Monthly Archives: דצמבר 2009

כבר שנה…. איך ממשיכים לשחות כנגד הזרם ומגיעים לעזה?

אתמול הרגשתי לא טוב. הגב כאב, עייפות, אכילה מוגזמת, הכתיבה לא זרמה. היום הלך והתקדם. בנקודה מסויימת, כשניסיתי לקבל את הרגעים המבאסים שחולפים מעליי, בתוכי, אִיתִי חשבתי שאולי זה בהשראת-השפעת הסרט המצויין של האחים כהן שראיתי במוצ"ש ושגם גרם לי לכאב צוואר. סרט שמתאר את הסבל האנושי של אבותינו. לפחות של אבותיי. פתאום ברור מאיפה הגיעה הציונות. סוג של הבטחה, פתרון. אפשר לקרוא את סיפורי אברהם אבינו בצורה דומה. נמאס לו מהבית והוא חשב- מדוע שלא אצור לי אֵל. אֵל מיוחד רק שלי שיילחם את המלחמות שלי, שיגדיר לי את המהות שלי, שיכוון אותי בעולם וירשה לי לעשות מעשים שלא יעשו בשמו. אֵל שיסביר לי למה דברים הם כפי שהם ויוציא אותי תמיד צדיק, צודק ומיוחד. מה יקרה עם עוד אנשים יחשבו על זה ויקימו להם אֵל משל עצמם? אל חחש, האֵל שלי תמיד יהיה הראשון ולא משנה מה הוא יעשה הוא יוכל להוכיח שהוא הכי מוסרי. הוא הראשון שבכלל התייחס למוסר, יחקוק אותם במשהו קליט, נניח עשר דברות.

נחזור לכאבי הגב והצוואר. (אל תשבו מתחת לשורה 7!) לשיעור יוגה החלטתי לא ללכת. אבל אל הערב לציון שנה להתקפה הברוטאלית על עזה הלכתי. מישהו שחשבתי לפגוש במקום ללכת לערב שאירגנו לוחמים לשלום, סימס לי: "תהני". החזרתי תגובה שלא נראה לי שהנאה כלולה שם וחשבתי, באמת למה אני הולכת?

למה אנחנו הולכים לאירועים שאנחנו יודעים שידכאו אותנו. רק מלראות את באסם ארמין עולה לדבר נהיה לי עצוב.

וכל כך בקלות יכולתי. יכולתי להמשיך ולשהות בחיי, עם הקשיים. יכולתי להיחלץ מהם בזריזות. להיפגש לקפה, או לקרוא ספר, לשכב במיטה במצעי הפלאנל, לעשות מדיטציה, לצאת לחילוץ עצמות בטיילת, לדבר בטלפון, לקנות בן אנד ג'ריס ואפילו לנסות ולכתוב עוד כמה שורות ועוד ועוד אפשרויות.

הלכתי בעיקר כי החלטתי שלמרות כאבי הגוף, את הלב, אני יכולה לשים איפה שחשוב לי! אני יכולה לכוון אותו למצוא חסד וחופש בעולם, גם אם זה כולל לשמוע כמה דעת הקהל שלנו מעוצבת ומתבססת בעיקר על פחד. כמה חוסר מוסריות עלה במלחמה האחרונה ובגרורותיה, להיזכר ששנה חלפה מאז גרתי בדרום, הייתי בהפגנות שאיש לא כיסה והסתתרתי במקלטים.

ובאמת היה עצוב. עצוב מהבחינה הקיומית. שיקוף של המציאות שאנחנו חיים בה זה תמיד עצוב. שיקוף במובן שכל-כך הרבה אבק ואלימות מכסה את המציאות שלנו. כל-כך מעט בחירה יש לנו מלצאת מהתבניות שעיצבו אותנו.

ולמרות העצב, והתסכול ואולי ביחד איתם, היה ערב מצויין וחשוב.

חשוב עד כדי כך שאני רואה שאיש לא כתב ולא הזכיר אותו אפילו שקובי ויטמן שהיה מדריך שלי בצופים לפני כמעט 20 שנה (אמא'לה!!!!) הגיע להשתתף בערב עם חלקים של היצירה שלו "מלחמה-אופרת רוק"

היצירה של קובי הייתה החוט האומנותי השוזר של הערב וגרמה לי להיות יותר סלחנית למורשת המיינסטרים עליה גדלנו שניינו. למרות הקו האחיד, ההגמוני, הציוני והחד-חשיבתי שאותה מורשת הפעילה עלינו, היא הצליחה לאפשר לקולות אחרים לצאת ממנה.

