לפני כמה שנים, לא מועטות, בן זוגי היקר עבד עם אמן. הם עשו ביחד פסלים של כבשים ועוד כל מיני. ויום אחד הזמינו ממנו פסלים לשים בכיכר העיר של היישוב אפרת.
האמן שהיה איש מקסים ושמאלן עם תעודות התלבט ואני צקצקתי לשון ואמרתי שלדעתי לא כדאי לו. לא האמנתי שהוא שוקל להניחם שם, גרנו אז באבו-גוש היינו ישנים מפעם לפעם בדיר-איסטיה יישוב בשטחים, וליווינו חברה צעירה, ילדה פלשתינאית חולת סרטן, אל תוך מערכת הבריאות הישראלית- מהמחסום לתל-השומר וחוזר חלילה.
כמו שאומרים באנגלית-
LITTLE DID I KNOW
לא יכולתי לדעת שהאמן המוכשר, רודף השלום שהחליט לשלוח לשם את הכבשים שהם הכינו בחדווה, ימות כעבור שנתיים מסרטן ובטח שלא יכולתי לדעת שביום מן הימים תהיה לי הצגה שתעסוק בסרטן, תעלה בצוותא ויזמינו אותה להופיע באריאל.
ההצגה שנקראת "למקרה שלא אהיה בסביבה" היא על חיים ועל חופש ועל דהרמה (מה שהבודהה לימד) ובמובן הזה מתאימה לכל קהל ובכל מקום- אבל כמו שאמרתי אז לאומן ההוא- מה עם הנורמליזציה? זה לשתף פעולה עם הכיבוש, עם המצב הקיים, עם אלו שעוצמים עיניים למה שקורה מטר מהם בגללם וחיים את חייהם היפים, ועוד אנחנו שיודעים כמה הכיבוש נוכח בחיי היום-יום של הפלשתינאים חברנו, דווקא עלינו להגיד לא. זו היכולת שלנו להתנגד.
והנה ההצגה שלי תעלה שם בכ"ט בנובמבר כמה אירוני. ועוד אירוני שהיא נוצרה גם בהשראתה של חברה טובה, הדודה של חברתנו הילדה, תושבת הכפר השכן, דיר-איסטיה שסובל קשות מהימצאותה של אריאל ושאר התנחלויותיה שלידה. ההצגה גם מוקדשת לזכרה. גם היא נעימה זידאן נפטרה מסרטן. לפחות, חברתנו הילדה, הפכה לנערה והחלימה.
אז כסף זה שיקול- והרצון להביא/להשמיע אומנות לכל קהל באשר הוא זה שיקול- והידיעה שההתנגדות שלי כל-כך קטנה ורק לשם ההתנגדות אין בה ממש- גם זה שיקול וההבנה שההצגה שלי עם המסר החד פעמי של יעל- יכולה לחולל מהפכה תודעתית בחיי צופיה- גם זה שיקול. וההסכמה/הבנה של חבריי הפלשתינאים לכך שאקיים את ההצגה, כי התלבטתי קשות איתם בטרם החלטתי- גם זה שיקול. וגם הידיעה שאתרום אחוז מההצגה לארגון המדהים של דהרמה מעורבת חברתית שבזכותו חציתי את הקווים- גם זה שיקול.
לנקות את המצפון? אולי. לפחות יש לי מצפון ובמה לנקותו… וגם המילים של מורים שעודדו אותי להקשיב לעצמי ושההצגה ראויה לחצות את הקווים ובמיוחד המורה שלי סטיבן פולדר שכתב לי:
A difficult decision – but my tendency is to go to the heart of the ignorance and have the courage to bring another voice. To go into the sickness, in order to heal, to go in there and have to power (of non-self) to allow an alternative truth to be heard.
אז בלב חצוי ובהבנה כואבת של הפתגם ששמתי בכותרת- אני חייבת לומר שהחיים הם באמת הפתעה אחת גדולה- והאם אני יכולה לומר משהו על הבימה שבחרו להופיע בקרית ארבע? כנראה שאיבדתי את זכותי. ובכל זאת הנה אני אומרת. מקווה שיזמינו אותי לשם ושאומר לא. אבל אני לא באמת יודעת. ולא לדעת זה לא בהכרח דבר רע!.
חבר טוב, מורה, כתב לי "את רק צריכה להחליט אם גם את מוכנה להשתתף בכיבוש ולהרוויח ממנו" וזו אמירה חריפה מאוד. אבל האמת היא שלחיות פה זה אומר בדיוק את זה, וגם ללמד מיינדפולנס בבית-ספר בהר אדר ממנו רואים את החומה והגדר והשער ממנו נכנסים לא נכנסים הפועלים- זה בדיוק אותו הרווח. אני סומכת על הדהרמה שלא עסוקה ברווחים והפסדים ומקווה שהבחירה להופיע באריאל היא הבחירה הכי טובה שאני יכולה לעשות למען הגדלת הטוב, החופש והשחרור לכל הברואים.
תמיד רציתי שיהיה לי בית קפה משלי ובעצם גם תמיד היה לי.