הופעה חורפית שלי בטלוויזיה…. לקידום פרוייקט "מדיטציה אחד על אחד" לחולי סרטן בבתים

אז הנה ב"עושים סדר" של הטלוויזיה החינוכית עם איפור יפה וסוודר שהשכנה נתנה, הכל לשמר איזו אשלייה… כאן בלינק ולדבר על מה שלא מעיזים לדבר עליו בהכרח- המוות / סרטן /חולי…

במסגרת פרסום המימונה הלכנו לפגוש את המתמודדת שזכיתי ללווות בשנה שעברה במסגרת הפרוייקט, היא הבריאה לא מזמן והסכימה בשמחה לדבר עליו. אני מאוד שמחה שהיא החלימה!!! זה לא נוצץ כמו הטלוויזיה אבל זה אמיתי וחי וכאן תוכלו לפגוש אותה.

לדעתי גלי מסבירה ממש טוב למה כדאי לתמוך בפרוייקט או לספר עליו לאנשים זקוקים לו.

נותרו שלושה ימים לתמוך בפרוייקט וכל החיים להעזר בו…. הנה כאן

וכמובן במוצ"ש הקרוב תעלה שוב ההצגה שלי "למקרה שלא אהיה בסביבה" בצוותא ת"א. קוראי הבלוג מוזמנים לקבל הנחת ידיד!

סרטן סרטן שעל הקיר, איך אפשר אותך להסביר…. או לפחות להכיר… אולי במדיטציה?

היום הייתה סצנה הזויה במיוחד בה הלכנו לאורתפד כל המשפחה.

לי יש כאבים מהקיץ בכתף, לבן זוגי נתפס הגב כל כמה חודשים והבת שלנו מתלוננת מפעם לפעם על כאבים ברגל. וזה מה שהוביל אותנו לרופא.

מהצד שלו, בת של השכנים בגיל 12 התלוננה על כאבים בשוק (איפה שהבת שלנו כמעט בת ארבע הצביעה) והתגלה לה סרטן ממנו נפטרה.

מהצד שלי, נירית חברתי בגיל 17 התלוננה על כאבים בברך, במסע לפולין כמה אירוני, אמרו לה שזה כאבי גדילה אבל אז התברר שזה סרטן ממנו נפטרה כעבור שלוש שנים.

וביחד, שנינו פגשנו חברה פלשתינאית בת תשע עם כאבים בירך, שגם התברר, אתם כבר יכולים לנחש כ…. כמו שאומרת הדמות בהצגה שיצרתי- "מה לעשות- סרטן זה פופולארי". לפחות החברה האחרונה החלימה והיא חוגגת כבר ארבע שנים מאז!

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם למה נרעשנו לרופא- התוודינו שבאנו הרבה מתוך פחד והוא התפלא מצידו על היותנו מוקפים בסרטן, רמזנו שזה עוד כלום, אלו רק הילדות שהכרנו…. בין 2012 ל2014 הכרנו אישית ומקרוב שישה אנשים שנפטרו מסרטן וכמובן אנשים שהתמודדו/החלימו ועוד….

וזה מדהים כמה שזה פושה ומפחיד, ובשביל לעשות את זה "קליל" סיפרנו לו גם על ההצגה שיצרנו שעוסקת בין השאר גם ב…. עוד על ההצגה 'למקרה שלא אהיה בסביבה' כאן

זה ממלא אותי בהתרגשות שאני שייכת לציבור שלא מפחד ברמת העומק מהסרטן אלא מודע לקיומו, ממשותו ואפשרות היותו מילה נרדפת למוות.

ישנו פרוייקט בו אני מתנדבת ואליו אני שייכת שנקרא "מדיטציה אחד על אחד" לחולי סרטן והפרוייקט הזה שם לו למטרה  לתמוך ולחזק את חולי הסרטן באמצעות ליווי אישי והקניית כלים מתחום המדיטציה.  זאת, מתוך הבנה עמוקה  אודות  הקשר ההדוק בין  מידת החוסן הרוחני והרגשי לאיכות החיים ואף לתוחלת החיים של  המתמודדים עם המחלה והשלכותיה .

בימים אלו מתקיים פרוייקט למימון המונים וזה ממש יהיה משמח אם תוכלו גם להצטרף או לצרף לקיומו של הזרם שלא מתכחש /נרתע/בורח/מקלל וכיוצא בזה את המחלה (אולי גם לפרקים) אלא מסתכל לו כמו שפעם היו אומרים- בלבן של העין.

