ארכיון חודשי: מרץ 2010

הסיפור הגבוה שלי במקום הראשון

כתבתי בנרג'י על אחת החוויות המשמעותיות שעברתי בחיים שלי.

אפשר לקרוא לכתבה איך השלמתי עם הגובה שלי  אבל בעצם, עכשיו כשזה כבר בחוץ, למרות שזה תמיד היה בחוץ, כבר אז בשיחה החושפנית שהיו בה קרוב למאה איש לפני חמש שנים, ובעצם זה בחוץ מאז שנולדתי, אני מבינה שחוץ מהגובה שהוא כבר לא אישו השלמתי בחמש-שש שנים האחרונות עם עוד הרבה חלקים המרכיבים את מה שאני. הייתי רוצה לכתוב השלמתי עם "כל מי שאני" אבל לא בטוח שזה מדוייק. בטח שלא תמיד ובכל מצב. וחוץ מזה, אם זה היה כך, לא היה עם מה לעבוד.

אבל עם כל-כך הרבה השלמתי שזה פשוט חופש. יומיומי. והנה בערב פסח הזה, הרגשתי שזו השנה הראשונה בה כרגיל שלחתי סיפור לתחרות הסיפור הקצר בהארץ ואין בי שום צער או חרטה או אכזבה או תהיה בנוסח "אבל אולי הם בכלל לא קיבלו את זה בדואר". הסיפור פשוט לא הגיע לאן שהוא היה צריך להגיע. כמו שקורה לכל-כך הרבה דברים בחיים. וזהו. אי אפשר שכל בלוט של עץ אלון יכוון את עצמו לנקודה מסויימת באדמה וגם ינחת בדיוק שם. זה הרי מגוחך. כל פיסת אדמה ראוייה לבלוט, כמו שכל מקום יכול להיות בית ובכלל מה אני יודעת מה המסלול המדוייק של הסיפור שלי. כל שאני יודעת הוא שהוא לא היה לטעם מי שקרא ובחר וזה בסדר. הוא היה לטעמי. ובלי קשר הפרגון שקיבלתי מהעורכת שלי בניו-אייג', על כך שאני כותבת מהלב, הרגיש לי כמו פרס עצום! כמו בלוט שהצליח להשתחל בדיוק ליד העלה אליו הוא כיוון והוא צעק- בינגו!

מחרתיים אני נוסעת לנהל את ריטריט פסח. נוסעת בשמחה גדולה גדולה כי אין ופשוט אין דבר שאני יותר אוהבת מלאפשר לאנשים לחוות חופש, לטעום ולשהות עם הדהרמה ואחר-כך אני הולכת לשבת בריטריט הותיקים. פתאום אני מבינה שהשנה הזו לא ישבתי בריטריט מלא, רק שירתתי. ובעצם הפעם האחרונה שישבתי היה בפסח שעבר. אין לי מושג מה אני הולכת לפגוש וזה מרגש כל-כך וגם מפחיד. שנה שעברה הייתי באמצע תהליך של עריכת כתב היד שלי באופן עצמאי. ואני זוכרת שאני אמרתי לעצמי שגם הזמן של הריטריט הוא חלק מהדרך שלי להיות סופרת. עכשיו זה כבר ברור. זו הדרך שלי והיא לא הייתה יכולה להיות אחרת אם הייתי נמוכה יותר אפילו בסנטימטר.

מי ייתן וכל בני האדם יקבלו ויאהבו את עצמם כפי שהם ברגע זה ממש!

צו המצפון- מה יהיה עם הפרינג'?

על פרשת השבוע שזכתה לכותרת החיננית צב השעה  כתבתי פה בנרג'י . למעשה כתבתי על המושג של אמירת תודה. אני אוהבת את מה שיצא.
ופה אני כותבת שדי מדהים שרק בספר ויקרא, באמצע התורה מופיעה לראשונה המילה "תודה". האמת שאף פעם לא שמתי לב שבכל סיפורי בראשית המשפחתיים, כל תהליך ההוצאה של משה את עמו ממצרים, ועוד כל-כך הרבה מעשים אנושיים שקרו ואף אחד מהם לא כלל את הקונספט של אמירת תודה. מעניין, לא? ואולי זה מעיד על כך ש"תודה" זה שלב התפתחותי מאוחר יותר? ולא כל-כך טבעי. הרי ילדים לא אומרים בטבעיות תודה על ארוחת ערב שהם מקבלים מהוריהם ובכלל, בשלבים היותר מוקדמים, לא רואים סימנים של הכרת תודה בפעוטות שדואגים להם, שרוחצים אותם, שסוחבים אותם ומה שזה לא יהיה. ואולי כן? שאלה מעניינת.

הרבה דברים יכולים להיכנס ולהתיישב על המצפון שלנו. אולי גם אמירת תודה. אבל בין כל הדברים "הרגילים" והמייאשים כמו הכיבוש, הגזענות, השובינזם ועוד רעות חולות בארצנו ולא רק, ישנו התיאטרון. אחת האומנויות הכי מרגשות שיש. כשהיא טובה. וגם אחד הדברים התרבותיים הכי ישנים ובסיסיים, להציג עולם, להציג בכלל, לספר סיפור. להציג זה דבר שכן זורם בטבעיות גם אצל פעוטות.
השבוע ראיתי הצגה מצויינת שנקראת ג'ננה (אגב, לדעתי השם ממש לא משהו וחבל) הצגה שעלתה בפסטיבל עכו האחרון. ההצגה קיבלה ביקורות די טובות ובעיקר, קיבלה ובצדק מוחלט את פרס השחקנית הטובה ביותר לעינת ויצמן. תפקיד מדהים וקשה. התפקיד של עינת היה תובעני וגדול ולכן מאתגר וכובש אותך בתחושה שאתה רואה עבודה אמיתית של שחקנית.
השחקן שאיתה, שאדי סרור היה גם כן מצוין, למעשה הפתיחה של ההצגה, בה רק הוא נוכח על הבמה במשך כמה וכמה דקות טובות, כמעט העלתה בי דמעות מרוב התרגשות. זה היה רגע בימתי נהדר. שחקן נכנס לבמה ונעמד מול הקהל. כמו שהוא. הגוף שלו, בזמן שהקהל רק בוחן אותו ומצפה ממנו לשחק בפניו, הפרצוף שלו כשהוא רק עומד שם, מביע כל-כך הרבה דברים, מזכיר לך כמה שלמות ועניין יש בפרצוף אנושי, וזה מזכיר לך שרק להביט ולהכיר מישהו חדש זה כמו ליצור תיאטרון שלם בפני עצמו. ואז הוא מתחיל לרוץ. במקום. הרבה זמן ואתה מתחיל לחשוב לאן ולמה ואם זה מעייף והאם מנסים לדמות מסילה של חדר כושר ולמה שהשחקן עכשיו, על ההתחלה כל-כך יתעייף והאם זה חימום מקובל בתיאטרון. וכשהוא פותח את הפה כבר מתחילה ההצגה ונמשכת…. וכן, כפי שכתבו המבקרים, המחזה עצמו לא מבריק אבל הבימוי ובעיקר המשחק הם הם לב העניין. נוגעים במה שאמור לעשות תיאטרון כשהוא טוב ומדוייק.

