Monthly Archives: מרץ 2011

היום יום ראשון.

מצאתי שיר של נזים חיכמת במחברת השירים הישנה. המאוד ישנה. השיר מזכיר לי את גלעד שליט ומשום מה מעודד אותי שלא סתם כל בוקר בסוף המדיטציה אני מייחלת לשלומו, לאושרו ולשחרורו הפנימי והחיצוני.

תירגם מטורקית רמי סערי.

היום יום ראשון.

היום הוציאו אותי לראשונה לשמש

לראשונה בחיי

השתתקתי, משתאה למראה הרקיע-

כה רחוק ממני

כה כחול

כה גדול.

אחר-כך, מלא יראת כבוד,

התישבתי על האדמה,

גבי נשען על קיר.

כרגע אין לי למה להתנפל על הגלים,

כרגע הינו הך לי המאבק, החרות, אשתי.

האדמה, השמש ואני…

מאושר בה.

נזים חיכמת נולד בסלוניקי שתחת שלטונה של האמפריה העות'מאנית 1901. חיכמת נחשב באופן לא רשמי למשורר הלאומי של תורכיה, על אף שבילה שנים ארוכות בכלא התורכי ואף הוגלה מהמדינה בשל דעותיו הקומוניסטיות ופעילותו במפלגה הקומוניסטית, שהוצאה מחוץ לחוק. הוא הלך לעולמו בשנת 1963 במוסקבה בעקבות התקף לב, ונקבר בחלקת גדלי המשוררים והסופרים הרוסים.

האהבה לשירה, לכתיבה, לחיים, נותנים כוח לכל יום ראשון. אנחנו שאיננו כלואים פיזית, איך אנחנו יכולים שלא להלך מלאי שמחה על כל מה שיש לנו? למרות התנאים הלא פשוטים תמיד שיש. 

אני לוקחת מחסה בדהרמה, תורתו של הבודהה, התומכת בחופש, בפוטנציאל האושר של החיים.

אני מאוד מתעודדת מדברים כמו הרשימה של אביב טטרסקי בדהרמה אקטיביזים בדבר הסתה.

וגם מרשימות של אנשים שאני לא מכירה ולא יודעת את גישתם לסכסוך בו אנחנו חיים כמו זו של נועם רשף.

פרס ספיר, חוק הנכבה, קשקוש ניו אייג'י, סגנון מעריב, ההתעקשות לא לתת לכיבוש להרוס את המצב רוח

הספר של סייד קשוע הוא אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה. הוא מחדש מכל בחינה, ספרותית, מחשבתית ורגשית. מתכתב  עם סונטת קרויצר של טולסטוי, לא רק מבחינת התוכן, אלא גם מבחינת הכתיבה, ההיסחפות, הטלטול. נוגע בנימי הנפש ובאפשרויות האנושיות האפשריות לנו וגם בבחירות שיש לנו אל מול התנאים, הקלפים שמחולקים לנו.

לא קראתי את תש"ח של קניוק. אני שמחה בשמחתו ומעריכה אותו עד מאוד כאדם וכסופר.

האם יש קשר לחוק הנכבה העצוב שמעיד על הסגירות המחשבתית שלנו, על הניסיון לשלוט ועל הפחד איתו אנו חיים לבחירה הספרותית. זה מעניין, רק בתור הגיג.

ואולי מוטב שסיפור תש"ח שוב ניצח את אחד מהנארטיבים הפלשתינאים. האפשרות ש"גוף שני יחיד" מציעה לפלשתינאים הישראלים היא די עגמומית, בלתי אפשרית וכובשת.

אני יודעת שמעריב גוסס וזה עצוב. לא רק כי  יש לי טור בנרג'י. על הטור שלי השבוע כתב המגיב הראשון קשקוש ניו-אייגי'. זה הצחיק אותי, כי הלימוד של הבודהה כל-כך עתיק ולאנשים כל-כך קשה לקבל שאנחנו בהרבה יותר חופשיים ממה שנדמה לנו, ממה שסיפרו לנו, ממה שמספרים לנו (ובטח ובטח בהקשר של הסכסוך בו אנחנו מצויים ואותו אנחנו מזינים) שהם מיד מחפשים איך להקטין את האפשרות הזו ולקרוא לה בשמות גנאי כמו קשקוש, ולסמן אותו כמוטרף/מופרך/סהרורי כמו ניו-אייג'י (ושוב בזירה הלאומית, שם הגנאי החמור- שמאלני קיצוני).

