נראה לי שפיצחתי איך פועל דרשן מיסיונרי. אני רוצה לכתוב משהו על "מחכים לגודו" ואני הולכת לחפש כל בדל של רמז בשביל להראות איך פרשת השבוע משוחחת עם המחזה האלמותי של בקט. האמת שזה לא באמת קשה אלא שבדרך כלל זה עובד אצלי הפוך. אני קוראת את הפרשה והיא מצמיחה בתוכי את הרעיונות שאני אוהבת, שיש לי 'מן המוכן', מניסיון החיים, מה לומר עליהם.
אבל הפעם כאמור אני באה עם מה שאני רוצה לומר וזה קצת חדש לי. ויש בזה קושי. אולי בגלל הקושי הזה, בני אדם, בעידן המודרני, בגילאים שלי, כל-כך מתקשים לומר ולהגדיר מה הם רוצים. על אף שסטיתי מהפתיחה, לפחות לעצמי אני מוצאת הקשרים לבקט- הרי המשפט I don't know sir שחוזר במחזה של בקט ובכלל ביצירתו מהדהד לקושי לומר מה אנחנו רוצים. המשפט חוזר שוב ושוב כשולדימיר שואל את הילד שבא לבשר פעמיים שמר גודו לא יבוא. (מקווה שאני לא הורסת את המחזה… אגב אפשר למצוא את כל הטקסט פה) ילדים באמת לא יודעים מה הם רוצים כפי שפירטה באוזני ילדה בת 12 שנמצאת בכיתת מחוננים מכיתה ד'.
פעם חשבתי שלנשים יותר קשה לומר מה הן רוצות ולכן בגלל שהן נאחזות במה שהן מתבקשות לרצות (מבחינה חברתית) זה יוצא כל-כך אובססיבי ואולי אפילו מפלצתי. כוונתי היא כמובן לחתונה ולילדים. אני מכירה מישהי שממש בדיכאון בגלל שהיא לא באמת רוצה את הדברים האלו, כלומר היא רוצה בעל (זה נשמע רע כמו לאקי המשרת של פוזו) אבל היא תהיה אמא די גרועה ואין לה באמת רצון להיות בהריון וללדת אבל ברור לה שהיא תצטער על האפשרות שהיא פספסה משהו ובעיקר היא לא תוכל לחיות עם זה שהיא לא עשתה את מה שצריך, את מה שמצופה ממנה. וחברה אחרת שנמצאת בזוגיות כבר כמה שנים ומאוד רוצה ילד אבל בן זוגה עוד לא מוכן ולא בטוח ובינתיים היא נאכלת מבפנים, כן נאכלת.
אבל גם גברים בימינו ממש לא יודעים מה הם רוצים כמו אותו בן-זוג של הראשונה שלא רוצה לקחת אותה להורים שלו כי הוא בעצם מפחד, אבל גם לא רוצה להיפרד, או הבן זוג של השנייה שאומר שהוא רוצה ילד (נדמה לי שהוא כבר בן 40) אבל עוד לא כי הוא לא יודע עדיין במה הוא עוסק. הבעיה היא שלנשים הסיפור יותר מוכתב מבחוץ ולכן נוצר מצב בו הם מחכות שמישהו אחר יחליט על האושר שלהן וזה מזעזע. או מפחיד. לפחות אותי.
טוב, עכשיו לגמרי סטיתי מהנושא, בכל זאת אני לא דרשנית מיומנת.
פרשת שלח לך היא דווקא מעניינת ומפורסמת בשל פרשת המרגלים הנפרשת ברובה. חז"ל הגדילו לעשות ושידכו את ההפטרה מספר יהושוע שעוסקת גם היא בפרשת המרגלים אלא מזווית אחרת הכוללת את רחב הזונה כלומר מוכרת הפונדק שאילולא היא מי יודע איפה היה מסתיים הסיפור. נחמד להשוות בין הטקסטים כאשר מכירים את המדרש בו חז"ל חיתנו את יהושוע עם רחב לאחר שנתגיירה כמובן.
הנה פסוק י"ט מתוך הפרשה מאורגן בצורת שיר
וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה
הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ
וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים
פסוק זה הוא חלק מהתדרוך של משה את המרגלים, אלו חלק מהדברים שהוא מצפה לשמוע אודות הארץ. אפשר לקרוא את הפסוקים האלו בטראגיות מסוימת של "קוראים כל יודעים" מכיוון שהוא עצמו לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.
