ארכיון מחבר: avigailgraetz

אמא, מתרגלת ויפאסאנה- ראייה בהירה המובילה לחופש, מלמדת מיינדפולנס , כתבתי את הספר "בת של רב" שתורגם לאנגלית ומספר מחזות שעלו על במות, האחרון ביניהם "למקרה שלא אהיה בסביבה". ב2019 לכבוד עשרים שנה לתאונה שלי חזרתי לעשיית קולנוע להגשים חלום שנזנח נראה מה יקרה מזה….

רק לא בנט…. לא מתנצלת.

לא אוהבת את המילה לא. לא תמיד. לעיתים כן.

אוהבת שיש לה יכולת השתנות. לא לא זה כן.

לא אהבתי את קמפיין רק לא ביבי, כאילו שהוא הבעיה כאן. גם הוא כן.

אוהבת שהכל משתנה כל הזמן. לא כן זה לא.

ובכל זאת בנט מדיר שינה מעיניי. לא אוהבת את זה.

בנט ואיילת שהתהדרו באחד הקמפיינים שהם לא מתנצלים.

פרצופה המכוער של הציונות. המכוער והזחוח והמאפשר את החיים מלאי המתח שאני פוגשת בכל האנשים שבאים לסדנאות המיינדפולנס שאני וכמותי מעבירים. מלמדים בין היתר גם להתנצל. איזו מילה יפה זו, איזו תנועה אנושית וחומלת, והם לא.

הם רואים אותנו כמתרפסים, כחלשים, כנועים, ורק הם בפסגת האולימפוס לא מתנצלים.

בחילה קשה מתעוררת בי על המחשבה ששרי החינוך והמשפטים, השנים הנוראיות והמהלכים הרעים שהם הובילו הולכים לעמוד בראש המדינה שלא מתנצלת. ממפלגה שפעם לא עברה את אחוז החסימה, עם הקריצה הנואלת של דתיים וחילוניים ושום דרך אמצע, הולכים לשלוט בנו, כבר שולטים בנו.

השופטים שקורסים מעומס העם המתוח והמתוסכל, פגשתי לא מעט כאלו, המורים שפגשתי שקורסים מהשיטה, מהלחץ, מחוסר האחזקה, פגשתי המון כאלו בשנים האחרונות.

הערכים של ביבי שדואג לעצמו, שהורס את הדמוקרטיה, עדיפים על הצמד הזה, כמו שמשון ויובב המרושעים שהפחידו אותי בילדות כששלטו בפינוקיו, בכסות הדאגה לעם הורסים ומחריבים את הדמוקרטיה, ובל נשכח איפה השניים הכירו מלכתחילה, איך יצאו לדרך מאותה לשכה ממש אליה הם מנסים לחדור.

מה כן? כן לכוח השינוי, לרגע הזה, לערך הדמוקרטי של שיוויון רעות ואחווה.

עוד שבועיים מעבירה סדנא של התבוננות בזמן ספירת העומר לקראת חג השבועות בנווה שכטר של התנועה המסורתית

וזה בסדר, אני יודעת שאני לא מעניינת אבל מקווה שאצליח להעביר עד כמה החיים שלנו יקרי ערך ומעניינים אותנו באופן אישי, את מרבית המנהיגים שלנו לצערי הם לא. לא אבל אולי כן.

יום האשה 2021 בספרייה העירונית. את לא ואת יכולה להיכשל בחיים האלו!

אף פעם לא כתבתי ונדמה לי שגם לא התייחסתי ליום האישה. זה מן יום מהימים האלו שלא תופסים מקום בתודעתי. כמו ולנטניין ב14.2 או יום האם, שהפך ליום המשפחה.

גדלתי בבית פמיניסטי כשהפמיניזם באמת היה בחיתוליו… ותכלס גם אני. במידת מה הלידה שלי וחיתולי הבד המתישים שהובילו לדיכאון של אמא שלי, עם הזמן הובילו אותה לגלות את מה היא רוצה בשביל עצמה, ובמרחק השנים, המדיטציות וכמובן האמא שאני נהייתי, לאם אחת ומבחירה, אני מברכת על-כך. מודה לשנות השמוניא בהם אמא שלי הייתה ראש שדולת הנשים בנגב, הייתה חברה של מהפכניות כגון שלי יחימוביץ' לאה שקדיאל הבג"ץ והאגדה ועוד… ואנחנו בעיקר צחקנו עליה.

ולמה בכל זאת כותבת היום, דווקא היום, שלרגע יכולתי להיות אשה, אדם חופשי בביתו, הילדה שלי בבית הספר, הבנזוג שלי מצלם לפרנסתו, אני מלמדת מדיטציה בזום בישיבת הבוקר ובוחרת כספר דהרמה מעורר השראה את הספר של נטלי גולדברג- עצם הכתיבה. אנחנו מדברים במפגש (בעיקר אני) על היכולת לחוות את החיים כיצירת אומנות, ללמוד להקשיב לחיים ולא לרצות מהם כך או אחרת, לעצב אותם כל הזמן, להגיע ליעדים. להקשיב ולתת לדברים להתרחש, לבלבול הגדול בו אנו שרויים, כשהחיים עוד לא חזרו למסלולם ואולי הגילוי המסעיר והמטלטל שאין מסלול? זה ריקוד חופשי, קנבס פתוח, אותיות שחורות שמחפשות נמען, תווים הרמוניים שנוחתים על שקט ועוד…