זה הפרוייקט ויש בו כל מיני תשורות מעולות והכי אשמח שהוא יגיע לעוד קהלים שאין להם ממש סיכוי להכיר את זה וגם להעזר בו. עוד סיבה שהפרוייקט הזה כה מיוחד הוא שהוא מתרחש בכל הארץ, יש מתנדבים בפרישה ארצית, וזה מצויין כי יש חולים לרוחבה ולאורכה של הארץ….

ותמונה האשה מעוררת ההשראה, המורה שלי לחיים, שגם כשאין לי כוח לקום עם הבת שלי באמצע הלילה בשביל לעשות קקי, אני נזכרת בה ויודעת שהייתה נותנת הכל בשביל הקימה הזו.

ולא רואים שהיא חולה…

ושמה יעל שמחה פזואלו לוי שידעה איך לחיות וגם איך למות והיא הגתה את פרוייקט המדיטציה הנ"ל וגם הייתה ועודנה ההשראה להצגה שעושה שימוש בכתביה ומחייה את חזונה ואת חייה על אף שנפטרה בנובמבר 2013

________-331

מאיר בנאי- תמיכה בפרוייקט המדיטציה "אחד על אחד" לחולי סרטן ושכנות במובן העמוק… וכמובן כמה מילים של שכן על ההצגה "למקרה שלא אהיה בסביבה"

מאיר בנאי היה הסלב של ילדותי. ממש ברחוב הסמוך, צמוד לשביל של פלפלון, ממש ליד הבית של חברתי נירית שנפטרה מסרטן ב1995 גרה לה משפחת בנאי.

קרוב וסמוך וחלק מהנוף. היה אפשר לדמיין צלילים בוקעים מהמחסן כשעברת לידם. בכל יום כיפור השמועות היו מנחשות אם מאיר יהיה או לא יהיה בבית הכנסת האורתודוכסי וכך או כך שם היה נקבע מקום המפגש של כל החבר'ה לדורותיהם.

כמובן שקניתי קלטת של גשם ושל ההופעה החיה. וכמובן שהיה את אביתר.

אח של… שתי שכבות מעליי, חביב הבנות, זה שנתנו לו לצאת לטיולי הצופים השווים גם בלי שהיה חלק רשמי מהשבט. הרבה עם גיטרה ומבט מופנם ולכבוד החנוכה או שמא היה זה פורים יצר עם השכבה שלו הופעה של מאמי בו הוא שיחק את תפקידיו של בנדודו אהוד.

אז במובן מסויים זה מרגיש מוות של שכן ובמובן העמוק כולנו שכנים, מאוכלסים זה ליד זה בעולם, מחפשים בו מקום.

הבחירה המובנת לא לספר על המחלה מעניינת וכמובן לגיטימית ועדיין מפתיעה כמו החיים… גם כשרואים אפשרויות אחרות של שיתוף, של למידה וצמיחה, של שכנות אנושית במובנה החיובי ביותר.

איכשהו לסרטן תמיד הייתה נראות בחיים שלי. אותה חברה נירית פנתה בגיל 19 לגיוס כספים ב"ערב חדש" על מנת להשיג טיפול תרופות חדשני ביוסטון. וזה מזכיר לי פתאום את המדרש על רבי יוסי שהיה עיוור וראו אותו אנשים הולך בלילה עם אבוקה. שאלו אותו- למה לך אבוקה אם אתה עיוור והוא ענה- שיראו הבריות אם אני הולך ליפול לאיזה בור ויתריעו אותי מפניו.

היום כשמימון המונים נהיה דבר שגרתי זה כמו מזכיר לי את האופציה החברית/השכנית של התמיכה. ואני כה מאושרת לקחת חלק בפרוייקט המדיטציה אחד על אחד שבימים אלו מגייס כספים לצורך המשכיותו והגדלתו. כל הפרטים כאן יעל שמחה פזואלו לוי ההשראה לכל זה למדה מאוד להעזר באנשים בזכות מחלתה.

וההצגה בהשראתה שכתבתי וביימתי ממשיכה להסתובב לה ולשמחתי אחד השכנים פה ברשימות, המבקר רון שוורץ היה בה וכתב עליה בגלובס ביקורת מרגשת ביותר, כנה כל-כך ועוסקת בדיוק בפחד מפני הסרטן והרווח שטמון ביכולת להסתכל לו ולמוות בעיניים. וכמה שזה קרוב אלינו כל-כך. הנה כאן בהפניה

ממש אשמח אם השכנים פה יגיעו לראותה!

