Monthly Archives: אוקטובר 2009

לא תמיד נוח לזרום…

על פרשת נוח כתבתי ואני די מרוצה ממה שיצא פה בנרג'י

אני כותבת די מרוצה כי לגבי הסוף והאופציה הזוגית, לא בטוח שהבהרתי את עצמי נכון ובכלל שאני בטוחה שבזוגיות יש סוג של מקלט. (אגב, בשביל השיר של שימבורסקה שווה לקרוא את הטור…)

כשהייתי על סף שנות העשרים ועוד עמדתי בבדידותי (המסתברת כמתמשכת…) כתבתי שיר שנקרא "לא נוח" והוא עסק בהתמרמרות על ההכתבה של הזוגיות. על ההכרח למצוא את המכסה היחיד, את החיה התואמת שלך.

אני כן חושבת שהדרך הרוחנית, מוטב לה להיעשות בזוגיות ובכלל בחברה. כל הגילויים העצמיים לא שווים הרבה אם לא זוכים לממש אותם בחיים האלו. מצד שני ההכרח להיות במונוגמיה נראה לי כמו הכרח מסובך שגורם לנו להמון המון תסביכים. בין אם אנחנו מוצאים זוגיות ובין אם לא ואנחנו חיים איתה ועם הקשיים שלה. במובן הזה אני כן חושבת שזוגיות יכולה לשפר את המצב בחיים, כולל הפנימי, אבל נראה שרוב הזמן היא רק מביאה צרות חדשות.

ולמה זה נראה שהרווקים והרווקות עסוקים רק בהעדר של הזוגיות?

ראיתי גרפיטי חדש עכשיו שנראה שהכינו לכבוד פרשת נוח

תזרום- כמו גופה בגנגס. כמה צחקתי. ולמרות שזה כאילו לועג לדיבור הזרימה, זה דווקא קולע בדיוק. ולדעתי זה ממש חמוד וקולע. הרי לשם אנחנו בדיוק זורמים, אל המוות…

הגבול מאוד דק. ברור שיש מצבים שאי אפשר לקבל, כמו נוח בתיבה שבנה תיבה ולא חיכה למבול שיסחוף אותו כמו כולם. ומצד שני, נמאס להשקיע כל-כך הרבה בחיפוש, לא? הרי בסוף טובעים לבד… וגם עכשיו, באמצע יש כל-כך הרבה טוב ויופי ושמחה.

הקומיקס שאחותי שלחה לי פתאום נראה לי מתכתב עם הגרפיטי החדשני.

בינתיים שבת של נחת בכל מצב

 

 

 

Picture (Device Independent Bitmap)

 

מודעות פרסומת

ושוב מבראשית

על פרשת בראשית כתבתי פה בנרג'י. תמיד מדהים אותי כמה יש לומר על פרשת בראשית. מה עולה ממילים כמו תהום, רקיע, כי טוב, כוכבים במסילות, המאורות הגדולים…. כמה כמו כל התחלה, כל בוקר למעשה יש כל-כך הרבה אפשרויות ובחירות וחיים ומוות. נגיסות גורליות.

בשנתיים האחרונות נסעתי וחזרתי, נפגשתי ונפרדתי ועכשיו אני פה. פיתחתי בית פנימי אבל כל יום אני מוצאת דלת חדשה להיכנס אליו ודלת אחרת שהצירים בה חורקים ואולי מדמים תחושה של סגירות, שאין כניסה. ורק כשאני מקבלת את זה אני מבינה שבעצם אין בכלל דלת.

אחרי ששוב עניתי למישהו, יחסית בפירוט, מה קורה עם כתב היד שלי, הוא שאל אותי ומה עם החיים? אני מתארת לעצמי שהוא רצה לשאול בנוגע לזוגיות, אבל אני רציתי להשיב שאלו החיים, מה עוד יש? כלומר לא רק הכתיבה, אבל הדרך, הנקודה בה אני נמצאת עכשיו, מה היא אם לא החיים, ההתחלה.

השבוע שוב פישפשתי בקופסאות הנערות שלי. מצאתי דף מפעולה בצופים מכיתה י"ב. בדף התבקשנו לתאר את החיים שלנו בגיל עתידי.

באופן די מצמרר הגיל שבחרתי היה שלושים וארבע!

