Monthly Archives: דצמבר 2010

תמונה אלימה בנבי סאלח או תמונה של אי הלימה?

חבר שלי הוא גם צלם. צלם מוכשר עם תמונות מרגשות שלעיתים משקפות, לעיתים משפרות ולעיתים מחמיאות למציאות. לפעמים הוא אומר שתמונה טובה היא תאונה, שהוא פשוט מצלם כל-כך הרבה עד שברור שתמונה אחת יוצאת לו טוב, לפעמים הוא מודה שהתאמץ ולפעמים הוא לא רואה את היופי שאני רואה. בדרך כלל הטכניקה שלו היא להשאיר את המצלמה בכף היד, כאילו היא המשך של הזרוע שלו ולצלם מאיפה שהוא נמצא. כלומר מאיפה שהזרוע מצויה. הוא לא מרים את המצלמה לגובה העיניים, מכוון ולוחץ קליק אלא מסתובב בעולם כמו לא מפריע לו ולוכד את מה שהוא יכול מבלי לשדר אווירת לכידה.

בשבת האחרונה היינו בנבי סאלח. נסענו לשם יחד עם דהרמה אקטיביזם כדי לתרגל איך אפשר לחיות עם הסכסוך הקרוב אלינו כל-כך ורחוק מאיתנו כל-כך. רק יום לפני כן נודע לנו שלא רק שאנחנו הולכים לנטוע עצי זית עם אנשי הכפר אלא שהולכת להיות עצרת של הכפר לציון המאבק הכפוי עליהם עם ההתנחלות הסמוכה חלמיש בעלת השם האלטרנטיבי ויפה הנפש- נווה צוף. בכל זאת נסענו. בתקווה שלא יקרה שום דבר אלים.

 זה היה מרתק לראות את העצרת המאולתרת, מאובזרת בדגלי פלסטין, בכובעים ובחולצות ובמערכת כריזה גרועה.

 וזה היה משמח לקנות במכולת פיתה וחומוס ולתרגל את הערבית ולשמוע מבעל המכולת שכדאי לי להתאמן עם תוכנית טובה בטלוויזיה הישראלית.

 וזה היה מפליא להיות בפעם הראשונה באירוע נטיעות מאורגן כולל שוחות חפורות היטב מצד אחד ומנגד להיות מאובטחים על-ידי משמר הגבול, כוח מילואים ועיניהם הצופות מהמרפסת של בני עמינו שומרי השבת מההר הסמוך שפעם היה שייך לתושבי נבי סאלח.

 כפי שאפשר לראות, זו שאלה אם החיילים איבטחו אותנו או פשוט הפגינו נוכחות חמושה כדי להבהיר לשותלים  מי הבוס וכדי למנוע תנועה של כל מי שנכח שם  לכיוון חלמיש או המעיין. שמירה מסויימת על סדר? שמירה על סטטוס קוו ועל מאזן הכוחות?

לאחר הנטיעות שעברו בשלום והשיחות הקטנות עם הנוטעים האחרים שחלק הגיעו מפלסטין וחלק מתל-אביב, נציגי השמאל הרדיקאלי (שרעיונית כמובן אני משתייכת אליו)  ולאחר העצרת שהתכבדה בנוכחות שר מהממשלה הפלסטינית המשכנו, חברי הקבוצה, עשרה אנשים, אל המעיין שעומד בלב הסכסוך.

התכוונו לעשות מדיטציה ולעשות שיתוף על חוויות היום שעבר. בכניסה לשביל ישבו ואכלו חיילי מילואים אותם בירכנו לשלום ואיתם התבדחנו על מזג האוויר ועל איכות הצ'ולנט שקיבלו.

בעודי הולכת אל עבר ההתכנסות שלנו ראיתי משהו שקצת טלטל אותי. משהו שלא ראיתי אף פעם, משהו שחשבתי שראוי להיות מונצח. לא כעדות, פשוט כמזכרת. ידעתי שזה לא לעניין לבקש מקבוצת החיילים השנייה שישבה על שולחן פיקניק בסמוך למעיין לצלם את הקופסא המדוברת שנחה ליד ארגז הפירות. קופסא צבאית המכילה רימונים מיוחדים בשביל מפגינים. בשבילנו. בשבילי.