חוזרת לישון, דוחה את מטלות הבית והסטודנטית שאני ומצאתי עצמי הולכת אל אחד המרחבים שכבר שכחתי כמה הוא יקר ומהותי לליבי ולגופי. אפילו עכשיו כשאני כותבת עולות בי דמעות התרגשות. הספרייה הציבורית. המרחב הפותח והפתוח שתמיד פיתה ועורר אותי לחיים, להזדמנויות וכן גם לתסכולים ולתחושת הזמן האוזלת, ובכל זאת חופש. ותחושת חיות יקרת ערך, תחושת אנושיות במיטבה, המצאת השפה והכתב, הודייה לשבט הקופים הקדום שהחליט לרדת מהעץ ולהתפתח ולספר סיפור…

בשבוע הבא אני מתחילה שוב ללמד את הסוטה האהובה עליי, זו שאני צריכה ללמוד שוב ושוב, שנה אחר שנה, יום ביומו, הסוטה על שמונת התופעת המניעות את העולם. מניעות אותי. וימשיכו להניע, וכמה טוב.

נזכרת עכשיו שהבוקר נפתח בגלילת חדשות קצרה והבנה שאם צעירה ומוכשרת נהרגה אתמול בתל-אביב ברכיבה על קוריקנט. הלב נצבט, שלא לומר משתגע. מה דחוף לנו לרדת מהעץ ולהמציא ולהתייעל, וזאת כמובן לא השאלה הנכונה. זמן לצער. צער על כל המתים והחיים שהננו.

וחוזרת לספרייה. הספרים שרציתי למצוא מושאלים. שיטוט חופשי במדף שפעם לא ידעתי שקיים- רוחניות. המדף גדל וגדל כותרים רבים שנושאים את שם הבודהה ומחברים רבים שאני מכירה אישית. שיטוט במדף שפעם מזמן הייתי פוקדת מוצאת את האוצר של טרקובסקי. מבקרת גם את המדף של הספר שלי, שני עותקים שרואים שהושאלו ניצבים שם. מוצאת שוב את אחד הספרים של גבריאל גרסיה מרקס וחומדת אותו.

ואז מוצאת במקריות מפליאה טקסט בוק לקורס אותו אני הולכת ללמד וזה לא מפתיע- מאישה שאני משתמשת הרבה בהנחיות הכתיבה שלה כהנחיות למדיטציה. אליזבת גילברט שהתפרסמה ב-לאכול לשתות להתפלל. אני פשוט מעריצה את האשה הזו. כן, כן.

אני רק בחצי הספר אבל ממליצה עליו בכל פה- קסם גדול- חיים יצירתיים מעבר לפחד.

והנה הציטוט מהעמוד השני שהרטיט את ליבי וישמש מוטו ליום התרגול בנושא שמחה שאעביר באם הקלישאות- פרדס חנה…

"עלינו להעז לשמוח. עלינו להתעקש על שמחתנו בכבשן המייאש של העולם הזה". זה ציטוט של ג'ק גילברט משורר שלא קשור אליה משפחתית.

בתמונה אני בניו-יורק עם הספר המתורגם שלי עם אבי שטיין

יום נשים שמח לכולם

לונדון. הסרט. בכורה ישראלית. הסרט שלי…

ראשית- החדשות הטובות… ביום ראשון בשמונה בערב בפסטיבל וירטואלי מתוק וחביב (היינו בו פעם במציאות, אולם אחד הוותיק בסינמטק תל-אביב, דצמבר 2019… פסטיבל לונג שורט)

ממש בלחיצת כפתור כאן

ועכשיו לגלגולו של סרט…

יש יצירות שאת לא יודעת איך זה קרה שהן נכתבו ואז יצאו לאור. למשל חזרת מדייט כושל ויצא לך שיר, אצלי זה בערך הסתכם כך…

כי כמעט רוב היצירות שלי, נכתבו בדם יזע ודמעות, בואו, בעיקר דמעות… ו/או מתוך דד-ליין לקול קורא שראיתי ודחף אותי לכתיבה.

אבל את המחזה הקצר "לונדון", אני ממש זוכרת כמעט פרט לפרט איך הוא התהווה, כמעט מתוך עצמו.

זה היה סביב יום ההולדת הרביעי של בתי, ישבנו בגן מאיר בשעה שיש להורים לשרוף עד שהתפקיד שוב יקפוץ עליהם, וזוג הורים בגן סיפרו שהם נותנים לעצמם מתנה ונוסעים ללונדון בלי הבנות לראות הופעה של בוב דילן.

משהו בסיפור שלהם הדליק לי איזה גלגל מחשבתי והתרגשותי וחזרתי הביתה וכתבתי טיוטה למחזה על הזוג הזה שהמכשלה לנסיעתו היא המחשבה המפוחדת שלי- מה אם יקרה להם משהו. למי הן ישאירו את הבנות.

וכשראיתי יום אחד כהרגלי בקודש קול קורא למחזה קצר לפרויקט המחזאים המופלא, היה לי מה לשלוח להם! נס גלוי.

