חבר שלי הוא גם צלם. צלם מוכשר עם תמונות מרגשות שלעיתים משקפות, לעיתים משפרות ולעיתים מחמיאות למציאות. לפעמים הוא אומר שתמונה טובה היא תאונה, שהוא פשוט מצלם כל-כך הרבה עד שברור שתמונה אחת יוצאת לו טוב, לפעמים הוא מודה שהתאמץ ולפעמים הוא לא רואה את היופי שאני רואה. בדרך כלל הטכניקה שלו היא להשאיר את המצלמה בכף היד, כאילו היא המשך של הזרוע שלו ולצלם מאיפה שהוא נמצא. כלומר מאיפה שהזרוע מצויה. הוא לא מרים את המצלמה לגובה העיניים, מכוון ולוחץ קליק אלא מסתובב בעולם כמו לא מפריע לו ולוכד את מה שהוא יכול מבלי לשדר אווירת לכידה.
בשבת האחרונה היינו בנבי סאלח. נסענו לשם יחד עם דהרמה אקטיביזם כדי לתרגל איך אפשר לחיות עם הסכסוך הקרוב אלינו כל-כך ורחוק מאיתנו כל-כך. רק יום לפני כן נודע לנו שלא רק שאנחנו הולכים לנטוע עצי זית עם אנשי הכפר אלא שהולכת להיות עצרת של הכפר לציון המאבק הכפוי עליהם עם ההתנחלות הסמוכה חלמיש בעלת השם האלטרנטיבי ויפה הנפש- נווה צוף. בכל זאת נסענו. בתקווה שלא יקרה שום דבר אלים.
זה היה מרתק לראות את העצרת המאולתרת, מאובזרת בדגלי פלסטין, בכובעים ובחולצות ובמערכת כריזה גרועה.
וזה היה משמח לקנות במכולת פיתה וחומוס ולתרגל את הערבית ולשמוע מבעל המכולת שכדאי לי להתאמן עם תוכנית טובה בטלוויזיה הישראלית.
וזה היה מפליא להיות בפעם הראשונה באירוע נטיעות מאורגן כולל שוחות חפורות היטב מצד אחד ומנגד להיות מאובטחים על-ידי משמר הגבול, כוח מילואים ועיניהם הצופות מהמרפסת של בני עמינו שומרי השבת מההר הסמוך שפעם היה שייך לתושבי נבי סאלח.
כפי שאפשר לראות, זו שאלה אם החיילים איבטחו אותנו או פשוט הפגינו נוכחות חמושה כדי להבהיר לשותלים מי הבוס וכדי למנוע תנועה של כל מי שנכח שם לכיוון חלמיש או המעיין. שמירה מסויימת על סדר? שמירה על סטטוס קוו ועל מאזן הכוחות?
לאחר הנטיעות שעברו בשלום והשיחות הקטנות עם הנוטעים האחרים שחלק הגיעו מפלסטין וחלק מתל-אביב, נציגי השמאל הרדיקאלי (שרעיונית כמובן אני משתייכת אליו) ולאחר העצרת שהתכבדה בנוכחות שר מהממשלה הפלסטינית המשכנו, חברי הקבוצה, עשרה אנשים, אל המעיין שעומד בלב הסכסוך.
התכוונו לעשות מדיטציה ולעשות שיתוף על חוויות היום שעבר. בכניסה לשביל ישבו ואכלו חיילי מילואים אותם בירכנו לשלום ואיתם התבדחנו על מזג האוויר ועל איכות הצ'ולנט שקיבלו.
בעודי הולכת אל עבר ההתכנסות שלנו ראיתי משהו שקצת טלטל אותי. משהו שלא ראיתי אף פעם, משהו שחשבתי שראוי להיות מונצח. לא כעדות, פשוט כמזכרת. ידעתי שזה לא לעניין לבקש מקבוצת החיילים השנייה שישבה על שולחן פיקניק בסמוך למעיין לצלם את הקופסא המדוברת שנחה ליד ארגז הפירות. קופסא צבאית המכילה רימונים מיוחדים בשביל מפגינים. בשבילנו. בשבילי.
חשבתי לעצמי, לשם מה יש לי חבר צלם שמסתובב בכל מקום כאשר המצלמה שמוטה בנון שלנטיות כאילו הייתה חלק מגופו? חזרתי לאחור כי כמו בכל מקום הוא תמיד מדבר עם אנשים ובאמת הוא התעכב עם חיילי המילואים הראשונים ופטפט איתם וביקשתי ממנו שכשנגיע אל המעיין שיצלם את הקופסא.
הכל קרה כל-כך מהר. לא פיתחנו את הנושא, לא חשבנו על ההשלכות. אני לא עצרתי לבדוק את ההתכוונות לרצון "הבוער" שלי והוא לא עצר לבדוק אם מתאים לו להיות צלם בהזמנה מטעם החברה שלו או לא.