חשבתי לעצמי, לשם מה יש לי חבר צלם שמסתובב בכל מקום כאשר המצלמה שמוטה בנון שלנטיות כאילו הייתה חלק מגופו? חזרתי לאחור כי כמו בכל מקום הוא תמיד מדבר עם אנשים ובאמת הוא התעכב עם חיילי המילואים הראשונים ופטפט איתם וביקשתי ממנו שכשנגיע אל המעיין שיצלם את הקופסא.

הכל קרה כל-כך מהר. לא פיתחנו את הנושא, לא חשבנו על ההשלכות. אני לא עצרתי לבדוק את ההתכוונות לרצון "הבוער" שלי והוא לא עצר לבדוק אם מתאים לו להיות צלם בהזמנה מטעם החברה שלו או לא.

מה שכן, בניגוד לתחזית שלי הוא נעמד ליד הארגז, וכמו פיל בחנות חרסינה, הרים את המצלמה ולחץ. החייל שעמד לידו טרק עם הרגל את מכסה הארגז וצעק עליו. זה היה רק אתמול אבל אני לא זוכרת מה היו המילים שלו. משהו כמו "נמאסתם" ו"חוצפן" ו"אל תצלם כלום" ו"עוף מפה".

משהו בי נקרע. מצד אחד, להיבהל הדריכות הזו של החייל שרק חיכה "לפרוק את הנשק" על משהו, מצד שני להבין אותו ולנסות לפענח למה חבר שלי לא צילם כמו תמיד וכמו להאשים אותו בשיבוש המשחק, מצד שלישי להצטער ולהרגיש אשמה שביקשתי, מצד רביעי לכעוס על החייל שכל-כך מהר יכול להיות אלים, בקיצור סבך של רגשות ומחשבות שמבטאים כמה קשה להיות קרובים רחוקים של הסכסוך הזה ולמה בכלל להכניס את הראש למיטה החולה הזאת, הרי היינו יכולים לבלות שבת נהדרת כמו כולם בלי להיות מסומנים כאויב של כל-כך הרבה גורמים.

אחר- כך, קצת אחרי שהתיישבנו והוצאנו פירות יבשים ואני הייתי צריכה קצת לבכות ולהוציא את המתח והאכזבה והקושי מסביב לתמונה, דברים הפכו להיות עוד יותר אבסורדיים. הגיע מפקד האזור ואיתו צו טרי המכריז על האזור כשטח צבאי סגור. באותה נשימה, הגיעה גם קבוצת השמאלנים (שרק בשנה שעברה הלכתי איתם להפגנות, עד שהבנתי שברמה מסוימת, אפילו שזה חשוב לדמוקרטיה ובכלל, הן רק מייצרות עוד אלימות) וגם אנשי חלמיש לבושים לבן (נופת צופים כבר הזכרתי?) ובראשם הקב"ט של היישוב נושא נשק,

וגם הסתבר שמישהי חדשה בקבוצה שלנו, אמריקאית במקור, היא פעילת שלום מוכרת למפקד האזור שלא מאוד שמח לראות אותה אבל תיבל את חוסר השמחה בהומור שוביניסטי. ואם להוסיף על כל זה הסתבר שיואב שמיר, שביים את מחסומים הקלאסי מסתובב בשטח ומצלם סרט חדש. מי יודע אם הימצאות התקשורת היא לא זו שזירזה את הוצאת הצו ושיגורו בפקס למפקד שכינה את עצמו קפטן קירק.