והנס היותר גדול הוא שהתקבלתי לחממה של ארבעת המחזאים המוכשרים שעזרו לי ללטש את המחזה, לנקות ואפילו להרוג בו דמות אחת 🙂 ואז עזרו לי במציאת בימאית מושלמת שמצאה קאסט מושלם. אושר גדול. כולל זה שהייתי צריכה להתוודות בפני הזוג איך גנבתי להם סיפור… אבל הי, כיף להיות השראה של מישהו, לא?

מה שהשתבש כביכול בסיפור ההצלחה הזה, שכנראה בגלל זה הוא נחקק בלוח ליבי, הוא שלא זכיתי להיות נוכחת בערב ההצגה שעלתה פעמיים על בימת צוותא וזאת בגלל שהייתי בתאילנד לראשונה בחיי, בינואר 2018.

אבל בהחלט קשה להתלונן…. אז המחזה עלה וזכה לתשואות, וכל משפחתי וחבריי וגם אותו זוג זכו לראות את היצירה שלי. קלאסי. אבל עוד לא סוף הסיפור…

שנה לאחר מכן, בפברואר 2019 בזמן שהיינו באילת ואיתן בן הזוג שלי קדח מחום והעיר אותי בלילה שאביא לו מים ואדוויל לסירוגין עלתה בי פתאום המחשבה- אני צריכה לעשות מלונדון, מהמחזה שהחמצתי את הפיכתו להצגה, צריכה לעשות ממנו סרט. אני אקח את הקאסט, אקח את בנזוגי הצלם לכשיבריא, אקח את הבית של חבריי הנדיבים, ובשוט אחד ארוך אני אעשה מזה סרט! בשביל מה למדתי קולנוע לפני עשרים שנה חשבתי לעצמי, ובין התעוררות להזייה של בנזוגי פרשתי לו את הרעיון וקיבלתי הסכמה…. מפוקפקת משהו אבל הסכמה שהפכה בהמשך להתרגשות!

הקאסט המוכשר (אסתי קוסוביצקי, גלי אשכנזי לוין, איתי צ'מה)  הסכים, בנהזוג (איתן הרמן) קנה מייצב למצלמה, החברים הנדיבים (גיא ומיכל דקל) נתנו את הבית ליומיים-שלושה והחברים שבהשראתם עשינו את המחזה נתנו את המוסיקה של חן קליין ואייל אבן-צור!

וכך תוך חודשיים זה קרם עור וגידים, דחפתי את כולם כך שנספיק להגיש את הסרט לדד-ליין של פסטיבל ירושלים (הו, היוהרה!) וכך היה. כל התנאים התארגנו ובאפריל 2019 כבר היה לנו סרט קצר ראשון. {שמיד אחריו, הפך לסרט שני, דוקומנטרי הפעם, כי באתר להפצת סרטים שגיליתי ראיתי קול קורא אחר, אבל על כך בפעם הבאה…}

בכל אופן, מכיוון שידענו שנטוס באוגוסט לארצות הברית לבת-מצווה משפחתית, הגשתי לפסטיבלים אמריקאיים (מפסטיבל ירושלים נדחנו בעצב) שידעתי שאהיה בסביבתם, וכך קרה המזל הטוב שב4.8 יומיים אחרי שנחתנו כבר היינו בפסטיבל סרטים בניו-ג'רזי שאפילו זכינו בו במקום הראשון בקטגוריית הסרטים הבינלאומיים. מעולם לא חשבתי שאכיר כה מקרוב את המושג-  Beginners luck

פה פחות או יותר מסתיים המזל וגם סיפור ההצלחה, אבל זה רק לכאורה, כי אחרי ניו ג'רזי גם היינו בפסטיבל סופר מתוק ואינטימי בלב ליבה של מנהטן, תוכנייה והכל, שאלות ותשובות, ממש אמריקה!

וזהו פחות או יותר… כלומר היוהרה ההיא הובילה אותי לנסות לביים סרט נוסף שבו הבנתי שאני לא באמת יודעת לביים וזה הוביל אותי לחזור לספסל הלימודים, תואר שני בימוי והפקה באוניברסיטת תל-אביב, עכשיו אני כבר בשנה השנייה.

אז מה זה הפוסט הזה פתאום, כשאוטוטו הסרט ההוא כמעט נהיה ענתיקה וכיכב בכמה פסטיבלים, והקורונה נושפת בעורף מציפה שוב את העובדה שאנחנו פגיעים ושבריריים כל-כך. מיטלטלים בין האשלייה שנהיה פה לנצח, אשליית השליטה על החיים שלנו לבין ההזמנה להתמסר אליהם, ליצור אותם ובתוכם, לרגש בנוכחות באמצעות סיפור ואמצעי מבע עתיקים וחדישים, באמצעות תקשורת אנושית רבת מימדים.

לחיי הערים הגדולות ששינו צורתן, וממשיכות לשנות אותנו….

ולסיום הנה הטריילר

למה אנשים עושים דברים? יום הכיפורים 2020

אני לא יודעת.

כי אנחנו יכולים ויכולות.

זמנים מתעתעים.

שמים לב לתעתוע לבלבול לפקפוק לגלגול להדהוד, פתאום השורשים המרובעים נזקקים יותר ללשון.