ולמה אני כותבת בטון של התבאסות? כי רוב האנשים לא הולכים לראות הצגות פרינג'. בטח שלא טובות. לפני כחודש הייתי גם כן בהצגה מצויינת שכתבתי עליה, עם שלושה שחקנים מרשימים מאוד וטקסט מפעים. הצגה שנקראת סכינים בתרנגולות (אולי בגלל השמות, אנשים לא נמשכים?) וגם בהצגה ההיא היו מעט אנשים. איך אפשר להביא קהל לתיאטרון פרינג'?
במקרה של ג'ננה אפילו יש מה שנקרא סלבס ועוד אחד נוצץ במיוחד שכתב וביים אותה והוא יפתח קליין, ובכל זאת אנשים לא באים ואחר-כך התיאטרון הרפרטוארי ברובו נראה איך שהוא נראה.
לא יודעת מה יהיה עם כל פרצוף האומנות שלנו, ומילא הפרצוף, הגוף, הלב, הקרביים. ולא יכול להיות שאומנות התיאטרון היא לא רלבנטית בימינו. פשוט לא יכול להיות.

  ובינתיים הומור- מציאות- תיאטרון. פעם ראשונה שקיבלתי משהו בדואר זבל וחשבתי שזה שווה משהו.

How fairy tales really end:
סינדרלה

[]



שלגיה

[]



כיפה אדומה

[]



היפהפיה הנרדמת

[]



יסמין (אלאדין)

[]



בל (היפה והחיה)

[]



בת הים הקטנה

[]

טליתא קומי- להתעורר בבית ג'אלה

על פרשת השבוע, ויקרא, כתבתי כאן בנרג'י ספר ויקרא הוא ספר שיהיה מאוד קשה לצלוח, הוא עמוס קורבנות ודם כפי שכתב לפני כמה שנים אביתר שולמן גם בנרג'י. אני מתכוונת בפרשות הבאות להתמקד בנושא האשמה שלא רק מלווה אותנו בחיים שלנו אלא אף פירסם אותנו בעולם- לראייה כמעט בכל טקסט תרבותי פופולארי, האמא היהודיה תופיע כמיטונימיה למילה GUILT.

רבים מאיתנו מסתובבים כמו ישו עם שק של אשמה על הכתפיים. אוהבים להאשים את השמאל האמיתי בכך שהוא שונא את עצמו, או מרגיש אשמה מתמדת על חייו פה, אבל בלי קשר לפוליטיקה, כל החברה המערבית מסתובבת עם תילי תילים של אשמה, האשמות, בעיקר פנימיות אבל כאלו שיוצאות החוצה לעיתים קרובות. מאוד. קרובות מידי. אנחנו מעודדים לחוש אשמה. וזה אבסורד!!!

 

בהתחלה רציתי לקרוא לפוסט- "האבא הכי ציוני בעולם" הלא הוא כנראה האבא שלי. {אלא אם כן מישהו מכיר אדם שמעדיף את סניף קפה-קפה בבאר-שבע על פני כל מסעדות היוקרה בעיר ניו-יורק. ואתם צריכים לראות באיזו התלהבות הוא נכנס לקפה-קפה (האמת, כמעט לכל מקום אליו הוא הולך) כאילו הוא גילה את אמריקה-כלומר ישראל, כאילו הקסם הציוני מתגלה לנגד עיניו בהמולה של המשפחות דוברות העברית, מרובות הצבעים} .ולא שיש בזה משהו רע. בציונות אני מתכוונת. כלומר יש בה רע כי התהליך הציוני בא על חשבון אושרם ורווחתם של אחרים, אבל זהו לא רע מכוון. מלכתחילה כשישבו ראשי הציונים לפני מאתיים שנה או סתם ילדים גבוהים במיוחד בנברסקה הרחוקה של אמריקה באמצע המאה שעברה, הם לעצמם חלמו על אוטופיה שתועיל. הם כמובן לא לקחו בחשבון שיש פה אנשים שכבר נקשרו לקרקע שכאן והעדיפו להתמכר לאמירות "עַם ללא ארץ שמגיעה לארץ ללא עַם" והרי היה פה עַם. כמובן.

אבל אם נבחן את ההתכוונות הציונית הראשונית, כוונתה הייתה לטובה. כך אני גורסת ואולי גם חייבת להאמין בזה אחרת באמת אין לי מה לחפש פה. וחייבים להודות שהציונות עשתה כמה וכמה מעשים יפים על הדרך, שלא לומר מרשימים. כאלו ששכנעו את אבא ואמא שלי לעלות לפה בפרץ ציוני ב1968.

לאבא שלי פרץ הציונות לא עבר. רק בשבוע שעבר הוא קנה מדבקות נוצצות של מגן-דויד שבתוכם רשומות המילים של התקווה. מי עוד מכין כאלו? כנראה שכל עוד יש מי שיקנה עבור חבריו הציוניים באמריקה. ויחד עם המדבקות הוא ממשיך לפעול במרץ לטובת השכנים הבדואים שלו ולדיבור בין-דתי איתם. הציונות שלו עוברת ועברה גם בעובדה שהוא רב שבחר לחיות בארץ, ובגלל שמלאו לו החודש שבעים. {שבעים! כמעט כפול ממני! שברגע שאגיע ל35 כבר לא אהיה צעירה. אני?} מצאנו אצלו במגירות תפילת הדרך שהוא כתב לרצי מרתון. לא בכדי בשנות השמונים, כינו אותו בתקשורת הרב הרץ.

ולמרות מילות השיר המפלות של התקווה ועוד חוסר הסכמה שקיים ביננו, לשמחתי הרבה, תכונת ההתלהבות שלו מהעולם דבקה גם בי. 

בשבת טיילתי בצפון ובחורשת הארבעים המדהימה ושם ראיתי שלושה נערים בכיתה ט' מהקיבוצים בסביבה, (בעצם אחד היה מהיישוב נופית) שקנו מסחטת מיץ והם עומדים שם עם צידנית ומוכרים מיץ תפוזים טבעי לכל דורש. זה היה מלהיב. ומתוק. וכן, מעורר מחשבה על הגלגול הציוני של הלימונדה האמריקאית שילדים מוכרים בשביל להרוויח כסף. צילמתי את הנערים, אבל עוד לא יודעת איך מעלים את התמונות. באותה חורשה ובכלל בחיפה יש תחושה של דו-קיום. משפחות ערביות ויהודיות בפיקניקים, בתי קפה בבעלות ערבית במושבה הגרמנית של חיפה עמוסים דוברי כל השפות. חיפה היא סוג של ירושלים רק בלי הנטל הפוליטי, ועם ים כמו תל-אביב אלא שהיא לא מעלימה את הערבים לקצה מרוחק, אלא חיה איתם.

