Monthly Archives: מרץ 2013

החיים בכפר. בזמן מבשרת התפרסמה כתבה איתי וזו הייתה הכותרת, הכוונה לכפר אבו-גוש כמובן….

והיום דווקא "ביליתי" בכפר אחר, בוולאג'ה שממש לא רחוקה מכאן. בוולאג'ה שאיש לא רוצה לזכור שהיום עמינדב ואורה יושבים על חורבותיו והוא בעצם כפר חדש של פליטים שהשתקעו באדמות החקלאיות שלהם ב1948. בוולאג'ה שאיש לא רוצה להפנים שעיריית ירושליים סימנה באמצעו קו מוניציפלי ב1967 ומאז תושביו סובלים ממאבקים שונים ומשונים של זהות, שייכות ועוד.

המאבק ה"טרי" ביותר הוא גדר/חומה שאפילו פורום של אנשי בטחון פסקו שהיא לא עומדת במקומה, אבל כרישי הנדל"ן לא ניאותו להקשיב להם כי כבר נוצרה תוכנית להקים שם גן לאומי.

המרחק בין וולאג'ה לאבו-גוש כה גדול. למרות שעד 1948 לא היה שום הבדל ביניהם. שני כפרים של אנשים עמידים ומשכילים. והנה בין לילה מצבם התהפך. והוא ממשיך להתהפך כל העת.

מעט יהודים מוכנים לחצות את הגבול ולהיות עם חוסר הנחת שרואים ושומעים בוולאג'ה. ואילו הכפר אבו-גוש הופך כבר מהיום שאחרי הסדר למוקד עלייה לרגל לשוחרי חמץ. היום הסתבר לי שיש המון כאלו.

הנה הבלוג של ידידי וולאג'ה למי שרוצה לבקר/להאיר את עיני חבריו הירושלמיים. והנה הכתבה שפורסמה אודות "בת של רב" הספר שלי.

MevaseretTime

יוצאת לעשרה ימים של שתיקה בהנחיית מורה הדהרמה ג'וזף גולדשטיין שהצטרף לביקור שלנו היום.

מי ייתן והחופש יתרבה בארצנו ובקרב שכננו.

מודעות פרסומת

כוס התה שלי- שיחת דהרמה ביתית מנצחת! וכמה מילים על עלטה- סרט ישראלי בכלל בכלל לא רע! אפילו טוב.

 מה זה שיחת דהרמה? דהרמה זה מה שלימד הבודהה, אפשר לומר התורה שלו. אבל זה לא תורה כמו שאנחנו רגילים לחשוב, מסודרת ונשנית ובלתי מעורערת. דהרמה זו מציאות, זו אהבה, זה החיים.

בשיחת דהרמה בדרך כלל שומעים מורים שחולקים מניסיונם, מהידע שלהם את הטקסטים המיוחסים לבודהה ובעיקר את הגישה שלהם לנושאים כאלו או אחרים. החלק המשוחח שייך למורה אבל כמובן שהמילים שלו או שלה משוחחים עם העולם הפנימי שלנו שפוגש את המילים.

בתקופה האחרונה, עת אני מתחילה את החודש התשיעי להריוני אני שומעת הרבה שיחות דהרמה כשאני מתקשה לישון. שומעת אותם באייפד, לבד. במקרה הטוב אני לעיתים נרדמת תוך כדי ובמקרה היותר טוב זוכה לשמוע שיחה שלמה שמאזנת אותי ופותחת אותי למצבי כפי שהוא בלי פרשנות.

השבוע זכיתי לשיחה מיוחדת, בייתית במובן שחלקתי אותה עם בנזוגי, וגם בסלון ולא במיטה, וגם בשעה נורמלית של הערב ולא בשלוש לפנות בוקר וגם היינו מצויידים בכוס תה.

קראנו את ספר הילדים של דרור בורשטיין כוס התה שלי והתמוגגנו. העומק, הפשטות, הציורים המשונים, כולם מעירים אותך לחוות את החיים כפי שהם ולהסתכל עליהם קצת אחרת. מצד אחד כמו ילד, מצד שני כמו חוקר גלקסיות, מצד שלישי באהבה ובקבלה. לא באופן הרגיל בהם החיים הם נגדי או בעדי, לא במובן שהחיים הם אתגר שאני צריכה להפיק מהם כמה שיותר, שאני צריכה לפחד או להגן על עצמי כל הזמן, אלא שאני חלק מהחיים.