וכמובן שהתוכנית הייתה עשירה עם הרבה אמירות נוקבות ולא אומנותיות.

המילים של באסם ארמין, אבא של אביר שנרצחה, שבחר לא בנקמה והזכיר והדגיש את חבריו, יהודים ופלסטינאיים שסבלו אובדן יקירים ובחרו להיות פעילי שלום.

ועוד דיברו השרה לשעבר שולמית אלוני, אישה שאני מאוד מעריכה. פעילת שלום בלתי נלאת, חכמת השבט. ח"כ דב חנין, היהודי היחיד בכנסת שהתנגד למלחמה מההתחלה, דב חנין הדגיש וקיווה לאופטימיות בדמות הארגון שאירגן את הערב- לוחמים שלום. יזהר באר שידבר על מקום התקשורת בעצימת העיניים ובאחריות שלה על דעת הקהל. וכמובן גדעון לוי שחשף את האבסורד הלא דמוקרטי הבסיסי שאנו חיים בו- שלוש שנים וחודש לא נכנס עיתונאי ישראלי לעזה! (חוץ מאמירה הס שצריכה לעשות זאת במרמה עם הדרכון הזר שלה). גדעון לוי אמר שזו השנה שבה הוא הכי התבייש להיות ישראלי. לא בטוח שבושה זה דבר מועיל, אבל אני בטוחה שאם הייתי הוא, רואה מקרוב כל-כך את כל הזוועות, אולי בושה זה מה שהיה עולה בי. כי לכעוס ולפחד עושים כל השאר. וגם עורך הדין- מיכאל ספרד שזה ממש משמח שיש איש צעיר כמוהו במדינה מעוותת כמו שלנו.

ולסיום היה עוד קטע תיאטרון מצויין שביים סמיח ג'בארין שאגב שוחרר ממעצר הבית שלו, כפי שדווח אמש. הקטע הוא מחזה קצרצר שכתבה מחזאית בריטית בשם קאריל צ'רצ'יל ואפשר לקרוא על זה פה את הקטע העצוב שיחקו להפליא גבי אלדור, יגאל עזרתי, שרה פון שוורצה המסורה, ועוד שחקנית צעירה שאיני יודעת את שמה, אבל הייתה נהדרת. היה שם גם נגן חצוצרה!

כל זה ועוד אמוציות, עדויות של חיילים מההתקפה/מבצע/מלחמה/ אלימות לשמה ועצב. הרבה עצב.

וכן, היה גם בחור צעיר צרפתי שהתפרץ לבמה ודיבר על המימד הרוחני שחסר לדיון. אני הסכמתי איתו, למרות שגם דב חנין הזכיר את מהטמה גנדי. ובעצם, כמעט כל דובר או דוברת שם, חלק במילים מפורשות וחלק במילים מסתתרות אמרו את האמת של הבודהה. שנאה מובילה לשנאה, אלימות מובילה לאלימות ורק אהבה ואמון מובילות לאהבה ואמון. הלוגו של לוחמים לשלום אומר את זה. הסיפורים של לוחמי משני הצדדים אומרים את זה. הפלסטינאית שעצרה את עצמה מלפוצץ את עצמה בגלל חיוך של ילד, אמרה את זה. התודעה שלנו והחיים שלנו שווים את ההטמעה של האמירה הזו. ומשום מה מעט מאוד בדיוני השמאל אומרים את זה בבהירות. לפחות נתנו לו במה. לפחות הם עושים את זה בפועל.

אבל על העובדה הבסיסית שכולנו בני-אדם ואנחנו מעדיפים לשכוח זאת, מעדיפים כמו אברהם לברוא לנו עולם משלנו בו אנחנו מחליטים על אוייביו, על נחלתו, על המוסר שבו, על כך בפעם אחרת.

עוד שתי פרשות נגיע שוב לפרשת וארא. זה יהיה כבר ב2010, אבל הנה השיר שכתבתי בשנה שעברה.

 

פרשת וארא 2009

ברכבת הביתה ביום אחרי שנגמרה המלחמה,

מי היה מאמין שאי פעם כך ייפתח שיר

שאכתוב, השמש שוקעת בצבעי מלחמה

מיותרת באדום וכחול וכתום, בפסים משוקעים

מרובדים והשקיעה רוחשת באזור עזה

והשמיים מתרחבים באין סוף

והשמש מכפילה את עצמה, גם לה לא נעים

לנחות, היא מתעכבת כציפור המחפשת

מיקומה הנכון על חוט תיל.