קישור ראשון שאני יכולה לעשות ל'מחכים לגודו' הוא קולם הנאלם של האנשים שבמשך ארבעים יום מחכים למרגלים שישובו. משה בטח קצר רוח שלא לדבר על הנשים והילדים שמחכים למתנות מהדיוטי פרי. הקול הממתין לא נשמע בפרשה, אבל מתפרץ בחרדתיות כשהמרגלים חוזרים.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.
כזכור עשרה מרגלים מוצאים את דיבת הארץ רעה ורק שניים- אחד בעל השם המשעשע כלב בן יפונה והשני יהושוע- אהבו את הארץ עד כדי כך שאמרו עליה- טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד וכמובן הוסיפו שהיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
ניו-יורק היא עיר עם קצב כל-כך גדול שכמעט ושכחתי מה רציתי לומר על 'מחכים לגודו'. ראיתי את ההפקה החדשה והמצויינת בברוודוי. איך שעלה המסך וראיתי את התפאורה המוכרת והעץ הגלמוד, (כן יש בה עץ…) הרגשתי בבית. כלומר אמרתי לעצמי, כן, הייתי פה כבר פעם ושוב אני מחכה לגודו. זו הייתה הפקה מרעננת בגלל ניית'ן ליין (שבשבילי הקול שלו מקושר אוטומאטית לסרט 'מלך האריות') וביל אירווין (שראיתי לפני שנתיים ב'מי מפחד מוירג'יניה וולף) וכמובן ג'ון גודמן בתור פוזו שהיה כל-כך שונה מבראבא שהבריק בהפקה שראיתי בארץ שזה היה תענוג! את לאקי שיחק ג'ון גלובר וממש הכניס ערך מוסף של רֵשע בדמות העבד הכביכול כנוע.
אף פעם לא ראיתי את המחזה באנגלית ואולי בגלל זה מאוד בלטה לי האפשרות המדוברת בפרשנויות שגודו הוא אכן אלוהים. יש רגע, נדמה לי במערכה השנייה שגוגו מעלה אפשרות שהם ינטשו, יבריזו לגודו ודידי אומר לו שאי אפשר כי הוא יעניש אותם.
כבר ליל שישי ובארץ כבר יום שבת ומכיוון שאני צריכה לקום מחר מוקדם (בי"כ על הבוקר….) נראה לי שפיספסתי את ההזדמנות להרחיב על מצב ההמתנה שלנו בחיים. כמעט רוב הזמן שלנו אנחנו בהמתנה. החברות שלי שהזכרתי בהחלט חיות במצב הזה. אחת מחכה לבן-זוג הלא יציב שיחליט אם הוא רוצה לגור איתה והשנייה אם הוא רוצה לעשות איתה ילד. שלא תהיינה אי הבנות, שתיהן נשים משכילות, מצליחות בקריירה שלהן (יותר מבני זוגן) ובכלל מרשימות בכל קנה מידה שהוא ובכל זאת הן במצב המתנה על החיים שלהן.
מצבן אולי נדמה כקיצוני, אבל כולנו ממתינים. בניו-יורק במיוחד היכן שהתחתית היא עורק התחבורה הראשי ואיפה שהמון דברים מחולקים חינם ובכלל יש מיליוני אנשים ויש תורים בשירותים ובבתי קפה וכמובן בשירותים בבתי הקפה… וזה מזכיר לי את השיר של עברי לידר- לפעמים נראה לי שכל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה… לחכות שמשהו יקרה….
איך אפשר למלא את החיים בתוכן, כלומר את החיים האלו של ההמתנה?
באופן ממש מפתיע אבל מאוד עקיף יש סוג של רמיזה בפרשה שלנו וזה קורה דרך מצוות הציצית. המצווה היא סוג של תזכורת להתחייבות הרוחנית של האדם לאלוהיו וזה הפסוק המסביר מדוע לשים ציצית וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה.
אני חלילה לא מציעה לנו לשים ציציות, אלא לחפש בתוכנו את העוגן הפנימי בדמות הנשימה שתמיד זמינה לנו ולא צריך לחשוש שהיא מסריחה וצריך לכבס אותה.
