Monthly Archives: יוני 2011

להשקיף על החיים שלי מבחוץ. ועוד טיפטיפה על הערת שוליים, יצירה של חיים.

אולי יש לומר על החיים היפים, החולפים, המשתנים, העוד מעט קודמים שלי?

לשבת באבן גבירול עם אינטרנט מהיר. שעות.

שעות של בית קפה שהיו כל-כך מובנות מאליהן.

ביכאפי כמו שאומרים בערבית. או באסטה בספרדית. כלומר מספיק בשפתנו.

על התעוררות בחיים היומיומיים האלו כתבתי כאן בטור שלי בנרג'י

אני כותבת "כתבתי" אבל האמת היא שהרבה מהמילים שם לקוחות מהמורה שלי יונתן דומיניץ ששמו נשמט בעריכה. לא נורא. ומילים אחרות לקוחות מהמורה איבון וויר שלימדה בקורס הראשון שהייתי בו. ואיזה מזל שהייתי בו!  יכול להיות שגם הייתי יושבת בדיוק עכשיו בבית קפה, אבל לא הייתי מי שאני. אולי משהו אחר, אין לי מושג מה, אבל עכשיו כמו שאני יושבת, יש לי בהחלט סיכוי להינצל…. כלומר לחיות את החיים כפי שהם מתרחשים ממש עכשיו.

אילו עוד ברכות על הדרך?

חברות שמתחתנות. לא כמו שאני הייתי עושה, אבל כמה כיף לשמוח בשמחתן.

ואהוד בנאי שזכיתי שוב לשמוע אותו באינטימיות. הפעם בישיבה החילונית בערב קסום שאפשר לראות תמונות שלו בבלוג של צלם הרחוב המוכשר נינו הרמן.

משונה לראות כוכב אישי, במובן מסויים מותג שאת רגילה לשמוע דרך משהו, מקרוב כל-כך. דרכך. כאילו בסלון אבל הוא הסלון. לומד, מדבר, וכמובן שר. אומן בסדר גודל אנושי. קצת דומה לתחושה שהייתה כשברי סחרוף ניגן ולמד עם שי צוברי בערב דומה בישיבה וגם משם יש תמונות, אבל כמובן שונה. כי הכל שונה.

כמו היצירה התלמודית של סידר, (בניתוח מבריק שבלינק) שני הזמרים המוכשרים והמרגשים הללו נפגשים על הדף ובראש שלי שוב ושוב ושוב. פסקולים של החיים.

והשבוע הולך איתי הסרט החדש של וודי אלן. לא הייתי בפאריז, וכמה שזה עושה חשק, מתגנבת תחושה מוכרת שכבר הייתי שם ובעיקר אפרופו התעוררות, התחושה שאני לא חייבת להיות. גם לא עם האהבה שלי כפי שתכננתי.

יאיר רווה אומר שהקהל המבוגר של הערת שוליים יילך עכשיו לוודי אלן החדש והמצויין. אני מקווה שיהיה להם מקום לעוד הערות שוליים שהולכות ונערמות, כמו הטקסט התלמודי שכולנו חיים בתוכו. לפחות אני בהערותיי על הסרט. וכיף לראות שעוד אנשים (משכילים ויצירתיים ורציניים ממני) לוקחים חלק בפירוש היצירה כמו מרית בן ישראל ומה שקורה מחוצה לה. במיוחד בהתייחס לסאגת הראיון עם אורי קליין. כתבתי למרית תובנה של ידיד שלי, שזה כל-כך מוצלח שזה מרגיש כמו תעלול יחצני, והנה במידת מה, העובדה שעוסקים בזה מראה שזה הצליח. כמו יחסי הורים-ילדים לא ברור כבר מי מייחצן את מי, מי מייצר את מי, אבל ברור הוא שכולם קשורים בעבותות חבל הטבור. באוטוסטרדה רב כיוונית וקצת מוטרפת.

עוד העיר לי אותו ידיד שדי מדהים איך החיים מחקים יצירה או להפך, כי גם הראיון המדובר חשף או חיקה את עיקרי הסרט ושאלותיו המרכזיות וגם מה שקרה לסידר בחיים בברלין. הוא פספס את הטקס, את הרגע הנכסף בו הוא עולה לקבל את הפרס מהידיים של שועי עולם. (מי זה היה דה-נירו?) כלומר, הרצון הקלאסי להכרה של אבא, של החברה, של הממסד, עד שהוא קיבל אותו זה התפספס לו בחיים, כמו הקאט בסרט על שירת התקווה לפני הענקת הפרס. האם זה לא מדהים? ואם זה לא היה קורה, אולי לא היה מגיע כך לפגוש את אורי קליין?

בכל אופן, תענוג שיצירה ועוד סרט ישראלי חיה את החיים שבחוץ!