מצאתי כאן בבלוג שיר שכתבתי ולא זכרתי שכתבתי. עד כדי כך שאפילו עשיתי גוגל לראות אולי מישהי אחרת כתבה אותו. אבל לא מצאתי ולאט לאט זה התחוור לי שזו אני שכתבה.

לכבוד יום הולדתה של פרידה קאלו, גדולת הציירות המקסיקניות, אמנית הכאב הפרטי. 6.7.1907

ואם אהבתָ אותי בגלל השיער

אז מה עכשיו כשאני קירחת

ורואים שהצלקת הכעורה נושמת שקופה בראשי

ואם אפשר להאזין לבני 21

ולראות אותם נוגעים בירח

ולקבל. לקבל שהם לא מבינים שהם כבר הגיעו

ומה על ציפורני הטרף שלא נתפסים

כבר בדברים, לא ננעצים

בגברים כפי שציפיתי

גם לא בגיל בו אני אשה. אשה שוכבת

מקווה שבהזזת אצבע תבין שיש לפתוח חלון

ויום אחד תביא אבטיח בשביל ההורמונים והצבע

ואיך אפשר לתאר נדנדות ונפילות עתידיות

שכבות על שבכות של התרחשות אנושית

בהליכה ובצליעה

פלונטר אינסופי של חבלי טבור וגֵנִים של קופים

וגם אם תיעצר מול הפורטרט שלי

תמיד תציץ במראה שלידו. שלידו אני

מיסגרתי שקיפות שתזכיר לך את הצמא התמידי

ואיך לסלוח לך שאתה בן-אדם

וגם לי

תמיד מדממת בקרביים הבלתי נראים.

מה עשיתי בקורונה

ברור שלא מספיק

ברור שלא את מה שרציתי לעשות

לא התקדמתי עם לימודי הערבית

לא התקדמתי עם כתיבת התסריט

ולא לא לא סידרתי את הבית. להפך.

מה כן? סרטונים. אז כוכבת רשת עוד לא, וכנראה לעולם לא, איכשהו לא עבר את רשימת הTO DO שלי… אבל כן סרטונים ממינים שונים:

סרטוני מיינדפולנס וקורונה:

הראשון ביער

וגם באנגלית

השני בשמורת געש

וגם באנגלית

השלישי בשמורת אירוס ירוחם

הרביעי בחוף הים בתל-אביב

שעת סיפור לילדים:

הספר מחשבות הן כמו עננים בשמיים מיינדפולנס לקוראים הצעירים- הוצאת צלטנר

פרדריק סיפור באנגלית סיפור מקסים של ליאו ליאוני

המנון לבית הקפה הסגור הקפה שלנו סגור וזה עצוב

אמירה קצרה ללא מילים על הקורונה שהמחישה כמה אנחנו והפלסטינאים לא באמת נפרדים ואולי אף מחוברים, גם בחוף הים

סרט קצר של שתי דקות שעלה ל17 האחרונים מתוך 670 בתחרות הסינמאניה של הסינמטק- לראייה שמו אותנו בבאנר (הבחורה הבלונדינית שרכונה על המחשב היא אשה שעורכת טקס נישואין בזום. היא סטודנטית לרבנות המכהנת כרב קהילת הלב בתל-אביב נעמי אפרת)

סרט דוקו של עשר דקות- המשך יבוא אם יהיה לו המשך

לימדתי הרבה מדיטציה בזום

וכמעט שכחתי-

עשיתי לימוד על הרומן שלי באנגלית ל180 איש הרומן "בת של רב" הוצאת אבן חושן 2012 להשיג בחנויות הספרים או אצלי. לרכישה הספר באנגלית- אמאזון A rabbi's daughter 

וכמובן שלמדתי קולנוע כל התקופה וסיימתי את הסרט הקצר שלי "קצב לא אחיד" 12:30 דקות. נראה מה צופן לו העתיד, בינתיים הוגש לכל מיני פסטיבלים.

הנה יש לו טריילר שעשינו רק אתמול…

תובנה לסיום- לא הייתי בשום צורה שהיא יכולה לעשות את כל זה, וזה המון וזה מספיק בלי בן הזוג שלי לחיים הקסומים והמוטרפים שיש לי- איתן הרמן, צלם מוכשר, עורך כי יכול ובעיקר נשמה ג'ינג'ית טהורה!!!

יש ציטוט מהדאו דה צ'ינג שאומר, "מי שיודע מהו די, תמיד יהיה לו די."

img_20200419_162456670

לכתוב. לכתוב יומן. לכתוב יומן ללא. לכתוב יומן ללא נמען. לכתוב יומן ללא נמען כמו לנשום

ימים מרגשים של עשייה, של מחשבות, של אהבות, של שגרה ושל עצירה, של משחק מטורף בתוך החיים הכאוטיים האלו. כל-כך הרבה עשייה שלא ברור לאיזו תוחלת. להנאתי זה ברור, אבל מעבר לזה? הרי הייתי יכולה להנות גם מקריאת ספרים. מה יש בה ביצירה, וגם של מקבץ סרטונים שאיש לא רואה, או מעט אנשים, ובכל זאת. התיידדות עם חיים לא מפוענחים. איזה כיף.