הספר של דרור מציף את כל האמת, האהבה והסקרנות הזו דרך ילד אחד שמקבל כוס תה, וזה די נפלא ומיוחד בשביל ספר ילדים שהמבוגרים מוזמנים גם לחוות אותו בתור לימוד. לא לימוד לצורך השכלה בהכרח, או קריאה בשביל לסיים אלא לימוד לשמו, לשם שמיים כמו שאומרים בעולם היהודי….

ובכותרת כתבתי גם על עלטה. לכאורה אין קשר בין הסרט הישראלי החדש עלטה לספר הילדים של דרור בורשטיין (בעצם אולי התמונות החשוכות של מאיר אפלפלד?) אבל מי שיקרא את הספר, יראה שאין כזה דבר אין קשר, כי הכל קשור להכל. בעיקר כי עלטה (שמשום מה לא קיבל ביקורות טובות מלבד כאן בלינק) מאיר את החיים קצת אחרת. שואל שאלות ולא מרפה. הסרט הוא סרט ביכורים שעוסק באופן ממש אחר בסכסוך המוכר לעייפה שלנו עם הפלשתינאים.

הסרט הזכיר לי משהו שראיתי בפייסבוק בעקבות טרוניותיה של לימור לבנת על הסרט המצויין חמש מצלמות שבורות. וזו האמירה: הבעיה בהסברה הישראלית היא המציאות!

יותר ספרים כמו של דרור שירככו את חיינו, ואמירות כמו של אובמה- להכניס את עצמנו לנעליים של שכנינו והמציאות יכולה להשתנות, להתגלות כדבר הנפלא שהיא.

 

הרשומה המאתיים! ראיון רדיופוני

מי היה מאמין שזו תהיה הרשומה המאתיים.

דווקא עכשיו. המוטיבציה: ראיון רדיופוני שעלה לאוויר. ברשת א'. אודות הספר "בת של רב".

אין צעקה מיוחדת לצעוק הקשורה לכיבוש, למרות שלא חסרות צעקות.

אין חוכמה של הבודהה להעביר לעולם.

אין פרשה לפרוס.

יש רק שינוי. שינוי של זמנים, שינוי של מי שהייתי.

והתמונה הזו מראה עד כמה.

מתוך ההשקה של הספר ב"נסיך הקטן". צילום נינו הרמן:

מטאמורפוזה ליד ארון הספרים

מטאמורפוזה ליד ארון הספרים

סרטן סרטן שבתוך האיש/ה, למה אתה מחלה כה קשה?

הבודהה לא ממש אהב שאלות למה.

הוא אהב שאלות איך.

ובצדק.

אין לנו תשובה ללמה יש לכל-כך הרבה אנשים סרטן. ולמה זו מחלה כה קשה.

וגם אם היו לנו תשובות זה לא באמת היה עוזר.

מה שנשאר לנו זה "איך". איך מתמודדים, איך חיים, איך מקבלים ואולי אפילו איך הופכים את זה למשהו טרנספורמטיבי כמו שעשה דרור אלוני ז"ל בספרו הנהדר "פתאום ביום בהיר אחד" 

או כמו מפגן האהבה, התמיכה והמרפא המקסים שאתמול בלילה חברים של דניאל דיוויס ערכו לכבודו בירושלים. דניאל דיבר על חוסר הפחד שלו מהמילה סרטן.

או מוצאים כוח אמוני כפי שאחותי הרב/ה אריאלה גרץ- ברטוב כתבה בדיוק השבוע את פרשת השבוע בהקשר של מחלת הסרטן וההתמודדות איתה. היא הקדישה את הדרשה לחברה מאוד קרובה של המשפחה שמתמודדת כמה שנים עם הסרטן.

היא כותבת שם על הפרטים הקטנים כשחיים עם מחלה, כשכל המשפחה מתמודדת סביבך ותומכת.

אתמול החברה הכי חדשה שלי, מאיס בת התשע, יצאה מניתוח ארוך ארוך בו הוציאו לה את הירך ואת הברך והחליפו לה בחלק מתכתי שהגיע מגרמניה. האמת שהניתוח הסתיים בשני בערב אבל רק בשלישי בבוקר פגשתי אותה כשהחזירו אותו למחלקה. זה היה מחזה כל-כך קשה ועצוב. למרות האפידורל שמטופטף אליה, הכאבים קשים מנשוא. היא איבדה כל-כך הרבה משקל מהכימותרפיה כך שגוף כל-כך קטן ששוקל 30 קילו מתקשה לשאת ולהבין את הכאב. מכיוון שהיא פלשתינאית, התמיכה שמסביבה מאוד מוגבלת. רק ההורים שלה שם. הורים משכילים ומבינים שמתקשים גם הם להכיל את הכאבים העצומים שלה. התסכול שלה והכאב יוצאים גם עליהם. לא פשוט בכלל.