יש הצגה אפילו מחר, הצגה מיוחדת מלווה בהרצאה של שניים מהמובילים בתחום המיינדפולנס- ד"ר ריקרדו טרש ומתי ליבליך. כל הפרטים כאן

24-1

מזל סרטן / המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה" לא נותנת לפחד להשתלט, והתוצאה רגישה. ביקורת

תודה שכן! על הכנות ועל החוכמה האנושית והעין הביקורתית שלא החמיצה את האומץ והעדינות שיכולים להיות במפגש עם המוות. תודה!

פורסם ב-19/1/17, מגזין G – גלובס @@ אני נוטה לנחש מה יעבור לכם בראש ממש בעוד שנייה-שתיים, כשתקראו שהמונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה", מבוססת על חייה ועל כתביה של שמחה יעל פזואלו לוי…

מקור: מזל סרטן / המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה" לא נותנת לפחד להשתלט, והתוצאה רגישה. ביקורת

הפוסל במומו במומו פוסל- כמה מילים על להופיע באריאל

לפני כמה שנים, לא מועטות, בן זוגי היקר עבד עם אמן. הם עשו ביחד פסלים של כבשים ועוד כל מיני. ויום אחד הזמינו ממנו פסלים לשים בכיכר העיר של היישוב אפרת.

האמן שהיה איש מקסים ושמאלן עם תעודות התלבט ואני צקצקתי לשון ואמרתי שלדעתי לא כדאי לו. לא האמנתי שהוא שוקל להניחם שם, גרנו אז באבו-גוש היינו ישנים מפעם לפעם בדיר-איסטיה יישוב בשטחים, וליווינו חברה צעירה, ילדה פלשתינאית חולת סרטן, אל תוך מערכת הבריאות הישראלית- מהמחסום לתל-השומר וחוזר חלילה.

כמו שאומרים באנגלית-

LITTLE DID I KNOW

לא יכולתי לדעת שהאמן המוכשר, רודף השלום שהחליט לשלוח לשם את הכבשים שהם הכינו בחדווה, ימות כעבור שנתיים מסרטן ובטח שלא יכולתי לדעת שביום מן הימים תהיה לי הצגה שתעסוק בסרטן, תעלה בצוותא ויזמינו אותה להופיע באריאל.

ההצגה שנקראת "למקרה שלא אהיה בסביבה" היא על חיים ועל חופש ועל דהרמה (מה שהבודהה לימד) ובמובן הזה מתאימה לכל קהל ובכל מקום- אבל כמו שאמרתי אז לאומן ההוא- מה עם הנורמליזציה? זה לשתף פעולה עם הכיבוש, עם המצב הקיים, עם אלו שעוצמים עיניים למה שקורה מטר מהם בגללם וחיים את חייהם היפים, ועוד אנחנו שיודעים כמה הכיבוש נוכח בחיי היום-יום של הפלשתינאים חברנו, דווקא עלינו להגיד לא. זו היכולת שלנו להתנגד.

והנה ההצגה שלי תעלה שם בכ"ט בנובמבר כמה אירוני. ועוד אירוני שהיא נוצרה גם בהשראתה של חברה טובה, הדודה של חברתנו הילדה, תושבת הכפר השכן, דיר-איסטיה שסובל קשות מהימצאותה של אריאל ושאר התנחלויותיה שלידה. ההצגה גם מוקדשת לזכרה. גם היא נעימה זידאן נפטרה מסרטן. לפחות, חברתנו הילדה, הפכה לנערה והחלימה.

אז כסף זה שיקול- והרצון להביא/להשמיע אומנות לכל קהל באשר הוא זה שיקול- והידיעה שההתנגדות שלי כל-כך קטנה ורק לשם ההתנגדות אין בה ממש- גם זה שיקול וההבנה שההצגה שלי עם המסר החד פעמי של יעל- יכולה לחולל מהפכה תודעתית בחיי צופיה- גם זה שיקול. וההסכמה/הבנה של חבריי הפלשתינאים לכך שאקיים את ההצגה, כי התלבטתי קשות איתם בטרם החלטתי- גם זה שיקול. וגם הידיעה שאתרום אחוז מההצגה לארגון המדהים של דהרמה מעורבת חברתית שבזכותו חציתי את הקווים- גם זה שיקול.

