Monthly Archives: נובמבר 2010

בואי עם פחד, שידור ישיר מירדן

אני בירדן. בעקבה.

בינתיים התפרסם בנרג'י טור שלי על חמלה  עם כותרת מצויינת, שמתארת גם בדיוק את מה שקורה פה בסדנא משותפת לנשות תקשורת פלשתינאיות (גם כאלו תושבות ישראל וגם מהשטחים) וישראליות.

לסבול במלון חמישה כוכבים זה מאוד קשה ואכן אין פה סבל פרופר. להפך. יש הרבה הנאה. אבל יחד עם זאת יש גם  הרבה אי נחת, הרבה מאוד הזדמנויות לפתח חמלה. כמו הארוחות, אפילו שפע שהוא יותר מידי….

רשמים מהדרך

איזה אומץ זה להיפגש. כל-כך יותר קל להתעלם זה מזה. לחשוב על המאמץ כמו בבעיית חשבון בבית- ספר: שני אוטובוסים שיוצאים משני מקומות מגבילים, שונים מאוד אבל די קרובים, שכנים אפשר לומר, יוצאים בשביל להיפגש בירדן כי להסתובב זה לזה, כמו זוג לפני השינה, הם לא מסוגלים.

זה הזוי. וכל המאמץ נראה קטן כל-כך וכמו מיותר אבל קודם כל הכיף של הטיול השנתי, החופש המדגדג של חלוקת בוטנים מתוקים של אחת העיתונאיות, וכבר המפגש והטעינות והקושי של הערביות ישראליות שמתקראות פלסטינאיות-ישראליות גם עם ההגדרות שלהן וגם עם ה"באמצע" שלהן והשיפוטיות שיש עליהן משני הצדדים ואנחנו עם כובע הכובש ששמים עלינו.

מפגש לילה קצר

הם לא מבדילים בין עין הוד לעין חוד כמונו, הם קוראים בשם אחד למקום שנכבש. ולשמוע שמישהי יודעת שגרים בבית של סבא שלה. פליטים של 48 ושל 67 וכל אחד כמו היהודים הוא מאיפה שהוא אחר, ואם לא הוא, אז ההורה שלו. ואיך אוכלים ארוחת ערב מפנקת מבלי שהקינוח ייתקע בגרונות והעצב על המצב המוזר יישב כאורח כבוד.

הפגישה הראשונה על בטן מלאה. מציאות של חדר אחד במלון בו הכל מתמשך כרגיל. תיירות במיטבה של בעלי הון. לשבת על המרפסת כמו בישראל, למלא את הכרס, לפגוש את עצמי כמו שאני אבל פחות מיוסרת. עדיין רואה את כל דפוסי האוכל והאשמה בכלל. למרות שאמרתי בדיוק לעירית שכיף לי להיות בסביבה ערבית מבלי להרגיש אשמה. שתי מדינות שיש להן שלום ושהקיום שלי לא מפריע להם. אפילו עם הבדואים של סיני יש אי נוחות, הם עדיין תלויים בנו איכשהו. חצי אי. ואילו פה בירדן, מדינה מול מדינה. הירדנים שחזרו מיום עבודה באילת עברו איתנו בלי שום רגשי נחיתות או כעס.

אביר מספרת על נסיעה באוטו בכביש רמאללה-שכם ועל מתנחלים שבאו וזרקו אבנים ואני חושבת מי יודע איך זה דווח אז בתקשורת שלנו ואם בכלל. איך זה היה בכלל, איך הם חווים מתנחלים. להיזכר שבדיר איסטיה האנשים היו בשוק שיש יהודים שהם לא חיילים ולא מתנחלים. וכל הזמן יש את זיכרון השקיעה במעבר הגבול מחוץ לאילת. שקיעה יפה ומכילה וגם בוערת כמו מסמנת סוג של סכנה, כמו הפטריה ביפאן ובעצם רק מה שזה עננים ואור.

