ארכיון חודשי: אוקטובר 2017

פרשת נוח- ה"גם אני" הראשון…

" וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. ויַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".

הרבה דברים יש לומר על פרשת נוח- על התיבה, על המבול המפורסם, על הזוגיות וכמובן הפופולאריות של הדימוי בזכות הילדים וחיבתם לחיות- או יותר נכון לנו הבוגרים- לספר משלים דרך חיות. עד שלא נהייתי אמא לא שמתי לב כמה החיות הן עולם עצום בחיי הילדים- סיפורים, שירים ועוד (ואחר-כך מתפלאים שקם דור שלם שלא רוצה לאכול חיות?)

בכל אופן באמת הרבה סיפורים, מיתוסים ומשלים מוכרים על נוח, צדיקותו והמצב האבסורדי אליו נקלע, ניצול הצונאמי הראשון, אבל את הכביסה המלוכלכת, החלק הקטן של גילוי העריות הראשון, פחות אנשים מכירים ובטח שזה לא הדבר הראשון שנחרת בתודעה האנושית.

כי זה בדיוק העניין, יותר קל לייצר עולם עם סיפורים ברורים מאשר סיפורים עמומים של פגיעה במשפחה, מי פגע ואיך ולמה. המיניות הזו, הכה מיוחדת/מאתגרת ותוססת הופכת לבור גדול ושחור כשהכל עניין של כוונה והתכוונות. האם הוא התגולל לתומו ערום באוהל, האם זה היה אקט מכוון של התרסה, מיליון שאלות ומעט תשובות, כמובן במדרשי חז"ל יש המון.

האם סירסו את אביהם, אולי אנסו ומי אנס את מי. לפחות דיברו על זה. גם אז. בתחילתה של האנושות. ניסו לייצר גבולות, להפריד בין מה שראוי לעשות במובן שתומך בבני-אדם ומגדיל את החופש שלהם לבין מה שאינו ראוי- מעליב, מקטין ומבזה את בני האדם.

אזכור סיפור של נוח השיכור המתגולל ערום באוהל הוא תזכורת חשובה שמישהו טרח להשאיר שם, שלח לנו תזכורת עתיקה- גם הם. אולי דרכו של הסופר המקראי לומר- גם אני.

הנה מה שכתבתי על זה ב2009

IMG_4924

רק אני וטוב לי

 

 

והשיר שיצא לי לפרשת נוח 2017

רגע של שבת שאת לא מצפה לו.

לא יכולה לדמיין או לכתוב

ורק בדיעבד חושבת אולי ראית אותו פעם בסרט.

אבל זה רגע קטן כל-כך ולא דרמטי בממדי אריסטו,

כנראה לא הונצח, ובכל זאת קרה.

את מעלעלת בעיתון, בכותרות של שישי

מה שנקרא הלב של החדשות שבמשך השבוע את נמנעת באדיקות מלצרוך

חוזרת על המנטרה- החדשות הרעות מגיעות אליי כך או כך.

והנה כך- קצת לפני שסיימת, במדור של מודעות האבל את מתעכבת

מתוך הרגל ישן שירשת מסבתא והנה השם שלו. דודי.

מכר. תלמיד. אדם.

"אבל רק שלשום…." ובכל זאת הנה שמו.

וכך ברגע, שוב הרגע הוא הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו כי את כל השאר אי אפשר לצפות.

מודעות פרסומת

בראשית- המיתוס המתעתע בעולמנו

יותר ויותר אני מבינה שבראשית זה מיתוס.

מיתוס אנושי שמושרש בנימים ובלבבות ובעיקר בתודעה. כאילו שבאמת אפשר להתחיל מחדש. כאילו אפשר לומר מה נברא קודם ומה אחר-כך ואפילו להכניס רשימה מיוחדת של דברים שנבראו בין השמשות.

אריסטו וחבריו ועוד קודם לכן, מספרי הסיפורים השבטיים הזינו בנו- בהתחלה… בראשית….

בראשית זו המצאה אנושית, שרק המוח האנושי היה יכול להמציא. וכמו כל דבר הוא שכלל והנחיל וכמובן ייחס אותה לאל, שיהיה לזה תוקף. כמו שילדים מחליטים- מ-ע-כ-ש-י-ו…..

זה לא אומר שאין כזה דבר "התחלה" הרגע הזה שבו משהו מתחיל, אבל אי אפשר לתפוס אף התחלה כי זו מוסכמה, בדיוק שאין באמת בשמיים את הדובה גדולה או את הארץ בלגיה.  גם אם נקדיש את חיינו למציאת רגע הבראשית של עצמנו, של כל דבר שעשינו, זה יהיה בלתי אפשרי, אולי אפשרי כמו למצוא את האני שלנו בתוכנו.

אם כבר הרגע הכי בראשיתי שאני יכולה לחשוב עליו הוא מוות. כשמישהו מת באמת מתחיל רגע חדש, אבל גם המוות הזה לא באמת התחיל בנשימה האחרונה של הבנאדם. יותר נכון יהיה לומר שהוא התחיל בנשימה הראשונה- אבל גם שם לא הבראשית שלנו. אולי במפגש הזרע והביצית אבל גם לזה קדמו כל-כך הרבה תנאים ונסיבות שיהיה קשה להתחקות אחריהם. חיים שלמים ולא נצליח להתחקות.

ולכן ההמצאה הגאונית המסודרת כל-כך שהתנחלה והתחבבה עלינו- בראשית. איזו מילה מלאת הוד. אהובה. נוסטלגית. מנחמת. לברוא משהו, להתחיל, כמה נוח לסדר עולם, לחלק, להאשים את התהום, את התוהו ובוהו שצריך לסדר, שבלתי אפשרי להעלים. ואנחנו מנסים. כן אנחנו מנסים כי אנחנו בני-אדם ויש לנו את האשליה שאנחנו יכולים לסדר ולהתחיל מחדש. והאמת היא שלא. החיים הם תוהו ובוהו וחושך על פני תהום שמתחלפים לשמש נוהרת על פני מים וקול דממה דקה שנחתכת מלהק עופות ודגה ובני אדם שחולקים שמיים וארץ לזמן מוגבל ובלתי ידוע.

אני לא מאמצת את תורת האבולוציה וגם לא מתווכחת עם דת זו או אחרת, אני בעיקר מתבוננת ונפרדת בעצב מבראשית. בראשית- את סיפור אהוב וקסום ומלא דמיון ויופי אבל את גם מקור לסבל ובעצם לאשליה. החל מהאשליה שיש מי שיסדר אחרינו ועד לאשליה שיש למען מה לסדר, שביכולתנו להפריד בין מים למים, בין ראשון ושני שיש בכלל דבר כזה סדר.

פרשת בראשית 2017

בליל ההושענות 1973 בפרשת בראשית

נולד אהובי. אביו במלחמה.

ויהי ערב ויהי בוקר.

והערב לבתנו יש חום ואני קפוצה אל מול

התנ"ך שקיבלתי עם סיום החטיבה, מתעקשת

לא לפתוח אבל דואגת להצילו ממקווה המים.

אהובי שוטף את התוהו ובוהו.

נולד בדמותו כצלמו, זוכר

את טעמי המקרא של פרשתו,

אבל ביום ההולדת הזו אביו ההוא איננו.

P1040114