ונושא התמונה כמו הלך ונשכח, אבל לא בינינו כמובן. למזלי, למזלנו, פונינו משם מהר והיה לנו זמן ללבן את הדברים בלי להיאחז בהאשמות, בציפיות, באכזבות. הוא הרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר ולכן נטש את הטכניקה הרגילה שלו דווקא כי הוא לא רצה להסתיר. שאם כבר לעשות משהו לא בסדר, אז לקחת על זה אחריות. גם ראינו בשביל שנינו מה זה אומר לבקש ולהגיד לא. בכלל, היינו מסוגלים כמו תמיד לראות את הדפוסים שלנו, לראות את התנאים שנוצרו ולדבר מתוך חוויה אישית את שלושת מאפייני המציאות. 1. יש סבל בעולם. 2. דברים משתנים. 3. שום דבר הוא לא אישי שלנו, אנחנו לא לבד בעולם, אנחנו חלק ממשהו, זהויות נבנות ומתפרקות כל הזמן.

יצאנו מאזור המעיין אחרי שבע דקות, שתיים מעל מה שהותיר המפקד, אחרי שהוא הבטיח שגם את המתנחלים יפי הבלורית הוא יפנה, אחרי שאותה פעילת שלום שהייתה איתנו רצתה ופעלה בעקבות הרצון שלה להרוס את השלט המאולתר המכנה את המעיין בשם עברי.

שוב גוון של אלימות. גם השמת השלט היא אלימות כמובן. גם לעשות מעשה אישי כשאתה בקבוצה היא אלימות. לא פשוט.

צריך כוח ואנרגיה בשביל להשתפשף, לגעת בסכסוך. זה יכול לבוא רק ממקום שלו, ממקום אוהב שרוצה להיטיב עם כל הצדדים אחרת זה כמו לזרוק גפרור לחבית בוערת.

מפגש עם אביב טטרסקי יוזם הפעילות של דהרמה-אקטיביזם ייערך ביום חמישי ה6.1 בבית הסנגהה של עמותת תובנה במסגרת מפגשים העוסקים בפתיחת הלב בחיים של סכסוך.

בינתיים התפרסם טור שלי אודות אופקה– האיכות הרביעית של הלב. התרגול שעוזר לי לחיות ונותן לי טעם לחיות.

 

 

כל התמונות באדיבות איתן הרמן, צלם, גנן ואדם מואר בהתהוות

בתים של ערבים

כתבתי פה בנרג'י על מודיטה, איכות הלב השלישית שהבודהה לימד.

הלב שלי הופך להיות יותר ויותר לבית, הראייה של החיים כתרגול, היכולת לסמוך על החיים שלי בתוך החיים שלי מזינה אותי ולשמחתי גם אחרים שמסביבי. אני ממשיכה להסתכל על אנשים כעל לב פועם שיש לו זכות לבית חופשי ובטוח.

מדהים אותי כל פעם כמה פחד מנהל אותנו במדינה הזו. אני רוצה לנסוע לבית לחם לחגיגות חג המולד, רק כדי לראות, לחוות, להתאמן בערבית,  וכמה פחד עולה.

 המון אנשים משמשים השראה. רוח האמת על שינוי, על הסבל שקיים, על אפשרויות החופש ועל התנאים שיוצרים אותנו משמשים השראה.

מייל שקיבלתי מאישה יקרה בשם מיכל ורשבסקי, חברה בתראבוט אתמול  בבוקר, מעורר בדרכו השראה וקריאה לפעולה:

 בסביבות השעה 9, כאשר אנשים היו בעבודה והילדים בבית הספר, הגיעו כוחות הריסה מלווים בכוחות משטרה גדולים למתחם מגורים בסוף רחוב הלן קלר בלוד, סגרו את האזור והרסו את כל שבעת הבתים שהיו במתחם. כ-50 איש נזרקו לרחוב. התושבים, יחד עם שכניהם התומכים בהם, הקימו אוהל מחאה סמוך למקום, ומזמינים מבקרים. אם אתם מעוניינים להגיע למקום, אפשר להגיע באופן עצמאי, או לפנות אלינו וננסה לארגן ביקורים בימים הקרובים. המעוניינים, אנא כתבו לנו ל tarabut@gmail.com או התקשרו 052-6886867

כיצד מגיעים למקום: מתל אביב נוסעים על כביש 1 לכיוון ירושלים ויורדים במחלף לוד לכיוון רמלה לוד. כ-200 מטר אחר כך פונים ימינה לכיוון לוד העתיקה. ממשיכים עם הדרך עד לכיכר ופונים בה ימינה, לפי השילוט המכוון לזיתן (זהו רחוב פסח לב). נוסעים עד סוף הרחוב ופונים שמאלה לרחוב המסגר. נוסעים עד לסוף הרחוב המסתיים בצומת טי, ופונים ימינה (רחוב הלן קלר). אוהל המחאה יהיה מימינכם.