(התמונות של עירית שרביט)

 וכל הזמן סוג של עצב וחוסר של רוח, היה כ"כ מתאים להתחיל במדיטציה, באיזה ברוך הבא אישי שכל אחד יוקיר תודה לעצמו, למאמץ על זה שהגיע. ד"ר פתחי דרוויש, המנהל של תאווסל, אומר שכל מפגש כזה הוא עבודה פוליטית ואני נזכרת בנהג המונית מהבוקר שסיפרתי לו למה אני נוסעת והוא שאל בטון שהרגיש לי מאיים אם אני פעילה פוליטית ואני כמובן אמרתי שלא. והוא דיבר על הביקור שלו בארה"ב, על השקר הישראלי שפגש שם, על הקניית דירות-חובות שהקרובים שלו צוברים. על חיים בלי קפה שחור, צפיפות ותנאים כמו בעזה (כך בניסוחו כמובן) ושהתנאים השתנו והשקר הישראלי עכשיו הוא גדול כי אם הצעירים היו עובדים פה אותן שעות כמו שם וגרים אצל ההורים הם היו מרוויחים יותר. הם אומרים לי אני מרוויח 12000 שקל אבל זה שקר כי ה3000 דולר של היום מספיק להם כמו 3000 שקל.

ואני כמובן חשבתי כמה פריבילגיה יש לנו בכלל לבחור.

אמרו לנו שנרגיש את הקושי של הפלשתינאיות בעבודה המשותפת וזה כבר עולה בדרך עם אינאס מהיישוב תמרה, ומעניין מה עם מִיעַד הדרוזית שחושבת שאני ראויה לסרט דוקומנטרי. יוצאת ממני באווירת הטיול השנתי, הנערה הקופצנית הקשקשנית שהייתי. שהתמרתי למשהו קצת אחר. אבל אני שמחה על כל הפנים שצצים בי ובתוכי. יש גם לרשג"דית שבי מקום.

ובפגישה הראשונה אני מרגישה שוב שחסרה המדיטציה, איזו הזמנה פנימית להגיע, ברכה, שמונה נשים עם כיסוי ראש. חוסר הסבלנות מתבטאת אפילו בתרגום, בכך שצריך לחכות, להקשיב, נזכרת בדיון שהיה בעצירה בערד על מציאות והחוסר שלה בתל-אביב. בכל מקום אנשים נוטים לרצונות הפרטיים בסופו של דבר. כל-כך הרבה עיתונאיות מעדיפות להתעלם.

 

רשמים מהיום הראשון

  • סבב שמות- היבה- מתנת אלוהים
  • ראשה- עופר, בן של צבי שמתחיל ללכת וגם שם של עיתונאית מצרית.
  • סלאם- סוף אינתיפדת האבן 89
  • חאלידה- נצח ועל שם דוד חאלד שמת מסרטן.
  • אינאס- אנושיות, לכל אחד יש את האינאס שלו, מה שגורם לו לחיות, לא להיות לבד.
  • באיאן- מהקוראן, ידע חדש שהאדם לא ידע
  • איפתיקאר- לזכור.
  • רוּאָה- חזון, חלום שמתגשם מהקוראן

סלאם נולדה בעקבה, בגן לימדו אותה לשיר שירי שמולדת של פלשתין, לגן קראו אלקודס- ירושלים.

למה נשים חיילות מתנהגות יותר גרוע במחסומים?

לאף אחד אין ממש תשובה, חוץ מאלמנט הפחד, ההימצאות במתחם גברי וההכרח להיות חזקה.

ישראלית אחת עונה לה שזה בגלל שיש שם פרחות. איזה תירוץ גרוע! אחר-כך כשכולם יסכימו שחיילים צעירים לא תמיד פועלים הכי בחוכמה, מישהי תשאל, למה זה על חשבוננו? שאלה טובה, כי האמת שעם כל הכבוד לסדנא, הכאב של הפלסטינאים לא באמת נספר. כלומר יש כאן כביכול קהל משוכנע, קהל שהגיע מרחוק, ובכל זאת מול מילים כמו בטחון, כמעט כולן מתקפלות.