גם בגיל שבע-עשרה היו לי ספקות. במקצוע כתבתי- סימן שאלה והאפשרויות היו- עורכת דין, פוליטיקה, ספרות!

במשפחה כתבתי חיה עם בן-זוג. גם אז ידעתי שאפקפק ברצוני להיות אמא?

ומצאתי גם את הטקטסים הבאים, מגיל עשרים ושמונה, כשחשבתי לעסוק בפרשות השבוע בעיתונות:

* מה לומר ומאיפה להתחיל? אני שעליתי לתורה בפרשת חיי-שרה ועודי צעירה מלערוך סיכומי חיים. אולי סיכומי שנה, נכון יותר סיפור של שנה. אדם עובר וקציר יומו צנוע הוא ודל. ושמא השמש חולפת מעליי?

כבר נוכחתי שמ2 שאלות לא צומחת תשובה ולהפך, השאלות רק גוברות והולכות ולכן ההכרח הברור הוא להתחיל מבראשית.

העובדה שבראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ היא עובדה טובה. כלומר האמת טמונה בבסיס. גם פירוט סדר הבריאה מוכיח שמחבר התנ"ך בראשית עבודתו היצירתית לא התיימר רחוק מידי. הוא ידע שהטבע בורא את עצמו ואחר-כך באיזשהו אופן היה צריך להמציא את ראשית החברה, כלומר ליצור תרבות אנושית. וזו תמצית עסקינינו בתנ"ך.

* אז פרשת השבוע מתחילה בבריאת העולם אבל מסתכמת בעצב של אלוהים שמבין כי בני האנוש שברא אינם מזהירים כזוהר הרקיע והוא מחליט למחות את זכרם.

המזל הוא שכמספר כל יודע הוא סוגר את הפרשה ברמז מטרים שנוח מוצא חן בעיניו ומכין את הקרקע לפרשה הבאה.

* בראשית. קודם כל החגים נגמרו. מוצאי שמחת תורה והתקופה המשפחתית, הקולינרית, החופשתית והמתחשבנת שנקראת החגים מסתיימת לעת עתה.

כמעט כולם שמחים על כך. כל מי שנשאר ולא התאבד בתקופה זו הידועה כעונה המדכאת שמח שהעולם חוזר למסלולו כדי להיזכר כדברי קוהלת שהכל הבל הבלים ובכל זאת כולנו רוצים שהשמש תזרח על פנינו כל יום.

אני מדמיינת שגם קין והבל הסתכסכו בתקופה הזו. סיר הלחץ המשפחתי תבע מהם קורבן. "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". במשנה נאמר שלא נכתב "קול דם אחיך, אלא דמי אחיך, דמו ודם זריעותיו… לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלים עליו כאילו אבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא". הקורבן של הבל משאיר אחריו מורשת- ערך חיי אדם.

בן-אנוש ותחשיבהו אנחנו מזכירים נשמות, אותן הנשמות הצרורות בשק חיינו. הצרה היא שאנחנו אלו שצריכים להחשיב את עצמנו. זה הדבר אותו אנו צריכים לרכוש במהלך חיינו ולאו דווקא לדאוג שמישהו אחרי מותנו יוודא להתפלל על נשמותינו.

 

 

ולבסוף רשמתי לי בפתק מבלי לכתוב מהיכן המקור, נדמה לי שזה דויד גרוסמן אבל איני בטוחה מאיזה ספר-

"בני האדם מטבע ברייתם אינם מסוגלים לחוש שהחיים ניתנו להם אי-פעם. לחוש זאת ממש, בחריפות ובהתפעמות ראשונית. כאשר ניתנו להם חייהם לא היו עשויים להבין את המתנה, ואחר כך כבר לא טרחו להרהר בכך. ומשום כך הם חשים את חייהם רק באזילתם האיטית מגופם; רק את דעיכתם וכיליונם האיטי והקבוע. הרי טעות היא לכנות זאת "חיים". עוול הוא לכנות זאת כך: הן את מותם הם חיים כך בזהירות ובפחד ולשיעורין, כמי שתוקע את עקביו באדמה, לבל יגלוש מהר מדי במדרון תלול מאוד".