וכן, אני מנסה לעבוד איך לא להרגיש אשמה על זה שאני חיה באדמות שפעם היו שייכות למישהו אחר. יש כמובן את האדמות שנקנו, ובכל זאת, יש פה במתכון הציוני איזה בסיס שיכול לטפח אשמה ולא משנה כמה אני מנסה לקבל את המציאות כפי שהיא. לנסוע היום בכביש 443 הרגיש לי כמו גירסא מעוותת של הסיפור "מעלה הקרחות" של אפרים סידון. אני כבר לא  זוכרת על מה בדיוק הסיפור, אבל היה לי עצוב לראות איך הקרקע הופכת לתחרות בין ערבים ויהודים, אלו מגדרים את אלו, אלו בונים על אלו, משקיפים אלו על אלו במתיחות לא ברורה, בהתקרצצות ובניסיון להתיש ובסופו של דבר, אפילו שלא בזה עוסק הסיפור של סידון, כולם יוצאים קרחים מכאן ומכאן. וכן, הפלסטינאים, קירחים יותר.

אתמול הייתי במפגש מיוחד בטליתא קומי. מפגש שעסק בתקשורת לא אלימה  בין שני הצדדים. את המפגש יזמה והנחתה חגית ליפשיץ . מפגש ברוחו של הנזיר טיך-נאת-האן וד"ר מארשל רוזנברג. היה קצר מאוד אבל מוצלח וקצת מעודד. כל עוד יש אנשים שמעוניינים להיפגש משני הצדדים יש תקווה. היה שם בחור מעניין מבית-לחם שאמר שזו הפעם השנייה שהוא פוגש ישראלים. ולכולם זה היה נשמע מוזר. ובעצם למה.

במהלך הסדנא קיבלתי את הספר ילדי האור המופלאים שכתבה ליליאן ויסברגר ברגע של ייאוש והשראה. וגם זה נתן פתח קטן לתקווה. דיברתי איתה בדרך חזרה לתל-אביב על החסך שיש בשני הצדדים על טיפוח אנשים עם שיעור קומה של גנדי. אנשים שינחילו את הדרך הלא אלימה לשנות דברים. קצת כמו שגם ישו (לפני שתווך על ידי תלמידיו הקנאים) ניסה לעשות. ובאמת אם ישו הצליח ללחוש לנערה לקום מהמתים והיא קמה, אולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ללחוש לעצמנו להתעורר. שמחתי לשמוע שבית הספר והמנזר- טליתא קומי- הוא מקום של מפגש בין פעילי השמאל מישראל ומפלסטין. אפילו עובדי מרכז פרס לשלום מגיעים לשם.

הופתעתי לשמוע שמרכז פרס לשלום תומך בכמה ארגוני המעודדים תקשורת בין העמים, והוא אף עמד מאחורי הסדנא הזו. ארגונים כמו מחסום וואטש למשל. כששאלתי אם תומכים למשל בתעיוש, אמרו לי שתעיוש לא קיים עוד. לא יודעת אם זה נכון, אבל שמחתי לראות את הכתבה הזו בהארץ היום שהחתום עליה רשם שהוא חבר בתעיוש. התנועה קיימת או לא קיימת?  הכתבה גם הזכירה לי עוד סיפור שסופר בדרך חזרה של אחת המשתתפות בסדנא. היא אחת הנשים שתומכת במאבק בשיח ג'ראח, עוד לפני הגירוש הברוטאלי של המשפחות. היא הייתה בת בית אצל אחת המשפחות. ויום אחד, לאחרונה, כשהמגורשים אינם עוד בביתם היא עברה ליד אותו הבית וראתה אישה יהודייה מנקה במרץ את מדרגות הכניסה של הבית. האישה הביטה והשתאתה. מצד אחד, שמחה על שהגברת החדשה שומרת על ניקיון הבית של המשפחה שגורשה. מצד שני, התעצבה מחוסר התקווה שיש בתסריט שלה והתכעסה על האבוסרד, על הבעל-בתיות החדשה. בעיקר הייתה מוטרדת שהיא לא יכולה לגשת אל האישה המנקה לפני שבת ולדבר איתה מבלי לשפוך עליה את הכעס שהיה הדומיננטי ברגשות. מבלי להיחשד כאוייבת. אולי היא רק הייתה צריכה ללחוש לה? מי ייתן שנלמד איך מלחישה אפשר להתעורר.

הזמן שנותר

על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י. חשבתי לקרוא לפוסט- "העבודה משחררת", אבל ידיד שלי, איתו אני יושבת בקפה אמר שהוא לא אוהב כותרות כאלו מתחכמות. הסיבה לשֵם הייתה כי בפרשה כתבתי על ערך העבודה, כלומר לא בדיוק העבודה, אלא העשייה. הזמן בו אנחנו מושקעים בעבודה שאנחנו עושים, רגעים שנראים בנאליים ומעצבנים שיכולים עם מודעות להפוך לרגעי נוכחות וחופש!

ואז חשבתי לקרוא לפוסט- "להיות משרתת", כדי שאנשים יסתקרנו ואז ארחיב עוד נקודה שכתבתי עליה בפרשה והיא להיות משרתת בקורסים בהם מתרגלים וויפאסאנה. למרות שהחלטתי שאנוח קצת מלשרת בקורסים, הבנתי פתאום שאין דבר שאני יותר נהנת ממנו מזה. החלטתי שוב לשרת בקורס פסח, ואז לשבת בקורס שלאחריו.

מכיוון שאני לא אוהבת את המונח- לשרת- למרות שכשאין שם "אני" אז זה שוב נראה בסדר, החלטתי למצוא כותרת אחרת לפוסט.

ואז נזכרתי שמחר אני מתכננת ללכת לסרט הזמן שנותר ופתאום השם היפה התכתב לי לסרטים שעסקו בעבודה, בהם אנשים רק חיכו שהשעון יצלצל והם ילכו הביתה ויתחילו לחיות.. כמובן שהסרטים לא הראו שאז הם חיכו לדבר הבא והבא אחריו…

אני לא יודעת במה הסרט עוסק, כי אני לא אוהבת לדעת מראש, אני רק יודעת מי ביים אותו ושסאלח בכרי המוכשר להפליא משחק בו. לי זה מספיק. זה ושידידי הכרוך אחרי המלצותיו של יאיר רווה רוצה ללכת אליו והסרט מציג רק בסופי שבוע בסינמטק.