מישהי זוכרת כשהייתה קטנה היא ראתה מהחלון חייל מגיע ולוקח אפרסק מהעץ בכניסה, אחר-כך בפנים שאל את אמא שלה אם אפשר אפרסק. הישראלית הציונית למהדרין ראתה זאת רק כדוגמא לארץ ישראל היפה והטובה. מישהי אחרת ראתה זאת כ"יורים ובוכים" בגירסא פירותית.

מבחר ציטוטים

אפילו האדמה והשמש הפלסטינאית בוכות, כך אומר הביטוי. העצים מתגעגעים לאנשים שנטעו אותם.

מה עושים עם העבר שלנו?

המנחה אומרת שאנחנו קופצים מהר לשלב הסליחה, על מה יש לסלוח, עוד לא ביררנו.

אני נזכרת בסצנה מ"ללכת על המים" ג'ו סוויד אומר לליאור אשכנזי- אולי אם הייתם שוכחים קצת ממה שהיה בשואה אולי הייתם שמים לסבל, אבל גם זה מספיק למוסדניק הישראלי והוא סוגר את החלון ומתרה בערבי שייזהר.

שתי משתתפות שיושבות זו ליד זו הן כמו אותם שני אוטובוסים מהיום הראשון. הן צריכות את המתרגמת למרות שהן יושבות זו לצד זו, שני קווים מקבילים שגם כשהם נפגשים הם לא.

מישהו מתגעגע לנחלה של אהובי

מישהי חושבת שהשמש זורחת עליה אחרת

יהודים אומרים שלא מחזירים לנו מפתחות בגרמניה אבל לא אומרים שהם לא מתגעגעים לשם ויש להם מקום חדש שלא היו מחליפים בחיים!

תגידי לי יהיה לי קיום בלי לשלוח לצבא?

במילה סרבנים רק ערבים ישראלים מכירים, צריכים לחשוב איך לתרגם אותה לפלשתינאים מהשטחים שלא נתקלו בתופעה הזו.

להתחכך עם האשמה- עד שזה בונה קריירה.

המפגשים האלו, זה כל פעם אחרת, אבל דומה.

ומכיוון שאני באווירת ברי סחרוף לאחרונה, אני חייבת לומר שחשבתי שאי אפשר לבוא בלי פחד. זה החלק היחיד בשיר שאני לא אוהבת. זה לא אפשרי לבוא בלי. צריך לדעת איך לבוא עם מבלי שזה ינהל אותך. אחרת כולנו "פרחות" במחסום. פרחה בערבית מרוקאית זה כמובן יפה. הלוואי שנהיה רק יפות וחופשיות מיופי.

בואי הביתה לעומת חם על הירח

 בשבועות האחרונים אני מסתובבת עם המתח של לחזור הביתה, בשקט, בקטן כתזכורת אוהבת שתמיד זמינה לעומת המציאות בחוץ שיכולה להיות בית ספר לחלומות ויכולה להיות רותחת וקשה ומבהילה ומפחידה, שמש וירח חמים וקרים לסירוגין.

לשמחתי למוזיקה של ברי סחרוף (ובעצם גם לאדם עצמו) יש קשר או בל נפריז- השפעה על הקיטוביות הזו שהשאיפה היא לחיות עם שני הקצוות האלו.

לבטל בחיים הפוליטיים והאישיים את האו- או ולחיות יותר חיים של גם וגם.

זה בא לידי ביטוי לראשונה בערב של רישומי פחם בצבע שאותו ברי סחרוף פתח והיה נהדר. כתבתי על זה קצת בסיום הרשימה הזו.