קצת לפני שפיטרו את העורכת הקודמת במדור ניו-אייג', כשזה לא היה צפוי, הייתה מחשבה לשלב חלקים מהמדור בתוך המהדורה הכתובה של סגנון- מעריב. זה יוצא כל יום רביעי וכנראה מישהו חשב שמכיוון שאתר הניו-אייג' הוא אחד הנצפים והפופולאריים ביותר בנרג'י (אולי בגלל שאין לו תחרות בYNET) או אולי בגלל הערך המוסף התומך בחופש האנושי הטמון לנו ובנו, מישהו חשב שזה יהיה רעיון טוב.

אבל כאמור, עוד לפני שהצלחתי לחשוב איך לכתוב דהרמה להמון, העורכת פוטרה, השינויים נעשו ועכשיו כמו שכולם מדווחים, מעריב גוסס. אני כותבת את זה כי היום יצא לי להציץ בסגנון מעריב. אם פעם בתור כשהזדמן לי להציץ בזה, היה במה להציץ, בה להתעניין, היום זה ממש כמו במדרש היהודי "הציץ ונפגע". לא, לא השתגעתי, אבל כמעט. אין שם כלום. בעצם, זה לא שיש שם כלום, יש שם הסתה לכלום. לאופנה, לצרכנות, לדימויים נשיים ארכאיים מסוכנים. שום נקודת אור שיכולה לתרום לאושר אמיתי ולא תלוי נסיבות, שום הדהוד לחופש שיכול להגיע מהתנהלות החיים כפי שהם, שום רגיעה ושום כלים להרחיב את ארגז הכלים של הנפש.

האם לשמוח שלפחות אין שם הסתה נגד המגזר הערבי שגר בישראל או לצידה כפי שיש ברובה הגדול של התקשורת הישראלית ומנהיגיה? זה יהיה קשקוש ניו-אייגי באמת'. מוטב לסמוך ולשמוח על כל אלו שצועדים בדרך השלום, שצועדים בדרך החופש, שיודעים שהחיים האלו יקרים יותר מאדמה ומלאומיות. לשמוח על המדינה שיש ועל אנשיה שרוצים להרבות טוב ושלום בעולם ללא אבחנה. להכיל את מי שקיום המדינה אולי עצוב לו מבלי לחוקק נגדו חוקים, להבין את הכאב שנעשה מבלי להיבהל או להתקפל ממנו אבל לעשות כל שביכולתי כדי לא להמשיך את העוול. בכל זירה ובכל מקום. וכמובן להמשיך לאחל בטחון ושחרור לגלעד שליט ולפתוח את הלב לכל מי שנמצא איתנו במרחב ורוצה להיות מאושר ולא לסבול.

משמח שמלבד קבוצת דהרמה אקטיביזם שמעוררת בי השראה יומיומית, יש עוד מספר ארגונים שממשיכים לפתוח את הלב אל האנושיות שבכולנו:

שוב אנחנו באותו סיוט:

תגובה צבאית שלנו על תגובת רקטות שלהם על תגובה צבאית שלנו

על תגובת רקטות שלהם, ומי משלם את המחיר?

אנו, האזרחים משני צדי הגבול.

ביום שישי, 25.3.2011, בשעה 14:30  נצא למשמרת מחאה בצומת יד מרדכי עם המסר: 

 

להפסיק את הירי!

להתחיל לדבר!

חיים להם = חיים לנו

אנו תושבי האזור, רואים קשר הדוק בין סבלם של שכנינו בעקבות המצור המתמשך וההתקפות הצבאיות, לבין סבלנו שלנו.

אנו קוראים לממשלת ישראל לעצור את ההתדרדרות לקראת עוד מעגל אלימות חסר תוחלת, לחדול משפיכות הדמים ההדדית,  ולהציע לתושבי האזור אופציה אחרת:

 הידברות, משא ומתן, וחתירה להסכם הבנות ארוך טווח,

שיאפשר חיים של שקט וכבוד לנו ולשכנינו.

האופציה הכוחנית הביאה אותנו למבוי סתום!

הגיע הזמן ליוזמה מדינית!!!

 קבוצת "קול אחר" משדרות ועוטף עזה

www.othervoice.org

 

עומדים עלינו לכלותנו. מי עומד ואיפה, ומה יקרה אם יתברר שלא! מה יהיה עלינו אז? מי נהיה? ולמה אנחנו, (גם אני) תמיד רוצים לצאת בסדר? תמיד מצדיקים את קיומנו, מאשימים אחרים, בין אם זה בשושן הבירה או בימינו אנו?

