אמון וחוסר אמון- דברים שלמדתי מהקולנוע הישראלי- פלשתינאי לאחרונה

בין מיינדפולנס ליצירה יש לי עיסוק קטן פעם בשנה בקולנוע ישראלי.

כבר כמעט עשור שהתמזל מזלי ללמד כל שנה סמסטר סתיו לסטודנטים זרים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.

שם הקורס הוא החברה הישראלית דרך הקולנוע הישראלי ואני נהנית להקרין סרטים, מנסה לגוון לעצמי כל שנה ולראות איך הקולנוע וגם החברה הולכות ומשתנות להם.

השנה הראתי שני סרטים שהעלו על פני השטח תמות שאני עוסקת בהם גם בתרגול הבודהיסטי שלי. אמון וחוסר אמון. והנה כתבתי על זה פעם ממש מזמן כאן בטור האישי שהיה לי פעם.

הראשון היה הסרט עומאר של האני אבו-אסעד. סרט פשוט מצויין בכל רמה אפשרית והנה לא רק אני והתלמידים שלי חשבו כך- ראו ביקורת וגם זאת .

מה שמתגלע בסרט שבאמת עובד מצויין כסרט מותח, מרגש, עצוב ומצחיק הוא חוסר האמון שקיים בתוך החברה הפלשתינאית. חוסר אמון אלו באלו בגלל התוצאה של הכיבוש. מה שנקרא- הכיבוש משחית. אנחנו הישראלים תמיד אומרים שהכיבוש משחית אותנו אבל הסרט מראה שהכיבוש משחית גם את החברה הפלשתינאית בגלל כל סיפורי ההלשנות, המעצרים, הפחד התמידי שהם מצויים בו. חוסר אמון ובטחון בעולם זו הוויה מאוד כואבת ומטלטלת. לא בריאה לנפש ולגוף. למעשה הסיבה שאנשים פונים לדת, לאמונות בדברים מסויימים מגיעה מחוסר האמון הבסיסי הזה בחיים.

לצערי, בשנה האחרונה נתקלתי בעצמי עד כמה סיפורי המעצרים/ההלשנות נוכחים בחברה הפלשתינאית בהקשר של החברה הישראלית המאפשרת למאות נערים להיות כלואים בבתית כלא צבאיים, בעינויים. הם קוראים למשתפי"ם בכלא- ציפורים, וזה לא ייאמן כמה ממוסד זה. בכל כפר כולם יודעים שמתישהו תגיע אליהם עונת המעצרים ואז מתרחש גל כזה כי אי אפשר להיות בכלא בלי למסור איזשהו שם. וכך אוסרים על כל מיני סעיפים וחצי שנה במקרה הטוב עוברת עד שהראשון משתחרר עם קנס וטראומה לכל החיים ועד שהאחרון- בערך שנתיים משתחרר גם הוא.

הבודהה מציע לפתח אמון ברגע הזה, כי האמת שזה באמת הדבר היחיד שבטוח וזמין לנו להתבוננות וגם לשינוי ולצמיחה. עכשיו יורד גשם וקר וזהו זה. מה יהיה אחר-כך? באמת אללה הוא אכבר….

הסרט השני שלמדתי ממנו הוא סרטו של אבי נשר מ2016- החטאים. עוד על חטאים כאן. ורק עכשיו כשאני כותבת רשימה זו, מבינה שממש לא התכוונתי להשוות בין אתם יודעים מה. באמת באמת שלא.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ומספר סיפור משפחתי שאפשר להזדהות איתו, על אף שמדובר במשפחה שהיא דור שני לשואה. דבר שמאוד עניין את הסטודנטים שלי שמאוד אהבו והתרשמו מהסרט.

סטודנטית אחת האירה את תשומת ליבי, שבעצם התהליך שהדמויות עוברות הוא תהליך של רכישת אמון אלו באלו. שוחחנו על כך שבתקופת השואה, משהו בסיסי שנשבר בעולם, הוא תחושת האמון בבני-אדם, גם בקרובים לך ובדרכים מאוד עדינות הסרט עוסק בזה כחוט השני וזה חלק מכוחו.

IMG-20180708-WA0005

זאת אני, לפני עשרים שנה בדירתי הראשונה באבן גבירול, סטודנטית לקולנוע- שנה ראשונה.

 

מודעות פרסומת

"למצוא מתוכו את האור" חליפת מכתבים מרגשת שיצאה כספר בהוצאת כרמל

תמיד אהבתי ספרי מכתבים.

עוד ממכתבים לצופיה, דרך גרוסמן ועוד.

כשקיבלתי מלגה בספריה הלאומית התחלתי בשאיפה לכתוב רומן מכתבים שכזה והבנתי כמה זה מורכב. כן, יכול להיות שנמשכתי לכתיבה הזו כי היה נדמה לי כי זה קל. אך משהסתבר לי שמוחי (הייתי קצת אחרי לידה) אינו כשיר במיוחד לכתיבה, ובוודאי לא לכתיבת רומן מכתבים זנחתי את הרעיון.

ואתמול הגיע אליי הספר המיוחד והמרגש שגם הגודל שלו, המראה שלו, וגם ההתכוונות שלו כל-כך מדויקים, וכמו שאומרת הקלישאה, לחובבי הז'אנר (ולא רק כמובן)- כולם מתאימים ככפפה ליד. הנה הספר בהוצאת כרמל

לקרוא חליפת מכתבים במיוחד היום כשכמעט איש אינו כותב מכתבים זו חוויה מעניינת מאוד.

הרשימה הזו היא לא ביקורת מסודרת אלא המלצה חמה חמה וגם כמה מחשבות שעלו לי בקריאה.