ובעצם לפני זה היה מפגש,  הייתה רשימה אחרת שנמחקה, בה הפנתי לשיר מיוחד מיוחד שמתנגן לי הרבה בראש. שיר שהוא שיר שקשור למוות, אבל בעצם לחיים, בעצם סוג של הנחייה לחיים, למפגשים עם אנשים ועם עצמנו ובזכות הצלם נינו הרמן יש לי גם קצת ממה שכתבתי ברשימה ההיא "……אולי יותר נכון לומר שאנו פושטים צורה. משתנים כל הזמן, צריכים לאפשר לכל אחד שאנחנו פוגשים להתפשט ולהשתנות, לרחוץ כולנו באור אחד של השני. הדימוי של לפשוט צורה הגיע כי נתקלתי באדם מיוחד, באמת מיוחד בשם נינו הרמן, צלם שהפגיש אותי עם השיר המדהים הזה שהבן שלו יאיר, זכרונו לברכה, נתן לו ומאוחר יותר הולחן".
השיר

ואת המפגש השני או בעצם השלישי תיעדתי ביומן הקטנטן בארבעה חלקים:

31.10.10 ואולי זה רק חלום אבל ברי סחרוף פותח את ערב הלימוד בירא עמיקתא במקום בו אני מנחה ומלמדת כבר שבע שנים. פותח עם "ואולי היה זה רק חלום", שמתאים ללימוד, אבל השיר נפתח במילים האהובות עליי "בואי הביתה" הרצון של כל אחד. והתלמידים שלי מהדורות שעברו והמורים שלי וברור שכולם מתרגשים ומבינים שחלום קטן מתגשם. והנה אני עסוקה בשבע שנים שעברו על מישהו אחר והנה אני מקבלת אותם פה בדמותו של ברי סחרוף, מרחק 4 כסאות ממני שמאחוריו ספרי תנ"ך ומשנה וגם כמה מסיפוריי מצויים שם. ואם יש כוכב בארץ זה בוודאי הוא, שלא רק שהוא הולך ומשביח עם השנים והראייה היא שהוא הולך ונהיה דומה לריצ'רד גיר, הנסיך האלמותי של הוליווד שבפרק של סימפסון ליסה חולמת שהיא במנזר בודהיסטי ואומרים לה שנמצא שם הבודהיסט הכי מפורסם בעולם והיא שואלת, מי הדלהי למה? והם עונים להלא ריצ'רד גיר, או שמא הבדיחה הייתה הפוכה?

והם דורשים את הטקסט אבל בשבילי, בהקשר של הערב הזה, הסולם הוא סולם עם מלאכים יוצרים סולמות מוזיקליים שאתה כל הזמן נע בתוכם, נתפס ומתעלה וגם נופל. שער השמיים. והוא נהיה אנושי כלכך, ברי, אדם לומד, חושב והנה שיר לא מפורסם (מגלה כל יום שאפשר לחשוב בשברי מילים, בקולי קולות) לא בועט יותר בקירשזה מתכתב עם מי מכיר את האיש שבקיר. וחזור אלי, חזור עכשיו שלי זה מתכתב עם חזור לאחורייך שאמרו לאחר שכפר בעיקר. וגם לברי יש תקליט האחר. מעניין אם הוא מכיר.

כיסא הישיבה שלנו קטן לברי הרוקיסט. כמה חיוכים של עונג יש בקהל. אם מסתכלים על מוזיקה ועל יצירהזה סוג של ידע מוקדם אחר. כבר יודע מה עובד נכון, על אילו תווים ללחוץ. כבר מנצל את הכושר שלו בתור חולם, לא גוף ראשון. ברי תלמיד ישיבה אמיתי, משלנו, איך הוא אומר "רבנו מאיר אריאל". שמש וכוכבים לא נראים ביחדלאבא שלי יש סולם. ברי בהיסוס אמר שהחלום של יוסף מתרחש בהקיץ– הנה, זו נשמה של יוצר שכבר דמיין שהוא יגיע וימלא אולמות, אבל לפה הוא בטח לא חשב שהוא יגיע. לעבור בין שמיעה באוטו או בסלון לכלכך כלכך קרוב, שלום לך דודימה לך יפייפיה?