כי כל-כך קשה לנו להיות עם חוסר נוחות. בטח שלא עם כזו שאנחנו אחראים לה באיזה אופן או קשורים אליה. אולי אף ממשיכים להזין אותה. אל מול כל ההקצנות וההכללות, אל מול הימים העצובים שהגיעו לשיא של אלימות מרושעת בערב שישי האחרון אני מוצאת מרגוע בארבע האמיתות של הבודהה.

1. יש סבל או אי נחת או אי-סיפוק בעולם.

2. לסבל יש סיבה והיא היאחזות ושכחה, של מה שחשוב. מתוך השכחה עולה הרצון להגן על עצמנו, הרצון להיות מישהו והתחושה שאנו לא מספיק טובים.

3. מכיוון שהסבל הוא יציר כפינו או תודעתנו, יש לנו אפשרות להשתחרר ממנו!

4. לסבל יש פתרון/ תרופה; דרך שמונת הנתיבים. את התרופה צריך לקחת על בסיס יומיומי על מנת שהיא תעבוד.

ואני מצטטת פה פנינים מהמורה היקר שלי סטיבן פולדר שלימד אותי איך להתיידד, להכיר וללמוד מחוסר הנחת המאפיין את המציאות:

לפעמים הימנעות מלהסתכל על סבל גדול מדי שמציף אותנו היא הגורם לעוד ועוד סבל. היינו רוצים שהסבל יבוא במינונים הומיאופטיים, אבל החיים לא מספקים לנו את הסבל במינונים כאלה…

רוב הדוקה- (המילה לסבל) היא יום-יומית כלומר לא גדולה, אלא אי-סיפוקים קטנים. אחד הביטויים לכך הוא הצורך שלנו באיזורי נוחות. במקרר, בטלוויזיה, בזוגיות, בהגדרות עצמיות וחברתיות, בבית, במדינה ועוד ועוד. לפעמים אזור הנוחות הופך לכלא, אפילו שהכל "בסדר" וכביכול קיימים כל התנאים שהכל יהיה בסדר. "הכל בסדר" הוא גם סוג של כלא.

הרצון שהכל יהיה טוב ויישאר טוב מתנגש עם מציאות החיים שהכל משתנה.

המדובר בכאב עדין, דוקה עדינה, שמלווה אותנו כל הזמן.

נסיון ההימנעות מכאב הוא כאב בעצמו.

גם הנרטיבים / הסיפורים שאנו מספרים לעצמנו (למשל ביקורת, שיפוטיות, המדינה "שלנו") הם סוג של דוקה.

אנו נעולים ומתחזקים את איזור הנוחות שלנו כל הזמן.

עלינו לשאול את עצמנו מה אנו דוחפים הצידה כדי לשמור על הנוחות שלנו, מה המחיר של שמירה על הנוחות.

אני קוראת את כל משפטי החוכמה שלו בהקשר של המציאות שלנו במזרח התיכון ומצליחה לנשום קצת יותר טוב.

למי שרוצה ללמוד או להתעניין איך אפשר לנשום גם במציאות המסוכסכת שאנחנו נוטלים בה חלק ולא משנה מאיזו עמדה פוליטית אנחנו באים יש הזדמנות מיוחדת וייחודית ועל כך בקטע הבא: 

פעולה נכונה – דהרמה בעשייהמבית היוצר של דהרמה אקטיביסטית בישראל

הבודהה התווה דרך בת שמונה נתיבים לשחרור מסבל. אחד הנתיבים הוא פעולה נכונה: פעולה מטיבה, שאינה פוגעת באף יצור חי, ושזורעת זרעים של טוב. בריטריט זה נבחן את המשמעות של פעולה נכונה בהֶקשר של מעורבות ועשייה חברתית, סביבתית ופוליטית.

תרגול הדהרמה נועד לפתוח את ליבנו, לשחרר את התודעה שלנו מאמונות מגבילות, ולחשוף אותנו לאי-הנפרדות של הקיום. התרגול מביא אותנו להבנה חווייתית שהדוקהא (הסבל) אינו אישי אלא אוניברסאלי, והוא מנת חלקו/ה של כל יצור חי. מתוך הבנות אלה, מתעוררת בנו חמלה כלפי כל ביטוי של סבל שאנחנו פוגשים, ומתעורר הרצון לפעול כדי להקל על הסבל – הפנימי והחיצוני – בעולם.

התובנות הללו מובילות אותנו לשמוט מחסומים והפרדות ומעודדות אותנו לחקור את מקור הגבולות וההגנות שאנחנו מקימים סביבנו. מתוך ראייה ישירה שהאני הוא חלק מתהליך של אינטראקציות מתמידות עם החברה והעולם, מתפתח באופן טבעי רצון להיטיב עם הקהילה ועם החברה בה אנחנו חיים.