כן, עכשיו אני דורשת בדבר התועלת שבמדיטציה, בחיים של ערות כפי שסלל לנו הבודהה. בכל מצב בו אני נזכרת בנשימה ואני מתרכזת בה במצב של המתנה מתגלים לי דברים מופלאים. פתאום אני רואה את הלחץ של האנשים או את השמחה של משפחה שזו הפעם הראשונה שלה בניו-יורק או את איש העסקים שמגלה שיש לו חתך ביד ומישהי נותנת לו פלסטר שמצוייר עליו סושי. ואיש שקם לכבוד אישה מבוגרת ופועל מקסיקני עייף אחרי יום עבודה שקורא כתוביות פרסומת. עולם שלם מתרחש בזמן שאנחנו מחכים להגיע לדבר הבא. והדבר הבא הרי אף פעם לא מגיע באמת כי מיד יש את הדבר הבא. אבל חיים של מדיטציה, של התבוננות בנשימה מחזירים אותנו שוב ושוב לרגע הזה שהוא כאמור כל-כך מלא ומלמד!
עכשיו בהחלט סטיתי מ"מחכים לגודו" שלשמו התכנסנו. אי אפשר לומר שזה מחזה בודהיסטי, כי הוא נשאר רק עם האמת הראשונה של הבודהה- שהחיים הם סבל או אי-נחת ואין בו המשכיות לגילוי הדרך להשתחרר מאי הנחת. גוגו ודידי (ולדימיר) כלואים במצב ההמתנה שלהם ולא מקבלים אותו ולכן כל-כך סובלים ממנו. כשהם מוצאים דרכים להעסיק את עצמם הזמן באמת עובר מהר יותר אבל כל היזכרות שלהם במר גודו שמבושש לבוא רק מכאיבה להם ומזכירה את התקיעות ואין בה אלמנט משחרר כמו הציצית או הנשימה. להפך. ולדימיר שיותר מפוכח, כל פעם שהוא זוכר יותר הוא מתעצב יותר לעומת גוגו שעסוק בקטנוניות החיים ולא זוכר את התמונה הגדולה. בעצם, מבין השניים ולדימיר המודע יותר מאושר, הוא יכול להתנחם בפריחה של העץ, יש לו יותר תקווה ומודעות מאשר מגוגו שפשוט סובל ותקוע בסבל שלו בלי אפשרות לצאת ממנו.
אנחנו כמובן צריכים להבין שביכולתנו להיחלץ משם, מאותה במה ריקה ומהעץ שמפריח חמישה עלים. אבל כבר לילה ומאוחר ומר גודו לא הגיע גם הערב…. ואני לא רוצה להיות דרשנית שמשתמשת במילה אנחנו יכולים.
מקושש העצים
ועוד הערה שאני מוסיפה בבוקר שבת- החלטתי לא ללכת לבית-כנסת! ובמקום זאת ללכת לצעוד בפארק. בכל אופן נזכרתי, אפרופו העץ הבודד רב החשיבות במחזה של בקט, שהפרשה מסתיימת באנקדוטה קטנה על איש שקושש עצים בשבת. בני ישראל הביאו אותו למשה ואהרון בכדי לשמוע מה עונשו. אלוהים מצווה על משה כך- מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
זה נשמע כמו סרט של מונטי פייטון אבל לא. לא רק. לחשוב על האיש ההוא שהמתין למותו. ואיזה מוות. צריך להיזהר שהחיים שלנו לא יעברו בדיוק כך- בהמתנה למוות.
שבת של נשימה ונוכחות!
ועוד הערה ממש ממש טריה ואז זהו, אני יוצאת לפארק. שלומית ליר כתבה פוסט שמתייחס למה שכתבתי פה וזה ממש משמח. כשהתחלתי עם רשימות תהיתי לגבי כל הקשרים שמתרחשים פה והדיונים הפנימיים בין הכותבים, עכשיו זה שוב בלט לי נוכח אלו שמעבירים משימות כלפידים. {מכיוון שאני מאוד אוהבת את כתיבתה אביא כדוגמא את זו}. אז זה נחמד להיות חלק מהשיח הזה. לדבר דרך האינטרנט ועכשיו גם דרך האוקיינוס.
שוב שבת שלום למרות שאצלכם היא אוטוטו מסתיימת….