יש לי בלוג ללא קוראים, כמעט, לא יודעת מי הקוראים, ובכל זאת כמו העץ הנופל ביער יש את היש. שאם היו עושים עליו סרט דוקומנטרי היה אפשר לשמוע ולראות כל-כך הרבה פיקסלים שהם כל-כך הרבה קיום רוטט חי ורקוב בו בעת, כל כוחות הנפילה של העץ שמורכב מכל-כך הרבה שבבים. שלא לדבר על האדמה עליה הוא נופל שהיא גם חלק מהסיפור כולו.

מאז שנסגר האתר של רשימות, לפעמים כמו כמו כאב פנטום אני עוד בודקת אם הוא שם, עוד יותר מתמיד פחות מתפתה לכתוב. אני אפילו לא יודעת איך מוצאים את האתר שלי עצמי והנה בכל זאת. כתיבה הכי יומנית עם החשש/תקווה שמישהו יקרא את זה וזה יועיל לו או לי או גם וגם באיזה אופן עלום מן העין.

והאם לא בשביל זה אנחנו חיים?

חיפשתי לראות ממתי אני מתנדבת בפרוייקט שמחפש כוחות שיחיו אותו דרך תרומות. פרוייקט יקר ערך כמו הרבה פרוייקטים שקיימים. מצאתי את טופס ההרשמה שמילאתי לפני חמש שנים ואני מצרפת אותו כאבן דרך בכאוס שהוא חיי.

טופס הצטרפות לאחד על אחד

img_20200326_172836413

פאק הבודהה צדק

מכירים את זה כשאתם מגשימים חלום?

ממש חלום גדול, לא להוציא ספר או ללדת, לא לנסוע ליפן, אלא לעשות סרט קצר.

להשלים אותו אחרי שנדחית בכל קרן אפשרית ועוד מכאלו שנותנות חוות דעת חכמות ובכל זאת יצאת לצלם, להשלים אותו אחרי שכתבת לו את התסריט לפני עשרים פאקינג שנה!

להשלים ולהגיש לפסטיבל ירושלים, שכמובן דחה את הורסיה התסריטאית שלו, ואין לך אפילו את החשבון פייסבוק של בנהזוג שלך כי חסמת אותו בפני עצמך, ואין לך שום גג לצעוק מעליו- עשיתי זאת!!!!

אז אני מכירה את זה וזה מרגיש ממש ממש טוב! ואם לא היה את הבודהה שלימד שממילא אין אני, ואם כך מה הטעם בחלומות והגשמות, וכמובן שיש טעם, פשוט אל תאחזי בהם ואל תגדירי עצמך דרכם, אז לולא הוא הייתי קופצת מהגג ההוא.

ועכשיו התגלית של הקורונה שאני רוצה להיות סטנדאפיסטית ולהיות מצחיקה ומפורסמת ופאק הבודהה צדק, לא כי זה לא יקרה, כי אני לא, כי זה מדרון חלקלק של סבל!!!

ולפחות אם אחליט להתגלש שם במדרון, אצעק כל הדרך למטה – פאק הבודהה צדק!

לסרט קוראים "קצב לא אחיד" ועזרו לי כל-כך הרבה תנאים ואנשים לעשות אותו שעוד רבות יסופר בו בביצתי הקטנה. קטנטנה. כי אפילו אתר רשימות נסגר, ועוקבים בקושי יש לי, אבל פאק הבודהה צדק, והאושר שלי לא תלוי בכל זה!!!

 

img_20200406_214316838

 

מיינדפולנס ופרשת השבוע בימי קורונה

פרשת ויקהל פקודי בימי הקורונה 

מה שיפה בימי משבר וכאוס, כמו עכשיו זה שהאמיתות הגדולות, הסיפורים המיתיים מקבלים משמעות ותשומת לב מיוחדים ואיכשהו מצליחים להתאים ולהועיל. יש שפונים למקורות היהודים, הדתיים ויש שפונים לחוכמות ותרגילים עתיקי יומין כמו המיינדפולנס והעולם ממנו הוא הגיע.

האיסור להתכנס בימי הקורונה, זה בדיוק ההפך מהחלק הראשון של פרשת השבוע- "ויקהל". מצד שני "פקודי" כל היום אנחנו עסוקים בלספור, כלומר לפקוד חולים, מחלימים, מבודדים וחלילה מתים….

ההנחיות הסותרות אך המשלימות הללו שהפכו לשם הפרשה מספרות לנו שהעולם והחיים לא מחולקים לשחור ולבן ומזמינות אותנו לטעום קצת מדרך האמצע.

פרשת "ויקהל-פקודי" היא הפרשה המסיימת את ספר שמות. בעצם, אלו הן שתי פרשות נפרדות אבל רוב השנים קוראים אותן ביחד. כל אחת מהפרשות בנפרד (וגם שתיהן יחד) מפורסמות בשל החזרות הרבות שיש בהן בדבר פרטי המשכן, שכבר פורט לעילא ולעילא בכמה וכמה מהפרשות הקודמות.