לנקות את המצפון? אולי. לפחות יש לי מצפון ובמה לנקותו… וגם המילים של מורים שעודדו אותי להקשיב לעצמי ושההצגה ראויה לחצות את הקווים ובמיוחד המורה שלי סטיבן פולדר שכתב לי:

A difficult decision – but my tendency is to go to the heart of the ignorance and have the courage to bring another voice. To go into the sickness, in order to heal, to go in there and have to power (of non-self) to allow an alternative truth to be heard.

אז בלב חצוי ובהבנה כואבת של הפתגם ששמתי בכותרת- אני חייבת לומר שהחיים הם באמת הפתעה אחת גדולה- והאם אני יכולה לומר משהו על הבימה שבחרו להופיע בקרית ארבע? כנראה שאיבדתי את זכותי. ובכל זאת הנה אני אומרת. מקווה שיזמינו אותי לשם ושאומר  לא. אבל אני לא באמת יודעת. ולא לדעת זה לא בהכרח דבר רע!.

חבר טוב, מורה, כתב לי "את רק צריכה להחליט אם גם את מוכנה להשתתף בכיבוש ולהרוויח ממנו" וזו אמירה חריפה מאוד. אבל האמת היא שלחיות פה זה אומר בדיוק את זה, וגם ללמד מיינדפולנס בבית-ספר בהר אדר ממנו רואים את החומה והגדר והשער ממנו נכנסים לא נכנסים הפועלים- זה בדיוק אותו הרווח.  אני סומכת על הדהרמה שלא עסוקה ברווחים והפסדים ומקווה שהבחירה להופיע באריאל היא הבחירה הכי טובה שאני יכולה לעשות למען הגדלת הטוב, החופש והשחרור לכל הברואים.

img_2007

 

יש לי הצגה שרצה- מעמד משונה. בואו לראות- משונה לבקש. "למקרה שלא אהיה בסביבה" ההצגה לימים המשונים האלו של נובמבר, באמת. כבר אלף איש ראו אותה.

ההצגה חייבת להמשיך….%d7%a4%d7%a8%d7%a1%d7%95%d7%9d-%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a8-1תמיד רציתי שיהיה לי בית קפה משלי ובעצם גם תמיד היה לי.

פעם בסיני מישהי זיהתה אותי- אמרה לי "את יושבת בבאצ'ו בחלון". צדקה. סוף שנות התשעים הבאצ'ו היה הסלון שלי.

ומ2006 עת עברתי שכונה זה נהיה סוכר שהפך לשניאור. שם נפגשתי עם העורכת של הספר שלי, עם הבימאית האגדית שלי שביימה בכשרון שתי הצגות שכתבתי וגם עם השחקנית שרון דנון שהייתה גרה בסמוך והתגלתה ככשרון עצום, אדיר ומעורר השראה ומקצועיות עד אין קץ.

לשמחתי יש לי עוד כמה בתי קפה שאני מגדירה כ"שלי" ובעיקר שמחה שיש לי חיים. כי חיים, אחת ההגדרות האהובות עליי של יעל שמחה פזואלו, המורה וההשראה של המחזה הנוכחי, הם מה שמשתנה כל הזמן. מה שאינו נתון לשליטתנו גם אם יש לנו אשליה רגעית או מקובעת שכן. ואת זה אני כותבת בעל-פה, מזכרון ושינון של המונח המקסים שהיא כתבה לבתה. יעל, האשה המדוייקת והאהובה שנפטרה לפני שלוש שנים. איך  לא, בנובמבר. יחד עם דניאל דיוויס חבר אהוב ועכשיו הצטרף אליהם לאונרד והם יושבים למדיטציה או מעשנים ושרים והכל בשמחה, אני בטוחה.

בהשראת ימימה עברון שאני לא מכירה אישית, אבל מרגישה כשכנה אמיתית ותיקה, אני גם מתנתקת. ואפילו אין לי חשבון משלי. אני מתעלקת על החשבון של בן-זוגי שאנשים עוד זוכרים לו שכתבתי בשמו: "מניקה בארבע בבוקר לקול צלילי המואזין" או משהו כזה.