  1. מוזר לקרוא חליפת מכתבים כשאתה מכיר צד אחד. אני "מהצד" של המורה אילן לוטנברג, מורה יקר ואהוב מעמותת תובנה, ששנים רבות מלמד אותי המון. את ליאורה אליאס בר-לבב שאיתה הוא מתכתב לא זכיתי להכיר (למרות שבהערת אגב באחד ממכתביה, אני מבינה שכנראה נכחנו פעם במפגש משותף של יום פתוח של תובנה ביפו בשנת 2005) אבל משהו בד.נ.א שלנו מרגיש מוכר ומאותו הכפר. (במובן היהודי, האמהי, השיפוטי). הדיבור על כך שכולנו לא כל-כך נפרדים כפי שנדמה לנו הוא נושא בספר, ומעניין שזו גם הייתה חוויה בקריאה.
  2. ליאורה נפטרה בשנת 2006. העובדה שהיא מתה ברורה לקורא מעטיפת הספר, מההקדמה וגם כי היא הצצתי לסוף וראיתי בדיוק מתי. ולמרות זאת מדהים לראות תוך כדי קריאה איך מתעוררת הציפייה שיהיה סוף טוב. איך המיינד מצפה למכתב נוסף ממנה, המיינד דוחה את הקץ ורוצה שלא ייגמר לעולם. וזו כמובן גם תימה שעולה בספר, במובן של ההאחזות הגדולה שלנו במוח, על כל המשתמע מכך ובחיים עצמם.
  3. קראתי את הספר בסוף שבוע הזה בו התלבטנו אם לנסוע לפעילות של דהרמה מעורבת חברתית בביקור בכפר האהוב דיר איסטיה בו לא היינו הרבה זמן לבין השתתפות ביומולדת של ילד מהגן של הבת שלי. הדילמה בין החיים הקטנים, בין העשייה או הרעיונות הגדולים, כמה 'לא נעים' עולה מול כל מיני אנשים, כמה כל זה תופס אחיזה בראשנו ובהתנהגותינו וכמה רק חמלה וקבלת המצב האנושי המבולבל שלנו הכרחיים ובאמת יכולים לעזור. אין תשובות נכונות.
  4. קשרים אנושיים. באמת זו חידה, איך הם נרקמים, כמו גם יצירות ספרותיות. כמה אלו ואלו יכולים להיות מזור אמיתי לנפש, וכמה כיף שזו אפשרות כל-כך מיידית. מחזק את דברי הבודהה שהאדם יכול להציל את עצמו, ביצירת עצמו וחיבור לאנושיות שלו- שכוללת כמובן אנשים אחרים.
  5. לא מספיק שהחלטנו לא לנסוע לכפר, אחר-כך נתקלנו בקשיי הבת שלי לתת מתנה לחבר היומולדת. היא לא רצתה שניתן והייתה מוכנה לבכות שעה ארוכה. החלטנו לעמוד איתנים ולומר לה שלא הולכים ליומולדת בלי מתנה. זה מצחיק כי אנחנו בעצמנו הרבה פעמים הולכים לאירועים ללא מתנות, אפילו כ"שצריך". היה בוקר סוער ומענין, מלא חמלה ונוכחות אבל כמובן ששמתי לב שבראשי עוברת המחשבה- מתי אחזור לקריאת הספר, שם חלק מכאבי הפרידה של ליאורה הם מבתה בת החמש. בדיוק בגיל הבת שלי.
  6. אין לי מושג איך הספר יקרא בעיניים של 'זר'. לא שיש דבר כזה, אבל זו אותה תהייה שיש לי אל מול ספר היומנים החדש של מורתי האהובה יעל שמחה פזואלו. הדהרמה (מה שלימד הבודהה) היא מצד אחד כל-כך אוניברסלית, עמוקה, בלתי תלויה, מצד שני, מקוטלגת בראש כדבר אחד. אותו הדבר אפשר לומר בעצם גם לגבי מחלת הסרטן, המעוררת רתיעה כל-כך עצומה וגם היא באיזה אופן כוכבת שני הספרים הנ"ל.
  7. הספר הזה יקר ערך בעיני ומצאתי אותו כדבר הכי נכון לשבת זו. תודה אילן וכל הנוגעים בדבר שהוציאו אותו לאור!
  8. מצרפת תמונות הקשורות לכתיבה ולחיים…. צולמו בלאוס ובתאילנד
  9. IMG_20180113_161651485IMG_20180201_172455600_HDRIMG_20180808_171236079

יפן עם ילדה בת חמש

אמצע אוגוסט 2018 מצאנו עצמנו עם בתנו בת החמש וחצי בטוקיו. העיר שנמצאת בהמלצות- היכן לבקר בעולם לפני שיש לך ילדים.

{מה שכן- אם כבר נוסעים עם ילדים ליפן, כדאי לפני גיל שש כי אז לא צריך לשלם על נסיעות. לא רכבת, לא אוטובוס, לא פס יומי, כלום! עד גיל שש!)

ב"מצאנו עצמנו", הכוונה היא שני הורים פרילנסרים בנשמה, בודהיסטים בהגדרה, בלגניסטים דור שני ומזל מאזניים קלאסי. כן שנינו. יפן היא מקום של תכנון, סדר וארגון, כל הזמן חששנו שיגרשו אותנו. מזל שאת החודש של לפני הנסיעה בילינו בקופנגן תאילנד, כך שיכולנו קצת להתארגן, כלומר לקרוא טיפונת ולהוריד את אפליקציית בוקינג.

הקלישאה נכונה, כדאי לתכנן את יפן מראש. בחוסר תכנון אתה מוצא את עצמך משווע למקום כמו גן חיות שיש לו מפה מסודרת וגבולות. וכן, זוהי המלצה על גן החיות בטוקיו! אפרופו חיות, לא הזכרתי שאנחנו צמחונים/טבעונים. לא קלה הייתה דרכנו ביפן.

למה נסענו? למה לא.

יצא לנו מסלול מעגלי מלא בהפתעות וכל טוב וכמובן גם דברים מבאסים.

לא הרבה, סתם כאלו של החיים. ובעיקר טוקיו שקיבלנו המלצה חמה לדלג וכמובן שלא לקחנו אותה. לא שאני מצטערת שטעמתי את טוקיו אבל אכן אותה כדאי לתכנן. לא נסענו לטיול יום לקאמקורה, לאודיבה- האי המלאכותי, בגלל הצמחונות לא הלכנו לשוק הדגים וגם דיסני היה נראה לנו מוגזם. איכשהו גם את הארמון הקיסרי פספסנו.

הדבר היחיד שיפן לא מצטיינת בו, חוץ מאוכל צמחוני, זה גני משחקים לילדים. אז הרבה אתגרים היו קשורים לילדה הזורמת שלנו, אבל יותר מכך לנו. נסענו איתה מאז הייתה בת שנה להרבה מקומות בעולם, אבל בעצם אף פעם לא עשינו טיול של ממש. תמיד אנחנו משתקעים בדירה או בחוף ולא ממש עושים אטרקציות אלא יותר חווים את המקום. ביפן זה פחות היה אפשרי. אולי בפעם הבאה.

טוקיו– חמישה לילות (בדיעבד בגלל המיקום וההלם היינו מפחיתים) היינו שלישי עד ראשון.

התוכנית היחידה בטוקיו הייתה הקרנבל הברזליאי שיצא בדיוק ביום שבת שהיינו שם, וכן, זה היה הזוי כמו שזה נשמע, ביקור באולם התצוגה של סוני- לעשות ביקור מולדת למצלמה הדנדשה של הבנזוג ומדיטציה במנזר זן שקשה למצוא. את המנזר לא מצאנו, אבל מצאנו את בית הקפה לינשופים, מסעדה טבעונית בתחנת רכבת- נדיר ביותר, ובית דירות מדליק אך ממוקם גרוע שאפשר לנו חדר בגודל ממש סביר ונוח כולל מכונת כביסה.