סרטן.

ובתוך כל זה אנשים מתים. כמו דרור אלוני, כמו הרב פרומן, כמו נירית גורן חברה שלי שהספר שלי "בת של רב" מוקדש לה.

ובדיוק קיבלתי מסר מחברת ילדות משותפת שלנו. בין השאר היא כתבה:

"הצלחת לרגש אותי עד דמעות בכל מה שכתבת על נירית. החזרת אותי אחורה ואפשר להגיד שעזרת לי להתמודד עם האירוע המשמעותי הזה של המוות של נירית".

וזה מעניין כי נירית מוזכרת יחסית מעט בספר. קיבלתי רשות מהוריה להשתמש בסיפור שלה ובשם שלה כפי שהוא התרחש לפני יותר מחמשעשרה שנה!!!

כתבתי לה שבשביל תגובה כמו שלה כתבתי את הספר. הספר מקבל כל מיני תגובות וזה מרתק. זה ה"איך".

התפרסם ראיון יפה בנרג'י היום

 

היום השקה תל-אביבית ל"בת של רב" וכמעט אף מילה על הכיבוש… ולא, זה בטח לא מועיל לפרסום הספר

HAZMANA

אתמול התראיינתי ברשת אלף על הספר.

זה ישודר ביום שישי לכבוד יום האישה.

רדיו וקסמי הרדיו עדיין נפלאים בעיניי, אפילו שנולדתי בשנות השבעים.

זה בטח משהו בי.

משהו כמו חוסר ההבנה בדבר הכחשת הכיבוש.

כמו שרת חינוך שבלי לראות סרט דוקומנטרי מתלהמת כנגדו.

כמו מפגינים תושבי ישראל המוחים כנגד כביש ראשי ההולך לחצות את שכונתם מבלי שקיבלו על כך שום התרעה ועכשיו עם התנגדותם הלגיטימית הם מצטיירים בתקשורת כאוייבים, כמתפרעים.

אני פוגשת את הכיבוש כל-כך בקטנה אבל זה באמת כל-כך מכאיב.

בבית החולים שערי צדק אין בכלל שילוט בערבית. לא במעלית, לא ביציאה מהמעליות, רק אנגלית ועברית. אזרחים סוג ב'?

בעובדה שחברים שלי, אחותם, שגרה בירדן "איבדה" את התעודה הפלשתינאית שלה כי היא לא חזרה מתי שאמרו לה.

ועוד ועוד פרטים מעצבנים כאלו במיוחד לנוכח ההכחשה שמתרחשת בצד היהודי-ישראלי, כאילו שהכל בסדר.

כשיקום הגן הלאומי בפאתי ירושלים, גן שכבר מוקם למרות שאף אחד לא אישר את הקמתו, שוב אף אחד לא ירים גבה ולא יתהה איך האזור הזה כל-כך יפה, מעובד ושמור. כי הכיבוש לא מעניין אף אחד. כמעט את אף אחד, הנה עוד על הנטיעות בוולאג'ה. אולי את כמות האנשים שהרדיו מעניין אותם?

אבל היום צריך להיות יום של שמחה, של השקת הספר עם יוצרות מוכשרות מאוד שהתברכתי להכיר במהלך השנים. שהרה בלאו, חגית גרוסמן, ענת לוין ששתי האחרונות הוציאו ממש החודש ספרי שירה! ועוז רוטברט העורכת של הספר, שהיא גם משוררת מוכשרת בעצמה!!!

ובכל זאת משהו בי קצת מתעצב. אולי כי בתם של החברים שלי עוברת ניתוח מסובך מאוד ברגל שינסה להציל אותה מהסרטן. וכן הם פלשתינאים, והם עוברים את כל התהליך לבד, כלומר לא לבד, אנחנו קבוצה של חברים שתומכים בהם. פוגשים את המחסומים, את הטלטולים וגם את האנושיות הרגילה כאשר משפחה נחשפת לפצע כל-כך גדול ומוזזת ממקומה הטבעי, רק שבמקרה הזה, זה תרתי משמע.

וזה באמת יום שמח. יום ההולדת של אבא שלי. אז שהיום הזה יעבור בשלום ובבריאות!

עוד פרטים על ההשקות הנוספות של "בת של רב" ושיתופי פעולה עם יוצרות כמו מיכל פיטובסקי ושהרה בלאו או השקה דרומית עם רוני גלבפיש, כאן בדף הפייסבוק של הספר