Monthly Archives: יוני 2009

על חורים- הספד, שיר והזמנה

א. הלכתי לשמוע קונצרט בדרום העיר. בעודי משוטטת באזור הבחנתי בחתיכת שמיים עצומה, תחושה של ים ברקיע כאילו מישהו מסגר פיסת שמיים בלב הבניינים הצפופים. אם זה היה בסנטרל-פארק לא הייתי משתאה והייתי הולכת אחרי שביל השקיות של כולם. כמו כולם. אבל לא האמנתי מה עושה שם יריעה כחולה ועצומה, בודדה בחופש שלה בין הבניינים החבוקים זה לזה והתקדמתי לכיוונה, אולי תיפתח לפניי כמו מצנח אולי היא תצביע לי על הזיווג השמיימי. רק כשהתקרבתי הבנתי. זה החור שנפער. החור שאף פעם לא אצליח למלא בתובנה כי הייתי בהודו, אחוזה בגלגולי הקודם, בזרועות שוויתרתי עליהן לפני ש2001 תמה.
 
ב. אבא שלי על ג'ו עמר

Having just returned home after a year in the US, I was struck by the coincidence of remembering great popular singers who die. Michael Jackson was everywhere, and many of his songs and particularly the productions were astonishing. But, as I drove around Beer Sheva the radio in Israel was full of stories and songs of Joe Amar z"l who was buried yesterday in Israel.
My first awareness of him came when I was a young teenager in Lincoln, Nebraska, and a father of one of my friends told me I had to hear this record. He was Nathan Bernstein z"l the father of my friend Zeff. Nate owned a supermarket in Lincoln and he was a very simple and very Ashkenazi Jew, but somehow, and at the time it never occured to me to wonder, he got his hands on a Joe Amar record. I sat down, and he played "yismah moshe" for me. It was an amazing experience. All of my American teen age negativity about Jewish music flew out the window. Here was beat, great melody, and what a voice. Nate love hazzanut, and this was also his first exposure to Paytanim, and the great hazzanut tradition of Mizrahi Jews, although at the time I did not even know what to call it.
Anyway, this all came back to me listening to the clips of Joe Amar, and I was moved by what he did to both inform Ashkenazi Jews about this great and profound musical tradition, and also how, afterwards, he influenced Israeli Mizrahi Jews to proudly continue and develop these traditions. In recent years Piyyut hugim and concerts have taken off. Joe Amar was the one who began it all, at least as far as public awarenexx and acceptance was concerned. I mourn him, but have the CD's to refresh the spirit. Yehi Zikhro Barukh.
Michael Graetz

 ג.
חורים ביצירה

שום שירה לא תיערם
בדם הקרוש שכבר התאדה,
כמו נצנוץ ההתלבטות- לענוד
שרשרת לבבות
ולחכות שיבינו.

האם ניצלתי את נעוריי או
שהם חלפו, אולי הם כאן
ואני חייתי אותם שלא בזמנם, בזמני.
איך לחזור ולנסוע עוד ועוד.

ועוד נותרה בעיית הליטוף
והציפייה לחיות את חיי.
ואני לא היחידה שכותבת, שמתעדת
וההמתנה כביכול נוחה. אלא שהסוללה שלי נגמרת
כמו הרצון להיות ברורה, כמו ללעוס מסטיק
ולהינשך שוב ושוב באותו מקום זעיר פנימי,

פרטי עד כדי בדידות החיידקים.

ניו-יורק 2009

 

ד.

תנועת "ילדי אברהם" בבית ג'אלה

מזמינה אותנו להשתתף באירועי שבוע השלום בבית ג'אלה

6.7.09-10.7.09

 

ביום שלישי, 7.7.09,  בשעה  17:00  נקיים הפגנה פלסטינית-ישראלית משותפת נגד הגדר

ההפגנה תערך בשער הגדר בואדי אחמד הגובל בין בית גאלה לגילה

 

רקע:

גדר ההפרדה מתפתלת בין בית ג'אלה לגילה כשואדי אחמד חוצה ביניהן ומעליו, בגובה עשרות מטרים, נמתח הגשר של כביש המנהרות.  ואדי אחמד מסתיים בשכונה הצפונית של בית ג'אלה.  מכביש ירושלים- בית-ג'אלה מסתעפת דרך עפר מעל הואדי המסתיימת בשער של הגדר מרחק כמאתיים מטרים מבית ג'אלה. לאורך הואדי מטע זיתים נטוש בין מאות דונמים. בשטח ההפקר מתגוררות מספר משפחות פלסטיניות.    