מצמוטו (מטסומוטו) – עיר מקסימה, נוחה ויפייפיה, ההמלצה מבלוג של ישראלים לשהות בריוקאן אמיתי שגם נותן אופניים הצילה אותנו למרות שלאופניים לא היה מושב לילד ובנזוגי הרכיב אותה כמו בימים עברו מאחורה, אבל היא התל-אביבית המיומנת בכיסאות לא שמה לב ורגלה השתפשפה בגלגל. כן, מאוד לא נעים זה היה. את יתר הזמן במצמוטו בן-הזוג ישב על המושב האחורי והנסיכה על הכסא.

במצמוטו היינו שלושה לילות- טיול כוכב מה שנקרא אצל יודעי החן. ראשון עד רביעי. יום אחד בטירת מצמוטו וסביבותיה, יום אחד בסכר שנמצא באלפים היפנים ויום אחד באלפים היפנים, שמורת קמיקוצ'י שהיינו חכמים ושילבנו אותה בדרך לטאקיאמה. בכל מקום ביפן יש לוקרים בהם אפשר לאחסן את הציוד. זה רק עניין של כסף.

טאקיאמה– עיר חביבה בה היינו במלון סופר מרכזי (כמה מרכזי? ממול תחנת הרכבת/אוטובוס) אבל כמו של פעם עם חדר קטנטן, פצפון כמו בסיפורים היפניים. רביעי עד שבת. גם פה עשינו טיולי כוכב. יום אחד לעיירה הציורית- הידה שם נכנסנו למוזיאון המדמה את החיים היפניים של פעם. באף מקום אחר בעולם לא הייתי נכנסת למשהו שכזה, כפר פולקלוריסטי, אבל איכשהו ביפן זה עובד וקסום. יכולנו להראות לבת איך חיה נוריקו-סאן עם קירות מנייר, גידולי אורז ועוד, עם מה היו משחקים ועוד. יום שני בילינו בטאקיאמה עצמה שיש בה שרשרת מנזרים, בתי קברות ומוזיאון צעצועים של פעם. יום אחד הקדשנו לשירהקאגווה- עיירת הגלויה בגשם שוטף שממנה המשכנו לקנזוואה בלי המזוודות שלנו. שוס אמיתי של יפן. בלא הרבה כסף אתה שולח את המזוודות שלך (במקרה שלנו שני טרולי קטנים) והן מחכות לך ביעדך הבא, ולא סתם, אלא בחדר שלך!

קנאזוואה– החלטה של הרגע האחרון בדרך מהאלפים אל קיוטו, עיר מגניבה כמו שיפן יודעת להיות. שם היינו באכסניה משונה, שלקח לנו זמן להבין שהריח המשונה בחדר הוא ריח של מחצלות טאטמי טריות, שזה בעצם קש. לילה אחד ומשם לקיוטו.

קיוטו– לומר קיוטו זה כמו אני אוהב אותך. שם כזה שממיס אותך. ידענו שנאהב אותה, יותר נכון אני ידעתי ולכן מלכתחילה העדפנו אותה על פני אוסאקה ותכננו לשהות בה, לצאת לגיחה של יומיים להרים ולשוב אליה. לא ידענו שבזכות הטייפון "ניתקע" בה שבוע שלם ונפליג ברכבת כמובן, גם לנארה ולאוסאקה (באותו יום!) אבל זאת באמת הייתה היתקעות מבורכת. ראשון עד ראשון.

קינחנו בהאקונה– אזור סופר תיירותי מימים ימימה, שם קוד לטיול יפני, ואכן אפילו בסרט היפני החדש, אהבתה מרתיחה את מי האמבט, האקונה מוזכרת כיעד שכזה. אבל מיליוני יפנים לא טועים (חוץ מטעמו של תה ירוק) וכך למרות ההמונים, ההבטחה לראות את פוג'י, זה היה קינוח מושלם שממנו נסענו ישירות לשדה התעופה בטוקיו. ראשון עד שלישי

אכזבות וציפיות

במקום שיש בו ציפיות יהיו אכזבות. האכזבות מופיעות כי תמיד יש ציפיות קטנות שלא שמים אליהן לב. יפן היא יפן ומזמנת סט שלם של ציפיות מסוים ושל וואו. וואו מאופק ודיגיטלי כמובן.

בתור ילדה שהגיעה בגיל עשר לניו-יורק ושנאה אותה, ומאז הרגישה שם תמיד בבית, אני יכולה לשער שאולי יש בזה משהו דומה. להכיר דימויים של יפן ונוריקו-סאן ועולם אחר ואז להגיע ולפגוש. אישית לא עזבה אותי התחושה- 'שוואו, הכל-כל כך יפני'. וזה קסום וחלומי ומלא סתירות. תחושה של אמריקה כזו אבל כל-כך ספציפית ואחרת.

גם עכשיו יושבת פה בקפה, פחות משבוע מאז שחזרנו, ברקע ברוס ספרינגסטין ומממול הבימה ועוד כל מיני יעדים שלא הגעתי אליהם בחלומותיי. לוותר, להרפות על האני הכותבת, כמה חופש יכול להיות בזה.

מפרטת עוד קצת למעונינים….

טוקיו 21.8

זה התחיל בטיסה מהסרטים של אייר ג'אפאן. נכנסנו אחרונים לטיסה, כולם כבר ישובים, חגורים, דוממים. מאובזרים בנעלי בית ובכל מה שצריך. המערכת כבר מתנגנת, שקועים בסרטים, מספיק מקום לרגליים, לתיקים. בשירותי המטוס צנצנת אורגמי עם מברשות שיניים לכל דורש. האוכל כמובן אסתטי. מוודאים איתנו שאנחנו צמחונים, מניחים פתקית קטנה על המושב, מסמנים את המושב של שירה הילדה כדי להביא לה אחר-כך צעצוע לבחירתה.

נחתנו בשלום לאחר שהטייס הסב את תשומת לבנו להר פוג'י- גאוות המדינה. בתור להחלפת דולרים ראינו שורה מסודרת של מעריצות מחכות בתור מסודר למישהו חשוב, התברר כאליל נוער מסוים שפסע בשלב מסוים עם להקתו, נופף לתמונות והמשיך.

לקחנו אוטובוס- התקלות ראשונית בכמויות העובדים שיש ביפן. בחור לכל רציף, מחכה, מסדר את האנשים בתור, עונה לשאלות בלי אנגלית. קצת לפני הזמן, האוטובוס מגיע ובדיוק בזמן האמור יוצא לדרכו. יורדים לפי גוגל מאפס ומחכים לטוב. בדרך פוגשים בחור צעיר שסיים את ריצת הערב שבמזל עוזר לנו למצוא בשכונה המנומנמת שהתמקמנו בה בפאתי טוקיו את המלון- בית הדירות שהזמנו. הוא נעזר אפילו בשליח פיצה על טוסטוס שעצר.