עוד על המקרה בעיתונות הרשמית 

מיכל תדבר בחמישי דהרמה בבית הסנגהה בתל-אביב על הקשר בין מעורבות חברתית ותרגול רוחני.

בחזרה מירדן באהבה

חזרתי מהסדנא בירדן.

לא הצלחתי להעלות את הדברים בלייב. לייף. חיים שקשורים להיאחזות שלנו בגוף, בכסף, בטקסים, כלומר בהרגלים.

זה ייצא לא מסודר, אבל זה בהחלט מעודד אותי שקיבלתי ביקורת טובה על הרשומות הקדומות.

שם פתחתי את יאהו וראיתי זוג ערבי מבסוט מן החיים, הכל כתוב מימין לשמאל וזה בכל זאת זר לי, יותר מיאהו בספרדית שפגשתי במקסיקו או בצרפתית שפגשתי בקיץ האחרון בצרפת.

סקס והעיר הגדולה גרסת הסכסוך הישראלי-פלשתיני

הבוקר, שוב ראיתי עד כמה בחיים האוטומט שלנו הוא לחשוב על עצמנו. בישרו לנו בתחילת היום שביום ראשון, היום האחרון של הסדנא, הפלשתינאיות צריכות להגיע לגשר אלנבי עד 12 וחצי, שזו השעה שבה היינו אמורים לסיים פה בעקבה. הסיבה היא סיבה ביטחונית, שינוי שאין לערער עליו. הייתי מצפה שאחרי יומיים של סדנא שעוסקת בדיאלוג ובמפגש יהיה רגע של השתהות עם הכאב או תהייה על השרירותיות או הסיבה שעומדת מאחורי סגירת המעבר, אבל היהודיות ששמעו על קיצור יום החופש של הסדנא, המיועד לשבת, נחפזו לחשוב מה יעלה בדבר הנסיעה לפטרה.

אני במדיטציית הבוקר שלי ייחלתי לעצמי לדבר בשקט, בלי כעס, ובעיקר עם לב פתוח. זה היה קשה מול אחת היהודיות שגם דיברה על הצורך שלה להגיע בראשון הביתה בגלל הכלב הקטן שיש לה. או ישראלית ששאלה, רגע, אין אל מי להתלונן?

להבין שלא כותבים ולא נוגעים בכל הסיפורים שאנחנו שמענו פה על עיכובים במחסום או על סגירות כאלו שאין להם הסבר. וזה לא חייל רע פה ושם, זו מציאות ושאנחנו צריכים להבין ש"הבטחון" שלנו הוא על חשבון הנשים היקרות האלו שנמצאות איתנו בכל מקום.

פלשתינאית אחת אומרת שתלונה זה משהו שעושים רק בפני אלוהים.

עיתונאית אחת מציעה לפעול, לנסות לברר מה הסיבה.

אני חושבת שפתאום הכל חוזר למעבר, לשני האוטובוסים שנוסעים בקווים מקבילים. עכשיו גם הזמן בו הם נוסעים נפרד. צד אחד אדון לזמנו, לבילוייו, לחופש שלו וצד אחד אין לו אפילו אחריות על הכניסות והיציאות שלו הביתה.

מישהי אומרת אנחנו יודעים שזה כל יום קורה, מה יש לברר?

אי אפשר לשלוט על מרכיבי חייך.

