל אצלי במייל, אפרופו גלעד שליט ומסעות

נושא: מסע חייו

  

שלום כולם,
ביום ראשון ה-27.6 בשעות בוקר מוקדמות, תצא משפחת שליט למסע ממצפה הילה לירושלים למען שחרורו של גלעד.

במשך כ-12 יום יצעדו נועם ואביבה עם בני משפחה, חברים, אזרחים ואישי ציבור במטרה להבהיר את מה שכבר כולנו יודעים: ארבע שנים זה יותר מדי, והגיע הזמן להחזיר את גלעד הביתה!
המסלול המתוכנן:
27.6 (ראשון) – יציאה בשעות בוקר מוקדמות ממצפה הילה לכיוון נהרייה ועכו
28.6 (שני) – יציאה מעכו לכיוון קריית מוצקין, בה מוצב דגל ענק עם דיוקנו של גלעד, ומשם צעידה לחיפה.
29.6 (שלישי) – יציאה מחיפה לזכרון יעקב
30.6 (רביעי) – יציאה מזכרון יעקב לחדרה
1.7 (חמישי) – יציאה מחזרה לנתניה
2.7 (שישי) – יציאה מנתניה להרצליה
3.7 (שבת) – לא צועדים
4.7 (ראשון) – יציאה מהרצליה לכיוון רעננה
5.7 (שני) – יציאה מרעננה לתל אביב ומשם הסעות לקונצרט למען גלעד של התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של זובין מהטה בכפר עזה
6.7 (שלישי) – עלייה מתל אביב לאורך כביש 1
7.7 (רביעי) – המשך צעידה על כביש 1 לכיוון ירושלים
8.7 (חמישי) – צעידה בירושלים עד לאוהל המחאה שנמצא בסמוך למשכן ראש הממשלה
 
לכל המכותבים למייל הזה, שלוחה אליכם בקשה מעומק הלב ומעוצמתו של חשיבות הרגע:
לרתום את הסטודנטים בקמפוסים (אפילו שזו תקופת מבחנים, נסו שכל קמפוס יירתם ליום-יומיים בהם עובר המסע בסמוך למוסדות הלימוד שלכם).
לרתום את מקומות העבודה שלכם (לא רק לקחת חצי יום חופש כדי להשתתף, גם לעודד את המנהלים להוציא את כל העובדים באופן מאורגן לחלקים שונים במסע).
לרתום את בתי הספר, גני הילדים, תנועות הנוער והמוסדות השונים שאתם נוטלים בהם חלק ומשפיעים בהם.
לרתום את המשפחות שלכם, את השכנים והחברים
 
זה הרגע שבו אנו מחיובים למשימות שגדולות ממטלות היום-יום שלנו, לחייל שנמק בשבי כבר ארבע שנים, לחברה ישראלית יפה שאסור לה לאבד את ערכיה.
זהו מסע חייו של גלעד!
זהו מסע חייב לכל אחד מאיתנו!
 
לפרטים נוספים, שאלות, בירורים, הצעות ועוד
מוזמנים לפנות ולהפנות אליי
יערה- 0528-279-555

 

החיים הישנים שלי

על פרשת השבוע שעבר כתבתי כאן. בניו-אייג' נרג'י. זו הפרשה האחרונה שלי שם, זה היה "מינוי" לשנה וכן חלפה שנה מאז התחלתי לכתוב שם.  אז יש שם נימה של פרידה, של סוף, אבל מה שנחמד בפרשות זה שהן תמיד מתחילות מחדש… וכל עוד יש לנו נשימה, אז גם אנחנו…. אני אמשיך לכתוב שם טור אישי ופה אני חושבת שאכתוב על ההפטרות של הפרשות. נראה, הכתיבה פה מאז המעבר רחוקה ממני. שינוי.

לא הספקתי להגיע לכתוב בבלוג מאז סיפור המשט, נראה לי שזו תקופה של פרידה, שמה שיש לי להגיד יוצא במקומות אחרים, בשתיקות אחרות. מעניין. גם יש  תחושה של "מה אפשר להגיד לנוכח כל זה". אנחנו חיים במציאות לא רגילה, מכאיבה, עם סבל שמגיע מכל הכיוונים ולכל הכיוונים. זה התחוור לי בעוצמה כאשר הלכתי במוצ"ש להפגנה במוזיאון. הגעתי באיחור, ממש למאסף של ההפגנה, לקבוצת השוטרים שאיגפה. פתאום שמעתי את אחד השוטרים הבכירים אומר: "אתם רואים את החבורה מאחור שמתקדמת עם הדגלים? אל תיתנו להם לעבור אתכם". אלו היו דגלי ישראל ואני כמעט התחלתי לבכות. איזה אבסורד. הניכוס הזה של הדגלים למישהו, הסכנה כביכול שדגל יכול לעורר, ולמי? לאנשים שחולקים את אותו הדגל. והשיטנה שיוצאת בטוקבקים ובכלל, סבל בהתגלמותו!