מה אנחנו יכולים להביא לחברה בה אנו חיים? מה הקשר בין עשייה חברתית לתרגול רוחני? איך נראית עשייה חברתית שמקבלת השראה מתובנות הדהארמה?

בריטריט מיוחד זה נשלב בין מדיטציית ויפאסנה לתרגילים מעולם האקטיביזם הרוחני, שאותו מפתחים מורים בודהיסטים מובילים – דוגמת ג'ואנה מייסי – המשלבים תרגול עם עשייה חברתית/סביבתית/פוליטית. סוגיות של אקולוגיה, פערים חברתיים והסכסוך היהודי-פלסטיני יהוו את הקרקע בה נבחן הן את עולמנו הפנימי והן את היכולת שלנו לעשייה בעולם הסובב אותנו. דרך תרגילים חווייתיים שונים ומעגלי הקשבה ניגש אל הסוגיות הללו בדרכים שאולי יהיו חדשות בשבילנו. תרגול המדיטציה יאפשר לנו להיות בצורה עמוקה יותר עם הדברים שנפגוש במהלך הרטריט ועם התגובות שהם יעוררו בנו. השילוב בין דיבור ועשייה לבין ישיבה שקטה במדיטציה יבהיר לנו כיצד פנים וחוץ אינם נפרדים זה מזה.

הריטריט פונה הן למתרגלי דהרמה והן לפעילים חברתיים. הוא מיועד לכל מי שמרגיש/ה בתוכה/ו את הכמיהה לחברה צודקת, בריאה ושמחה ושרוצה לחבר בין עשייה חברתית לעבודה פנימית-רוחנית. אין צורך בהיכרות מעמיקה עם עולם הדהרמה או המדיטציה, וגם אין צורך ברקע אקטיביסטי אולם אנחנו מניחים שלמשתתפים/ות יש רצון להכיר תחומים אלו.

זמנים: ימים א'-ו' 24-29/4 (רוב השבוע נופל על חופשת הפסח).

מיקום: קיבוץ עין-דור

עלות: הריטריט מתקיים על בסיס דאנה – תרומה נדיבה – של המשתתפים לכיסוי עלויות הארגון ולמנחות.

הרשמה: בקישור הזה

ועוד מחשבה שעולה לי בימים האחרונים:

תארו לעצמכם שבכניסה לכל כפר או עיר בישראל או למשל אוניברסיטה היה שלט גדול ומאיר עיניים שיספר שלפני 60 ומשהו שנה חיו במקום תושבים אלו ואלו וקראו ליישובם כך וכך. רק זה. עוד לפני דיבורים על חזרת הפליטים או פינוי התנחלויות. מילא דברים מקפיצים כאלו, וטעונים כל-כך, רק שילוט שישהה אותנו עם חוסר הנוחות. עם הסבל שנגרם לאנשים אחרים בגלל הרצון הלגיטימי של העם היהודי לבנות לו בית.

לשמחתי, אני אהיה בריטריט שיעסוק באיכויות הלב בפורים אבל למי שמעוניין, זו מסיבת הפורים שנראה לי שהייתי הולכת אליה והיא של הישיבה החילונית במעבדה בירושלים!

פתיחה ב"קריעת מגילה" עם יאיר ליפשיץ והקשר בין הקומדיה היהודית לקרנבל האירופאי, עם רבקה מרים והשירה על אסתר המלכה, עם יעל שנקר על מגדר, טרנסג'נדריות וסריסים, עם צילה חיון ופורים כאירוע ספר ואחרון חביב ברי סחרוף עם שי צברי והמוזיקה שלהם. 
אחרי קריעת המגילה יעלו ויופיעו ההרכב הצועני-ירושלמי "סומסום" להופעה שמחה ומרגשת
ולקינוח סעודה הדי ג'יי מארקי פאנק

תארי לעצמך שאת יושבת בחזרה של אהוד בנאי לקראת הדיסק החדש וסיבוב הופעות חדש וזה קורה

בצהריי היום שתמיד הוא חדש ואז את חוזרת הביתה, שבימים טובים גם הוא נראה לך חדש ואת כותבת טור על התרגול הרוחני שלך בהשראתו.