אחת הישראליות אומרת על מתחם הר הבית, על שלושת הדתות שלו, שהוא מקום מקודש-מקולל בגלל כל המוות והדם שהוא גובה. ובכלל מקומות קדושים הם ככה. מתפתחת מהומה די גדולה. יש מוסלמיות שמסרבות לשמוע כזה דבר, יש יהודיות מסורתיות שמזדעזעות ויש גם ישראלית-פלשתינית שמכריזה שהיא אתיאיסטיות ומוכנה שיחזירו את ירושלים למי שרק רוצה. המושג יהלומי דמים עולה.

מישהי מזכירה את ג'וליאנו מר-חמיס שכשאמא שלו, ארנה, נפטרה אז לא רצו לקבור אותה בישראל בגלל שהתחתנה עם מוסלמי וכל זה, ואילו בג'נין רצו לקבור אותה כשהידית. ג'וליאנו סירב כי לא רצה שיום יבוא והיהודים יבואו ויעשו ממנה "קדושה" וכך יתפסו בעלות גם על חלקה בג'נין.

נקודות במפגש קבוצה חד-לאומית

* הגישה שמזעזעת אותי שאחת אומרת "עשית ולא דיווחת- לא עשית".

מה זה ה"לדווח" הזה? למי? כמו ה"להתלונן" ההוא. כל אחת תחזור למציאות שלה ומה אז?

* הקושי של מישהי כשהיא אומרת אומנם לא הפכתי להיות גנראלית, אבל בין אם זה בצורה פאסיבית ובין אם אקטיבית, אנחנו כובשים.

*אנשים בישראל כל הזמן רוצים להרגיש ביטחון והכרה ולא איכפת להם לשלם את המחיר שזה על חשבון חיים שפויים של מיליונים. לי זה נשמע כמו דוב משתולל שמבקש בטחון מעכבר.

* לתת לערביי יפו את הנמל שהוא היסטורית שלהם.

* לעשות תוכנית במחסומים. להפגיש את המציאות דווקא במקום הכואב. כמו להתבונן בכאב בזמן מדיטציה. כמה שפת הדהרמה הייתה יכולה לעזור פה.

 

רשומות מעוד יום

תובנות בוקר- להיות מתרגמת זה לתת לדברים לעבור דרכך. הקושי לתרגם את עצמך בעל פה ובכלל.

הטלוויזיה היא שורש כל רע, ממשיכה בתיוג האוטומטי.

הצד הישראלי מבקש את הביטחון והצד הפלשתינאי (שמסתבר שבמפגש שלהן הן ממש עשו רשימה של מה שהן צריכות לומר לנו במאורגן. לא רק היו יודעות כמה חוסר הסכמה היה אצלנו. ובכלל לראות את ההכרח של מי שחלש יותר להתארגן לעומת הפריבילגיה של החזק שיכול להיות מסוכסך) בכל אופן הצד הפלשתינאי מבקש את פירמידת הצרכים של מסלו- מזון, צרכים בסיסיים של פרנסה, חופש ותנועה ורק בסוף ביטחון.

יש מתח עד שסוף סוף יש פיצול לשלשות. הן כ"כ שמחו לשמוע אותי מבקשת סליחה. ולי לא היה על מה לבקש שהן יבקשו ממני.

יום שבת

אחת הישראליות רוצה שהם יבינו את הפחד. שואלת למה הם כל הזמן מסרבים, אין עם מי לדבר, הנה הצד שלנו שממשיך לומר ולהזין את זה ולהגיד שהשמאל הוא זרם קטן חסר השפעה. היא אומרת  שגם המתנחלים הם מיעוט ושהציבור מגנה אותם, וזה כמובן שקר. ואותו הציבור לדעתי גם רק הולך וגדל. ובעיקר ממשיך לעצב את החיים בשטחים.

ושוב חוזרים ליצחק רבין ולתקופת הפיגועים. הפלשתינאיות קוראות לזה פיצוצים.