אז גם ברגע הזה, כמו כל רגע שאני זוכרת לנשום בו ולהיות נוכחת בחיים שלי, שוב מתחילה מחדש, גם פה בקפה ארטו המשמש לי בימים האחרונים בית שמקרב אותי לעצמי ולאהובים רחוקים. (בחרתי בלינק של שלומי לארטו, כי הוא היה הכי יפה. רק לעדכן שהקפה פתוח כל יום חוץ משבת רק עד שש בערב)

 

מי ייתן ואמשיך בבריאת חיי, בהרהור על החיים היקרים שניתנו לי! שהם עכשיו נחיים ואין תשובה אחת על מצבם.

שלוש ארבע ו…. וזאת הברכה ליומולדת שלי…

כשחברותיי הגיעו לגיל שלושים וארבע אמרתי להן שזה גיל מרגש, של צמיחה, מספר שמזכיר את הספירה לפני מירוץ או סתם משימה- הספירה של שלוש ארבע ו… לקפוץ להתחלה חדשה.

עכשיו כשהוא הגיע לפתחי, כלומר היום, התשיעי באוקטובר, זה מקבל משמעות פרטית וכמובן מפחידה קצת.

זה יום ההולדת הכי פרטי שחוויתי בחיי. ודווקא אני מוקפת באנשים. כמעט מאה איש איתם עברתי כבר תשעה ימים של ריטריט. אף אחד מהם לא יודע שהיום זה יום ההולדת שלי, שיש לי מסיבה ענקית בפנים. וזה לא שהם לא מוזמנים, הם אורחי הכבוד, הם פשוט לא יודעים. תענוג!

כל-כך שונה מימי ההולדת בהם ציפיתי או התאכזבתי ממסיבות הפתעה, מתנות, השקעות וכו'.

האמת שמגיל שמונהעשרה בו הייתה לי יומלדת כל-כך מושקעת שזה מביך, היו לי תמיד ימי הולדת מיוחדים ומלאים חברים וחברות.

ופה, כשאני בעמדה של ניהול קורס (שזה לא כל-כך ניהולי כמו שזה נשמע, סך הכל האנשים שותקים….) אז מגיעות לי לפלאפון איחולים וברכות שקטות כמו שאחותי ניסחה.

האחיין שלי שאל בסמס- אם בבודהיזם חוגגים יום הולדת. אני מתארת לעצמי שכן, אבל העובדה שאני לבדי עם זה, שזה לא אישי, מרגיש לי כתרגול חשוב מאוד. בשבילי.

המילה ריטריט משמעה נסיגה- יציאה מהחיים הרגילים אל הטבע, אל צורת חיים אחרים. אני כבר בריטריט השני שלי בתובנה, פירשתי את זה כRE TREAT כלומר, להתייחס לעצמך מחדש.

ולא ייאמן שזה קרה לי. בזכות הדרך המופלאה שהתווה הבודהה, למדתי להתייחס לעצמי אחרת, טוב, בשיוויון נפש, בבהירות, בריכוז- (טוב, עם הריכוז יש לי עוד עבודה, ובכלל, אבל ההתכוונות, המסירות וההתמסרות והאמון בעצמי שם!)

אתמול במדיטציה האחרונה של הלילה שנקראת מֵטַה והיא מפתחת בנו אהבה ללא גבולות, התבקשנו לחשוב על דברים חיוביים. בתחילה בדיבור. אחר-כך בדימוי ולבסוף ברגש.

המילה הייתה מזל-טוב. איחלתי לעצמי ולכל הסובבים ובכלל לכל הברואים מזל-טוב. בכל דבר ודבר. במקרה או שלא במקרה זו גם פרשת השבוע כלומר נושא הברכות וכתבתי על זה פה בנרג'י

הדימוי היה אמא שלי שיולדת אותי. זה היה מדהים. לדמיין אותה צעירה, דוחפת אותי החוצה, נמצאת במצב הנפשי שלה שמי יודע מה הוא היה. בכלל לחשוב איך נוצרתי מאין, מדבר שאי אפשר להסבירו- מאהבה, מרגשות ומתחושות שכבר אינם, או לפחות חשים אחרת. ובכל זאת הנה אני פה.

ואז היה לעורר רגש, לראות איזה רגש יש שם. וכמובן מה שעלה זה תודה עצומה.