 

ואין מקום נכון ואין לה בית ואדמה אליו היא

שייכת, היא מסמנת מערב ומזרח ולא

טובים ורעים. וגם סטודנטיות ערביות חוזרות הביתה

לבאר-שבע, מביטות במחשב הנייד ולא בשמש המשתקפת

בפיצול עצמה בעננים העליונים, אדומה ונגלית לפרקים

כמו הספרה שמונה.

 

ובין רגע קצוות גלגל החמה מתכהים,

האם היא מבחינה שנרגע שם מתחתיה, שהלחימה פסקה,

שעוד סופרים את הגופות ועכשיו מתחילים להתחמש

בשנאה ויש מתאבלים שכבר סיימו את השבעה והחייל

השבוי עוד שם. האם יש לו פתח לראות אותה, אולי רסיס

או צל קטנטן מגיע אליו, אולי בדמות אנחת רווחה.

 

עכשיו ענן גדול יורד שחור על עזה וגם רגע הצבע

האדום נגמר. השבוע יהודים יקראו שוב

איך האלוהים שלהם האפיל על מצרים, הקשה את לב

פרעה ושיחרר אותם לנפשם כדי שילכו לשלוט

בארץ אחרת ביד חזקה.

 

וזה מביך לכתוב כך שירה כשהאישה במושב מולי

מתבוננת כמו מציצה עלי גומרת בחדר השינה, כן

ככה זה מרגיש כשהרכבת עמוסה וצפופה

ואנשים ומזוודותיהם חוזרים דרומה והשמש

נעלמה, וודאי הגיעה לחוף רפיח בדיוק בזמן

להבחין איך ואם שבים שם הביתה.

 

מחר בעיתון שיחלקו לנוסעים ייכתב שדברים

חזרו לשגרה, וזה יהיה נכון

רק בצד אחד של השמש כי בעזה

יהיה חשוך כמו בפרשה הבאה שבני ישראל

יקראו ברחבי העולם, בעזה תהיה צְעָקָה גְדֹלָה

כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
 

ויגש לֵדבּר נכון

על פרשת וייגש כתבתי פה בנרג'י. זה כיף, כי זו אחת הפעמים שהכי חיברתי בין המקום שבו אני נמצאת בתרגול האישי שלי לבין הפרשות.

דיבור נכון. זה מלווה אותי מאז שהייתי בכיתה ב' וקיבלתי הערה בתעודה- אביגיל מפטפטת יתר על המידה.

ואכן, זה ממשיך ופוגש אותי. ואני כנראה רוצה לפגוש את זה- בהצגה שכתבתי על 'אונאת דברים' ושהייתה בעכו. ועכשיו בריטריט האחרון, עת כל השדים והדפוסים הרגילים הגיעו לבקר, ראיתי כמה התמלול שלי את העולם מקשה. לא רק עליי, אלא גם על מי שנמצא לידי. במקרה של הריטריט האחרון זה היה הצוות שניהלתי במטבח.

אז החלטתי שזה צריך להיות התרגול שלי עכשיו. ויונתן דומיניץ, אחד המורים שהיה שם, עודד אותי מאוד ושלח לי חומרים בנושא ובעיקר גרם לי לחוש שזה אפשרי לתרגל את זה.

אז הנה. שבת שלום!

מקץ 1275 ימים

על פרשת מקץ כתבתי פה בנרג'י. התגובה של אחד הקוראים שהוא לא מבין את הקשר של סיפורי יוסף לקארמה (מה שניסיתי לפתוח ולבאר קצת) יש בה משהו. מסתבר שקארמה זה ממש לא משהו שכדאי להסביר על רגל אחת. אבל כן אפשר לצמצם לכוונה. התכוונות במעשינו, במחשבותינו, במילים שלנו, שמשפיעים על מה שנובע מהם. על החיים שלנו. על איך שהם מתעצבים.

חלק מחוסר הדיוק במה שכתבתי קשור לזה שהכנתי את הפרשה שבוע קודם בגלל שהייתי בריטריט חנוכה. קשה לתאר כמה אור ושמחה וקשיים נוכחים בריטריט שכזה, תחושה שאתה נוגע במגבלות עצמך ובחופש. חופש אין סופי שרק את יכולה למצוא בתוכך ולתת לך. 