התירוץ הרשמי לכניסות האין-סופיות שלי הוא ההצגה שלנו, אבל אני מבינה שאני מכורה. באמת מחפשת נחמה/הקלה בדיוק כמו שפעם הייתי משחקת סוליטר או שולה מוקשים ומחקתי. ופגשתי את החיים ואת הכתיבה. וההצגה? אני רוצה לסמוך שהיא תצליח גם בלי הפייסבוק. היא כבר מצליחה.שתצליח גם מכאן.

ההצגה בעיקר מזכירה ומכירה לקהל את דמותה החד פעמית של יעל שהתהלכה פה בינינו וכמו ליאונרד בן ה82 אמרה שהיא מסכימה למות. והיא בת 42 או 43 עם ילדה ואהוב וחיים. "חיים- מה שמשתנה כל הזמן, מה שאינו נתון לשליטתנו גם אם יש לנו אשליה רגעית או מקובעת שכן, הגרעין החמקמק של המסתורין שאין אנו יודעים לפרק".

ביום שלישי הקרוב ה15.11 נעלה בצוותא ת"א גם בשעה שבע וגם בשעה תשע. לקוראי הבלוג קוד הנחה. הקוד הוא: סנגהה

 סנגהה בסנסקריט זה בצוותא….והנה הלינק לצוותא

 הנה עוד מונח שכתבה יעל שמופיע בהצגה בצורת וידיאו ארט. המונח חשיפה

והנה הבלוג של ההצגה עם טריילר ועוד פרטים על יעל, בואו ולא תצטערו. באמת.

פסטיבל עכו לפני עשור- אונאת דברים- שער לאהבה

בפסטיבל עכו של 2006 הייתה לי הצגה בפסטיבל עכו. הצגה שכתבתי, שקיבלה הדים גדולים- ביקורות/לונדון וקירשנבאום/ידיעות אחרונות ומישהו אפילו הוסיף אותה כלינק בערך בויקיפדיה.

הצגה טובה ואפילו טובה מאוד, אפילו שמישהו בא להתלונן בהנהלת הפסטיבל שהיא מעלה הצגות בארמית. היא הייתה בעברית…. ושיחקו בה שי זביב המוכשר ושירי נדב השחקנית המהוללת, שלאחרונה כיכבה בסרט של ערן קולירין.

כפי שהטרים מבלי לדעת על כך בביקורתו, המבקר צבי גורן, ההפקה לא המשיכה לרוץ בגלל תקרית של הונאת דיבור (הונאה ואונאה זה   אותו דבר) אבל עשור לאחר מכן אני עדיין בעולם התיאטרון וזה בכלל אבל בכלל לא מובן מאליו.

כל-כך הרבה קרה מאז, חיים, מיתות, שמחות על במות ומחוצה להן, קשה לדמיין… , ואין ממש טעם, אז זה בעיקר פוסט זכרון של כל הבלתי ייאמן המופלא הזה שאנחנו חיים בו ושוכחים אותו כל-כך מהר, כמו הורים של ילד שנולד פג, שנאבקו על חייו, אבל אז כשהוא מעצבן בן שלוש או ארבע ובכלל בשגרת החיים שוכחים מכל הנס שהילד הזה מורכב ממנו.

שמחה שההצגה שלי "למקרה שלא אהיה בסביבה" שנרקמה כל-כך אחרת ואין בה הונאות כלל וכלל חיה ובועטת על במת צוותא ובעוד מקומות בארץ (ומחוצה לה, אבל על כך בפוסט אחר) ושמחה על קסם התיאטרון שקורה בעכו אבל גם ברגע זה ממש על בימת חיינו.

אשמח לראותכם ב31.10, כמו שלפני עשור, ההצגה ההיא עלתה בצוותא כחלק ממצעד ההצגות הזוכות.

עכשיו מתארחים קבוע בצוותא.

http://tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=396

 

אהבה- כמה מילים נאמרו עליה… ועכשיו וידיאו-ארט

 א-ה-ב-ה מונצחת בסרטים, בפסלים, בפרסומות, בשירה, בספרים, בפיות, איפה לא?

גם בהלוויות וקמעה גם במחסומים, הס פן תזכיר… מוכרחה להיות מונצחת, מוזכרת, מושרת, מבוצעת, נושמת, אהבה.

