Monthly Archives: מאי 2012

כמה מילים על נוילנד וגם שאלה שבאה מקרוב: הכיבוש נעשה יותר נוח? יותר טבעי?

לא בטוח שהסופר המוכשר אשכול נבו יאהב את זה שקישרתי את הספר שלו לכותרת שלי, אבל זה סדר יומי היום.

זה ודלקת האוזניים שפתאום צצה לי.

במסגרת הדלקת יכולתי לקרוא את הספר המצויין נוילנד. בין חבריי ברשימות ראיתי רשימה מעניינת וכמובן ביקורת חשובה וטובה של עומרי הרצוג בהארץ.

הספר תפס אותי קודם כל כי הוא כתוב טוב והוא נכנס להרבה קולות ודמויות בצורה עמוקה, אמינה ומעוררת אהדה ועניין. היכולת להראות כמה צדדים של דמויות, חלקן מאותה משפחה ועדיין להבין ולהזדהות כל פעם עם מישהו אחר זו ממש אומנות. מעניין שהפעם האחרונה שכך נפעמתי מכשרונו של סופר הייתה כשקראתי את "בגוף שני יחיד" של סייד קשוע.

הספרים לא דומים. ממש לא, אבל מעשה הכשפים של המחברים המוכשרים הללו תפס והרשים אותי מאוד.

נוילנד מעלה שאלות שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו והוא עושה זאת בצורה ספרותית ולא מניפסטית. מזיז אותנו רגשית.

במיוחד בתור מי שטיילה השנה כמבוגרת יחסית, בדרום אמריקה, אני יכולה להעיד שאכן משהו נכבה בין החיפוש, החופש שקורה שם לבין הנחיתה. למזלי מצאתי לעצמי כל מיני נוילנדים. שם ופה. אבל לכל אחד צריכה להיות נוילנד שתזיז אותו מהאוטומאט הישראלי שלא שואל שאלות.

וזה מוביל אותי לתהייה שעלתה לי השבוע כשהחום (החום בחוץ) עלה והתחמם והבהיר לי שוב כמה אנחנו גרים ונטועים במזרח התיכון!

אולי מתכחשים לזה, אבל אנחנו פה ולא באירופה!

וכן, היו פה אנשים שהגענו לכאן. והם עדיין כאן. והחום בתל-אביב הבהיר לי איך ברור שלאף אחד לא בא לשמוע על פלסטין ועל מה שקורה שם וגם לא על פלסטינאים, כי החיים פה חמים וקשים בין כה וכה. נדמה לי שאשכול נבו כתב בספר שכל אחד בעצם מתגעגע למקום אחר ופשוט תקוע פה כי הוא פה.

וגם אם מישהו הגיע לאן שהוא רוצה (נניח המתנחלים- מסתוותנין בערבית) אז הוא תקוע למישהו אחר בגרון.

ויחד עם זאת מדהים אותי שיש אנשים… ויש אנשים שעושים כל-כך הרבה בשביל לעורר אנשים אחרים למצב האבסורדי שאנחנו מצויים בו. עידן לנדו הוא אחד כזה, והסרט המדהים "שלטון החוק" וגם חברים שלי וקבוצה מדהימה שאני שייכת אליה שיוצרת קשרים עם כפרים ספציפיים.

אני ממש ממליצה לחבור לקבוצה הזו, או ל"קבוצת הכפרים" וללכת לנסוע להכיר את פלסטין. לא להפגין, לא להתנגד, קודם כל להכיר!!!

ושוב אני כותבת על דיר-איסטיה כי זה לא דבר חולף. הנה התמונות מסוף השבוע שעבר מדיר איסטיה. צילמה אותן איה.

ומעניין שיש גם לנו תמונות, מאותו הכפר, רק מלפני שנה וחצי, כמעט שנתיים, מתקופת מסיק הזיתים. צילם בן הזוג שלי איתן הרמן.

אתם ממש מוזמנים

תראו את רמת ההשקעה בפוסט הזה שבו הגיעה תשובה של רשות שמורות הטבע והגנים. משהו שכביכול אין מה לא להזדהות ואין מה לא לתמוך בו. ובכל זאת.

