Monthly Archives: פברואר 2012

אם. ואילו. וחבל. ואם רק. לו הייתי. כמה מילים על רפסודה ועל דפוסים שלא יזיק לנו להשאיר בגדה השנייה.

אם עדיין היה לי טור בנרג'י מעריב הייתי וודאי כותבת איך הגעתי ברפסודה הביתה.

בערך.

כלומר עד העיר הלבנה.

באמת לעיר לבנה.

ואיך לקחתי איתי את הרפסודה וגם השארתי אותה בגדה השנייה.

אבל אין לי טור.

ואם הייתי יודעת לתאר מסעות הייתי פורטת את המילים שעכשיו כתבתי ומספרת איך עזרנו לבנות רפסודה מעצי באלסה בג'ונגל אקוודוריאני, רפסודה ליום אחד שנפרדנו ממנה ואיך חצינו את הגבול באוטובוס לקולומביה והגענו לעיר קסומה ולבנה בשם פופאיאן אבל בינתיים אין לי היכולת וגם קרן ארבל הזכירה לי:  

"איך לימוד הדהמה מעשיר את התרגול ומעמיק את החכמה; איך הלימוד הוא כמו רפסודה: רפסודה שכל מטרתה היא לאפשר לנו לחצות לגדה השנייה ואין טעם לאחוז בה או לסחוב אותה לשווא על הגב. ובמילותיו של הבודהה:

"אני אלמדכם איך הדהמה דומה לרפסודה, כלומר, למטרת חצייה ולא למטרת אחיזה".     

למזלי אני מרבה לזכור את זה בטיול הגדול הזה. מילים ופרטים ומפגשים ומעברים ושינויים, כל אלו מלמדים אותי דהרמה.

עוד יותר למזלי, בדרום אקוודור אדם אחד בשם ברני, תלמיד של שינזן יאנג, {מורה גדול שהולך ללמד בארץ בחודש הקרוב, מומלץ מאוד!} הקים מרכז מדיטציה. היינו שם חודש שלם והעמקנו את התרגול במובן שלמדנו עוד כלים וצברנו עוד ניסיון בחיים הטובים. אנשים מקשרים מרכזי מדיטציה להודו ובכלל למזרח העולם, אבל ברני הראה לנו שמדיטציה ולימוד ודהרמה מתקיימים בכל מקום!

וכמו תמיד, כשאני בחוץ לארץ, משקיפה אל הסכסוכים העצובים שיש לנו אני שואלת את עצמי, איך? איך זה יכול להיות שאנחנו כלואים ב"לקחו לי שתו לי" תמידי. אני יודעת שהסיבה היא שאנחנו נאחזים, אבל איך אנשים לא מתעוררים לזה? לא רואים את יפי החיים של בני האדם, את ההזדמנות שקיבלנו לחיות חיים טובים, ואיך כולנו, ערבים ויהודים, אקוודוריאנים, קולומביאנים וכל כולם פשוט אותו הדבר. 

אצל רוני גלבפיש קראתי ציטוט של אברהם השל שהיה מורה של אבא שלי.

"בן אדם משמעותו שיש בו קוים מיוחדים, תכונות מיוחדות," עונה השל לשאלה, "ואחת התכונות היא כח התימהון, רגש הפלא, היכולת להסתכל בעולם, שלא להיות מכני, אלא דוקא איש בן חורין, שיכול להסתכל ולהגיב על הפלא והיופי שבחיים. אם הוא יכול או איננו יכול – זהו עניין חיוני בשבילו."

לשמחתי, כשאחזור, בעזרת התנאים כמובן, מחכה לי הרפסודה שלי. שתעזור לי לא לשכוח שאני בת-חורין. שהתברכתי בכך שיש לי כלים יומיומיים "להסתכל ולהגיב על הפלא והיופי שבחיים" ואולי אני יכולה להעביר אותם הלאה.

ואם לא אני, אני יכולה להמליץ על התחלה מצוינת: סוף שבוע של דהרמה מעורבת חברתית בהנחיית סנדיה רקפת בר-קמה ואביב טטרסקי.

מודעות פרסומת