רוצים לשמוע את חם על הירח? ברי שואל, זה בטוח רק חלום. לשמוע ורסיה קלאסית בסלון והשיר הזה הוא כמו תשובה ליוסף. ושי צברי המוכשר כלכך אומר שהתחתן כדי שמישהו יפרש לו את החלומות. איזו הגדרה לאהבה. איזה מתח בין בית לחוץ, להגיע לירח ולחזור על מנת לספר….

את הערב תיעד קצת נינו הרמן פה בבלוג שלו

ועבר זמן והשאלות נמשכות והחיים של גם וגם….

"בואי הביתה", ואולי היה זה רק חלום צמד מילים, שכל אחת, כל אחד רוצה לשמוע. בהתחלה מהפה של ההורים, אחרכך מפה של מישהו או מישהי אהובה וככה סתם ביוםיום, זה משמח לשמוע את הקול הרךעבה של ברי סחרוף בוקע מהמכשיר או ביום טוב במיוחד בהופעה חיה. מאז שאני מתרגלת, אני אומרת את זה לעצמי כמעט כל יום בזמן שאני עושה מדיטציה. אני מחזירה את תשומת ליבי אל הבית הפנימי שנוצר בתוכי, אל הנשימה שהיא הדלת הראשית ואל הגוף שמכיל את החדרים והפינות האפלות והמוארות גם יחד. והנה, למרות המשק העצמאי והשמח שאני מנהלת על כרית המדיטציה, לא אכחד שהייתה לי חוויה מרגשת מאוד לשמוע את ברי סחרוף שר לי באוזן, ממש כמעט באוזן, וכן היו שם כמעט מאה חמישים איש נוספים, אבל בגלל שזה היה במגרש הביתי של כולנו, אני בטוחה שכל אחד הרגיש שברי סחרוף כמו לוחש לו באוזן ומזמין אותו לשוב הביתה לעצמו.

  וביום חמישי האחרון הקשרים התהדקו עוד. במודיעין "המרוחקת" הייתה הופעה של אדומי השפתות! באתי בלי ציפיות לגמרי. לפני שלושה חודשים בכלל לא הייתי חושבת ללכת להופעה הזו. אני אוהבת להודות שאני טועה. כשיצא הדיסק של אדומי השפתות אמרתי לעצמי- די כבר. אפילו ברי סחרוף מיישר קו עם המוסיקה היהודית? וסירבתי בכל תוקף לשמוע מזה. המשכתי לאהוב ולשמוע את הדיסקים הישנים שיש לי מבלי להתעדכן. והנה, באוטו של מישהו שהכרתי נשמעת מוזיקה מאלפת ואני חייבת להשתמש במילה הזו דווקא, ואפשר גם לומר מעלפת. מוזיקה טובה עם מילים שלא כולן ברורות אבל יש בהן סוג של קסם והקול, הקול הישן והטוב והאהוב כל-כך של ברי סחרוף. מהרגע שהבנתי שזה אדומי השפתות והסתכלתי בעטיפה המדהימה והמצויינת של הדיסק התאהבתי! אחת היצירות הטובות ששמעתי בחיי. מתאימה במיוחד לנהיגה באוטו! ולא רק. אבל זו מוסיקה שנוסעת איתך. עם המילים של שלמה אבן גבירול יש לי רומן ארוך. פעם מישהו סימס לי לאחר דייט מוצלח שדחיתי, הוא סימס לי- "לא טוב היות נפשי כשמש שהחשיכוה ענניה". זה מהתקופה שתלו את אבן גבירול על תחנות אוטובוס…. מה זה אם לא חיים של יצירה עברית עכשווית. וכנראה שגם ברי סחרוף ורע מוכיח הבינו את זה ויצרו את המופע שהוא בית ספר למופעים!