אני, אנחנו, רוב היהודים בני הארץ הזו, ברי מזל. גם אם אנחנו קצת חולים או תקועים בפקקים בדרך להוציא את הילדים או רצים לאיזה מבצע או תור ושלא נאחר, או נתקלים בקשיי הפרנסה וסתם במילים לא יפות של אנשים. גם אם אנחנו כמו שאשכול נבו כתב בספר, קצת פצועים. עובדה שמרביתנו זוכים לטייל בחוץ לארץ, זוכים להימלט, להתאוורר. הידעתם שערבי ארץ ישראל שרוצים לנסוע למכה, צריכים לרכוש פספורט ירדני זמני ולהמריא משם? שלא לדבר על תושבי השטחים שכל יציאה מהכפר כמעט, טומנת בחובה קושי פיזי. 

אז ברי מזל אנחנו. והמזל הזה, לצערי הוא בא גם על חשבונם של אחרים, אז המינימום שאפשר לעשות זה להכיר בזה. ואחר-כך, רק אחר-כך ולא מתוך פחד ולא מתוך שמחת הניצחון, רק לראות לאן זה לוקח אותנו. אני מקווה שלדרכי שלום.

מודעות פרסומת

קניתי לאהוד ברק שלושה עצים! וגם למה בכל זאת להעלות פוסט בזמנים שיש מיעוט קוראים או יותר נכון, משהו בסגנון כל המביא דבר בשם אומרו, או מפרסם דבר ראוי, מביא גאולה לעולם.

בקיצור אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיו המעשים בעקבות מילה/פעולה/פוסט שלנו, אבל אנחנו כן יכולים לדעת תמיד מה הכוונה או ההתכוונות שלנו ולהיות אחראים על זה. ולפעמים גם יש פירות וודאיים בדרך שעוזרים להמשיך.

אז קודם כל לגבי עצי הזית שקניתי בסכום כסף לא גדול בעבור או יותר נכון בשמו של אהוד ברק, אפשר לקרוא כאן וכאן. רגע….

האמת ששני הלינקים מפנים זה לזה, מדובר בשני ארגוני דהרמה (מה שלימד הבודהה) שעוסקים בעשייה חברתית במקומות שונים בעולם, וגם אצלנו כאן.

התמיכה של הקבוצות הללו בשבילי היא עצומה, כי היא כל הזמן מנסה לא להישאר תקועה בסיפורים הפוליטיים והרגשיים אלא עוזרת לחזור למימד האנושי המשותף כל הזמן ולכן הייתי רוצה להציע אותה הלאה…. לכל אחד ואחת שקשה לו עם הסכסוך המתמשך ולעיתים אווילי הזה.

ושנית, בנוגע לסיבה לכתוב פוסט כי את לא יודעת לאן זה יגיע, אז אני רוצה לספר או יותר נכון להציג שוב ארגון מאוד מיוחד שמארגן לילדים פלשתינאים גישה לימי כיף בים. ים שהם לא זוכים לבקר בו, לראות אותו כי בשבילם יש אלפי מחסומים אליו.

אבל זה לא בהכרח עניין פוליטי, כלומר זה כן, אבל זה יותר העניין של לראות את המציאות כפי שהיא, לראות את האלמנט האנושי. לראות שיש מצב מסויים וגם אם אנחנו מסכימים איתו, להבין שיש אנשים שנפגעים ממנו, ובעיקר ילדים, ואולי אנחנו יכולים לסייע להם. רק להם, וזה לא אומר שאנחנו צריכים להתנגד למחסומים.

שנה שעברה או לפני שנתיים הזכרתי את הארגון בבלוג ומישהי קראה את זה, התנדבה והייתה לה חוויה מאוד מיוחדת. הפעם אני מקווה להצטרף אליהם גם כן ומזמינה את מי שזה מסקרן אותו להצטרף או לתרום כלכלית גם. הנה הקישור!

אה, וגם בתיקון שבועות של הישיבה החילונית- בינה, אני אלמד בחצות את מגילת רות בעיניים בודהיסטיות. הכותרת היא "אהבת המסע" או "מסע של אהבה".

אל נא תעקור נטוע! וההמשך….

ההמשך קשור ולא קשור. למי הוא פונה המשפט הזה לא לשכוח את התקווה. האם הוא אוניברסאלי? האם הוא יהודי?

והמשפט הראשון? למי הוא פונה?