נראה כי הסיבה לאריכות הדברים, הנראים טכניים בלבד, נעוצה בכך שהתורה מעריכה כל עשייה אנושית. התורה חוזרת ומפרטת את ההוצאה לפועל כדי להדגיש שעשיית המשכן היא לא עשייה חד פעמית, אלא דבר שחוזר בכל מלאכה שהאדם עושה בחייו. התורה מבינה שבסופו של דבר האדם חי עם החומרים שמקיפים אותו, והוא פוגש אותם שוב ושוב ויכול לבחור לטעון אותם במשמעות. לפי נחמה ליבוביץ', הציווי לבנות, לטוות, לארוג, לצרף, לרַקֵע, לחבר, להדביק ולנסר, חשוב בדיוק כמו המצוות "הדתיות" המוקדשות לאלוהים.

הציווי הזה מדגיש לא רק עד כמה הפעולות של האדם משמעותיות, אלא גם עד כמה זהו הנכס שלו. חוכמתו וכוח פעולתו של האדם יכולים להיות מקודשים כאשר הם מוקדשים לעשייה עצמה. בתשומת לב כמובן, תוך התכוונות ליצור משכן.

הנזיר טיך נאת האן כותב בספרו "לב ההבנה" שאם נעמיק להביט בדף נייר אולי נוכל לראות את החוטב שכרת את העץ והביא אותו אל המנסרה כדי שיעובד לכדי נייר. אולי נוכל גם לראות את החיטה, כי הרי בלי הלחם לא יוכל החוטב להתקיים, ולכן החיטה שהפכה ללחם קיימת גם היא בתוך הדף. התיאור הציורי של טיך נאת האן הוא כמו סרט טבע שמראה לנו שגם לעשייה האנושית יש תכלית: חומריה שלובים זה בזה והיא יכולה להביא הרבה ברכה וטעם אם נַפְנֵה אליה את תשומת הלב ונשהה בה, גם אם היא קשה או מרגישה שכבר בנינו, חטבנו או חרשנו את הדבר הזה בעבר.

יש סיפור זן על תלמיד ששאל את המורה מהי הצורה הכי גבוהה של תרגול, והמורה ענה, ישיבה במדיטציה. "אבל אני אף פעם לא רואה אותך מודט", ענה התלמיד, והמשיך: "אתה תמיד פעיל, מטפל בגינה, בחשבונות, בפגישות עם האורחים, וכו'". "כן", ענה המורה. "זה נכון שאני פעיל כל היום עם החשבונות, הגנים, ענייני המנזר, המטבחים, האורחים… אבל לעולם אינני מפסיק לשבת במדיטציה!".

אנשים חושבים שמיינדפולנס מנותק לחלוטין מחיי היומיום, במיוחד מדיטציה שנעשית בשתיקה ובריכוז עמוק. אבל למדיטציה לכשעצמה אין ערך אם היא לא נושאת פירות בחיי היומיום. אנשים שמקדישים תשומת לב לפעילות שלהם, מתקרבים לראייה של נחמה ליבוביץ', לפיה כל עשייה בעולם יכולה להיות מקודשת.

מורה המיינדפולנס, סטיבן פולדר, אומר שאחת התגליות החשובות של חיים רוחניים היא הערכה מחודשת של המושג "לפעול". פעולה משמעה כמעט כל דבר שאנו עושים באופן מכוון, כולל דיבור, תנועה, עבודה וכדומה. מהדחת הכלים ועד הדלקת המחשב –או, לצורך העניין, בניית המשכן.

כשאנחנו מתבוננים בפעולותינו עם איכות המיינדפולנס יש לנו את האפשרות לחזור שוב ושוב לרגע ההווה דרך השהות בעשייה. אני חותכת מלפפון באמת. כל כולי בחיתוך הירק או בסחיבה של הקרש או מה שזה לא יהיה. הרי אין עוד מקום שאנו יכולים להיות בו מלבד הרגע הזה, שבו פעולותינו מתרחשות, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. לרוב אנחנו לא מודעים. התודעה שלנו מלאה בתוכניות לעתיד או בזיכרונות מהעבר, ואנחנו לא מבחינים באמת המישירה אלינו מבט דרך העשייה שלנו.

כשאנחנו כן חוזרים שוב ושוב לבנייה, להדבקה או לשטיפת הכלים, אנחנו חוזרים אל עצמנו, אל הרגע הזה שנפתח ומתגלגל לפנינו כשטיח אדום. אפשר לראות את זה אצל ילדים. כשהם עסוקים בדבר מה הם לא מחכים שהרגע ייגמר או טרודים בדבר הבא שיגיע, הם כל כולם מוקדשים לעשייה וכשהיא נגמרת הם קמים והולכים ממנה אל הדבר הבא. וגם אנחנו מכירים את הרגעים האלו, בהם אנחנו יכולים להירגע באופן עמוק בתוך הפעילות ולהרגיש איך הכול בסדר גמור, איך הפעולה הופכת ל"לא פעולה", איך היא מתרחשת בעצמה ולא צריכה את התכנונים, הזיכרונות והדאגות של התודעה: העשייה מספיקה. לא רק שאנחנו חיים, אלא שמשהו, מופלא וגדול מאיתנו, חי דרכנו, אותנו או במילים של סטיבן פולדר: we are being lived.

והאמת שזוהי מהותו של המשכן. הציווי עליו היה: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם וכל הפרשנים הבינו שהמשכן הוא בשביל שאלוהים ישכון בעם, בתך תוכנו ממש ואנחנו כמו נשכון בתוכו. אפשר לדמיין את זה כמו חוט הדדי, שהנשמה שהאל נפח בבני האדם מקבלת את הביטוי שלה בנשימה שמחייה אותנו ונותנת לנו את הכוחות לעשייה. העשייה מקרבת אותנו אחד אל השני, אבל גם אם אני יכולה לחפור או לבשל בשבילך, אני לעולם לא אוכל לנשום בשבילך.