והנה פרשת מקץ נפתחת כך וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר

משםו מה בכל השיעורים האחרונים שאני מלמדת (כולל בבני ברק, רק מזווית אחרת) יצא לי להסביר לתלמידי על יחסי סובייקט-אובייקט, לבחון סוגיות כמו של מי הסיפור הזה? הפתיחה הזו מלמדת אותנו עד כמה, הגיבור הסמוי של הפרשה הוא יוסף. מקץ שנתיים ימים מתייחס לישיבה של יוסף בכלא המצרי. זה בטח כמו שההורים של גלעד שליט מרגישים. הם סופרים וחשים את הימים שעוברים והיום בו גלעד ישתחרר, שם יתחיל סיפור חדש לגמרי. אולי צריך שליט (וזה יצא כפליטת מקלדת, אבל בעצם יש שלט כזה בדרך מעפולה לתל-אביב. צריך שליט שיחזיר את גלעד! משהו כזה.

בכל אופן, אני זוכרת שכשלימדתי ביפו, כל הזמן חשבתי שמאחד הילדים שם יכול לצמוח יום אחד גנדי ישראלי (יהודי או ערבי) וזה בהחלט מה שחסר פה בארצנו. מישהו שיחלום ויחליט להשקיע בתוכניות חיסכון חיוביות לעתיד.

וזה לא סותר תרגול בודהיסטי בכלל. אנשים חושבים שהבודהיזם אומר לזרום (ויפה הזכירה המורה שלי רקפת סנדיה שרק דגים מתים זורמים) או שאומרים להיות רק ברגע ולא לחשוב ולתכנן לעתיד. וזה לא נכון. הכל הרי (וכאן חוזרים לקארמה) תלוי בהתכוונות. ביכולת להיות עם מה שישנו, גם אם אנחנו מתכננים משהו, לסמוך על מה שישנו ולא לסמוך שיהיה טוב. בכל אופן, אז להשקיע במשהו חיובי, במשהו שהלב שלנו נמצא בו, זה דבר משמעותי וראוי. {ואגב, בודהיזם זה סוג של המצאה, זה בטח משהו שבודהה היה מתנגד, או לפחות לא מצטרף אליו}

ועכשיו אני רואה שעוד אנשים ברשימות כתבו על גלעד שליט. ואני מבלי להיות פה שבועיים בכלל לא ידעתי על העסקאות המדוברות בימים אלו. מה שמראה שחיבור ללב ולדופק בהחלט יכולים להספיק לפעמים.

 אז בואו נפעל לכך שלא נצטרך את השלט באושוויץ או את הרדיפה אחריו, בואו נתרגל שהחופש משחרר! בעזרת מי ש"אחראי" עלינו. הפוסט של טלי יכול לעזור.

וישב וישב וישב ויואר?

על פרשת וישב כתבתי פה בנרג'י.

מתי מישהו יכתוב על זה שהבודהה השמן הוא לא הבודהה האמיתי. שהבודהה השמן הוא דימוי שיצרו היפנים וממש לא סידהרתא גוטהמה? ויאך זה שדווקא השמן נכנס לתודעה הפופולארית של כולם כ-הבודהה?

לאחרונה ראיתי בחנויות מעצבים פסלים של הראש של בודהה "האמיתי" של סידהרתא וזה גם כן די מזעזע ומפגר. למה שמישהו, שאין לו מושג מה אמר הבודהה ירצה לקשט את המטבח שלו עם הראש שלו? מילא במטבח של ריטריט כמו זה שאני הולכת להיות בו החל ממחר. שם מתאים לשים על המקרר פסל של בודהה. טוב, זה בטח מחריד אנשים לשמוע. לא איכפת לי. 

אז לשמחתי הרבה, אני הולכת לבלות את חנוכה בישיבה, או יותר נכון בחיתוך ירקות ובישול שלוש ארוחות ביום, וגם ישיבה בעין-דור. אני חייבת להודות שזו הפעם הראשונה שיש לי קצת הסתייגות מהיציאה לריטריט. עברתי תקופה לא פשוטה עם השיפוצים, מי היה מאמין שחוסר קביעות לאדם שבמהותו הוא נווד, יכול להיות דבר כל-כך מטלטל?  כן, איכשהו התנאים האישיים והמקצועיים מקשים עלי את העזיבה לשבוע. וזה טוב שיש חידוש כזה, יהיה יותר על מה לשבת!

לחשוב על יוסף שהיה לו הרבה על מה לשבת, בכל מיני בורות. כמו בשיר של אביתר בנאי- לפחות יש מים, פעם היה רק בור….

