אוקטובר 1998 היום הראשון ללימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, אחרי שביתה מאוד מאוד ארוכה. אז אולי כבר היה נובמבר?
בכל אופן, יום ראשון ללימודים, בניין מקסיקו, התרגשות גדולה. אני נכנסת לשיעור של איתן גרין, אחרי שלקח לי זמן למצוא את הכיתה, והוא נוזף בי שאיחרתי ואומר לי להגיע שוב בשבוע הבא.
הזעם. העלבון. חוסר אונים ומחאה על חוסר צדק, אחרי פאקינג חודש וחצי שביתה, וזה מה שהמורה היהיר הזה עושה לי? טלפון נרעש להורים- האוניברסיטה- זה כמו צבא! זה היה רעיון כל-כך רע! (וזה אחרי שהייתי רשומה ב1997 וביטלתי כי רציתי להמשיך לטייל במקסיקו אהובתי…) אבא לי אכן מזדעק אבל איכשהו מרגיע אותי. השבוע ממשיך בטוב, כל-כך טוב, שאני סולחת לאיתן גרין ונותנת לו צ'אנס חדש.
עד היום אני אומרת שזה היה התואר המופלא, ואחת הבחירות הטובות שעשיתי בחיי- לימודי הקולנוע. לא, לא רכשתי משם מקצוע (למרות שאני מלמדת קולנוע ישראלי באוניברסיטת בן-גוריון) לא התברגתי בתעשייה, ואפילו כמעט קיפחתי חיי בדרך חזרה ממבחן קיץ. ולמרות זאת… נהנתי! והכרתי חבר לחיים! וראיתי בבניין מקסיקו קול קורא שהניע אותי לכתוב לתיאטרון ("תעשייה" שקצת נכנסתי אליה) ועוד ועוד….
ועכשיו, 21 שנים מאוחר יותר, אני שוב חוזרת לירח! למה? לא באמת יודעת… אולי כי אני יכולה? כנראה כי אני רוצה לעשות סרט.
כשעשיתי תואר שני היה לי הגיג כזה- "מה ההבדל בין התואר הראשון לשני? בלימודי התואר השני את פוגשת את כל מי ששכבת איתו בתואר הראשון".
כן, כזו הייתי… אז את מי אני אפגוש בלימודי התואר השני שני? מלבד אנשים שלמדו איתי תואר ראשון והיום מלמדים בחוג לקולנוע? בעיקר וזה הכי כיף, אני לא אפגוש את עצמי שהייתי. וגם אם כן, אתן לה חיבוק גדול!
לחזור לאותן מדשאות, לאותן הכיתות ואולי לאותם המורים (בתזמון מדהים, הקיץ איתן גרין יצא לגמלאות :))- איזו פריבליגה משונה.
בסרט "ג'נקשן 48" יש סצנה שבה הורסים בית בלוד. עורכת הדין אומרת למשפחה- אולי העיזים יוכלו להוכיח שזה הבית שלך כי הם נשארו פה ב1948 ולא ברחו כמותכם.
איך אוכיח שזו אני שחוזרת, ולמי זה משנה בכלל, לא יודעת.
ואפרופו לא יודעת- קראתי בכתבה של רמי יונס משהו אודותיו שאהבתי- "באחד מטיוליו בעולם, כתשובה לשאלה מדוע לא רואים מטיילים פלסטינים בעולם, טבע את התשובה האלמותית: That's because we're preOCCUPIED with other shit "
ואני לא יודעת למה אני חוזרת ללמוד על חורבות שיח מוניס, ואני לא יודעת אם זה ימצא חן בעיניי, אם אצליח להגשים את החלום ואם זה באמת חלום או הרגל תודעתי, ואני באמת לא יודעת מה צריך לקחת בתיק! כנראה לא בכדי פספסנו את היום הראשון של כיתה אלף של הבת שלי….
אבל מה שהכי כיף, זה שאני לוקחת בילקוט את כל מה שהבודהה לימד, ובמיוחד רשימה אחת המדברת על שמונת התופעות המניעות את העולם, את תודעתנו. גם האדם המואר והחופשי פוגש אותן, כי הן תופעות שקיימות, אבל אצלו הן לא נדבקות והן לא מנהלות אותו, וזה מה שאני מאחלת לי. זו הרשימה- עונג וכאב, רווח והפסד, שבח ואשמה, הצלחה וכשלון.
עונג וכאב…מתגלמים גם בקריאה ובכתיבה, הספר הראשון שהבת שלי (הבת שלי!) בחרה לקרוא, כמובן שמכירה היטב 🙂 על קוקו שאנל…
הצלחה וכשלון… פרס ראשון לסרט שיצרתי 'לונדון' בפסטיבל הראשון שהשתתפתי בו בניו-ג'רזי
רווח והפסד… ניו-יורק, פרסום וגלובליזציה, העיקר שאני בחצאית שנקנתה כשיצאתי מהמנזר בתאילנד ולבשתי בניו-יורק, בפרימיירה של הסרט 'לונדון' בפסטיבל השני שלי….
שבח ואשמה… איך כיף כשמשבחים וקשה כשמאשימים… אני ובנזוגי שהוא גם צלם הבית בפסטיבל השלישי שלנו. הפעם עם סרט דוקו שיצרנו יחד, הוא הבימאי הרשמי, על אחד האבות שלו, נינו הרמן. וכן טורקיה, בשיא הסערה, כשמפחיד, כשמעורר התנגדות, כש"הם" עושים מעשים שלא יעשו… ואנחנו, ואצלנו…