 

אני רוצה לכתוב על הזמן שלנו כאן. בארץ היהודית הזאת. ודווקא בעקבות הנוכחות של חובשי כיפות בהפגנה בשיח ג'ראח. וגם בגלל הזהות שלי שאני פוגשת כמעט כל יום. לא משנה כמה שלא אגדיר את עצמי, תמיד יש את המקור שלי, ההורים שלי, החיים שלהם שעיצבו אותי ועל כך אני מודה להם למרות כל הקשיים שהיו בדרך. והנה שוב, כמו תמיד, מישהו מאיים על המקצוע של אבא שלי. ושל אח שלי, ובקרוב של אחותי. דווקא בימים של פתיחות שאנחנו נמצאים בהם, זה יותר ויותר קריטי- המראה של המדינה היהודית.

ולכן אני חורגת מנטייתי ומפרסמת משהו קצת שונה:

ולפני שאתם נכנסים לשם, לכאן, אני עושה לינק לקטע חמוד שכתבתי בנרג'י על מנוי לספרייה הציבורית

וגם הזמנה לכנס לכבודו של הסופר הנערץ עליי חיים באר. מוזר שהכנס לא קיבל פרסום. אולי כי הוא מתרחש בבאר-שבע?

 

חברי התנועה המסורתית ואוהדיה,

 

בימים האחרונים נידונה בכנסת הצעת ח"כ דוד רותם ("ישראל ביתנו") לשינויים בחקיקה העוסקת בגיור. זו הצעה מסוכנת. היא כוללת איום ממשי על חופש הדת בישראל ועל מעמדם של הזרמים הלא-אורתודוקסים ביהדות.

 

כביכול הצעת החוק מבקשת להקל על הליכי הגיור האורתודוכסי הממלכתי על ידי כך שרבני ערים וישובים יוכלו להקים בתי דין לגיור. למעשה ההצעה הזו מעניקה לרבנות הראשית את הסמכות המפורשת לעסוק בתחום הגיור, דבר שיהפוך למכשלה בפני גופים אחרים, ובפרט התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, לעסוק בגיור. בתוך ההצעה כלול גם סעיף המפלה בין יהודים מלידה שיהיו זכאים לחוק השבות ליהודים מכוח גיור שלא יהיו זכאים לחוק השבות באופן אוטומטי.

 

נודע לנו כי מתקיים מו"מ  אינטנסיבי בין "ישראל ביתנו" למפלגות החרדיות בו נידונה האפשרות לתת לרבנות הראשית סמכות בלעדית בתחום הגיור. צעד מסוג זה יסיג לאחור הישגים משפטיים ופוליטיים שהושגו בתחום הגיור בעשרים השנים האחרונות, וימנע מאיתנו להמשיך ולעסוק במצווה החשובה של קבלת גרים לעם ישראל.

 

אנחנו פועלים במרץ יחד עם שותפינו בארץ ובתפוצות כדי למנוע את הליכי החקיקה הללו ולהבהיר את חומרת המצב למקבלי ההחלטות בממשלת ישראל, ולפרסם את עמדתנו בתקשורת הישראלית.

 

מעבר לכך כל אחד ואחד מאיתנו יכול לתרום לעצירת החוק בהשקעה של עד חצי שעה.

 

ראש הממשלה, שר החוץ, חברי הממשלה והכנסת צריכים להרגיש שיש ציבור גדול המתנגד לחוק.  כל אחד מהם צריך לקבל הרבה הודעות דוא"ל הקוראות להם להתנגד לתוכנית. ככל שיגיעו יותר מכתבים כך סיכויינו לעצור את החוק גדולים יותר.

אנא קראו את ההוראות בהמשך הדוא"ל הזה ואת המכתב לדוגמא. שלחו הודעות רבות ככל האפשר!

 

חוץ מזה, הפיצו את הדואל הזה לכל עבר, ככל שנכתוב יותר מכתבים – יותר טוב!!

 

תודה,

 

אמילי לוי-שוחט, יו"ר התנועה המסורתית בישראל

עו"ד יזהר הס, מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל

 

 

מספר הוראות לשליחת מכתבים לח"כ ולשרים:

  • שנו את הנוסח שאנו מציעים והוסיפו לו פנייה אישית שלכם!!
  • הקפידו לנסח את הכותרת בהתאם.
  • הקפידו על פניה בלשון זכר לגבר ובלשון נקבה לאישה.
  • כתבו מכתב ענייני ולא ארוך מדי.
  • אל תפיצו מכתב זהה בחתימות שונות. ברגע שהעוזרים יזהו נוסח זהה של מכתב הם לא יעבירו אותו כלל. עדיפים עשרה מכתבים אמיתיים בנוסחים שונים ואישיים על פני מאה מכתבים זהים.
  • כתבו את שמכם המלא, לרבות עיסוק ומקום מגורים. הדבר משדרג את אמינותכם.
  • אם הנושא שאתם כותבים עליו משפיע ישירות עליכם, על תחום שאתם מכירים, או על קרוביכם – ציינו זאת וספרו בקצרה כיצד הוא משפיע. גם אם אין לכם נגיעה ישירה, אבל אתם סבורים שהעניין עשוי לפגוע בציבורים ספציפיים או בציבור כולו – ציינו זאת.
  • מיילים לשרים עדיף לשלוח ללשכותיהם במשרד הממשלתי על פני שליחה לכנסת. אפשר גם וגם.
  • אם ח"כ או שר נהגו על פי ציפיותיכם, שבחו אותם על כך אחר כך.
  • נא לשלוח את הודעות הדוא"ל אחת-אחת ולא כולן יחד.
  • את כתובות האי מייל של חברי הכנסת תמצאו בסוף הודעה זו.

 

בנוסף, הנכם מוזמנים להביע את עמדתכם בתגובה לפרסומים באתרי החדשות באינטרנט (טוקבקים). יצירת ההד הציבורי כנגד מהלכי חקיקה מן הכרחית לטובת בלימתם של מהלכים אלו.

 

 

הצעה למכתב:

 

מכובדי,

 

בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת ההצעה לשנות את כללי הגיור בישראל.

הצעה זו מסוכנת למדינת ישראל ולעם ישראל ואני קורא לך להתנגד להצעה.

הצעה זו משנה את הכללים הנהוגים בעם ישראל ובמדינת ישראל. בניגוד לפתיחות ופלורליזם היא מייצגת סגירות ודחיקת הזרמים הליברלים אל מחוץ למרחב החוקי בישראל.

בניגוד למשברים הקודמים הקשורים לגיור בהם היה ניסיון להכליל את הזרמים הליברלים במרחב הציבורי הישראלי הצעה זו דוחקת אותנו אל מחוץ למרחב החוקי הלגיטימי.

במדינת ישראל חיים יהודים מסורתיים-קונסרבטיבים שרוצים לחיות על פי אמונתם ולא על פי אמונתם של אחרים. העם היהודי המפוזר בתפוצות איננו אורתודוכסי אלא מורכב מגוונים רבים, והצעה זו מרחיקה את רוב העם היהודי מישראל.