מודעות פרסומת

יומו של בלום הולך וכלה…

קמתי בבוקר עם התזכורת ליומו ה106 של בלום. של גו'ייס. של עצמי מאז שקראתי את יוליסס בשנה הקסומה ההיא במקסיקו. בדיוק שמתי לב שהשבוע מישהו, או כמה מישהו, גיגלו דגל מקסיקו והגיעו לבלוג שלי. זה שימח אותי.

איזה יום בלומי היה היום. עשרה לשמונה בשגרירות ארצות הברית, לולא  הייתי מפחדת לאבד שם את זכויותיי, הייתי אומרת לאומה הפסיכית הזו קצת מדעותיי עליה.

תשע שמתי איזיפארק באוטו של החבר

תשע וחצי הגיע טכנאי המזגנים להתקין מזגן, לא בשבילי.

עשר שיחת טלפון עם ההורים שחזרו מאוסטרליה! פעם ראשונה בחיים שהתגעגעתי אליהם!!! מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא.

הכנת קפה שחור לכל העמלים במלאכה, גיחה מהירה לטמבוריה הקרובה לקנות שקע בריטי בשביל המזגן.

ניקיון הבית מהבאלאגן והכנת א.בוקר מאוחרת.

אחת עשרה וחצי אספתי את האחיין לאורתודנט, אכלנו גלידה בעוד סניף של וניליה שקם על סניף קטנטנן שהיה לסבוש אחד בצפון תל-אביב.

שתיים וחצי, באורך מאגי, נדחקנו לאותה חנייה בדיוק, בין אותן שתי מכוניות, שנמצאה בבוקר שעזבנו לכמה שעות טובות.

סוף סוף קצת לישון, שיחה עם חברה טובה טובה שבאה לביקור מולדת השנתי שלה

טיול ערביים בעיר, עצירה בLOVEEAT ומפגש ספונטאני עם ידידה מתוקה של החבר.

שטיפת כלים, עוד כמה וידויים שלי ושל החבר על עברנו בנפרד על הספה האדומה, בדיקת מיילים של סטודנטים על רקע נגינת הבאנסורי של החבר.

מה עוד לפנינו?

מדיטציה שלא הספקנו, הליכה ליוגורט הכי שווה בעיר של תמרה, גורדון פינת בןיהודה ולישון!

עוד קצת תודעה רחבה והמון מילים לא היו הופכים את היום הזה לאוצר בלום כפי שהוא היה! איזה כיף לי.

והנה מה שכתבתי על יומו של בלום, שנה שעברה

וגם משום מה, הטור שלי על הסרט הערת שוליים, נדחק קצת הצידה, אז אם מישהו לא ראה, זה פה.

ואפרופו ספרים, ודברים טובים שאפשר לעשות איתם. רק עכשיו זה הגיע לפתחי, אז מעבירה הלאה…
אם יש לכם ספרים שכבר קראתם ועכשיו הם רק צוברים אבק על המדפים בבית, מסרו לנו אותם.

ל"סיפור חוזר" כ-160 בתי קפה ברחבי הארץ, המשמשים כנקודות מכירה לספרים משומשים,
אותם מנהלים סוכנים המתמודדים עם קשיים נפשיים.

הספרים שלכם ימכרו בבתי הקפה ב-20 ש"ח, והסוכנים יהנו גם מתעסוקה וגם מפרנסה.

מה זה בכלל תעסוקה שיקומית

סוכני "סיפור חוזר" מתמודדים עם מחלות נפש ועוברים תהליך של שיקום תעסוקתי בפרויקט.

יש להם הזדמנות לקום בבוקר ולצאת לעבוד, ללמוד לנהל את הזמן שלהם, לבוא במגע עם סביבה נורמטיבית

ולהתמודד עם כל הקשיים האישיים בהצלחה. במסגרת העבודה, הם צוברים כלים ומיומנויות שמטרתן

לאפשר להם להשתלב בהמשך בצורה קלה יותר בחברה ובתעסוקה בשוק הפתוח.
 
אז אם יש לכם ספרים למסור לנו
נשמח אם תמסרו את הספרים בנקודות האיסוף שלנו: http://rebooks.org.il/donate_books.php
או תתקשרו לטלפון: 050-9020367 ונתאם את איסוף הספרים.
 
והכי חשוב:
שילחו את המייל הזה לכל מי שאתם מכירים, תמיד נשמח לעוד ספרים שיאפשרו לנו להמשיך את הפרויקט החשוב הזה.
 
תודה לכם!
צוות סיפור חוזר
rebooks.org.il

הערת שוליים. פשוט סרט טוב.