אחד התיאורים היפים ביותר שאני מכירה על אודות המשכן מגיע מאתי הילסום.  הילסום הייתה הולנדית, יהודייה משכילה ומודעת להפליא, אשר כתבה יומנים לפני שנהרגה באושוויץ. "אלוהים, אני מודה לך על שחננת אותי בכישרון לקרוא אנשים. לפעמים הם כמו בית שדלתותיו פתוחות לרווחה, וכל בית שונה מקודמיו ובכל זאת כולם דומים, ואת כולם אני רוצה להפוך למקדשך, אלוהים. ואני מבטיחה לך, אלוהים, אני מבטיחה לך שאנסה למצוא לך קורת גג ומחסה בבתים רבים ככל האפשר. בעצם זה דימוי מוזר. אצא לדרך, לחפש לך קורת גג. בתים רבים כל כך עומדים ריקים, ואני אשכן אותך בהם כדייר כבוד. סלח לי על הדימוי המגושם הזה".

פרשת השבוע לא מסתיימת רק בשבת אלא נמשכת והולכת לפחות עד יום שלישי, אז שיהיה שבוע של עשייה מקודשת גם בתוך המשכן שהושמנו בו בעל כורחנו, שמעשינו בו יהיו מקודשים ויבריאו אותנו ואת ביתנו.

עשיתי שני סרטוני מיינדפולנס קצרים, בתקווה לעוד.
והשני על כוח השינוי– הרי החיים מופיעים, שוהים וחולפים, אין הבטחות, יש רק כוונות, אנחנו מוגבלים בכוחותינו אבל עשירים בכוח המחשבה, וכמובן שהמציאות גדולה מכל דמיון ומשתנה כל הזמן…
img_20200220_164143277

חיים באר עדיין מורי ורבי

חיים באר היה הסופר היחיד שקודם הכרתי פנים מול פנים ורק לאחר מכן נחשפתי לכתיבתו.

זה היה ערב ספרותי בקיבוץ חצרים, נדמה לי שהימים היו הימים של לפני רצח רבין, והאישיות שלו הרשימה אותי מאוד, כן הייתי חיילת, אבל אי אפשר היה להתעלם מהקסם, מהעברית, מהדימויים של ארון הספרים היהודי, מהאישיות האנושית ומלאת ההומור שליהטטה במילים על מדשאות הקיבוץ. כשקראתי את הספר "חבלים" בעקבות המפגש, ההשתאות נהפכה להערצה גדולה, פעמים רבות נתתי את הספר הזה במתנה שלעולם לא הכזיבה את סובביי, וההערצה לא התעמעמה גם כשקראתי את "נוצות" רומן הביכורים שלו.

ספר אחד נשאר לי תמיד בעייתי. 'עת הזמיר'. לא הצלחתי לצלוח את עמודיו הראשונים, ומפעם לפעם הייתי מנסה לחזור אליו אך ללא הועיל. הידיעה שזהו ספר מכונן, שבעקבותיו ספג באר בשנות השמונים קיתונות מטעם הציונות הדתית, לא הועילה לתסכול.

עד שיום אחד, כשעבדתי בישיבה החילונית- בינה, וזכיתי ללמוד ממנו החלטתי לצלוח את הספר ולעבור את סף שערי הרבנות הצבאית המתוארת בספר. וגם הפעם נשבתי, ושמחתי שיש לי חברים לדרך איתם יכולתי לחלוק את ההערכה הרבה לספר הזה ולאדם היקר הזה.

הספר הזה והאישיות של חיים באר הובילו אותי ללמוד ממנו גם כתיבה באוניברסיטת בן-גוריון.

עם השנים והמרחק, לא הפסקתי לעקוב אחר כתיבתו של חיים. נהנתי מכל ספריו אבל באופן טבעי ובמיוחד מאז שהפכתי לאם, אני נוטה יותר לסיפורים נשיים, לקריאה נשית של המציאות, ובאר, על אף הרגישות הרבה שיש לו, זה פחות המילייה שלו, ואין סיבה שתהיה. ביני ובין עצמי הוא עדיין השראה גדולה, אבל דרך הדהרמה, תורת החופש של הבודהה, יחד עם נקודת המבט הנשית על העולם קצת תפסה את מקומו בתודעתי.

ועכשיו, עם אמירתו שהכתה כותרות, אני מוצאת שוב את ההערכה העצומה לאדם ולסופר שהוא. הוא ביטא את כל מה שאמר, והתריע באותו ספר 'עת הזמיר' על המצב אליו הגענו היום.

והאמת, עוד כשנפתלי בנט התחיל עם מפלגתו, יחד עם חברת העבר שלי, איילת שקד, לא יכולתי שלא להיזכר בדמותו של נתן מבצר המתמנה למפקד היחידה, החייל המאוס, שיכור הכוח, שרוצה לכבוש עוד ועוד, והוא נהנתן וכסיל ברשות התורה.