בשל הסכנה הטמונה בחוק זה אני מפציר בך להתנגד לו ולמנוע פגיעה בעם היהודי כולו!

 

 

בברכה,

שם מלא, ורצוי גם עיסוק, כתובת וטלפון

כתובות הדוא"ל הרלוונטיות:

 

ראש הממשלה בנימין נתניהו

PMO.HEB@it.pmo.gov.il

 

שר החוץ אביגדור ליברמן

sar@mfa.gov.il

 

יו"ר ועדת חוקה ח"כ דוד רותם (יוזם החוק!)

drotem@knesset.gov.il

 

השר יולי אדלשטיין (ליכוד, שר ההסברה והתפוצות)

ifat.aloni@pmo.gov.il

 

ח"כ דני דנון (ליכוד, חבר ועדת חוקה)

ddanon@knesset.gov.il

 

ח"כ שלמה מולה (קדימה, חבר ועדת חוקה)

smolla@knesset.gov.il

 

ח"כ איתן כבל (עבודה, חבר ועדת חוקה)

ecabel@knesset.gov.il

 

ח"כ כרמל שאמה (ליכוד, חבר ועדת חוקה)

kshama@knesset.gov.il

 

ח"כ יוחנן פלסנר (קדימה, חבר ועדת חוקה)

 yohananplesner@knesset.gov.il

 

ח"כ רוחמה אברהם-בלילא (קדימה, חברת ועדת חוקה)

ravraham@knesset.gov.il

 

ח"כ אריה אלדד (איחוד לאומי)

 aeldad@knesset.gov.il

 

השר יצחק אהרונוביץ' (ישראל ביתנו)

sar@mops.gov.il

 

השר עוזי לנדאו (ישראל ביתנו)

pniot@mni.gov.il

 

השרה סופה לנדבר (ישראל ביתנו)

info@moia.gov.il

 

ח"כ סטס מסז'ניקוב (ישראל ביתנו)

sar@tourism.gov.il

 

השר בנימין בן-אליעזר (עבודה)

lishka.sar@moital.gov.il

 

השר גלעד ארדן (ליכוד)

sar@sviva.gov.il

 

השרה לימור לבנת (ליכוד)

ministerts@most.gov.il

 

השר יובל שטייניץ (ליכוד)

sar@mof.gov.il

 

השר סילבן שלום (ליכוד)

info@ng.pmo.gov.il

 

השר יצחק הרצוג (עבודה)

dorital@molsa.gov.il

 

השר גדעון סער (ליכוד)

lishkat_sar@education.gov.il

 

השר מיכאל איתן (ליכוד)

meitan@knesset.gov.il

 

 

הפוסט המאה- מי סופרת? (או כמה אנשים היו בשיח ג'ראח)

 

אני סופרת!

עוד אין לי ספר על המדף, לא ספר כרוך רשמית, אבל מדף שלם בביתי מכיל מחברות שאני כותבת בקפידה מקיץ 2005 יחד עם מחברות ישנות ופחות מוקפדות מכיתה ה' ואילך. אבל סופרת יכולה להיות גם התכוונות וגם דרך חיים. לא רק שאני כותבת כל הזמן סיפורים (בעיקר בראש), אני גם סופרת זמנים. לצערי. ולשמחתי. הזיכרון שלי והכתיבה שלי מאפשרים לי לעקוב אחרי החיים שלי. מעקב צמוד. צמוד מידי לעיתים

פעם ספרתי קלוריות וקילוגרמים, ספרתי את הימים עד לשחרור מהצבא וספרתי ימים עד שמישהו עם המספר הנכון של הסנטימטרים יתקשר אליי, ספרתי (ועדיין) את הגברים שהכרתי באינטימיות (אמיתית או מזוייפת) ספרתי מילים וגם עמודים של תסריטים, ספרתי שנות תרגול, שנות החלמה מאז התאונה, ספרתי (ועדיין) את השנים מאז מותה של נירית, סופרת את שנות חיי, וכמעט שכחתי- הייתי סופרת שעות שינה! ובקיצור, מה שאפשר לספור אני סופרת. וזה עוד רק עם שלוש יחידות מתמטיקה.

כן, בבודהיזם רצוי לשחרר, רצוי להבין שהעבר לא כאן ושחשיבות הזמן שהיה טמונה במילה- היה ובכל זאת, אני נאחזת במספרים.

וזה הפוסט המאה. עברה קצת יותר משנה, מה22 לינואר שיש לי את הבלוג הזה. אני שמחה עליו, הוא נותן לי עוד נקודות ציון לספור…. וחלק הוא סופר בשבילי כמו כניסות של אנשים או מספר בלוגים שהעלתי.

 

בלב כמעט בטוח אני יכולה לומר שבהפגנה של אתמול בשיח ג'ראח לא היו 3000 איש, אבל גם במקרה הזה, המספרים ממש לא חשובים כי בהחלט, בניגוד לבילעין, הייתה שם הרגשה טובה, כאילו פתאום יש הרבה אנשים שפויים שמוכנים לעלות על אוטובוס כדי לנסוע ולמחות. כדי לומר סיסמא פשוטה כמו "כולנו נולדנו שווים וחופשיים". איך אפשר לומר שזו אמירה סהרורית-קיצונית-עוכרת ישראל-גיס חמישי? איך?

בסוף ההפגנה היפה והמעודדת, למרות הידיעה שהמשפחות חוזרות למאהל בקור הירושלמי, היה קטע סוריאליסטי מאוד. מג"בניקים שמרו על החרדים שהתקבצו שם ויצרו מין שורה כזו במעלה הגבעה בעוד אנחנו חוזרים לאוטובוסים במעלה הכביש. כמו שני טורים של המשחק "תיפ-סו-ני" רק שאף אחד לא העז לחצות את הקווים. החרדים צעקו- אתם כמו חיות בג'ונגל, ואנחנו חשבנו או לפחות אני- ARE YOU TALKING TO ME? במובן של איפה המראה הקרובה?

ואז החרדים צעקו- אתם נאצים ואנשי השמאל צעקו בחזרה- אתם נאצים, וכך כמו כדור מפונצ'ר הטיחו אלו באלו- נאצים.

כשאני העזתי להרים את הקול ולזעוק לעברם- ואהבת לרעך כמוך, השתררה שם דממה ומיד "תתביישו לכם" ואז הוספתי- "וגר לא תונה ולא תלחץ", אבל פה גם עמייתי לשורה היו מופתעים וזה לא היה מספיק קליט בשביל להגיע לגדה השנייה.

על ההפגנה לא כתבו יותר מידי בשום מקום, חוץ מההתבטאות הלגיטימית והכואבת של סמיח ג'ובראן. מעניין שבעיקר את זה ולא את זה שרוב רובה של ההפגנה נוהלה ואורגנה על-ידי נשים והייתה הרמונית ומעודדת.