התמקמנו בבית הדירות המרווח והיעיל ולישון אבודים בטוקיו, זה אנחנו.

22.8 אוכלים א.בוקר ברשת דניס האמריקאית, איפה זה ואיפה אמריקה. כן השגנו צבעים לילדה אבל לא הצלחנו להבין אם מותר למלא את כוסות הקפה או לא. וגם לא ממש שבענו.

אחרי יומיים בחדר בטוקיו עדיין לא הצלחנו להבין את כל פונקציות הכפתורים בניאגרה ואיך להדליק את האור במקלחת, הכל אוטומטי בצורות קצת מפחידות. בכלל כל הפועלים בכל מקום נראים כמו אנשי פליימבויל חבושים בקסדות פלסטיק מדונדשות. בהרבה מקומות יש שלטים רק באנגלית, בדרך כלל כשזה קשור לסדר וניקיון. זו הכותרת: GOOD MANNERS GOOD TOKYO

בטוקיו סמכנו שנסתדר עם מה שיש לעיר להציע- אז זהו שלא. צריך תוכנית יותר מדויקת ולדעת שתצפיות זה פחות מעניין בנות חמש. רצוי לברור טוב את האטרקציות הרבות בטוקיו כי רק להגיע לבניין השלטון העירוני של טוקיו היה מתיש וכנ"ל גם מעבר החצייה של שיבויה.

אחרי הקרנבל הברזילאי התמזל מזלנו להגיע לעוד פסטיבל יותר יפני, שהיה חוויה נהדרת. אומנם שירה בשלב מסוים העדיפה לשבת בתוך מספרה ולראות את המסתפרים (להסביר להם את בקשתה ולקוות שלא יזרקו אותנו החוצה, הייתה חוויה בעצמה) אבל זה היה מהפעמים שאתה מרגיש עד לאן יכולה האנושות להתפתח באופן כל-כל שונה.

לא היינו עצובים לעזוב את טוקיו אבל מצד שני נתנה טעימה של עוד.

טירת מטסומוטו היא בת 400 שנה לערך ואחת היחידות שהשתמרו מהתקופה ההיא, אבל זה כי מעולם היא לא הותקפה. רק חלק ממנה שרד בגלל שהחלק השני נשרף בגלל טעות של הטבח. קיבלנו הדרכה חינמית ממתנדב קשיש בשם פוג'י שעזר לנו עם סירובה של הילדה להיכנס ולטפס לטירה המרשימה שם פגשנו לראשונה את מרפסת הירח. בתרבות יפן לעשירים יש מרפסת ירח אליה יוצאים להביט בירח. מסביר משהו על התרבות שלהם, לא?

במטסומטו קיבלנו איזו המלצה על מקום שיש בו המבורגרים צמחוניים. בדרך לשם כהרגלנו שאלנו זוג יפניות אם זו הדרך הנכונה. באופן מפתיע שתיהן ידעו אנגלית כי עשו שנה באוסטרליה ומכיוון שכנהוג הן ליוו אותנו עד המסעדה, יצא שהזמנו אותן לשבת איתנו. הן הסכימו בשמחה כי ככה זה ביפן ואפילו נענו להצעתה של שירה לשחק במשחק הקלפים חתחתול. היה ערב בלתי נשכח.

ממטסומטו המשכנו לאלפים היפנים שמלאים בתיירים יפנים ומשם לטאקיאמה. הברקה שעשינו הייתה שבדרך עצרנו עם המזוודות והכל באונסן פתוח. אונסן זה מרחצאות חמים שיש בכל מקום. חמים זו מילה עדינה כי בעצם זה מים רותחים ביותר. בהרבה ממקומות האירוח זה חדר גדול עם בריכה לא גדולה ומהבילה אליה נכנסים אחרי שהתקלחת. אבל יש גם אונסנים פתוחים בטבע וזו חוויה נהדרת ממש. יש הפרדה בין גברים ונשים והמים מגיעים ממקורות טבעיים עם ריח גופרית.

בטאקיאמה פגשנו את המעדן הצמחוני האולטימטיבי- שיפודי אורז טבולים בסויה זולים וטעימים ביותר. מזכירים במרקם מרשמלו צלוי פשוט בגרסה מלוחה.

קאנזוואה זו עיר השוכנת בדיוק מהצד השני של טוקיו, אבל בכלל לא ראינו את הים. היא עיר שהמטיילים הישראלים ביפן מצויים בוויכוח מתמיד אם שווה "לעשות אותה" או לא. יש בה אטרקציה גדולה של גני זן יפניים ענקיים וטירות של סמוראים. אנחנו שמחים שנסענו אפילו רק ללילה אחד. זה בעצם המקום בו שהינו הכי מעט. אפשר היה להיות בה יותר. מצאנו סושי צמחוני בקלות ומסעדה הודית, ולמרות כל זה נהנינו לבשל באכסניה המגניבה שישנו בה. יש בקנזוואה איזו מגניבות באוויר של סטייל בינלאומי יחד עם הרבה מקום לתרבות היפנית העתיקה. קל להתנייד בה בפס זול לאוטובוסים העירוניים וזה תמיד טוב.

משם המשכנו בקלות לקיוטו האהובה. עם קיוטו היה לנו ממש מזל. היו לנו בבוקינג שלוש אפשרויות מוזמנות שלא הצלחנו להכריע ביניהן ורגע לפני תאריך ההכרעה צצה לנו אפשרות נוספת ללא אפשרות ביטוח אומנם אבל משהו בה היה נראה כל-כך מפתה שבחרנו בה. היינו אמורים לשהות בקיוטו שלושה ימים, לנסוע לקויה-סאן לשלושה ימים ולשוב לקיוטו ליומיים. בסוף בגלל הטייפון הדרך לקויה-סאן נחסמה ומצאנו עצמנו שוהים שמונה ימים בקיוטו באכסניה המצוינת הזו שיכולנו להשכיר בה אופנים עם כסא ילדים מעולה וכך חרשנו את קיוטו הקסומה באופניים.

הטייפון אילץ אותנו להיות יותר גמישים ממה שהננו ולחפש אטרקציות שלא התכוונו לעשות. למשל ביום אחד כל שלושת המקומות בהם רצינו לבקר היו סגורים בגלל הנזקים וכך מצאנו עצמנו בפס תיירים שלקח אותנו באותו היום גם לעיר נארה המפורסמת בבמבים המתרוצצים בה בחופשיות וגם לאוסקה שם אכלנו ארוחת ערב טיפוסית ומיוחדת וחזרנו לקיוטו האהובה.