אני יודעת שזה שבוע הספר ואם כבר ביקורת, אז ספרותית ולא קולנועית, אבל הסרט הערת שוליים הוא במידת מה סרט שהגיח מתוך ארון ספרים. יהודי כמובן.

כבר עברו שבועיים ואני רואה שהסרט עוד הולך ויושב איתי.

וגם התמונה המהפנטת, מרובת השכבות והדימויים הזו שצילם נינו הרמן המוכשר.

 אולי זה לא חוכמה שהסרט של סידר מהדהד בי כי גם היצירה האחרונה שלי, המחזה 'אונאת דברים' היה בהשראת התלמוד, אבל אני חושבת שזה לא משהו אישי, הסרט עשוי לעילא ולעילא, המשחק משובח ביותר ולמרות ההומאז' לאמילי והעובדה שאפשר היה להוסיף טיפה רגש ולחדד כמה נקודות תסריטאיות קטנות, הסרט הוא סרט מוצלח שנכנס לך לחיים!

אפילו כתבתי עליו בטור הבודהיסטי שלי בנרגי' כתבתי שם על המוטיב או הנושא העיקרי בסרט שהוא קנאה.

וכתבתי גם כי כל-כך קשה ליצור בארץ. בטח בכל מקום, אבל אני פה. ולכן אני מפרגנת מאוד ליוסי סידר, שאני לא מכירה וכמה שלא מאוד רציתי לאהוב את סרטיו המוקדמים, נהנתי מהם ובצפייה חוזרת השנה של בופור ושל מדורת השבט גיליתי שוב שהם פשוט טובים. והערת שוליים מיוחד וייחודי פי כמה. כמו הרבה שהתייחסו לסרט הזה, אז גם את עולמי הוא מתאר. אבל אני לא חושבת שצריך להיות אנשים דתיים או מבית דתי או אנשי אקדמיה בשביל להתחבר לסרט, וגם לא להיות אנשים שמבינים בתלמוד ומוקסמים ממנו, ולראייה, חברי הטוב  שבא איתי, הזדהה מאוד פשוט מתוקף היותו בן לשני הורים.

אפרופו הורים, בתור פמיניסטית בת פמיניסטית שלא מתביישת לומר זאת, אני לא מאוד מבינה את הקצף שיצא על תיאור הדמויות הנשיות בסרט. הוא נאמן למקור לגמרי. לרבים מהגברים המצליחים למרות האמירה שרוצים שנלך איתה לישון, אין אישה שעומדת מאחוריהם. יש אחת שמכבסת ודואגת לניקיון הבית ולשקט, ואם היא יכולה אז גם לילדים, אבל היא לא באמת שותפה למחקר פורץ הדרך. ובטח בחברה כפי שהוא תיאר, לצערי הרב, זה היה מרגיש לא אמין אם הוא היה שם אישה בתפקיד מרכזי. למרות שיש נשים חוקרות בעולם התלמוד שמצליחות מאוד כמו רות קלדרון או אמא שלי, נעמי גרץ, שלפני שנים כתבה ספר באנגלית על יחס התלמוד וחז"ל להכאת נשים והיא אף מכהנת בכמה וכמה הערות שוליים בספרים של חוקרים ישראליים.

ועוד מילה על קנאה. אני פוגשת אותה בשבוע הספר. ומשנה לשנה זה נהיה מוכר יותר ומפריע פחות לאיכות חיי.

וגם

קריאה להתנדבות להפעלת "ימי ים" עבור ילדים פלסטינים בקיץ 2011

זו השנה החמישית שאנו, קבוצת נשים, מתנדבות, מפעילות ימי ים וכיף לילדים פלסטינים, המנועים מלהגיע לים, אלא באישורים מיוחדים, שאנו  מארגנות עבורם. 

בשנה שעברה, בעקבות התרומות, שקבלנו מאנשים פרטיים, הצלחנו לארגן 14 קבוצות, ובסך הכול כ-750 ילדים ומבוגרים, אשר הגיעו ממקומות שונים בגדה המערבית.

כל קבוצה הגיעה ליום אחד בלבד, כדי לאפשר לכמה שיותר ילדים לחוות את חווית הים.

הפרויקט קבל תהודה רחבה מאד בצד הפלסטיני, בתקשורת העולמית וגם כאן בארץ.

ההתרגשות הגדולה של הילדים למראה הים, וההנאה שלהם ושל הוריהם מיום שכולו חופש, מרחיבה את הלב ומפיחה תקווה.

השנה אנו מקבלות פניות כה רבות, שעל מנת לעמוד בהן נידרש לגייס משאבים כספיים גדולים יותר ולרתום עוד מתנדבים למשימה. 

אנו מקווים להגיע השנה לכ-20* קבוצות שיתפרסו על פני החודשים יוני ויולי. (הרמדאן שמקדים השנה מגביל אותנו בזמן)

 אנו פונות אליך להתנדב לפי יכולתך על מנת שנוכל לקיים גם השנה מפעל זה. 