זה נפתח עם אחת מהפעילות הצעירות שלימדה את סיסמאות שיח ג'ראח בעברית ובערבית- "אין קדושה בעיר כבושה", "מתנחלים ומג"ב- צאו משיח ג'ראח עכשיו" ועוד. דווקא את הסיסמא שהונפה באוויר ואותי הצחיקה אף מצלמה לא תפסה- הכיבוש זה קקה.

אחר-כך פתחה רשמית את ההפגנה השחקנית עינת ויצמן שכהרגלה דיברה רהוט ויפה, הנחתה את הערב במקצוענות ובנועם והיא הזמינה את עמיר לב המצויין שכל כל הכבוד לו על ההגעה! לא יודעת אם זה היה עצוב להבין שיש סיכוי שעוד מעט תהיה מלחמה או משמח לחשוב שפה בדיוק נמצאים הזרעים שימנעו את המלחמה הבאה.

אחר-כך עלו האנשים (בעיקר נשים) שייצגו את המשפחות המגורשות וד"ר דפנה גולן שדיברה מצויין ומרגש וגם בערבית שוטפת. ושוב עלתה הפעילה מההתחלה שדיברה על השמאל החדש והצעיר והמהפכני. עוד עלו- הבימאי סמיח ג'בראן שדיבר מהלב, שמשם (וגם ביהדות) אמורים לדבר.ודב חנין- שלמרות שכבר שמעתי אותו פעמים רבות, בהזדמנויות שונות, העניק לי, ואולי בפעם הראשונה, ממש את התחושה- הנה זה האיש שבחרתי- הוא מייצג אותי. ואיתו עלה גם מוסי רז. ושניהם דיברו יפה וקצר ומהלב!

לסיום עלתה להקת היפ-הופ משועפט שחיממה את הקהל בזמן שחלק מהאנשים הלכו לצעוד לכיוון המתחם הכבוש, עד הסוף בו עינת ויצמן הכריזה על סוף ההפגנה.

באופן אישי, ואפילו שלא ניגשתי לומר להם שלום, שמחתי לראות בהפגנה הרבה רבנים קונסרבטיבים ורפורמים שאני מכירה דרך ההורים שלי. אנשים שמבינים כמה אי-צדק יכולה לחולל מדינה יהודית. היו כמה בחורים צעירים לידי, נדמה לי שפלשתינאים, שהחזיקו שלטים צנועים בשלוש שפות עם פסוק מתוך ספר חבקוק- הוֹי בּונֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה. אגב, עכשיו כשחיפשתי את הפסוק מצאתי שהוא מופיע מיד אחרי הביטוי המוכר שלא ידעתי שהוא מחבקוק-  כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. לא ייאמן שמיליוני טוקבקיסטים טועים!

 

ולסיום נבואה- עג'מי הולך לזכות!

יש לי תחושה שכזו, מה לעשות.

השעה כבר מאוחרת, מתקרבת לתוצאה, אבל לא יכולתי לפרסם את הבלוג קודם כי נסעתי במיוחד ליפו, לקפה החביב יאפא בשביל להיטען באווירת האוסקרז… ושם הסתבר לי שאחד מהבעלים של הקפה, שאני מכירה שיחק בסרט! אני סופרת זאת כסימן. ההפתעה הגדולה הייתה שמכר יפואי שלי, שכן של חברה, שיחק בסרט בתפקיד הסבא של המשפחה. הייתי ממש מופתעת, כי אני מכירה אותו כבר כמה שנים, אבל בסרט, שעוד ראיתי פעמיים, הוא היה נראה שונה לגמרי והתנהג שונה לגמרי. זה כמובן גרם לי להעריך את העבודה של הבימאים יותר וכך ישבנו ושמענו זכרונות מבפנים על תהליך עשיית הסרט.

ואם טעיתי, זה בסדר, זו לא תהיה הטעות הראשונה בספירה….

עדכון

קמתי בשש בבוקר וכמו באומות המאוחדות שספרו את הקולות (אני לא לבד…) הייתי בטלפון עם חברי לספסל לימודי הקולנוע לשעבר (הספסל, לא החבר) ובו זמנית צפינו בקושי רב באינטרנט שלא זכינו.

לא נורא בשבילי עג'מי הוא המנצח, לשמוע את השמות של ירון שני וסכנדר קופטי באינגלז עם היונים המתעופפות ברקע, היה שווה את זה. כולם מוזמנים ליאפא להתנהג כאילו ניצחו… ולצפות בסרטון הקטן הזה של YNET שמראה את השחקנים צופים בהפסד שלהם. יום של שלום לכולם!

האח הקטן

על פרשת השבוע כתבתי פה בניו-אייג' השארתי רושם קצת כבד נפשית מבחינה אישית אבל גם אחלה כפי שבערך התנסחה העורכת היעילה והמפרגנת… או כפי שהאיר המטקבק הראשון על השיר של רחל- "גוועלד, איזה שיר עצוב".

ובאמת לא שמתי לב כמה שהשיר עצוב. ואיזה מזל שהתגובה הזו המשיכה לפתוח את החיוך שלי שהתחיל להתפרש מאתמול בערב עת ישבתי בשיחת דהרמה מרשימה ופותחת לב.

האמת היא שבקריאה האֶלֶף של השיר של רחל, אני מבינה כי אני לא מסכימה איתו יותר. איזה כיף! השתחררתי מעוד נטל מימי התיכון! כבר אי אפשר להטיל אחריות על חופי הפלא. אין משמעות לאורות רחוקים רק לאלו הקרובים אלינו. ואפילו אשתמש בפסוק יהודי שקופץ לי לראש- קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

ולכן זהו.

אם אני מתרגלת ששוב ושוב האחריות אצלי, שהנשימה היא מתנה שמחזירה אותי לרגע הזה ממש בו יש לי אחריות וגם חירות אינסופית, אני מוכרחה להתנתק.

כשחזרתי לתל-אביב באוגוסט אחרי שנתיים של שיטוטים החלטתי לא לעשות אינטרנט בבית. כל יום או יומיים הלכתי לבית של חבר עובד ובמשך שעה, גג שעתיים מיציתי את ענייני. פה ושם בעבודה, ולפעמים באיזה קפה השגתי עוד שעות גלישה. ואפילו אין לי פייסבוק! איזה מזל!

לפני חודש בערך, איזו רשת חדרה לביתי והביאה לי את האור והחושך בו זמנית. ברצוני ולא ברצוני יש לי אינטרנט. לא במהירות מסחררת שמאפשרת לצפות ביו-טיוב או מה שאנשים לא עושים באינטרנט, אבל מספיק מפתה בשביל להתעדכן ברשימות או במיילים שנשלחים לי מעבר לים או מעבר לרחוב או מזמינים אותי להפגין ועוד. המחזה שהתכוונתי לכתוב בחודשים האלו מסתכל עליי בבדיחות ובלעג- לא מאמין שהוא חשוב לי בכלל.