היה עצוב לעזוב את קיוטו מלאת המקדשים, האומנות (מי אמר יויו קוסואמה) והזן (כולל "מקדשה של הלו קיטי") אבל זה שלקחנו את רכבת השינקסן המפורסמת עזר מאוד להתרגשות הבאה.

מקיוטו נסענו להאקונה- אחד המקומות הכי תיירותיים ביפן, אבל ביפן משום מה כלום לא מרגיש צפוף או המוני ויש מספיק פוג'י לכולם. מוזיאון האומנות הפתוח של האקונה הוא אכן כפי שכולם מבטיחים פנינה מיוחדת מאוד, וזאת למרות שחווינו אותו תחת מבול בלתי נפסק. לנסוע ברכבל מעל לוע של הר געש, לאכול ביצה קשה שחורה מבחוץ ולבנה מבפנים- בריח של גופרית ממעמקי הלבה

זהו. מהאקונה נסענו ישירות לשדה התעופה הדרומי של טוקיו. וגם עכשיו בזמן כתיבה עצוב לי להיפרד מחוויה פותחת מוח ולב שכזו.

לא ציינתי מסועי סושי מגניבים והניסיון למצוא אוכל צמחוני. את החותמות שיש בכל תחנה, אטרקציה מצויינת לילדים, את יער הקופים, את המיוחדות של מקדשי השינטו המצויים ומרגיעים בכל מצב, את הכיף בלראות תיירים מסתובבים בקימונו שכורים ועוד ועוד.

בדרך חזרה מיפן עצרנו בהונג קונג בעקבות המטוס ונשארנו שם ארבעה ימים. מצחיק "לנוח" בהונג קונג אחרי יפן. ישנו במלון עם בריכה ולמרות השוני המוחלט ממה שאנחנו מכירים, טופוגרפית- הונג קונג נראית כמו הזיה, סוג של חיפה שהשתגעה, בכל זאת בהונג קונג הרגשנו יותר בבית.

דווקא מלראות את השונות, הצלחנו קצת להבין באיזה קיצון יפן נמצאת. בהונג קונג הסמוכה ממש לא ראינו את הנימוס, הסדר, השקט, הניקיון, חוסר האנגלית, המוני היפנים, את התחושה שהגענו למקום חד פעמי שצמח אחרת. ביפן יש פערים גדולים כמו חוסר תקשורת בקרונות הנוסעים ושמירת מרחק לעומת האונסנים- המרחצאות הפתוחים לכל שם גברים ונשים, לחוד אומנם עירומים ומתקלחים זה לצד זה. חוסר הבנה בסיסי בתקשורת מצד אחד לעומת רצון לעזור בכל מחיר. אני חושבת שביליתי 20 דקות תמימות בבית מרקחת קטן בקיוטו, בניסיון להסביר לרוקח שאני חוששת שלבת שלי יש כינים בשיער. אולי אם הייתה איתי הייתי מצליחה יותר. מה שכן, אחרי שהשמיע לי תרגום שהוא חושב שזה עניין שמצריך בית חולים, הוא נתן לי מסרק.

אריגטו!!!!

למי שיש כוח ורוצה לראות סרטון של 25 דקות שבנזוגי הכין אפשר ללחוץ כאן ולצפות

זאת קיוטו בבוקר של הטייפון-

IMG_20180904_102556058_HDR

מתחילה קבוצת ישיבה שבועית בהנחייתי במסגרת דהרמה מעורבת חברתית בלב תל-אביב.

באורח פלא שנת 2018 הייתה שנת מפנה בחיי.

היא נפתחה בנסיעה ראשונה בחיים למזרח הרחוק באמת, כלומר לתאילנד וללאוס וזה בזמן שמחזה פרי עטי עלה לערב חד פעמי על במת צוותא בלעדי, נמשכה בנסיעת עבודה ראשונה לניו-יורק ושיקאגו (בעצם הראשונה הייתה לברלין, בנובמבר 2017) ובקיץ מצאתי עצמי עם בנזוגי ובתי בנסיעה חוזרת לתאילנד, יפן והונג קונג לחודשיים.

בין לבין לימדתי הרבה מיינדפולנס ובודהיזם למתחילים ולמתקדמים, ליוויתי מתמודדת במחלת סרטן שנפטרה, ועשיתי ניסיונות גישוש לתחום התסריטאות שבינתיים לא מעלים פרי. בעצם מקץ החגים מקבלת כל שבוע כמעט מכתבי דחייה, מי יאמר שאלו לא פירות.

למה אני מספרת את כל זה? לפעמים כדי להבין מה חשוב באמת, צריך להתרחק ממה
שנדמה כחשוב באמת. צריך להרגיש בבשר את האבחנה בין חופשה לחופש עמוק.
צריך להרגיש את העול המוסר ואת אנחת הרווחה כדי להבין כמה סטרס ועול מונח
עלייך ביום-יום.

דוקהה- הידועה בעברית כסבל, אי נחת, תחושת מאבק בחיים, יכולה במסורת הדהרמה להיות המורה הכי טוב שלך, החבר שלך. היא גם ככה נוכחת אז למה לא לתת לה תשומת לב? למה לא לראות מה לחץ, תחושת חוסר אונים, רצון לשנות ולהשפיע, תסכול וכעס יכולים ללמד ואף לסייע לנו לחיות את החיים הכאוטיים האלה ביתר חופש ושמחה.

בביקור הראשון בתאילנד שהינו במנזר של נזירי היער במזרח המדינה ובשהותי החוזרת באי קופנגן פגשתי נזיר תאילנדי שמלמד רק מדיטציה בהליכה. כל-כך כיף לראות איך דהרמה לא מפסיקה להיות רדיקלית ולהיות אמת שאי אפשר להתעלם ממנה. את המנזרים ביפן לא הכרתי מקרוב.

דווקא ההיכרות עם העולם הנזירי הבהירה לי את כוחה וחשיבותה של דהרמה מעורבת חברתית. כזו שנטועה במקום בו היא צומחת. כזו שגם נותנת לנו לפרוח בתהליכים אישיים אבל גם ניזונה מהדוקהה החברתית ומעיזה להסתכל בהם נכוחה.

אני מזמינה את קהל המתרגלים של תובנה וכל קהילה לצורך העניין, חדשים לדרך המיינדפולנס לצד שועלים וותיקים לקבוצת ישיבה בהנחייתי. קבוצת ישיבה של דהרמה מעורבת חברתית שמביטה עמוק פנימה אל האישי ומה שחולף בו אבל בו בעת לא מסיבה את מבטה מהסביבה.

נתחיל ב12.11 בימי שני ברחוב חובבי ציון פינת טרומפלדור בשעה שמונה בערב.

נשב לתרגל, נקרא טקסט קצר ולימוד, ונביא את מה שחי בנו.