בכל אופן אז היום בבוקר שוב חשבתי שאני לא רוצה לצאת, שזה משבש לי את השגרה שאני לא מצליחה לייצר, את הקשרים שאני מנסה לבנות, אבל אני לא ממש יכולה שלא, ואז חשבתי בשמחה שאני ברת מזל שאני יכולה בצורה כל-כך מהירה וקלה לשנות את העולם שלי לשבוע. שבוע של התנתקות. של חוסר חשיבה על חיי היום-יום. כמו שעשיתי כשהייתי במקסיקו, שנה שלמה של משהו אחר. ועוד בגיל כזה….

בכלל הגיל הזה, המוסכמות שיש סביבו, העולם של המוסכמות, הוא אבסורדי, לא כך?

חזרתי לחומרים ישנים שכתבתי לפני הכניסה לעולם הבודהה, איך האמנתי אז בכל המוסכמות וניסיתי לבעוט בהם כל-כך חזק. להוכיח שאפשר להיות רווקה מבחירה למרות שהיה שם פחד, טוב, אני לא אפרט. אני מבינה עכשיו שזה לא המוסכמות, זה אני. אני צריכה לתת דין וחשבון רק לעצמי, אבל זה קשה!

טוב, הגיע הזמן לעזוב את המחשב, להמשיך ולשבת עם מה שיש!

לימוד נגב בירוחם- מה השתנה החנוכה הזה?

בחנוכה הזה, כמו הרבה חגים אני אבלה ואשמח ואחגוג בשתיקה. בעצם, הפעם לא ממש בשתיקה כי אני אהיה בצוות המטבח שמאפשר לשבעים אנשים אחרים לשתוק. וללעוס. ולשבוע. ולנגב טחינה. ולטעום חופש בפנים ובחוץ.

אבל כמו הרבה חגים שיש בהם אפשרויות אחרות להעמיק, אז הפעם נוספה אפשרות כזו גם לחנוכה. והייתי חלק מהצוות המקים את הרעיון של לימוד נגב בירוחם. ואני מאוד אשמח שזה יצליח.

תפתיעו את עצמכם ותדרימו, שהרי נאמר בתלמוד- הרוצה להחכים ידרים.

מי שרוצה אלטרנטיבה בייתית מוזמן להשתמש בברכת חנוכה שכתבתי לפני שלוש שנים בריטריט חנוכה הראשון בו זכיתי להכיר את חדוות התרגול במטבח.

ברוכים החיים שנוצרו עבורנו

בדומה לנרות הללו-

חיים בצבעים שונים

בלהבות נבדלות ודומות,

ברווחים סדורים וסתורים.

ברוכה החלטתנו שלנו

להמשיך ולקיים את מסורת

אבותינו ואמותינו.

מי ייתן ונמשיך לחגוג את הרגעים.

את אלו שהיו בזמנים ההם

ובעיקר את אלו של הזמן הזה.

.

 

וישלח העולם את עצמו. לאן?

על פרשת השבוע וישלח כתבתי פה בנרג'י. היה לי נחמד כשאתמול שהייתי אצל המשפחה בירושלים ודיברו על הפרשה, לחדש גם קצת משלי, מבלי שזה יכעיס את גיסי.

זה מדהים איך כל אחד מאיתנו חושב שהוא הכי צודק. מאיפה זה בא לנו?

נסעתי לירושלים עם אוטו של ידיד ושמעתי שיחות דהרמה כל הדרך. הדרך הייתה יפה עד מאוד. היא מוכרת לי כל-כך, העלייה וההתרגשות והחששות, עליה לירושלים היא תמיד מסע בשבילי, גם אם זה כמה פעמים בשבוע. אולי כי הייתי אמורה להיוולד ולחיות שם, ורק ברגע האחרון, ההורים שלי שינו את חייהם והדרימו?

ואני שומעת את המורה מדבר על הסיפורים שלנו, שמנהלים את חיינו ואני חושבת לעצמי למה לא כולם שומעים את זה? למה לא כולם עושים לעצמם טוב? מתי השתבש האוטומט הזה?

ומדיטציה. אין כלי חזק ואפקטיבי ממנו לגרום לבנאדם אושר. איך זה שלא כולם עושים את זה?

עכשיו שהשיפוצים בביתי הסתיימו אני מבינה כמה היה לי קשה ולא מפוקס בתקופה הזו. הפעמים שבהם העלתי את הכרית על המיטה וישבתי עליה בשתיקה, היו הרגעים הכי שפויים למרות שכל האבק מסביב נכנס לי ועלה מבפנים, כמו היה חלק ממני, יכולתי לראות בבהירות את רוב הסופות.