תודה ענקית לאמא שלי שנתנה לי את הדחיפה הראשונה. שאולי למשך השנים התלוננתי על חוסר דחיפות ונוכחות, אבל את הדחיפה ההיא הראשונה, הדחיפה מתוך אהבה מבלי לצפות לתמורה. דחיפה מבלי לדעת מה ייצא לה, התמסרות מוחלטת שהיא נתנה למישהו שבא מהריק. זה לא מדהים?

אז היום עוד מעט נגמר. התובנות של אתמול עוד חיות ומפעפעות בי. הודיתי בליבי גם לכל האמהות של כל האנשים שפה שהולידו ודחפו אותם מספיק לכדי כך שהם הגיעו עד לכאן.

המתנה העצומה שלי הייתה להיות פה בשקט. להיות מבורכת בתרגול החופש של האנשים היפים שפה. התרגול שלי. ועוד הרבה מתנות שימשיכו להגיע.

אני בת שלושים וארבע!!! גדול, אבל מעט. בעצם, המתנה שהכי התברכתי בה בשנים האחרונות היא- שאני נמצאת בדיוק איפה שאני צריכה להיות. כשאני זוכרת את זה, ולא משנה באיזה תנאי אני נמצאת, אין אושר גדול מזה. 

מזל-טוב!

 

 

שמחת סוכות- חג החירות שלי

באיחור קל או כבד אני כותבת על פרשת השבוע שעבר, פרשה שקוראים ביום טוב ראשון של סוכות. על הקריאה בתורה כתבתי כאן בנרג'י ניו-אייג'. למי שעוקב אחרי הכתיבה שלי נוצר לי תהליך מעניין בו מחוסר הבנה של מה זה ניו-אייג' נוצר משהו חדש לגמרי שנכנס ללימוד העצמי שלי.

לדעתי זו דוגמא לחשיבות של 'לא לדעת'. להיות במצב של בלבול, של חוסר המורגלות שלנו לא לדעת, ורק משאתה מסכים להיות במצב הזה ושוהה בו, מתגלה לך משהו חשוב יותר בהרבה, והוא מגיע ביצירתיות שלא יכולת בכלל לדמיין.

טוב, זה בטח לא מאוד ברור. לי זה ברור ובמקום בו אני נמצאת זה מספיק לי.

ואיפה אני נמצאת? אני נמצאת בריטריט שתיקה בקיבוץ עין-דור הקסום, מקום שהוא כבר בית. ואני יודעת שלא רק בית בשבילי, כפי שעולה ברשימה של אביב. אביב שהיה עוד אבן דרך לכך שהמקום הזה יהיה שלי. לפני שנתיים וחצי. זה פעם ראשונה שאני מביאה מחשב לריטריט שכזה, אבל זה בעיקר אילוצי עבודה. וכמובן שאני לא משתתפת בריטריט אלא אחת מצוות הניהול שלו, כלומר לא בשתיקה רגילה, נאצלת.

הסיבה שאני מתעקשת בתוך כל השקט הזה להעלות רשימה, מלבד ההבטחה של עצמי לעצמי לכתוב כל שבוע על מה שקוראים היהודים ברחבי העולם, קשורה לכותרת שנתתי לרשימה ולניסוי פנימי-חיצוני שאני הולכת להתנסות בו. יכול להיות שאעדכן קצת בהמשך…

בסוכות 2004, לפני חמש שנים בדיוק הלכתי בפעם הראשונה לריטריט של תובנה. אז הוא התקיים במעלה הבשור וקשה לי לשחזר את כל המניעים שהובילו אותי אליו. זה לדוגמא דבר שאחזור אליו בהמשך, כשאהיה פחות עייפה. בוודאי שלא יכולתי לדמיין שאתמיד במסורת הזו ואמשיך להגיע לעוד ועוד ריטריטים ועוד אנהל אותם או את המטבח שלהם. בטח לא שהחיים שלי הולכים להשתנות! לא אגיד מקצה לקצה,כי זה עניין של כמות אבל מבחינת עומק, משמעות, חשיבות וחופש- הרי שזה בלתי מדיד בכלל!