נפגשים כל שבוע!

הדירה איננה נגישה, קומה שלישית בלי מעלית 😦

כדאי להביא כרית ואת עצמכם כפי שהנכם.

זה בלב תל-אביב אז הכי טוב ברגל, אופניים, תחבורה ציבורית- המון קווים כולל קו 4 עוברים בבן יהודה הסמוך מאוד, אבל יש גם חניונים.

פרטים מדויקים של מספר הבניין והבית ימסרו לנרשמים avigailgraetz@gmail.com

מצרפת כאן משהו שכתבתי על דוקהה ומתנותיה ועל דהרמה מעורבת חברתית.
איזה כיף שמכל השינויים שעברתי מאז 2011 (נהייתי אמא!!!) הטקסט הזה
שהתפרסם במדור ניו אייג' ועכשיו הוא שוכן במקור ראשון, לא התיישן והשתנה ועדיין נושא את סוד הדהרמה.
מחכה לחלוק וללמוד ממנו עוד ביחד איתכם.
בהתרגשות ובהודיה, אביגיל

 

DSC07856

ככה זה כשיש צלם בבית שיודע להכין שייקים כמו בתאילנד

"יצאה מחיי השאלה "מי חיפש אותי", ונוצר מרחב בו אני יכולה לשאול "מה אני מחפשת"". מתוך יומניה של יעל שמחה פזואלו ז"ל

לא היה לי משבר גיל 40. וכשהגעתי לגיל 42 הייתה לי שמחה עצומה בלב.

זה טיפשי אבל נולדתי וגדלתי כל חיי באשל 42 לכן עם הגיעי לגיל 42 הרגשתי שהגעתי הביתה במלוא מובן המילה. והמשכתי להרגיש זאת כל השנה שהייתה פשוט נהדרת.

עם סיום שנתי ה-42 (בשבוע שעבר) התחלתי לחוש בחוסר נוחות. בתחילה חשבתי שזה כי חזרתי מחודשיים בתאילנד-יפן-הונג קונג אל לב ליבם של החגים (למה כל-כך קשה לחזור לכאן?) אבל אז הבנתי שלקראת המעבר לגיל 43 היציאה מהבית אם תקראו לזה כנראה מלווה בקושי מסויים.

ואז, קיבלתי את המתנה הזו:

DSC08394

ספר היומנים של המורה שלי- יעל שמחה פזואלו. אדם שהשפיע עלי, שהמילים שלה כישפו אותי, שדחפו אותי לכתוב לביים ולהפיק הצגה על דמותה, והנה היומנים שלה יצאו לאור, נכונים לחולל מהפכה בעולם.

מצחיק אותי, חברים שאלו אותי, אם קראתי אותו, אני מרגישה שכבר כמה שנים אני מערה אותו אל תוכי, מאז הדפסתי את הטיוטה שלו בהודו.

ולמה זו מתנת יום ההולדת המושלמת בשבילי?

כי למרות שאני מכירה את הביוגרפיה שלה היטב, רק מהצצה בספר "האמיתי" קלטתי שיעל נפטרה כשהייתה בת 43 ואיזו הזדמנות פז זו להיות בגיל הזה. בכל גיל לצורך העניין. לחיות בתאוות חיים ובהסכמה לשחרר אותם בו בעת.

ועוד תובנה שהייתה לי ערב היומולדת היא במשפט המתנוסס בראש הפוסט. כבר שלוש שנים שכל יום תרגול מדיטציה שקט שאני מנחה אני מקריאה את הקטע בו יעל מספרת שוויתרה על הטלפון הסלולארי שלה. קטע קצר אך מעורר השראה. (מספיק אני מקווה בשביל להיפרד מהטלפון לכמה שעות של יום בשתיקה:)) ופתאום הבנתי שהפייסבוק שהיה לי בשנתיים האחרונות מסיח דעתי ולא נעים לי בצורה שקשה להסביר ואני צריכה להתנתק ממנו בדיוק בשביל להבין את דבריה של יעל:

יצאה מחיי השאלה "מי חיפש אותי", ונוצר מרחב בו אני יכולה לשאול "מה אני מחפשת".

אז אם אתם מחפשים את הספר "למקרה שלא אהיה בסביבה" הוא בחנויות הספרים, באתר הוצאת כתר ופה יש קליפ פרסומת שהכין בן-זוגי הצלם המוכשר. שילב תמונות של יעל עם הוידיאו ארט האהוב עליי מההצגה על יעל, מלווה במוסיקה ששמעתי בהלוויה של יעל לפני חמש שנים מפי מיכל-טליה, והפכה לשיר הערש של בתי, שתזכה לחיי חופש, שמחה ובריאות.

מזל טוב

 

לא חייב האדם.

לינדו מינדואחד הקטעים המסעירים-רדיקליים שכתבה מורתי, שמחה יעל פזואלו ז"ל, ביומנה היה זה:

"לא הלכתי לארוחת החג המשפחתית בערב ראש השנה. רני הלך עם מיה למשפחה שלו, ואני נשארתי לבד בבית. היה שקט ונעים מאוד. לא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט לא הייתי בארוחת חג, וזה היה, איכשהו, חשוב לכשעצמו".

האפשרות הזו, הכמעט בלתי נתפסת- לא להגיע לארוחת חג. תודו ש"צריך" להיות לפחות חולה סרטן בשביל לקבל פטור שכזה.

ולמה?

תמיד יעל אמרה- התרגול הזה הוא לבריאים. תרגול של חופש אמיתי עמוק ומסעיר, החופש להיות בניאדם.

החיים שלנו נדמים לפעמים כמו מרוץ אינסופי לאנשהו. כמו תחרות סיזיפית, כמו בקבוק מסתובב בין אמת לחובה, אבל הי, כבר הגענו! ושוב ושוב ושוב.

ביטויים כמו חייב אדם ובכלל מסורת הצריך, הלא נעים, די כבר. כמה סבל היא מעוררת בנו. החל מ"צריך ילדים וברור שיותר מאחד" ועד "צריך להראות להם מה זה" או לשים גבולות ומה לא. איך חברה אמרה לי, בארץ לא שואלים האם את רוצה ילדים אלא מתי.

בכלל שאלת "האם" לא ממש מתקיימת פה, יותר איך, מתי וכמה.

להיות בן-אדם זה המון. זה עולם ומלואו, לא ייתכן שאנחנו כל הזמן מודדים ונמדדים בסרגלי מדידה שהמצאנו. לא ייתכן שלא נוכל להיות חופשיים כמו הצמח המתקיים בשלווה עם הענפים היבשים שלידו.

החיים לפני ואחרי תאילנד או החיים הם הזיה אחת גדולה….

יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מאז שחזרנו לפני כשבועיים שאני אומרת לאנשים שאני מרגישה שחיי השתנו מאז ביקרתי בתאילנד. כאילו נפקחו עיניי וחושיי לדבר מה חדש.

וכן, זו הפעם הראשונה שלי בתאילנד ובעצם במדינה אסייתית.

הייתי בהודו פעמיים אבל לא נראה לי שזה נחשב ובכלל טיילתי הרבה מאוד בעולם. במרבית המקומות כמו גם בתאילנד הרגשתי בבית.

זו בטוח פעם ראשונה שלי במדינה בודהיסטית. לא שנראה לי שהבודהה היה בהכרח מעריך זאת, לא שזה בהכרח נוכח שם כל הזמן. רוב הזמן כמו בכל מקום זה בכלל לא נוכח. למרות המאמצים הפרדוקסלים משהו:

IMG_20180107_113717921

אז מה השתנה?

יש הרבה סיבות שתמכו בראייה השונה; הגודל, השונות, הקצב המהיר אבל הלא דחוף, הישן עם החדש, הבודהה והמלך בכפיפה אחת, ההייטקיות המטריפה לצד שלוות המקדשים בכל פינה, ועוד ועוד אבל אני ממש זוכרת את הרגע בו ישבתי בבנגקוק על גדת הנהר והבנתי שאני לא מבינה כלום, או כפי שניסחתי זאת לחברה ששלחה אותי לקופנגן- "החיים הם הזיה אחת גדולה וזה התחדד לי בתאילנד".

היא שאלה אותי למה התחדדה לי שם התחושה הזו, מה הרגשתי פתאום.

זה כמו שאתה מבין שאת מפת העולם עיצבו האירופאים ושמו את עצמם במרכז וכבשו את כל היתר, אז פתאום בתאילנד את מקבלת איזו זווית ראיה אחרת. פתאום שם מרגיש מרכז העולם, הערכים והאסטתיקה כל-כך אחרים, האוכל ואיך שמתייחסים אליו, הפלסטיק שנמצא בכל מקום בעוד במערב מתחילים לחייב על שקיות, מה שנקרא- מיליוני סינים לא טועים- פתאום את חלק מהתאילנדים. אנגלית- בשביל מה? לייבא פועלים תאילנדים- בשביל מה? דת מונותאיסטית- בשביל מה?

המון שאלות שונות ומשונות שמאתגרות את החשיבה הרגילה- בעיקר זו שחושבת שהיא יודעת הכל. שיש סדר מסויים לדברים, מה שנקרא באנגלית- SHOULD HAVE, WOULD HAVE, COULD HAVE

אני לא אומרת שאין להם בתרבות כאלו דברים או מנסה להאדירם, אבל אתה מבין שזה פשוט אחרת לגמרי מחווית החיים שלך. וזה לא אחד או שניים, זה מיליונים, גם בלאוס ביקרנו- ושם בכלל זה עולם אחר, נטול אנגלית וזמן.

ואם כך, אם בני האדם כל-כך שונים ומשונים, מה המאמץ הגדול הזה לכפות זה את דעתו על זה? איזו אמת קיימת באמת? אמת שאפשר להחזיק בה ולהילחם עבורה?

מקום שמפגיש המוני בניאדם מקצוות שונים, מאחד את כולם באיזו חדווה של חיים. נכון שהרבה מתועל לשופינג, לצרכנות מטורפת, לנהנתנות, לגרגרנות ועוד, אבל מתחת לכל זה- מתחדדת איזו הבנה בדבר הקיום האנושי המסוכסך שלנו. וההזמנה היא להמשיך ולחקור אותו, לא להתקבע בתוך מה שנכון ולא נכון, לתת לחיים לרקוד יותר, במיוחד לכל מיני אמיתות של מה צריך ומה נכון.

אז הפכתי להיות אחת מאלו שכשמישהו אומר שהוא נוסע לתאילנד- היא מרימה גבה וחיוך נפרש והמוח נזכר והנשימה מתרווחת ובלוטות הטעם מבעבעות והיא אומרת- הא תאילנד- איזה כיף!

את הלימוד הבודהיסטי הקלאסי שגם היה מנת חלקי במנזר שבמזרח תאילנד. אשאיר לפעם אחרת שיפציע הרצון יחד עם תנאים לממשו.

לא צולם בתאילנד

זו לא תאילנד!!! צולם בגלאפגוס לפני שש שנים, וזו בדיוק הטענה- אנחנו יודעים באמת רק את הרגע הזה….

 

זמנך עבר….

אחד השירים האהובים עלי של אהוד בנאי.

ואני אוהבת כמעט את כולם. בחרתי בכותרת כי מקשיבה תוך כדי הקלדה לתוכנית בה הוא מרואיין בגל"צ.

"פגשתי" אותו רק ב1993 בשנת שירות בצופים. למרות שאת מאמי הכרתי עוד כשקינאתי באחותי הגדולה כשנסעה לצוותא ת"א לצפות במחזה בשנות ה80.

זמן הוא דבר שמעסיק אותי. וגם חלומות, מוות, חיים. מה לא….

אני לקראת נסיעה ליעד חדש וזה מרגש מאוד.

ובנוסף גם מתכננת לחזור לעוד סיבוב נוסף של חיים לא ידועים.

רוצה לשוב כמה שיותר אל "לוח" חלק כפי שהיה מכנה את היומן, חיים באר.

מעניין או אולי ברור שמציינת דמויות גברים שהשפיעו עלי מבחינה תרבותית.

מאמי היא אישה כמובן…. שנוצרה בידי גברים כמובן.

בפרשנותי את איילת שקד, היא סוג של מאמי שהשתגעה אך על כך בפעם אחרת.

ועכשיו לחדשות הטובות.

התפרסמה ביקורת משמחת וטובה באנגלית על ספרי "בת של רב" שתורגם בכשרון ע"י שירה עתיק.

הנה היא הביקורת מהמגזין הפמינסטי היהודי- לילית

על המגזין לילית, שמעתי כל החיים שלי.

כמו מגדלור שאליו צריך לכוון, להתייחס, לצרוך, מגזין שמאמצע שנות השבעים קורא לעצמו פמיניסטי, בועט ויהודי.

אמא שלי הכירה לי אותו כמובן, מנויה ותיקה ומשתמשת תרתי משמע….

כמה כיף שזמנו לא עבר.DSC_4045

פרשת נוח- ה"גם אני" הראשון…

" וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. ויַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".

הרבה דברים יש לומר על פרשת נוח- על התיבה, על המבול המפורסם, על הזוגיות וכמובן הפופולאריות של הדימוי בזכות הילדים וחיבתם לחיות- או יותר נכון לנו הבוגרים- לספר משלים דרך חיות. עד שלא נהייתי אמא לא שמתי לב כמה החיות הן עולם עצום בחיי הילדים- סיפורים, שירים ועוד (ואחר-כך מתפלאים שקם דור שלם שלא רוצה לאכול חיות?)