אני וקרן ארבל מתחילות להעביר מדיטציה כל יום רביעי בשש בלוטוס סטודיו ליוגה– מקום חדש שמאמין גם הוא שמגיע לאנשים לעשות טוב לעצמם, בלי כלים חיצוניים. זה כל-כך לא מובן מאליו. החברות שלי בתקופה של מיסוד יחסים, של עשיית ילדים, זה עדיין לא מגרה. עדיין נראה קשה. כן, יכול להיות שזה אני ובעיותיי, אבל יכול להיות שלא?

 

זוהי עג'מי יוליה, זוהי עג'מי

ראיתי את עג'מי. סוף סוף. הסרט הוא אכן יצירת מופת.

באופן מפתיע הוא נגע בשלושה מקומות שעבדתי בהם בשנתיים האחרונות.

ראשית והכי משמעותי זוהי יפו. יפו שכל-כך קשה לתאר, שתמיד אפשר להתווכח עם החברים על מצבה. כלומר עם אלו שאומרים שמצבה טוב והתושבים מבסוטים. ובכלל שיש שם רוב יהודי.

עבדתי בבי"ס וייצמן, בי"ס ממלכתי רגיל. הייתי מורה מחליפה בכיתה ב'. אחת העבודות הכי קשות, הכי פחות מתגמלות והכי מרתקות שחוויתי. וייצמן הוא כביכול בי"ס רגיל, הלוואי שהיו עוד כמותו, אבל הוא לא רגיל כי יש שם ילדים ערבים- נוצרים ומוסלמים וילדים יהודים. רוב היהודים דווקא באים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. הערבים הנוצרים, כמו בסרט עג'מי הם בדרךכלל בעלי המאה והדעה, אבל בניגוד לסרט יש "שלטון" יהודי ישיר בדמות המורות והמנהלת. ילדים יהודים מהפרוייקטים החדשים שמשתלטים על יפו הולכים לבתי ספר ייחודיים- טבע, גורדון ועוד בתל-אביב. 

שנית, במפגש של ערביי המרכז עם ערביי הדרום- התנדבתי בכלא באר-שבע וזכיתי להכיר את העובדה שרוב מאוכלסי הכלא הם בדואים. בדואים שנמצאים בשוליים, שנדחפים לפשע, ששינו להם בשישים שנה של מדינה את המיקום הגיאוגרפי והמנטלי שלהם מקצה לקצה. הפשע הוא האופציה שנדמית כהכי משתלמת, וגם אם לא, מישהו יזהה אותם ככאלו. נזכרת באסיר אחד שסיפר לי שהוא באמת עשה איזו עברה, אבל כשנתפס סתם ברחוב, השוטר החליט שהוא סוחר סמים, רק בגלל שהיה מקומח כולו בגלל שחזר מהעבודה במאפיית הדרום.

שלישית ושולית, יש סצנה בסרט שבה תולים מודעות בבני-ברק, כי חושדים שמישהו חזר בתשובה. אני בבני-ברק כל שבוע, עדה למחזה תליית המודעות שם. המודעות משמשות שם כמו טלוויזיה. זהו העורק הראשי של התקשורת שם. בדרך כלל, על מוצרי מזון בהנחה, פרסומות משונות לציבור החרדי והודעות אבל. גם שם זו בועה, שבעקיפין וללא ידיעתה בעצם מקפחת בועות אחרת. הם לפחות בחרו "בגטו" שלהם והם יכולים לתלות הודעות המבקשות לבוש צנוע ולא להיכנס עם הרכב בשבת.

איפה הפלוראליזם כשמגיעים ליפו?

הטראגיות ניכרה שם, לפחות בסרט, כל הזמן. גם ביפו המנחמת רואים קרביים מדממים. 

בשלב מוקדם בסרט, אולי כשהגיעו הבדואים והמצוקה וחוסר התקשורת גברו, מצוקה שנבעה מאידאלים ומכספים שאי אפשר להפגיש אז חשבתי על רומיאו ויוליה ועל סכסוך הבתים שם. בהמשך כשהתברר שאכן יש בחור ובחורה שבגלל אידיאולוגיה לא יכולים להיפגש בחייהם, הבנתי שרומיאו ויוליה שזורים שם עמוק.

עג'מי סרט מבריק! מבחינה קולנועית, מבחינה אנושית. אם כמוני התמהמתם, אז לכו!