זה מה שכתבתי מיד אחרי בדרך חזרה הביתה:

"בואי בלי פחד" מסיים ברדיו את הערב הכי קסום מוזיקלית שחוויתי. הדהוד לאלף שנה שעברו. מרגש בכל הנימים, הסיפים, כל תו מדוייק, מתואם כמו מניין שמיימי. עובר דרכם, המילים, הנפש הנעלמה, לא לשכוח שאנחנו תולעים. איך העשרה מאזינים אחד לשני, שפל רוח. כבוד למוזיקה, המילים הולכות ומתבררות, בהירות.

שמחה צריך לחלוק עם כל העולם, אז ציפור קטנה לחשה לי שב29 לדצמבר הם יופיעו שוב במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב. אם אתם רוצים להרגיש איך גם חם על הירח וגם אתם נותרים בבית, הכי קרוב שאפשר, תשריינו את התאריך.

זו יצאה רשימה ארוכה, לא כתבתי הרבה זמן, אבל כל השאלות האלו מחזירות את המקום של השתיקה ושל המוזיקה לחיים שלי. חיים משתנים. לפני שלוש שנים הייתה לי אהבה גדולה עם  חבר מוזיקאי. וכתבתי הרבה שירה שאני מהססת אבל שמה אותה פה. היא חלפה. וחלמתי להיות אחרת. ועכשיו עם חבר אחר אני פחות כותבת. אני פשוט חיה. פשוט בבית.

השכן מנגן בקלרינט

ואני מכופפת בטני שְבֵעָה

ממאכלים יהודים.

אוויר פנוי בינינו מיישר

אותי ומנמיך אותך

כמו תנועת מערוך.

בפנייךָ אני לשה את החרדות

לעיגולים ואתה מעפיל ומַפְנִים.

מַפְנֵה את הפָנִים בזהירות כמו לוחץ

בחשאי קוד בנקאי.

אהובי הפליג באונייה מברזיל

לגרמניה, בן שש עם אמא ואח.

עודו משייט בין העולמות

מעז לומר שלו הייתי אינדיאנית

היו מכנים אותי חצאי משפטים.

זועף ותוהה מעל דייסה רותחת

מנופף מנגינות תפלות ורוטטות

חולם שתכפיל עצמה, שונא לחוש

יראת כבוד מול הגלישה שתבוא

כמו מות אמו בשבת.

סב דבוק לקלרינט מקלף

לו את המעיל וחושף

בטנה אדומה ונוצצת.

שלושה גברים על במה

לא לתאר את החיוּת שהוא מוצא

ביניהם והיא שואלת מה הולך

איתי הלאה נוגע או מתרגש

כשהוא חובט בקופסאות המטרנה

ששיבשו את חייו, ילד צ'כי עם פרצוף עגול.

הגבר  שאהבתי

משתקף בחלון ומנצנץ

ככוכב עצוב. מסובב את

הגב בנקישה ואני משוררת

עליו קינה שיקציב את ליבי

וייקח אותי אל תוך העורף

הטרוף של שלוותו.

חרישית אומר לי

לא להיבהל מאיך שאני אוהבת

ומנגן זכרון פארק

בקיץ ניויורקי, ביום

בו הפציצו את הירושימה

ואמא נולדה. ידיו מצטמררות

מעלבון בין המיתרים

כמו שתלתה על צווארי מפתח

ואמרה בארבע בואי הביתה.

מתרגשת מהיזכרות פטר והזאב

מישהו טורח להשמיע אבוב

וציפור. במקום סירים

חיכו עשרה שקלים

לקניית פלאפל במרכז.

ממתקים מבאקה אל גרבייה

נשזרים במילים שלא נהגות

כשהוא אומר שאני יפה, אבל

הלב שלי שבור והוא מֵצָחק

בי ניגון חמוץ מתוק צורב.

שמחת יום המתים של תחילת נובמבר במקסיקו

ועל ההקשר העצוב למוות של יצחק רבין ברביעי לכל נובמבר, אצלנו.  

במקסיקו אהובתי חוגגים היום ומחר את יום המתים.

