ב2007 נסעתי להרפתקאת חיי, לכתוב את הרומן שלי "בת של רב" בסאן קריסטובל דה לאס קאסאס במקסיקו.
זה מקום קסום שקשה לתאר את קסמו. למרות שניסיתי.
כאן כשכתבתי על יום המתים.
וגם כשהודיתי לתושבי העיירה על עמוד בספר שלי מתוך ידיעה שזה מגוחך לחלוטין כי אין סיכוי שהספר הזה אי פעם יתורגם לספרדית או בכלל. הודיתי להם על שנתנו לי בית.
אז בשנה ההיא שהייתה קייטנת חיי פגשתי ישראלי שגם ראה בסאן קריס (כך קוראים לה המקומיים) בית ואפילו פתח הוסטל בשם קאסה דה יגיל. המבין יבין…
ויגיל התחתן עם אלואיסה היפה שגם תרגלה בודהיזם ונולד להם לאחר שכבר עזבתי בן חמוד. פתאום ביום בהיר אחד, לפני כשבועיים קיבלתי ידיעה מחברה מקסיקנית משותפת שהבן הצעיר חטף התקף לב, התמוטט בחצר בית הספר.
ההפתעה, הזעזוע שזה יכול לקרות, למרות הידיעה שסיבת המוות היא תמיד תמיד לידה הייתה עצומה וכואבת. תוך כמה ימים הבן אכן נפטר ואיבריו נתרמו והצילו חיים של אחרים.
הסיפור טלטל אותי כמה ימים ושיאו היה שהבת שלי התעוררה באמצע הלילה קודחת עם תלונות שכואב לה בלב ומצאנו את עצמנו במיון ילדים, מודעים לכך שאנחנו בטח בהיסטריה אבל לא יכולים לקחת את הסיכון לאור סיפור שכזה. בסוף היה לה "רק" סטרפטוקוק…
ועכשיו מוצאי שבת האחרונה, הידיעה המטלטלת הקרובה וכואבת כל-כך על מותו של פינקי זוארץ. פינקי חבר וותיק וטוב של אחותי ובעלה. יחד בשמחות, בשכול, חברות אמיצה ממש של גידול ילדים וחוויות חיים. ופינקי כמו שכולם אומרים בהספדים ובפייסבוק היה באמת אדם מיוחד. היטיבה לתאר אותו אישתו תמי, חברתה האהובה של אחותי מימי האוניברסיטה, היום בהלוויה- "היו לו מפתח מאסטר ללב האנשים שפגש".
מדוייק להפליא כמה סבלנות הייתה לו לכל אחד ויחס אישי. גם לי האומנית השמאלנית הידועה במשפחה… ובאמת במפגש האחרון שלי איתו לפני חודשיים בבת מצווה של האחיינית שלי הוא התגאה מאוד להראות לי צילומים שלו מקריא ספר ילדים פמיניסטי בגני הילדים בבנימינה. כשאמרתי לו שהוא ממש ברק אובאמה הסתבר שהוא לא ידע על המנהג הנשיאותי. אדם כל-כך מיוחד, פתוח, מצחיק ואמיתי היה פינקי.
מה שהיה חזק לי כל-כך היה אלמנט ההפתעה. לצערי הרב אני זו שהודיעה לאחותי את הבשורה לאחר שחבר שלי שידע שהם חברי משפחה עדכן אותי במבזק החדשות שהגיח לו בסמארטפון. לא משנה כמה תרגול בודהיסטי באמתחתך, ההפתעה של המוות קשה ומורגשת בכל הגוף. זה כמובן הזכיר לי את בשורת המוות הקרוב הראשון שלי שהגיע כשהייתי בצבא. הטלפון בישר לי על מותה של חברתי נירית מסרטן ואף הנצחתי את ההפתעה הזו בספר וגם בהצגה שלי "למקרה שלא אהיה בסביבה".
העיתוי של המוות המפתיע של פינקי בפסח מאותת לי גם למותו של אחיו של איתן בן זוגי שיחיה. יאיר הרמן ז"ל שבגיל 20 נהרג בתאונת דרכים בדרך הביתה במוצאי חג שני של פסח. והמוות הזה חוזר חזרה לבת שלי שירה שחגגה אתמול ארבעה אביבים.
מאז שנולדה אלמנט המוות נוכח יותר ויותר בחיי- מפחיד אך גם מובן והגיוני- כמו שזה נולד כך זה גם חולף. בזמנו או שלא בזמנו. יעל, שהייתה בודהה חי בשבילי גם מקושרת לי בנימים לפסח שכן בילינו יחד את הפסח האחרון של חייה במשך עשרה ימים בסדנת שתיקה. היא הראתה לי בסוף תמונות של הבת שלה שהייתה בת חמש…. כל יומולדת שזכתה לחגוג עם הבת שלה היא העריכה כל-כך!
ההגדרה של יעל שמחה פזואלו עליה מבוססת ההצגה שלי למונח חיים- כל-כך חיה ומסייעת- חיים: מה שמשתנה כל הזמן, מה שאינו נתון לשליטתנו גם אם יש לנו אשליה רגעית ומקובעת שכן!
ואת זה אני מקלידה מזכרון, משינון. מוזמנים לצפות בוידיאו ארט מתוך ההצגה כאן ולבוא לצפות בה במוצ"ש הקרוב בצוותא ת"א. עשינו סרטון קצר לכבוד ההצגה ה20 כשהמוטו בו- "מי שחי שיבוא" באמת.
ההצגה הזו מוקדשת לזכר פינקי ואוריאל- אנשי הלב.
פינקי זוארץ מקריא ושואג את הסיפור לביאת- התמונה האחרונה שהראה לי מהסלולארי שלו