וזה מה שכתבה עליה מורתי יעל שמחה פזואלו ויצר אהובי איתן עם מוזיקה מקורית של מאי לביא, חברו כולם לתווך אהבה בצורת וידיאו ארט- אהבה

מחר ה7.8 יום הולדתה של אמי, אסע ברכבת דרומה, גם להלוויה של ריטה שפיץ, אשה יקרה שנפטרה בשיבה טובה היום וגם להצגה שכתבתי וביימתי "למקרה שלא אהיה בסביבה" וזה הכל ירקום עור וגידים בעומר- מכורתי, אהבתי, תפאורת חיי והספר שכתבתי.

שוב לידה ומוות חוברים יחדיו כמו שבוודאי מתרחש בעוד הרבה מקומות בעולם, כי זו טבע המציאות. למרות שקשה לקבל את זה כמו מותו של יובל אשל בגיל כל-כך צעיר, באופן כל-כך מפתיע ומהמם, בזמן כל-כך רגיש ומיוחד, ובכל זאת, הנה זה קרה. לידה ומוות ביחד, היה שלום יובל שנהנתי תמיד מנוכחותך הטמירה והחייכנית. הרבה אהבה הייתה בחייך וגם בטקס בו נטמנת אתמול, פוזרת באדמה. אהבת!

למקרה שלא אהיה בסביבה, הכותרת המופלאה שקיבלתי מיעל שמחה פזואלו ז"ל, גם עבור ההצגה ובכלל כדרך חיים, וזה לא במובן של חרדות ועוד להספיק אלא במובן שעכשיו אני כאן, כרגע, במלואי, בחיים!

אז כשקיבלתי את משאלת חיי, מלגה בספריה הלאומית והיא הגיעה בתזמון הכי גרוע בעולם כי ילדתי לראשונה ילדה, התחלתי לכתוב רומן שיורכב מכמה דמויות. אחת מהן הייתה דמותה של יעל שמחה שנפטרה באותה שנה. די הזוי אבל בשנת 2013 כולל דצמבר 2012 הכרתי חמישה אנשים שנפטרו מסרטן. שלושה חברי סנגהה, חברת ילדות של ההורים וחברה פלשתינאית שגם גיסה נפטר במפתיע באותה שנה.

מיותר לציין שהרומן עסק בחיים ובמוות ובאיך שהם קשורים זה לזה במובן הכי עמוק שאפשר וגם הכי טריוויאלי וברור מאליו. הפוסט הזה נולד לפני כמה דקות והולך אל קיצו. וכל דבר זה ככה. אני, אתם, הבת שילדתי, וזה לא רוע הגזרה או חוסר מזל זה פשוט ככה זה.

אז מאוד שמחה שמהכתיבה שלי יצא לי מחזה שמשלב את הכתיבה של יעל, את החזון שלה ואת איך שהוא התרגם למילים בעזרת השחקנית המוכשרת שרון דנון שחברה אליי לאחר שהתקבלנו למרכז הבמה, פסטיבל ישראל.

פה יש בלוג מקסים שבןהזוג שלי יצר שעוסק בהצגה יש בו תמונות, כתבות שעלו, חוות דעת של צופים, טריילר ועוד הפתעות.

בלי בן הזוג איתן הרמן ההצגה הזו לא הייתה יוצאת לפועל בכל מובן שהוא!

ועכשיו יוצאים לסיבוב הופעות מקומי…. מתחילים בנטף- במקום המקסים שנקרא תיאטרון בחצר במוצ"ש הקרוב 30.7

ממשיכים לעומר, שם נולדתי, ליד באר-שבע ובאותו בית תרבות ראיתי את כל הצגות ילדותי וסרטים רבים מספור… ב7.8 שזה יוצא יום ההולדת של אמא שלי.

ומקנחים בצוותא ת"א ב15.8 בשתי הצגות באותו ערב, כי הביקוש גדול….

מה אומר ומה אספר, כשלא עסוקים בתיאטרון מודע ובלגדל ילדה מופלאה, אני עסוקה בללמד מיינדפולנס דרך מכון מודע ששיך למרכז הבינתחומי הרצליה. החיים שלי נהדרים כשאני שמה לב לכך ואני מודה על כך מאוד. כמה פשוט ולא צפוי.פלייר לשלושת להדפסה

אני אמא טובה. נקודה.

עשיתי גוגל לראות מה יעלה כשאכתוב את המשפט "אני אמא טובה" וכמעט ולא עלה כלום. למיטב הבנתי האינטרנטית. תקנו אותי אם אני טועה.