מה שכן, בניגוד לתחזית שלי הוא נעמד ליד הארגז, וכמו פיל בחנות חרסינה, הרים את המצלמה ולחץ. החייל שעמד לידו טרק עם הרגל את מכסה הארגז וצעק עליו. זה היה רק אתמול אבל אני לא זוכרת מה היו המילים שלו. משהו כמו "נמאסתם" ו"חוצפן" ו"אל תצלם כלום" ו"עוף מפה".
משהו בי נקרע. מצד אחד, להיבהל הדריכות הזו של החייל שרק חיכה "לפרוק את הנשק" על משהו, מצד שני להבין אותו ולנסות לפענח למה חבר שלי לא צילם כמו תמיד וכמו להאשים אותו בשיבוש המשחק, מצד שלישי להצטער ולהרגיש אשמה שביקשתי, מצד רביעי לכעוס על החייל שכל-כך מהר יכול להיות אלים, בקיצור סבך של רגשות ומחשבות שמבטאים כמה קשה להיות קרובים רחוקים של הסכסוך הזה ולמה בכלל להכניס את הראש למיטה החולה הזאת, הרי היינו יכולים לבלות שבת נהדרת כמו כולם בלי להיות מסומנים כאויב של כל-כך הרבה גורמים.
אחר- כך, קצת אחרי שהתיישבנו והוצאנו פירות יבשים ואני הייתי צריכה קצת לבכות ולהוציא את המתח והאכזבה והקושי מסביב לתמונה, דברים הפכו להיות עוד יותר אבסורדיים. הגיע מפקד האזור ואיתו צו טרי המכריז על האזור כשטח צבאי סגור. באותה נשימה, הגיעה גם קבוצת השמאלנים (שרק בשנה שעברה הלכתי איתם להפגנות, עד שהבנתי שברמה מסוימת, אפילו שזה חשוב לדמוקרטיה ובכלל, הן רק מייצרות עוד אלימות) וגם אנשי חלמיש לבושים לבן (נופת צופים כבר הזכרתי?) ובראשם הקב"ט של היישוב נושא נשק,
וגם הסתבר שמישהי חדשה בקבוצה שלנו, אמריקאית במקור, היא פעילת שלום מוכרת למפקד האזור שלא מאוד שמח לראות אותה אבל תיבל את חוסר השמחה בהומור שוביניסטי. ואם להוסיף על כל זה הסתבר שיואב שמיר, שביים את מחסומים הקלאסי מסתובב בשטח ומצלם סרט חדש. מי יודע אם הימצאות התקשורת היא לא זו שזירזה את הוצאת הצו ושיגורו בפקס למפקד שכינה את עצמו קפטן קירק.
ונושא התמונה כמו הלך ונשכח, אבל לא בינינו כמובן. למזלי, למזלנו, פונינו משם מהר והיה לנו זמן ללבן את הדברים בלי להיאחז בהאשמות, בציפיות, באכזבות. הוא הרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר ולכן נטש את הטכניקה הרגילה שלו דווקא כי הוא לא רצה להסתיר. שאם כבר לעשות משהו לא בסדר, אז לקחת על זה אחריות. גם ראינו בשביל שנינו מה זה אומר לבקש ולהגיד לא. בכלל, היינו מסוגלים כמו תמיד לראות את הדפוסים שלנו, לראות את התנאים שנוצרו ולדבר מתוך חוויה אישית את שלושת מאפייני המציאות. 1. יש סבל בעולם. 2. דברים משתנים. 3. שום דבר הוא לא אישי שלנו, אנחנו לא לבד בעולם, אנחנו חלק ממשהו, זהויות נבנות ומתפרקות כל הזמן.
יצאנו מאזור המעיין אחרי שבע דקות, שתיים מעל מה שהותיר המפקד, אחרי שהוא הבטיח שגם את המתנחלים יפי הבלורית הוא יפנה, אחרי שאותה פעילת שלום שהייתה איתנו רצתה ופעלה בעקבות הרצון שלה להרוס את השלט המאולתר המכנה את המעיין בשם עברי.
שוב גוון של אלימות. גם השמת השלט היא אלימות כמובן. גם לעשות מעשה אישי כשאתה בקבוצה היא אלימות. לא פשוט.
צריך כוח ואנרגיה בשביל להשתפשף, לגעת בסכסוך. זה יכול לבוא רק ממקום שלו, ממקום אוהב שרוצה להיטיב עם כל הצדדים אחרת זה כמו לזרוק גפרור לחבית בוערת.
מפגש עם אביב טטרסקי יוזם הפעילות של דהרמה-אקטיביזם ייערך ביום חמישי ה6.1 בבית הסנגהה של עמותת תובנה במסגרת מפגשים העוסקים בפתיחת הלב בחיים של סכסוך.
בינתיים התפרסם טור שלי אודות אופקה– האיכות הרביעית של הלב. התרגול שעוזר לי לחיות ונותן לי טעם לחיות.
כל התמונות באדיבות איתן הרמן, צלם, גנן ואדם מואר בהתהוות