הפעילות מבוצעת כולה על ידי מתנדבים וממומנת מתרומות, שמהן ייגזר מספר הימים שנוכל לקיים. "יום הים" כולל רחצה בים, ארוחת צהרים ופעילות מודרכת במתנ"ס הערבי-יהודי ביפו, המעמיד את שרותיו ללא תשלום. 

 ניתן להתרשם מהפעילות של השנה שעברה בבלוג www.minelbahar.com

 אנו מזמינות אותך להשתתף בזכות זו שנפלה בחלקנו ובטוחות שהנאת הילדים הרבה תהיה גם עבורך מקור לשמחה ולקורת רוח.

בכבוד רב ובתודה,

צביה שפירא

רחל אפק

עמירה איתיאל

ריקי שקד-טריינין

לפרטים: רחל אפק  rchlafek@gmail.com

 במידה והלינק לא נפתח ניתן להשתמש בלינק הפתוח כאן:
טופס התנדבות:

איך יודעים או יותר נכון מרגישים שהתבגרנו? שבאמת התבגרנו.

שזה לא שרואים את השנים עלינו, אלא שאנחנו מרגישים אותם מבפנים כמו שכבות של חול צבעוני במכתש. מרגישים את סרגל המדידה מבפנים.

פתאום מבחוץ  רואים משהו, משהו שתמיד היה שם, שהגדיר אותנו במידת מה, ותמיד היה ידוע שזה לא הדבר הכי רצוי ושהוא מאמלל אבל לא היה לנו מושג שאפשר לדמיין שיום אחד הוא לא יהיה ופתאום מבחוץ, מסתכלים ומבינים שזהו, הוא איננו.

יש גם צער על כל השנים שהוא היה וניהל ויש גם שמחה על כך שהוא כל-כך השתנה, עד ללא הכר ושוב עצב על המחיר שזה גבה ועל החברות שנעלמה כי המרכיב הזה נעלם ובלי שאת תתנהגי כמו שתמיד היית זה פשוט לא אותו דבר.

זו תקופה של שינויים. עצומים. אולי קצת יותר גדולים ממה שחשבתי.

כתבתי טור על ימי הולדת עוד דבר, יותר נכון אירוע שמלווה אותי כבר הרבה זמן. החיים שלי נחלקים ללפני גיל 29 עת הלכתי לריטריט הראשון שלי ולאחרי. אבל נחלקים גם לעוד הרבה מאורעות כאלו. אנשים שפגשתי ששינו אותי. לא בבת אחת כמובן. והצגות. ותובנות. מאז גיל שלושים כל יום הולדת הוא חגיגה אמיתית, אני הולכת ומתקרבת למי שאני רוצה להיות, למי שאני בלי לרצות, לאיך שאני כשקשה לי שאני לא יודעת מה אני רוצה.

ויחד עם דהרמה, זה תמיד אומנות, תמיד אהבה לאומנות.

אתמול רקדתי בשתי חתונות קולנועיות. צפיתי גם "בחתונה מאוחרת" וגם בסרט הקליל "ארוס בהשאלה". למדתי הרבה. בראשון שכבר צפיתי בו לפני עשור חוויתי גם את מימד הזמן שעבר עליי, הישראליות המחייבת והלוחצת שלנו, שנבנתה על היהדות העוד יותר מחייבת ועוד יותר לוחצת, בלטה לי יותר מתמיד והכאיבה. אחת התלמידות אמרה שבסרט הוליוודי ההורים של זאזא  היו מבינים את האבסורד שבאיסור להתחתן עם גרושה והיו משיאים אותו באושר ובאושר. לא אצלנו.

וכן, ארוס בהשאלה, קליל וטיפשי ולא אמין ומה לא, אבל מהנה ובדיוק מה שבחורה וחברה הטוב ביותר זקוקים לו בעת כזו של שינויים.

ודווקא שם היה חיבור רגשי. חיבור שהנביע את הקטע הפותח של הפוסט. לא האהבה והמתירנות הזוגית הם מה שנגעו שם, אלא מערכות היחסים בין חברות הכי טובות. כאלו שאחת שולטת בשנייה במסווה. אחת חזקה ודומיננטית והשנייה מנמיכה את עצמה ללא הרף, מֵרַצַה ללא סוף, רוצה להיות החברה המושלמת, האדם המושלם, משמשת מחצלת כניסה ומאשימה את האחרת באמת באמת ללא סיבה.

לקחת אחריות על החיים שלנו, על מערכות היחסים שלנו, על הבחירות שלנו. כל רגע ורגע. כמה קשה. כמה אין אפשרות אחרת.