אז זהו. אני מתחייבת פה בבלוג שאני אוהבת, באתר שאני אוהבת, שזה לא אתה זה אני. אני מקווה לעשות כמיטב יכולתי להתנתק ממך. בעיקר כי אני יכולה. בעיקר כי אני צריכה. בעיקר כי אני חופשייה ומהותי האנושית גדולה יותר גם מההתמכרות הזו, שאני יודעת שאני ממש לא לבד בה.

אתמול בערב יצאתי עם האח הקטן של חברי הטוב. לא דייט רומנטי, דייט פרקטי.

הוא צעיר וטרי בתל-אביב, אני רציתי להשלים מעגל או יותר נכון לרדוף אחרי איזו אובססיית עבר, לראות מה השתנה בה, בו כמובן. כן, זה קצת מפדח, לצאת לא לצאת, עם מישהו שצעיר ממני כמעט בעשור, אבל לפני שבע שנים בערך, לימדתי אותו איך לחנות, אז האם זה לא הגיוני שעכשיו אני אחלוק מניסיון חיי כתל-אביבית ואלמד אותו איך מתנהלים בפיק-אפ ובכלל לטפוח לו קצת על האגו הגברי שמשום מה זקוק לטפיחות. פאדיחות הם בעיניי המתבונן

וזה היה נהדר!

אומנם שילמתי לו על המשקה מבלי להתכוון לכך "אגב, הזמנת אותי לבירה" אמר כשהחזיר את העודף, ולעמדת הדי.ג'יי לא התקרבתי ואפילו התביישתי להסתכל לכיוון, אבל כמו בסדרה המטופשת והממכרת מפעם-  AND JUST LIKE THAT הבנתי שלא הייתי צריכה את כל זה. באמת. 

כמו שאני יכולה לא לצפות ולא לדעת איך נראה אפילו בדל מהאח הגדול, כמו שאני יכולה שתהיה לי טלוויזיה ולא לפתוח אותה אף פעם, כמו שאני יכולה לשנות את דעתי גם באמצע מרדף אחרי אובססיית עבר. דעות זה דבר כל-כך חמקמק ולמעשה מגביל. כמה טוב לא לדעת. באמת. כמה טוב להיות ושוב מושג יהודי- מסורה ללב. ולו בלבד. כמו שכל פעימה ושאיבת דם לא דומה לקודמה וכל רגע ורגע משתנה, גם היכולת שלי, הרגשות, המחשבות, הכל בר-חלוף ולא נשאר אותו הדבר אף פעם! ואני יכולה לשחרר את עצמי ברגע הזה ממש! בתקווה ובאמון שזה הדבר שהכי הכי יכול להועיל למי שמסביבי.

שלשום כשרכבתי על האופניים לצפון העיר, עשיתי עבירת תנועה קלה שבעקבותיה נהג מכונית צעיר האט לידי וצעק- יא מטומטמת. אמרתי סליחה וחייכתי כמה שיכולתי ודיוושתי מהר. לא ממש מהר, כי יכולתי לראות מכונית משטרה עוצרת אותו (שכן הוא נסע בדיזינגוף בכיוון האסור. ובאמת נהגים, תיזהרו, בשבועות האחרונים המשטרה שורצת שם, קצת אחרי גורדון לכיוון צפון כמובן). לא שמחתי לאידו. באמת שלא. אבל תהיתי אם הוא מתחרט שהוא קרא לי מטומטמת או חשב לנסות ולהפליל אותי לאוזניי המשטרה. ואתמול שנסעתי בדיוק בכיוון ההפוך, המשכתי לנסוע ליד רכב שיצא מחנייה והביט בי ופשוט חייכתי את אותו חיוך והוא קרא לעברי- איזה מותק שאת- או משהו כזה. חשבתי לעצמי, אז מה אני? מותק או מטומטמת? כמובן שלא זה ולא זה וגם זה וגם זה. ועוד ופחות ובעיקר עדיין בעלת המושב לראות את כל זה.

מצחיק, אני רואה את הקושי בללחוץ על מקש ה-"לפרסם" של ההתחייבות הזו. את כל המחשבות כמו- בכל זאת עכשיו שישי-שבת וחופש ומותר לי.

אבל כמו שאני אוהבת בעולם הדהרמה- אי אפשר להיכשל. הדין הוא בפני עצמי. עצמי שאפילו אי אפשר לתפוס ולהגדיר. איזה כיף לי! אמרתי אתמול שאני יודעת שלא חסר לי שום דבר, אבל מרגישה שחסר לי. והנה היום, למרות שכלום כביכול לא השתנה, שוב לא חסר לי כלום. די מדהים העולם הזה. וכן האינטרנט הוא חלק ממנו, וגם זוגיות וגם לפרסם ספרים שיימכרו בשקל או בשמונים או לא יימכרו בכלל. עדיין אנחנו ברי מזל ובחירה שאנחנו יכולים לראות את כל זה וכמו בעוגה טעימה יכולים לבחור איזה נתח נבלע וכמה.

 

ולסיום, כי בכל זאת יש עולם ממשי של עוולות- הפגנה נגד האלימות המשטרתית. ההפגנה תתקיים ביפו מחר בשבת, באחת בצהריים.

בל"ד, חד"ש, התנועה האיסלמית בשני פלגיה, האגודה למען ערביי יפו, המועצה האיסלאמית, האגודה האורתודוכסית והועדה העממית היפואית מזמינים

הפגנה נגד אלימות משטרתית

יפו היא לא הפקר לגזענים

לא נסבול יותר אלימות והשפלות

 

לפני מספר שבועות הותקפו שני צעירים יפואים על ידי עובדי חברת אבטחה במדרון יפו- בעקבות התקיפה אושפז אחד מהם במצב קשה עם שטף דם במוח. כמה ימים מאוחר יותר פשטה המשטרה על בית בפרדס דקה, בו שהתה באותה העת תינוקת בת מספר חודשים, תוך שימוש ברימוני גז מדמיע. זמן קצר אחר כך דווח על מעצרם של שלושת הצעירים קובטי ופרא, ועל ההתעללות הפיסית בהם בעודם כפותים בתחנת המשטרה. נראה שרבים מהשוטרים ואנשי חברות האבטחה רואים ביפו ותושביה הערבים מקום לפורקן הגזענות שלהם. כידוע, מרבית התלונות המוגשות למח"ש נסגרות בלי פתיחה בהליכים, כחלק מתסריט ידוע מראש במסגרתו התוקפן חוקר ושופט את עצמו. כל המקרים האחרונים האלה מצטרפים לסדרה בלתי נגמרת של אלימות גואה נגד ערביי יפו, כחלק מאווירה גזענית הולכת ומחריפה. לא נשתוק על התוקפנות נגדנו.