ואני שזוכרת יותר ויותר שיש דרך להשתחרר מהסבל מרגישה  ברת מזל  שאני צועדת בדרך הזו והאוטומאט לכעוס ולצקצק ואפילו להפגין יכול להתמזער. 

כתבתי כאן (גם בנרג'י) על הנזירה אריה נאני שהולכת להגיע ללמד פה בשבוע הבא. היא והחוכמה הבודהיסטית  מעוררים השראה. כמו שכל בני-האדם שיוצאים כנגד הזרם, שמעיזים להיפגש מעוררים השראה. העורכת קראה לראיון האריה השמיימית וזה שם טוב לדעתי כי הוא מפגיש את האומנות והצורך ליצור אותה עם הרוח.

ועכשיו לכותרת הפוסט שמתכתבת כמובן עם הסרט המעולה שעדיין מציג וכדאי לכם לרוץ לראות הלא הוא: החיים החדשים שלי והנה הביקורת של אורי קליין עליו והבאתי דווקא את הביקורת שלו כי  בשבועיים האחרונים אני נתקלת שוב ושוב בחיים שלי כסטודנטית לקולנוע. כשהתחלתי ללמוד  חשבתי שאני רוצה להיות מבקרת כמותו. עצוב לי שהמשאלה להיות אדם כותב או תסריטאית לא הצליחה לתמלל את עצמם אפילו בקולי הפנימי וסיפרתי לעצמי ולעולם על רצוני להיות מבקרת קולנוע. אומנם זה היה רצון ואני שמחה שהוא היה אבל ברור שאם הייתי קצת יותר מחוברת לעצמי אז הייתי מבינה שלא רק שאני באמת רוצה לכתוב ולהיות סופרת אלא  גם שאני ממש לא יודעת לבקר ואין לי את החושים לכך. במשך כל תקופת הלימודים שלי, בה התנתבתי כמובן ללימודי תסריטאות, הייתי מתפעמת כל פעם שהאור נכבה והמסך היה מרצד. מעט מאוד סרטים לא אהבתי בחיים שלי. עד היום.

החזרה לימי הקולנוע שלי התחילה בשדרות לפני שבועיים עם הסרט המצויין של דורון צברי המדריך למהפכה. סרט מושלם לסטודנטים לקולנוע, אבל גם בכלל למי שרוצה לחיות חיים בעלי משמעות. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם דורון, הוא כינס את כל הסטודנטים בפאסטילכט וקרא לנו להצטרף לאיזו עשייה חברתית שאני לא זוכרת מה היא. אותו הלהט ואותה התשוקה שהייתה לו לפני למעלה מעשור, עדיין חיה ומתגלמת בסרט החדש שלו, שמעניין מה יהיה גורלו בקופות.

וזה המשיך בנסיעה נוספת לשדרות לראות את פעם הייתי של אבי נשר. הסרט מאוד יפה אסתטית ויש בו רגעים יפים, אבל חסרה בו אמת שמרעידה את הלב. הוא מסגונן מידי. הדמות הכי טובה שם היא של אדיר מילר, וזו הייתה הפתעה לטובה, אבל המבנה הסיפורי ממש לא עובד ולא מסייע לדמויות להגשים או להבהיר מה הרצון שלהם. לא קראתי את הספר של גוטפרינד. הרגשתי את הרוח שלו, אבל לא מספיק.

ואז הגיע החיים החדשים שלי. סרט מצויין! סרט שאתה נכנס אליו, מוצא בו את עצמך אפילו שזה על ילדה קוריאנית, סרט שהסיגנון שלו מורגש מאוד אבל מוחבא ומרגיש אורגאני. סרט שמזכיר לך מה אומנות הקולנוע יכולה להציע שסרטים אחרים קצת שכחו.

ופסטיבל הסטודנטים. הייתי מעורבת בעברי ב2 פסטיבלים. בראשון הנחתי והתמנגלתי, בשני עשיתי את אותו הדבר וגם אירחתי סטודנט לקולנוע מאיטליה ותירגמתי קצת מהתוכנייה. להיות סטודנט של משהו שאתה אוהב זה קצת  כמו לתרגל דהרמה כל החיים. באמת, במובן שאתה מרוצה מעצמך כפי שאתה, אתה מוגן בסטטוס ונהנה ממנו תוך כדי החוויה.