בכל אופן באמת הרבה סיפורים, מיתוסים ומשלים מוכרים על נוח, צדיקותו והמצב האבסורדי אליו נקלע, ניצול הצונאמי הראשון, אבל את הכביסה המלוכלכת, החלק הקטן של גילוי העריות הראשון, פחות אנשים מכירים ובטח שזה לא הדבר הראשון שנחרת בתודעה האנושית.

כי זה בדיוק העניין, יותר קל לייצר עולם עם סיפורים ברורים מאשר סיפורים עמומים של פגיעה במשפחה, מי פגע ואיך ולמה. המיניות הזו, הכה מיוחדת/מאתגרת ותוססת הופכת לבור גדול ושחור כשהכל עניין של כוונה והתכוונות. האם הוא התגולל לתומו ערום באוהל, האם זה היה אקט מכוון של התרסה, מיליון שאלות ומעט תשובות, כמובן במדרשי חז"ל יש המון.

האם סירסו את אביהם, אולי אנסו ומי אנס את מי. לפחות דיברו על זה. גם אז. בתחילתה של האנושות. ניסו לייצר גבולות, להפריד בין מה שראוי לעשות במובן שתומך בבני-אדם ומגדיל את החופש שלהם לבין מה שאינו ראוי- מעליב, מקטין ומבזה את בני האדם.

אזכור סיפור של נוח השיכור המתגולל ערום באוהל הוא תזכורת חשובה שמישהו טרח להשאיר שם, שלח לנו תזכורת עתיקה- גם הם. אולי דרכו של הסופר המקראי לומר- גם אני.

הנה מה שכתבתי על זה ב2009

IMG_4924

רק אני וטוב לי

 

 

והשיר שיצא לי לפרשת נוח 2017

רגע של שבת שאת לא מצפה לו.

לא יכולה לדמיין או לכתוב

ורק בדיעבד חושבת אולי ראית אותו פעם בסרט.

אבל זה רגע קטן כל-כך ולא דרמטי בממדי אריסטו,

כנראה לא הונצח, ובכל זאת קרה.

את מעלעלת בעיתון, בכותרות של שישי

מה שנקרא הלב של החדשות שבמשך השבוע את נמנעת באדיקות מלצרוך

חוזרת על המנטרה- החדשות הרעות מגיעות אליי כך או כך.

והנה כך- קצת לפני שסיימת, במדור של מודעות האבל את מתעכבת

מתוך הרגל ישן שירשת מסבתא והנה השם שלו. דודי.

מכר. תלמיד. אדם.

"אבל רק שלשום…." ובכל זאת הנה שמו.

וכך ברגע, שוב הרגע הוא הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו כי את כל השאר אי אפשר לצפות.

בראשית- המיתוס המתעתע בעולמנו

יותר ויותר אני מבינה שבראשית זה מיתוס.

מיתוס אנושי שמושרש בנימים ובלבבות ובעיקר בתודעה. כאילו שבאמת אפשר להתחיל מחדש. כאילו אפשר לומר מה נברא קודם ומה אחר-כך ואפילו להכניס רשימה מיוחדת של דברים שנבראו בין השמשות.

אריסטו וחבריו ועוד קודם לכן, מספרי הסיפורים השבטיים הזינו בנו- בהתחלה… בראשית….

בראשית זו המצאה אנושית, שרק המוח האנושי היה יכול להמציא. וכמו כל דבר הוא שכלל והנחיל וכמובן ייחס אותה לאל, שיהיה לזה תוקף. כמו שילדים מחליטים- מ-ע-כ-ש-י-ו…..

זה לא אומר שאין כזה דבר "התחלה" הרגע הזה שבו משהו מתחיל, אבל אי אפשר לתפוס אף התחלה כי זו מוסכמה, בדיוק שאין באמת בשמיים את הדובה גדולה או את הארץ בלגיה.  גם אם נקדיש את חיינו למציאת רגע הבראשית של עצמנו, של כל דבר שעשינו, זה יהיה בלתי אפשרי, אולי אפשרי כמו למצוא את האני שלנו בתוכנו.

אם כבר הרגע הכי בראשיתי שאני יכולה לחשוב עליו הוא מוות. כשמישהו מת באמת מתחיל רגע חדש, אבל גם המוות הזה לא באמת התחיל בנשימה האחרונה של הבנאדם. יותר נכון יהיה לומר שהוא התחיל בנשימה הראשונה- אבל גם שם לא הבראשית שלנו. אולי במפגש הזרע והביצית אבל גם לזה קדמו כל-כך הרבה תנאים ונסיבות שיהיה קשה להתחקות אחריהם. חיים שלמים ולא נצליח להתחקות.

ולכן ההמצאה הגאונית המסודרת כל-כך שהתנחלה והתחבבה עלינו- בראשית. איזו מילה מלאת הוד. אהובה. נוסטלגית. מנחמת. לברוא משהו, להתחיל, כמה נוח לסדר עולם, לחלק, להאשים את התהום, את התוהו ובוהו שצריך לסדר, שבלתי אפשרי להעלים. ואנחנו מנסים. כן אנחנו מנסים כי אנחנו בני-אדם ויש לנו את האשליה שאנחנו יכולים לסדר ולהתחיל מחדש. והאמת היא שלא. החיים הם תוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמתחלפים לשמש נוהרת על פני מים וקול דממה דקה שנחתכת מלהק עופות ודגה ובני אדם שחולקים שמיים וארץ לזמן מוגבל ובלתי ידוע.

אני לא מאמצת את תורת האבולוציה וגם לא מתווכחת עם דת זו או אחרת, אני בעיקר מתבוננת ונפרדת בעצב מבראשית. בראשית- את סיפור אהוב וקסום ומלא דמיון ויופי אבל את גם מקור לסבל ובעצם לאשליה. החל מהאשליה שיש מי שיסדר אחרינו ועד לאשליה שיש למען מה לסדר, שביכולתנו להפריד בין מים למים, בין ראשון ושני שיש בכלל דבר כזה סדר.

פרשת בראשית 2017

בליל ההושענות 1973 בפרשת בראשית

נולד אהובי. אביו במלחמה.

ויהי ערב ויהי בוקר.

והערב לבתנו יש חום ואני קפוצה אל מול

התנ"ך שקיבלתי עם סיום החטיבה, מתעקשת

לא לפתוח אבל דואגת להצילו ממקווה המים.

אהובי שוטף את התוהו ובוהו.

נולד בדמותו כצלמו, זוכר

את טעמי המקרא של פרשתו,

אבל ביום ההולדת הזו אביו ההוא איננו.

P1040114