חיים באר התנצל בפני הציונות הדתית, וסוג של בצדק, וודאי לא התכוון לציבור כולו, שלא באמת קיים כמקשה אחת ואמר שאינו מתנצל בפני המנהיגים. הוא התייחס בעיקר לסמוטריץ', אך עלינו להיזהר במיוחד מאותו נפתלי בנט. זה שיודע לא להיכנס בשותפות עם בן-גביר אבל זה בגלל שהוא בשטח מתנהג כמו גביר, מספח שטחים בעורמה (שמורות טבע? גזל לאור יום!) ובכלל יכול להוביל את כולנו למדרון חלקלק מאוד.

תודה חיים באר שאתה ממשיך להצביע לכיוון הפסוק "והאמת והשלום אהבו".

סגירת מעגל ותחילתו של געגוע…

בינואר 2009 התחלתי לכתוב באתר רשימות.

הנה הרשימה הראשונה. קראתי אז לבלוג- פורסת פרשיות או משהו כזה ורק לא מזמן שיניתי את השם.

מאוד הצטערתי לשמוע שהאתר כאתר הולך להיסגר. הוא בהחלט אתר אליו אני נכנסת הרבה, לא מנויה לאף כותב ובעצם מבינה שאצטרך לעשות זאת. נראה.

כמה השתנה אצלי מאז, בעצם עשור, כמה נתרמתי ומקווה שגם תרמתי לקהילות שונות ולאנשים שונים על הדרך.

השנה הזו, אני בת 44 ומאז שהתחלתי להרגיש בבית כשמלאו לי 42 אני פשוט כמו חוזרת על עקבותיי ושמה לב כמה אני כאילו אותו דבר, צועדת בחורבות שיח מוניס- כלומר באוניברסיטת תל-אביב אבל לגמרי שונה! לא תלויה בסיפור, בהצלחות/כשלונות במה יגידו שכל-כך מלווה אותך כשאת פוסעת צעדים ראשונים בעולם של גדולים….

או כמו חנוכה. זכיתי חנוכה הזה, לסייע בהוראה של ריטריט ויפאסאנה של עמותת תובנה. בפעם האחרונה שהייתי בריטריט כזה, שירתתי במטבח והייתי בהריון, חודש רביעי או חמישי, זה היה דצמבר 2012 ובדיוק הספר שלי יצא לאור. כמה אי נחת (דוקהה במונחים בודהיסטיים) כמה ציפיות/אכזבות וחיצים התחוללו בי, וכמה תרגול של נוכחות, של לחזור לגוף, להווה, למה שישנו. הריטריט הזה שהסתיים שלשום היה חוויה של מטר פירות וממתקים שניתך עליי, מה שנקרא בשפה הבודהיסטית "פירות התרגול". ומה אספר ומה אומר זה מתוק וטעים וחופשי כל-כך שאין לי מילים ואלמלא האתר לא היה נסגר והייתי רוצה כמו להנציח את מה שישנו, כי בכל זאת האני שלי עוד רגיל להתנהל כך, (ראו דצמבר 2009 רשימה מבולבלת שברורה רק לי על ריטריט חנוכה) כנראה שלא הייתי כותבת רשימה זו.

אז מוזמנים לעקוב אחריי, לפחות אני מוזמנת. תודה למקימי האתר המופלא הזה שבהחלט הועיל בכוונתו להוסיף לתיקון עולמנו השברירי. שמחתי מאוד להיות חלק, שכנה ברשימות.

ולסיום פעילות שאני מאוד ממליצה ללכת אליה. אישית לא אוכל להגיע כי אסייע בהנחיה  של עוד ריטריט של תובנה, העמותה ששינתה ושיבחה את חיי, באופן שאולי אנציח פעם בספר או בסרט. מדובר ביום סולידאריות עם כפר קטן הגובל בירושלים, הכפר וולאג'ה. הנה כל הפרטים בשבת הקרובה ה4.1

שמעתי ממורת הדהרמה לילה קמחי שסיפרה על חבר, סופר שהצליח שהיו לו תמיד שתי רשימות. אחת של דברים שהוא צריך לעשות ואחת של דברים שהוא רוצה לעשות. לצערו הוא שיתף אותה, כמעט ואף פעם הוא לא הגיע לרשימה השנייה. שנזכה לחיות כמה שיותר ברשימה השנייה. אותו סופר נפטר במפתיע מסרטן, לא עלינו, אבל כן, ברור שכולנו נמות וזו סיבה נהדרת לצאת מעורנו ומגבולותינו המדומיינים.

והנה רואה שאני לא מצליחה להיפרד… היום ישבתי בקפה פועה ביפו עם הבת שלי. רק אני והיא. אחרי עשרות חגיגות במקום ההוא, וגם דייטים כושלים ועוד ועוד. הקראתי לה שם את הספר שרכשתי בהוצאת צלטנר הסמוכה. ספר על סימון דה-בובאר במסגרת סדרת נשים גדולות. מספרת זאת כי התרגשתי עד דמעות. דמעות של הפתעה והתרגשות תקפו אותי, נחתו עליי בדיוק כמו פירות התרגול, הזכות הזאת לחיות בכבוד שמגיע לנו, בכבוד שמגיע לנו לכבד את עצמנו. איזה תענוג החיים האלו יכולים להיות.

img_20180107_112730886img_20191111_125127799