ביום הראשון שלי בפסטיבל זכיתי לראות את עג'מי בפעם השנייה בקולנוע של ממש. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שהסרט הזה הוא טוב, שלא לומר מצויין. סרט שכל פעם אתה מבין או מרגיש משהו חדש ממנו, למשל הפעם הסצנה בה הנערה מדברת עם אבא שלה בחדר השינה ריגשה אותי מאוד.  מה שבעיקר שימח אותי עם עג'מי ואף הפתיע אותי היה המפגש לאחר הסרט עם ירון שני, אחד הבימאים. ירון ניהל את הפסטיבל כשאני הנחתי ואירחתי, כך שזו הייתה סגירת מעגל נחמדה. השיחה הייתה בשבילי קצת כמו המשך ישיר לסרט של דורון צברי במובן של עשיית אומנות. עשיית דבר מה משמעותי ואמיתי בעולם. לך לעצמך ולחברה שאתה חי בה. ההכרח לעשות אומנות בניגוד לכל מה ששאר העולם אומר. האולם בשיחה עם ירון שני היה מלא וגם בסטודנטים מכל העולם ויכולתי להיות כל-כך גאה שסוף-סוף יש מה ללמוד על עשיית קולנוע מאיתנו הקטנטנים. ירון דיבר על הטעם של עשייה, על חשיבות הרגשות והעולם הפנימי בעבודה עם שחקנים, בהכרח לספר על המציאות שאתה חי בה ומעורב בה. הוא היה מרתק ובגובה העיניים וכן, כבר השתמשתי בצירוף הכבול הזה בפוסט, אבל באמת מעורר השראה. כיף שמאחורי סרט טוב עומדים אנשים שבאמת כיוונו אותו להיות כזה. שזה לא עניין של מזל וטיימינג, אלא שהלב באמת הושקע שם והוא ניכר בכל פריים ופריים.

להבדיל, ולא בדיוק להבדיל אז זכיתי לראות ביום למחרת את הסרט המקסיקני עפעפיים כחולים. לא להבדיל במובן שגם הסרט הזה מצויין!!! לא ברור לי למה הוא לא הופץ בארץ. ועוד אחרי שהוא היה בפסטיבל חיפה לפני שנתיים. סרט קטן ושקט ואישי וקולנועי להפליא. ועומד בקריטריון של "לרגש" ולהדהד לך את עצמך בכל מיני ניאונסים. וכן להבדיל, במובן שגם כאן היה מפגש עם הבימאי. אחיו כתב את התסריט ולא היה נוכח, מה שהזכיר לי שחבל שהקולנוע מייחס את הסרט לבימאי ולא לתסריטאי. ואפילו לא גם וגם. בפסטיבל בשדרות זה צרם במיוחד לראות שבתוכנייה אפילו  לא ציינו את שמות התסריטאים. אז הבימאי היה חביב וחכם ומבין בקולנוע אבל את אלמנט ההשראה הוא לא הצליח להשרות. אולי זה היה מוגזם אם גם הוא היה מפיל אותי מהכיסא. אבל לביים הוא בהחלט יודע!

זה השאיר מקום לרושם עצום לסרט האחרון יללה, המספר את סיפור היווצרותה והסערה שהיא חוללה, הלא היא הפואמה של אלן גינזבורג הנושאת את השם יללה. הסרט היה מצויין ומפתיע ומרגש. עשה ערבוב של ז'אנרים וכמו שאמר שמוליק דובדבני היה סרט על שירה. על מילים. המפגש עם הבימאים שלו היה גם הוא משמעותי, אבל מי שעוררה בי השראה הייתה ההקדמה שתרמה פרופ' קרן אלקלעי-גוט  . איזו אישה מיוחדת ומעניינת. האנשים שאני מרגישה מהם אמת חיים נושבת, מרגישה את החיפוש שלהם, את המחוייבות שלהם לחיים הם האנשים אליהם אני רוצה להידמות.

לא מזמן קראתי את בטלני הדהרמה של ג'ק קרואק שמוזכר הרבה בסרט על גינזבורג. התמזל מזלי שאני יכולה כמותו להיות סטודנטית נצחית של החיים. הכותרת של הפוסט יכולה להיקרא גם כחיים ישֵנים, מלשון שינה, אבל אני יודעת שכיף לי במיוחד דווקא כי החיים הישַנים שלי מפעם  ערים בי עכשיו ולא קיימים בו בעת.

והודעה לא ממש קשורה

http://www.hillelbgu.org.il/node/160

השנה תיפתח תוכנית אלול של מדרשת עין פרת במדרשת שדה בוקר
התוכנית מיועדת לסטודנטים בכל השלבים ומכל המוסדות המעונינים בחווית לימוד מיוחדת ומשמעותית.
ימי החשיפה וההרשמה יתקיימו בתאריכים 18.6 וה – 25.6 במרכז בגין בירושלים. (פרטים בפלייר המצורף)
אנא העבירו את ההזמנה לכל חבריכם הסטודנטים
 
תודה
ולהתראות
אורלי רייכר –
0525445435