וכבר ראיתי את אהוד בנאי במערות בית גוברין ובמצדה ופעמיים על הדשא בקיבוץ ההוא שממול ים המלח ובטח בעוד כל מיני מקומות. וכבר לקחתי מחסה במוזיקה שלו. הכרתי אותו יחסית מאוחר ב1993 בזכות מישהו שנהפך לי לסוג של אוייב פנימי, אבל אז הוא עוד היה באצטלה חברית ובעדי. כמה מאמץ נדרש כדי לשכוח ולהמשיך הלאה, לרפא דברים שאנשים מלמדים אותך או נותנים לך, לפעמים כמו נועלים אותך בתוכם. אי אפשר להפסיק לאהוב מנגינת ילדות גם אם היא מגיעה בנערות מאוחרת, לכל דבר יש זמן כמו השיר הפותח.

תארי לעצמך שזה לא היה, המקרה ההוא והשנה ההיא, אבל אז גם לא היה את כל העושר-אושר של אהוד בנאי בתוך רקמת החיים (מעניין ששוב ושוב אני מתבלבלת בכתיבה של המילה רקמה ויוצא לי קרמה מלשון קארמה מלשון פעולה בעולם, והנה זה מקבל מקום.)

ובחזרה כששוב האוזניות שלו נופלות הוא אומר שהוא רוצה שכולם יהיו משוחררים. ושוב ושוב מטפלים בו באוזניות האוזניים ונינו הרמן, הצלם המוכשר שהזמין אותי לחזרה הקסומה הזו אומר שזה כמו שמטפלים במכונית מירוץ לפני השיגור.

ועוד במהלך החזרות ובדיקות השמיעה מישהו מנסה להבין אם אמרו תתפלא או תתפלל ואני מסתכלת על כל האומנים מסביב מחזיקים את כליהם בידיהם, מצלמה, גיטרה, כינור וגם אני איתם חמושה בעט.

אוזניים זה איזון תרתי משמע אני חושבת לעצמי.

ואיזה יופי שאפשר לדרוש את אהוד בנאי עם עינים יהודיות ועם עיניים של בודהה והוא אמיתי בכל צעד וזה מרגש ומרשים והוא בעצמו בשירים מתייחס לזמן ולעצמו והנה חוזר לדימוי של אבן ספיר שכבר היה לו פעם.

ואז מגיע השיר שממש מעניין איך הוא ייקלט בעיניים, אוזניים ישראליות, מעשה בארבעה שנכנסו לפרדס. ובתחילה עולה בי התנגדות שמיד מתחלפת בהתרגשות גדולה. התרגשות על הלימוד המשלב חיים, הלוחץ כנראה על געגוע למשהו שלא ניתן להגדיר במילים ולכן הגוף מדבר אותו בהתרגשות.

והחלומות והרגע הנוכחי של החזרה המתמשכת בצהריי היום ההולך ומעריב, משחק אינסופי של זמן שנוסע בין זיכרון וממשות, מזכיר לי פתאום את ההירדמות של חוני המעגל שנרדם לשבעים שנה. כולנו הולכים וישנים באותה צורה, כששוב הבסיס הוא הלב. ופתאום כשהוא שר את "ערבב את הטיח אחמד" אני ממציאה לעצמי שהוא כבר הרבה זמן לא שר את זה בהופעות ושזה נחמד שהוא חוזר לחפש גם כך את דרך השלום, אבל ייתכן שזו המצאה ואני פשוט לא שמתי לב אם הוא שר את זה או לא. כמו המפגש שהיה או לא היה בין אהוד בנאי לאלן גינזברג בשיר חדש ומרגש גם הוא על פגישה בין נער למשורר.

כמה טוב לקחת מקלט במוסיקה. גם כשאפשר רק לרקוד אותה פנימה ולא על הרגליים, להמשיך לסמוך על יסודות העולם.

תמונות מיוחדות מאוד מהחזרה נמצאות פה בבלוג של נינו הרמן

וכן, זה לא הכי קשור אבל שפות מעסיקות אותי השנה. שפות של בית, של אנשים, של אזורים ותרבויות. איפה מותר לדבר ומה מותר להגיד ואיך.

הפרק הראשון של מגילת אסתר שעוסק בוושתי המלכה הפמניסטית הראשונה בעולם גם עוסק בשפות של דת, מדינה, גברים ונשים.

ובמקרה תחילות שתי קבוצות ללמוד ערבית החודש
קבוצה אחת תתחיל ב20 למרץ יום ראשון בשעה 19:00 בחללית הירקון 70
הקבוצה השניה  ב21 למרץ יום שני בשעה 19:00 ליד מחלף קיבוץ גלויות
 תודה
וואל קובטאן
0544245404
הפרוייקט ללימודי ערבית מדוברת
האתר שלנו –     http://www.mishmush.org/
http://www.facebook.com/home.php?#!/group.php?gid=304999958752&ref=ts (גם בפייסבוק)