כל-כך הרבה סימני שאלה, שיפוט, תחרותיות וביקורת, רשימות חיצוניות ופנימיות של עשי ואל תעשי.

זה לא באמת מפתיע אותי. זה המצב האנושי/הנשי שאנחנו מצויים בו.

אנחנו ממעטים לשבח את עצמנו, עזבו לשבח, פשוט להיות מרוצים מעצמנו, מהחיים שלנו, מהבחירות שלנו, ומשום מה בכל הקשור לאמהות (במיוחד מאדון פרויד והלאה) ההפך הוא האוטומאט!!!

התרגלנו להשתמש בסרגלי מדידה ללא הרף מבלי להבחין שאנחנו ממציאים אותם.

לשמחתי למדתי שאפשר אחרת ועוד לפני שנהייתי אמא.

למדתי גם לאהוב את עצמי, גם לאהוב את האמא שלי, גם לאהוב את האמא שאני.

הייתה לי מורה מצויינת שפגשתי בדרך. יעל שמחה פזואלו.

כשהייתי בסוף חודש תשיעי, מחכה וחוששת מללדת, נסעתי לסדנת מדיטציה של עשרה ימים.

שובצתי בחדר שלה וישנתי לידה. היא הייתה בשנה השמינית למחלת הסרטן שלה והשאירה בבית את ילדתה בת החמש. למשך עשרה ימים. אז לא ידעתי מה זה להתגעגע לבת שלך, והאמת בכלל לא ידעתי מה זה להתגעגע אולי כי אף פעם לא הרשתי לעצמי להתגעגע לאמא שלי, שעד גיל שלושים ומשהו כעסתי עליה והאשמתי אותה בכל מכל כל.

בדיעבד זו הייתה הסדנה האחרונה שלה, וגם אני, שלוש שנים מאז עוד לא התאפשר לי ללכת לסדנה כה ארוכה, לבדי.

אבל הלכתי לכמה סופי שבוע בעמותת תובנה ולתחושתי היא תמיד באה איתי, וזה כנראה גם מה שיצר את ההצגה "למקרה שלא אהיה בסביבה" שתעלה ב2.6 בפסטיבל ישראל.

פרטים פה בהדסטארט שכמובן מוזמנים גם לתמוך בהצגה….

אמהות תמיד משאירות רשימות, גם כשהן עוזבות את ילדיהן בפעם הראשונה לשעה קלה, או לפחות מתכננות כזו ומעבירות אותה הלאה למטפל האחראי.

יעל התחילה לכתוב מילון מונחים שיישאר לבתה למקרה שלא תהיה בסביבה כדי שתוכל להמשיך להיות אמא שלה גם בהיעדרה. מעורר השראה במובן שהיא גם הייתה אמא מצויינת תוך כדי חייה, כזו שידעה לדאוג לבתה ולעצמה בו בעת, וגם כשחשבה קדימה והשאירה את מה שיכלה להשאיר. מילים ותפיסת עולם רחבה וחופשייה שמסייעת רגע אחר רגע.

מאוד אשמח שההצגה הזו תגיע לנשים (וגם לגברים, פשוט יש בהצגה משהו מאוד נשי) שאבדו את אמהותיהן כי זה יכול לתת נחמה, השראה, לימוד ועידוד. מסויים. אומנותי

ראיתי את הסרט המדהים הזה של יובל המאירי רק עכשיו אצל יאיר רווה- מושלם לזכרון, שיפוט ואמהות ומה אפשר לעשות עם זה אומנותית….

יעל כתבה על אמהות:

"אני חושבת שעבורי, להיות אמא, קשור גם באפשרות להיות לא-מושלמת, לטעות, לעשות פחות מהטוב ביותר האפשרי, ולהבין שזה בדיוק הטוב ביותר האפשרי. שאני ראויה להיות האימא שאני, כפי שאני, ולתת הרבה כבוד למיה על האפשרות שלה לשאת אותי, מעבר לנשיאה שלי אותה".

אני יודעת שיעל סייעה לי נפשית לצלוח את הפיכתי לאם וקבלתי את הקשיים הרבים ובלתי נקלטים בדרך ואני רק יכולה לקוות שההצגה תוכל לסייע ולתמוך באחרות ובאחרים כפי שהיא עשתה בחייה ולאחר מותה.

DSCF1749

את התמונה היפיפיה הזו צילם הצלם המוכשר נינו הרמן