אז זה היה רעיון מהפכני שלא אבלה את החג שעד אז תפסתי כאהוב עליי מכל, לא בחיק משפחתי ובחיק סוכתי המוכרת לעייפה. היום זה כבר ברור וגם קצת שזור בעצב דק שאני לא מבלה עם המשפחה בחג אלא עם משפחה אחרת ועם מי שנהייתי, מי שהעזתי לההפך במהלך החמש שנים הללו.

האושר בלהיות פה ולאפשר בפעם השנייה (מבחינת ניהול קורס) לתשעים או מאה איש לטעום את הדהרמה, את החופש באפשרות לחיות חיים ראויים הוא עצום. ולמרות הקשיים הפיזיים אבל בעיקר הנפשיים- של לפגוש את כל הדפוסים וההתנהגויות הלא מוארות שלי, אני לא יכולה לחשוב על מקום יותר שמח, במובן הכי שמח ורחב של המילה שהייתי רוצה להיות בו. מה שמדהים הוא שבמקרה או שלא במקרה הבאתי לפה דווקא את היומן שניהלתי בזמן שהייתי בריטריט הראשון. למרות שאסור לכתוב בריטריטים, היו לי כמה רשימות קצרות או יותר נכון הערות. אז עמדתי ארבעה ימים לפני יום ההולדת העשרים ותשע שלי. בקיצור אולי בהמשך כדי לעבות את הרשימה אני אוסיף ציטוטים מהיומן.

וכאן כדאי שאעצור ואומר מילה או שניים על הניסוי.

לפני שנתיים חגגתי את יום ההולדת השלושים ושתיים שלי במקסיקו. התמונה שבבלוג היא התמונה מהיומולדת, ואת הזר עשתה לי אביגיל. כן, כל אחד צריך אביגיל בחיים….

אביגיל החיצונית וכנראה  גם הפנימית שלי נתנו לי את אחד מימי ההולדת הנפלאים ביותר שחוויתי, למרות שהם היו צנועים ורחוקים מכל אוהביי ואהוביי.

שנה שעברה יום ההולדת שלי נפל ביום כיפור וחגגתי אותו פה בעין-דור עם ידיד מהסנגהה.

רק אני והוא והשקט שהשאירו לנו הריטריט שנגמר באותו בוקר והשקט שהיה בהתהוות לקראת הריטריט שהתחיל למחרת. וזה היה יום הולדת עוד יותר נפלא, צנוע ורחוק מכל אוהביי ואהוביי. תענוג!

והשנה, אני גם אחגוג פה את יום ההולדת שלי והניסוי הוא לא לספר על כך לאיש מהנמצאים כאן.

אני רוצה לבדוק איך זה מרגיש לגדול עוד קצת ובו בעת להישאר אותו דבר, כלומר להמשיך לגדול מבפנים ובעיקר לא להגדיל את האגו.

זאת החירות אליה אני רוצה להגיע, זו הדרך שלי. רצופה מהמורות פנימיות ומתנות אינסופיות! שנה שעברה בזמן שאני והידיד עשינו מדיטציה מתחת לעץ, אמרתי לו בסיום המדיטציה שעלתה בי תחושה של הוקרת תודה עצומה לבודהה. לדרך שהוא סלל, לתחושת המחסה או ההשגחה שהוא מעניק לי על ידי הגילוי של הדרך שלו, על הדרך לחופש. הידיד אמר שזה רגע מכונן ומיוחד מאוד להגיע לאינטימיות של להודות לבודהה.

לא ממש הבנתי את דבריו, אבל לא משנה אם זה עניין כמותי, עובדה שזה עוד איתי ובלתי מדיד עבורי. ואני כמובן מודה באותה מידה להורים שלי שהחלטתי בריטריט הקודם בפסח שלמרות הכל את הספר שייצא לאור אני אקדיש להם. אני אודה להם על שנתנו לי להשתמש בפצעים שלי מבלי לחשוש שהם יכתימו אותם.

אני לא מאמינה שאני כותבת את חדרי ליבי פה במרחק, בצורה האינטרנטית הזו, אבל גם זה חופש. וחוץ מזה אני אוטוטו בת שלושים וארבע בלי נרות חיצוניים לכבות.

מי ייתן וכולנו נזכה לשמחה, אהבה והוקרת תודה לכל מי שסולל לנו דרך לחופש!