אני חושבת שהיום הזה הוא עוד אחד מהסיבות מדוע התאהבתי, כן, ממש התאהבתי במדינה המצחיקה הזו, מקסיקו. בשנה הראשונה שהגעתי אליה, בשנת 1996 ביקרתי בה פעמיים והיא שינתה את חיי במובן שהחלטתי לדחות את לימודי הקולנוע באוניברסיטה ולעשות שם שנה של שליחות.

מי יודע איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי חוצה את מסלול ההמראה ההוא?

העובדה ששם חוגגים יום מתים בצבעים ובמאכלים ובישיבה ליד הקברים כאילו זה יום פיקניק חגיגי שבתה את ליבי שעדיין התאושש ממותה של חברתי נירית שמתה מסרטן בערב ראש השנה ב1995. 

הסמיכות של מותה למוות הטראגי, כלומר לרצח של יצחק רבין הפכו את השנה האחרונה בצבא לקשה ומייגעת במיוחד, ומשהו במדינה הענקית והצבעונית הרחוקה מישראל פיזית ומנטאלית הצליח טיפה לרומם את הלב.

והנה, בדיוק בתאריך של היום ( רק  ב1997) הייתי בפאצקווארו, אזור מפורסם, מין אי דייגים קטן  בו חוגגים את החג וכך כתבתי ביומני

"כרגע בשמש לא נמצא אף מת חמסה, חמסה והנה אני במקסיקו שאני כל-כך אוהבת, כבר חודש וחצי, ממש שיא. מה בעצם רע, שואלים, אני לא בטוחה בתשובה אבל אני יודעת שלא לגמרי טוב".

ובאמת השליחות "לא באה לי טוב" כמו שאומרים. (אגב, שמעתי אתמול את "לקחת את ידי בידך" האהוב והופתעתי לשמוע שיהודית שרה שם "באת, באת לי בזמן", הייתי בטוחה שזה סלנג חדש ומסתבר שלא.) לאחר כמה חודשים עזבתי ושהיתי בניו-יורק תוך שאני מתחרטת ומתגעגעת על הפרידה החפוזה שערכתי.

אני חושבת שהנקודה בה אדם שואל את עצמו, ואפילו הוא צעיר ונמצא במקום "בסדר" האם יש משהו מעבר ל"בסדר" של החיים זה מעשה ממש אמיץ. זה המעשה ההכרחי לעשות אפילו שהוא מהפך קרביים וחיים. זה מה שיכריע אם החיים שלנו יהיו כמו השיר המפורסם של בועז שרעב שכתבה שמרית אור:

אצלי הכל בסדר

ולא חשוב אם לא אמצא תשובה,

אצלי הכל בסדר,

היום כבר לא מתים מאהבה

לעומת חיים בנוסח ברי סחרוף ורמי פורטיס:

למועדון החולמים על צדק הגעתי בטעות,

רק עוד אהבה ביקשתי וקיבלתי מציאות.

אצלי הכל בסדר, רוקד על זכוכיות.

אצלי הכל בסדר, אני רוקד רוקד.

אז הרקדתי את עצמי משם בהרבה עצב ומצאתי את עצמי חיה חיים חדשים כסטודנטית בתל-אביב. ומי יודע איך החיים שלי היו נראים אם ב29 ביולי לא הייתי חוצה את דרך נמיר בדיוק ברגע בו חלף שם רוכב קטנוע ללא רישיו שמצא את דרכו אל הראש שלי. כמה ימי מתים הייתי זוכה לחגוג במקסיקו לולא הרגע ההוא, או לחילופין כמה ימי אבל היו מקיפים את הסובבים אותי לולא נחתתי בזווית הנכונה והמצילה על הראש שלי.

כך או כך, באופן מסתורי שאי אפשר היה לחזותו בדיוק בתאריך של היום הזה ( רק  ב2007) חגגתי בקצה השני של מקסיקו בעיירה שלי סאן קריסטובל. וכך צילמתי….