פני החברה כפנים של אחת העיתונאיות הישראליות, ר'- מנסים להיות צעירים ויפים וצודקים ומערביים. היא ממשיכה בעצם לומר שאין פרטנר. כן, כל עוד נמשך הכיבוש יש תלונה אז אין איך לצאת מזה. ועוד היא אומרת: גם אם אני מסכימה ששרון טעה, אני רוצה לשמוע איפה המנהיגים שלכם טועים. הרטוריקה של כולם- זה מה שרוצים לשמוע. היא יודעת, היא קובעת.

היא שמייצגת את המרכז היא חלק מהבעיה שמנסה לטשטש את השמאל שאומר שצריך להפסיק את הכיבוש. נקודה.

אביר שהייתה פעילה בכירה באש"ף והתגוררה בעבר בדמשק, בביירות ואפילו בתימן, מספרת על חוויות עבר של הבן שלה, ילד בן עשר שחייל עוצר אותו ושואל מה יש לך ביד. שואל בשביל לראות אם היד שלו נקייה.

תפיסות שכל צד מחזיק ואת התפיסות האלו המרכז ממשיך לטחון ולהציג ולא לאפשר לקולות אחרים. מפחדים מהקול הזה ורואים בזאת, בהתנהגות הכוחנית שכל פעם מתייאשת, ההצהרה אין מה לעשות.

פינג פונג שלא מקשיבים בו.

אני לא מיואשת. לנו יש תפקיד, להיות ההתנגדות לקול המיואש. לא להאמין למה שהמדיה מספרת לנו.

מעניין שקאסמים ועזה זה סיפור אחר שבקושי עולה.

אני מרגישה שבכל השיח ביננו אנחנו קושרים להם את הידיים ואומרים להם להיות רגועים כמו שאח שלי היה עושה לי. ישראלית אחת קופצת ואומרת שאני משווה אותם לילדים וזה מעליב וגועל נפש. פתאום היא מחפשת להצדיק אותם, משתמשת בשיח גבוה ועל קולוניאליזם בשביל להוכיח איזו נקודה. מדביקה את המטאפורה למציאות. ובסוף הפלשתינאיות שלא צריכות הגנה בכלל, דווקא מזכירות את הקונקרטי ואת הסרטון ביו-טיוב בו הראו חיילים קושרים פלשתינאים.

ואותה אחת מהמרכז, ר', מלב הקונסנזוס, שבבית שלה היא רגילה לייצג את השמאל אומרת שייתנו לנו שנתיים של שקט. כל פעם היא מתרכככת ומוכנה לוותר יותר, אפילו על פיצוי פליטים וכו'.

 

אין כזה דבר שאין פיתרון, בני אדם עשו את הבעיה ולכן גם בני אדם יפתרו אותה.

לדעתי נושא האמון הוא הפיתרון. אני מתחילה לחשוב איך הסכסוך מתאים ללימוד ארבע האמיתות של הבודהה

1. יש סבל- חוסר צדק. 2. סיבה לסבל זה היאחזות, באדמה, בצדק. 3. יש פיתרון 4. הדרך היא שמונת הדרכים האנושיות והאחריות שלוקחים. אמון זה דבר ראשון.

האכזבה שלי שכל אחד דואג בסוף היום לעצמו.

כל צד רוצה רק להעביר את הסבל שלו, מין תחרות כזו של מי סובל יותר ומי מזדהה עם מי יותר.

אחת הפלשתינאיות שבעבר הייתה מנהלת לשכה של אבו מאזן  אומרת שמעצבן שעיתונאים נהיו משועממים מהסכסוך ומתמקדים ברמאללה, מציגים שהכל שם טוב ושיש שפע ושגשוג ואז הישראלים לא מבינים על מה הפלשתינאים מתלוננים.

ר' פתאום מבינה איך משא ומתן נתקע. הרבה רגשות לאומיים צצים וצפים ונדמים כאמיתיים. את זה כמובן היא לא אמרה.

ביום האחרון החלטתי לקום בבוקר בחמש ארבעים כדי להיפרד מהפלשתינאיות שצריכות להגיע לגשר אלנבי. אפשרות ללמוד שסולידאריות זה דבר משמח אבל מוזר