אנו דורשים:

למצות את הדין עם האחראים

לחקור את האלימות המשטרתית ע"י ועדה עצמאית

מעיריית ת"א לפטר את חברת ש. ניר המופעלת על ידה בנמל ובמדרון יפו

 

תושבי יפו והכוחות המתקדמים – יחד נשמיע את קולנו ונעמוד מול הגזענות. אנו מזמינים אתכם להצטרף להפגנה, כי שתיקתנו היא אישור להמשך התוקפנות

 

אנו מזמינים אותכם להשתתף בהפגנה גדולה ביום שבת 6.3, בשעה 13:00.

ההפגנה תצא מכיכר השעון ותסתיים ברחבת תחנת המשטרה בסלמה.

כוחנו באחדותנו

 
לפרטים נוספים ניתן לפנות ל: פאדי שביטה 050-4859046, סאמי אבו שחאדה- 050-4435996

למה ערביי ישראל לא מוצאים עבודה בהיי-טק? כאילו דה!

בכלל התכוונתי לכתוב פוסט שמעודד אנשים לצפות בעג'מי בפעם השנייה! (או כמובן גם בפעם הראשונה כפי שכבר כתבתי)

עג'מי הוא סרט מצויין ועוד יותר בפעם השנייה וגם יאיר רווה המכובד כתב זאת. (לא מצאתי איפה אבל כך אמר לי קורא אדוק שלו)

וגם אהבתי את מה שכתב נעם רשף על עג'מי.

ברקע היו דברים שפחות אהבתי כמו מה שצריך לחוות הבימאי סכנדר קופטי (אחד מהשניים שביימו ברגישות וביצירתיות, השני ירון שני) בחיים שלו ביפו ובטוקבקים המעצבנים החושפים את המציאות הגזענית פה שאולי עונים על השאלה שבראש הפוסט.

על הדרך התכוונתי להוסיף מילה על פרשס וגם על The blind Side עם סנדרה בולוק, שני סרטים שעוסקים בגיבורים שחורים דומים אך שונים- נער ונערה ועל הכתיבה שמצילה אותם יחד עם אנשים טובים- (לבנים בראשון ואישה לסבית שחורה בשני). יש הרבה ניתוחים שאפשר לעשות על ההבדלים המגדריים ועל הגורלות של שני הגיבורים, וכמובן על הסגנון השונה של הסרטים. (הראשון כפי שהגדיר ידידי- הולמרק משודרג והשני חיספוס פנטסטי שבינתיים אסתפק בהפנייה אליו לביקורת של ענת גור על פרשס.)

אבל לא יכולתי להתעלם ממשהו שהופיע היום בהארץ, במדור שאף פעם לא ביקרתי בו ואין לי מושג למה גילגלתי את הדף עד למטה, הכותרת כל-כך הצחיקה-העציבה אותי, האם הם התכוונו לשאול ברצינות כאילו אנחנו נמצאים באיזו שוויצריה מוארת? אולי כן.

זו הכותרת והכתבה למה ערביי ישראל מתקשים למצוא עבודה בהיי-טק שאפשר להכתיר אותה כשאלת קיטבג קלאסית!

כנראה שצריך לשמוח שכתב מעז לשאול את השאלה וגם לתהות אם זה קשור לגזענות או לקליקות שנוצרו בצבא.

וכדי לא לשדר פסימיות מוחלטת, או בעצם דווקא כן, נזכרתי שביום שבת האחרון עצרתי בצומת שביציאה מעפולה, בכביש 65. במסגרת שבת של האבסת דברים לא בריאים כמו גרעינים שחורים, שוקומקופלת ועוד חשקה נפשי בגלידה של מקדונלדס, תחתית התחתיות…. שמחתי לראות שמנהלת הסניף וכמעט כל העובדים היו ערבים-ישראלים והאמת שגם רוב הקליינטים והדיבור בערבית ועברית לסירוגין היה מקובל ונעים. אבל מה זה אומר עלינו שבסניף אחד של מקדולנדס יש שיוויון?

ודווקא הפעם יש דברים לעשות בשביל לשנות את המציאות המשונה שלנו. ללכת להפגין במוצ"ש בשיח ג'ראח

לראות את עג'מי בפעם השנייה,

ולתהות איך אנשים עוד מתפלאים על המצב אחרי שישראל בשיטתיות מתעללת בתושביה האחרים כמו בנורי אלעוקבי. לפחות האוכלוסייה ביפו קרובה למרכז ויכולה לבטא את הצעקה שלה באומנות, לתושבים הבדואים גם את זה אין. 

הנה קישורית לאתר של עורך הדין שלו שאול דייויס המייצג את נורי בו ניתן למצוא גם מסמכים משפטיים שונים כולל החלטת השופט רוזין מאתמול ה-2 למרץ. השופט עידו רוזין קבע בהחלטה מנומקת שיש לשחרר את נורי מן המעצר. מצ"ב ההחלטה + הטיעון של הצדדים. בינתיים נורי לא השתחרר כי בכוונת המדינה להגיש ערר על ההחלטה של השופט.
 

ואני רואה שכמעט כל הפוסט מלא בקישורים לדברים של אחרים ואני תוהה למה בכלל להעלות כזה דבר לרשת. ונזכרת שלפני כמה זמן, בשיא התקופה הלא יצרנית והמבטלת זמן שבה אני עדיין נמצאת, חיפשתי לראות אם יש דומיין עם השם שלי אביגיל. הופתעתי לראות את הבלוג הזה של אישה אוסטרלית, ישראלית במקור, בשם אביגיל אברבאנל.

תודו שזה שם מרשים. בפתיחה של הבלוג שלה היא כותבת שאחת הסיבות שהיא פתחה את הבלוג נמצאת גם סיבה אגואיסטית, שהיא תדע שהיא לא שתקה נוכח העוול שנעשה לפלשתינאים. שיום יבוא ואנשים יראו שהיו אנשים שלא הסכימו ומחו ודיברו וכתבו. 

אני לא יודעת אם אני מסכימה לכל הדעות שלה ולהתכוונות שלה,  ובטח שלא עם אמירה בעייתית כמו להחרים מוצרים מישראל וכו', אבל אני מזדהה עם מצוקת הזהות שלה ועם התחושה שכתיבה תציל ממוות. (כשכל מילה במשפט האחרון היא מטאפורית בלבד וקונקרטית בו בעת).

 

 

ואם כבר נסחפתי להמלצות ולדיבור על הכתיבה, (שלפעמים מרגישה כמו המוות בעצמו) אז משהו שלא קשור לסכסוך בכלל. (או לפחות לא רשמית).

הצגה מצויינת אבל באמת מצויינת בשם סכינים בתרנגולות שביים ארי רמז שמחזירה את האמון בתיאטרון שנעשה בישראל.

 

עדכון- וסוף סוף חיובי משהו על נורי אל עוקבי

נורי שוחרר ביום רביעי 3 למרץ למעצר בית, ונציגי המדינה לא הגישו כל ערר על ההחלטה של השופט רוזין, למרות שהודיעו אתמול כי יגישו ערר.