לכל עץ? בכל אדמה?

בשבועות האחרונים מתנהל בכפר קטן ושליו תהליך מעניין.

אפשר לקרוא עליו בהרחבה כאן בבלוג של דהרמה מעורבת חברתית.

וכל מיני קישורים מעניינים שאנשים שונים בקבוצה מצאו.

כאן בפקודת היערות העוסקת גם בעקירת אילנות וכו'.  שימו לב לסעיף 15:  . לא יכרות אדם עץ זית או עץ חרוב או כל אילן אחר המוגן לפי צו שניתן עפ  "י סעיף 14 מפקודה זו  , וכן עץ בוגר,  כהגדרתו בסעיף 83ג לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965  , בכל מקום

שהם גדלים,  ולא יעביר את עציהם של אותם אילנות אלא אם קיבל תחילה רשיון לכך בטופס הקבוע מפקיד היערות .

וכאן ב אתר של אלמתן, כולל פס"ד שנתן בג"צ בעתירה של דיר איסטיה, על איטום של בית כנסת שנבנה באופן בלתי חוקי

 

והנה קישור לאתר של שלום עכשיו שעוסק בהקמה של התנחלויות בשמורות טבע. מוזכרים אלוני שילה ואלמתן שהוקמו על השטחים של השמורה של ואדי קנה. 

וזה לא ממש קשור אבל אתמול שחזרנו מדיר איסטיה, מסופ"ש של סולדיאריות נתקלתי בכתבה הזו של סייד קשוע שגרמה לי לדמעות. אין מילים. חזרתי לכל המילים הקודמות שגדלנו עליהם, אל נא תעקור נטוע!

 

וכאן

הראשון במאי או מוסא הפלשתיני

בשישי-שבת אני ובנזוגי הולכים "לעבוד" בפלשתין.

בכפר קטן, מקסים וידידותי שנקרא דיר-איסטיה.

שנה שעברה מסקנו שם זיתים. עכשיו זו לא העונה, אז עוד אין לדעת מה נעשה שם.

אולי משהו שקשור לעוולה האחרונה שנחתה על הכפר.

עוולה שתיאר אותה מדויק, כואב, לא פשוט והגון מאוד, חברי אביב.

מדובר בצווי כריתה ל1400 עצים בשמורת טבע.

נשמע מוזר ואבסורד? הרשימה שלו תבאר הכל

הדבר המדהים הוא שמדרום הארץ מגיעות בשורות בדיוק הפוכות (כלומר של נטיעת עצים על אדמות פלשתינאיות) בזו הלשון:

המשטרה הודיעה היום לתושבי אל ערקיב שהחל ממחר בבוקר יחלו עבודות הנטיעות של קק"ל על אדמות הכפר, באבטחת המשטרה.
תושבי הכפר מתחננים לסיוע ונוכחות מחר, מחרתיים ובראשית השבוע הבא, מדי בוקר, מוקדם.
אם אתם יכולים, צרו נא קשר עם מוריאל לתאום ההסעה מירושלים: 054-3157781
או במייל tarabut@gmail.com לתאום הסעה. ועוד פרטים כללים 
מדהים בעיני איך המדינה בשם בטחון, רצון לייער, רצון לשמר (טבע או ארכיאולוגיה כמו במקרה של סוסיא), בקיצור רצון לוודא שהארץ הזו תישאר אך ורק בשליטה יהודית עושה כל-כך הרבה דברים פוגעניים. כל-כך יפה, עצוב, מדוייק ומתסכל כתב על זה עידן לנדו.

ומה בינתיים? עובדים וחיים, אולי מתעדכנים ונזכרים במוסר הבודהיסטי עליו אפשר לקרוא בגיליון החדש של בודהיזם בישראל

וכמעט שכחתי את מוסא הפלשתיני. זו רשימה שכתבה המורה שלי סנדיה בר-קמה. החלק הרלבנטי במיוחד למי שמתרגל דהרמה ומוצא עצמו חסר אונים מול הכחדה של טבע, הכחדה של בתים "למען" הטבע, מתחיל בכמה פסקאות לקראת הסוף.

הפיסקה נפתחת במילים פירות התרגול כמעורבות חברתית ופוליטית

כשיבוא מוסא הפלסטיני.