דוגמא לצבעוניות בסאן קריסטובל

אני לא אומרת שיש משהו שמח במוות, אבל אם כבר המוות ישנו וישנה ההבנה שהוא חלק מהחיים, מה הבררה שנותרת לנו אם לא לשמוח על מה שהיה כשאותו אהוב היה חי, לשמוח על מה שהותיר, לשמוח על החיים שנותרו לנו, בינתיים. אני מוצאת הרבה תקווה וחוכמה בלימוד הבודהיסטי כפי שכתבה עליו פה המורה שלי לִילָה קמחי שגם מלווה אנשים חולים.

היום לאחר שיצחק רבין נרצח היה אחד הימים הקשים במשפחה שלי. אבא שלי, ציוני נלהב, הומניסט בכל עצמותיו ואדם דתי לא מצא נחמה בדבר. השמיים ממש חשכו. ולמרות שהייתי חיילת, כלומר גדולה, זה השפיע עלי מאוד. ואני עוד הייתי בכיכר, בעצרת הגדולה והחשובה ההיא. זוכרת את הדממה שעטפה את האוטובוס הקיבוצי שנסעתי בו.

אני לא יודעת אם בגלל הרצח וההשפעות שלו אנחנו תקועים עדיין בבור בו אנחנו נמצאים היום, אבל אין ספק שיש לו, כמו לכל פעולה או מעשה, איזושהי השפעה על המציאות של ימינו. מציאות לא בטוחה ומבעיתה כשאתה מתקרב אליה או סתם מעיקה וכובלת כשאתה מתנמנם לך באשליה שביטחון זה דבר שיכול להתקיים על חשבונם של אנשים אחרים, של שכנים.

בשנה שעברה ב4.11 כתבתי ביומן כך

אחרי מדיטציה במכללת רידמן. לפני ארבע עשרה שנה הייתי לא רחוק מפה, השבר הגדול התחיל, שבר בעולם, כמו אחרי המוות של נירית. הייתי כבר בת עשרים ובכל זאת בין הפעמים היחידות בחיי שההורים שלי אמרו לי לחזור הביתה. הגדרה של דהרמה- כל הדברים כפי שהם. אמת. יש הרבה עבודה מנטאלית בדהרמה, לחקור מה שמופיע. בהרבה רשימות וטקסטים יש עבודה על האינטלקט שחוקר, מהרהר ומבין. ובכל זאת יש איכויות נוספות שמתרחשות בטרנספורמציה, בעיקר איכויות של הלב. אמון- לסמוך. ומצריך גם אומץ. תשומת לב זה אומץ של הלב, תנועה שמוכנה לפגוש משהו לא ידוע.

ומי יודע אולי מה שכתבתי אז בעקבות השיעור הייתה הסיבה שדחפה אותי לחשוב על הצורך לשמוע ולהשמיע את קול הדהרמה שמתייחסת למציאות שלנו במזרח התיכון,  למציאות שהתרחש בה רצח רבין,  למציאות של הכיבוש, לעובדה שגם לקושי של המתנחלים יש זכות והכרח להישמע.

כתבתי על כך בזווית אחרת פה בנרג'י במדור הניו אייג' שהוא סוג של שופר אחר בעיתונות הכתובה הממוסדת שמשמיעה אותו קול "בסדרי" מרדים כל הזמן.

אז  זה יקרה ביום רביעי הקרוב בבית הסנגהה של עמותת תובנה. יהיה לימוד ומדיטציה עם מורה נפלאה שהיא בעיקר בנאדם- זוהר לביא. לימוד ושיתוף ומדיטציה כמובן על כל הקולות והגבולות שבתוכנו ביחס לפחד המוות המתהלך ביננו פה, אולי נלמד איך להתקרב קצת לתרבות המקסיקנית.

ולסיום סיומת קצת שמחה ישראלית בערב מרגש שהייתי בו אתמול ועליו עוד אכתוב בהמשך, פה בבלוג של הצלם המוכשר נינו הרמן