וולאג'ה זהו כפר שאוכל לי את הלב.
הוא רק כפר אחד מיני הרבה כפרים פלשתינאיים שסובלים מהמצב, אבל הטראגיות והאופן בו המדינה מתעמרת בו ובמיוחד עיריית ירושלים פשוט לא נותנים לי מנוחה.
וולאג'ה ממוקם ממש מול מלחה. רואים אותו משם, וכמובן מגילה (שפעם הייתה אדמות וולאג'ה) וגם רואים אותו מעמינדב (ששם בעצם הכפר היה כמה מאות שנים עד 1948).
וכמובן רואים אותו מההתנחלות הר גילה שצמודה לו לתחת וכמובן שגם לקחה מהכפר אדמות כדי להיבנות. (אנו באנו ארצה לחיות ולהיבנות בה…)
עוד מעט לא ייראו אותו יותר כי חומה תקיף אותו. ולא רק שהיא תקיף אותו אלא שהיא תיקח עוד מהאדמות שלו ותמנע מתושביו גישה לאדמות החקלאיות שלהם.
לגבי האדמות האלו עוד מעט, כבר כולם יצקצקו (כמו שצקצקתם שקראתם מה קרה לאדמות שלהם וחשבתם לעצמכם, טוב, מה לעשות, גילה זה לא ממש התנחלות, קניון מלחה הוא מגניב ועמינדב, טוב ברור שהם לא יחזרו לשם) בכל אופן, על האדמות של וולאג'ה הולכים להקים גן לאומי ואף אחד לא יזכור שזה שייך לוולאג'ה.
הגן הלאומי ממש לא אושר אבל את השלטים מבטון רשות הטבע והגנים כבר הקימה.
אם יש לך קשרים שם ויכולת לערער על המפלצת הזו שכולם חושבים שהיא כולה נופת צופים, אתם מוזמנים!
אביב טטרסקי בדהרמה מעורבת חברתית כתב רשימה מצויינת על הקושי בלהתמודד ובלבקר את וולאג'ה. ויש שם לינקים לעוד כמה סיפורי זוועה, כמו למשל הסיפור של עומר שהמדינה שופכת מיליוני שקלים בשביל לחבר אותו לכפר במנהרה פרטית!
העצב שלי היום על המצב המדורדר שלנו גדול במיוחד מאז ששמעתי שאחמד חיג'אזי שניהל את בית הספר לשלום ובנו, אדם, נהרגו בתאונת דרכים בזנזיבר. הכרתי את אחמד בשנתיים האחרונות וזכיתי גם לנסוע לירדן בתוכנית של הבית-ספר, לשם התלווה גם אדם החמוד והחכם.
תאונות דרכים זה דבר מיותר ומכעיס שמערער אותך. לא בכדי הבודהה המליץ לעשות מדיטציה על המוות. לשבת ליד גופה ולהכיר אותה היטב כדי לדעת שזה יהיה גם גורלך. אבל במקרים כאלו של הפתעה ענקית, של דמיון הפאזל הענקי שאנחנו חיים בו, זה ממש קשה לדמיין שחלק מסויים חסר. גם אם אתה לא בקשר יומיומי איתו.
אחמד היה אדם כל-כך נעים ותורם וכריזמטי שממש עצוב להפנים את חסרונו. הסיפור שלו, כיצד הגיע בתור נער לנווה שלום ובחר בשלום בתור דרך חיים הוא מעורר השראה.
מי ייתן ותושבי המדינה שלנו יתעוררו להבנה שהחיים שלנו הם חד פעמיים ונדירים. ההגדרות שלנו יוצרות מחיצות מיותרות וגורמות לנו לסבל אדיר. כולנו רוצים להיות מאושרים ולא לסבול וכולנו נמות.
מוטב לנו להיטיב עם החיים שלנו ושל שכננו, כי למרות שזה נשמע כמו קלישאה, זוהי האמת. האמת היא שכולנו רקמה אנושית אחת. קשורים זה בזה ותלויים זה בזה וניזונים מחסד, שלווה והליכה בדרכי שלום.