 

הרשמה מוקדמת:- במרכז: יעקב- 09-7670801, 050-5733276. בירושלים:-עזרא-050-5515751.  

                         תום- 054-7594929. יהב-  054-8194173.

 

ופתאום נזכרתי באחד מהשירים הראשונים שכתבתי כבוגרת, כלומר אחרי הצבא.

 

דֵרֵך חוֹר שֶבָּקִיר

אָנִי מֶחַכָּה לַשֶׁמֶשׁ שֶׁתַאִיר

עוֹד.    

אָ-הַ-בָ-ה מִתְפַּרֵקֵת לְאֲנַחוֹת, הָנַחוֹת,

חוֹרִים וָעוֹד.

הָסֶדֶק מַחְזִיר לִי מַבַּט

הוּא שָּׁיַיך לַקִיר

וְהַפְּרִיחָה שֶּׁמֵאֲחוֹרַיו לא מֵעַנְיֵינֵת

כְּבַר נוֹבֶלֶת

פּוֹרַחַת חָדַשָׁה, שֶׁמָתְחִילַה אַחֵרֵת.

 

מקסיקו 1998

 

מודעות פרסומת

פרשת חוקת גרסת הבודהה

השבת כבר תמה, אבל בניו-יורק למרות ההבדלה שעשו מיליוני היהודים שכאן, עדיין שבת.

על פרשת השבוע כתבתי בהרחבה פה בנרג' ובבלוג אני רק רוצה להעתיק 2 קטעים מתוך הדהמפדה (פסוקי חוכמה של הבודהה) בתרגום שי שוורץ.

מי שמכיר את הפרשה יוכל להבין את ההקשר בצורה די מיידית ומי שלא, סתם ייהנה מחוכמת הבודהה.

שני הקטעים מופיעים בזה אחר זה גם במקור.

 

80
חופרי תעלות מובילים מים,
עושי חיצים מיישרים חיצים,
נגרים מעצבים עץ,
החכמים שולטים בעצמם.

81
כשם שסלע מוצק
אינו נע ברוח,
כך החכמים לא מושפעים
משבחים והאשמות.

 

גם פיטר-פֵנִים מתים

לא בטוח שהייתי כותבת משהו על מייקל ג'קסון לולא הייתי בניו-יורק. זו שיחת הערב כי רק עכשיו הודיעו על מותו רשמית. (אצלכם כבר בוקר אז אני מקווה שאני לא הורסת למישהו את הבוקר…) מעניין לראות ולשמוע איך זה חובק את כל הדורות וכולם, גם ילדים צעירים יודעים מיהו. אני מקווה שבגלל המוסיקה שלו ולא בגלל המעשים הרעים שיוחסו לו.

אנשים מדברים על איפה תהיה הלוויה והאם ברק אובאמה יבוא ואילו סלבס יגיעו ואיזה ערוץ ישדר את הלוויה. שאלות שמעידות כמה דברים השתנו, לא יודעת אם לומר התפתחו, משנות השמונים התמימות (במובנים מסויימים) שלנו.

אני מאוד סקרנית לראות איך ייראה הרחוב מחרבבוקר. לפני אחת-עשרה שנים הייתי בניו-יורק שכפרנק סינטרה מת. זה היה מדהים איך החנויות התארגנו בין לילה. כל חנויות המוסיקה, הספרים וכל חנות שיכלה למצוא את הקשר בינה לבין המנוח ציינה זאת. אי אפשר היה לפספס את מותו של פרנק סינטרה ואני מתארת לעצמי שמחר הכל ייצבע במייקל ג'קסון. אפרופו טכנולוגיה אז ככל שעוברות השנים, יש לנפטרים יותר ויותר תמונות. ולג'קסון שהונצח מגיל צעיר יש רפרטואר עצום. אולי עצום מידי.

אני תוהה אם מחר ברחובות העיר אני ארגיש כמו בילדותי שכן החדר של אחי היה מעוטר או יותר נכון מרוצף בפוסטרים וגזרי עיתונים של מייקל ג'קסון. העובדה שאסור היה לי להיכנס אל החדר מתי שרציתי גרמה לי לשייך את מייקל לעולם מופלא ואסור, אבל גם קצת מבעית. וזה עוד בשנות השמונים כשהוא היה נראה רגיל. הייתי פותחת את הדלת בגנבה והנה מייקל בכל מיני פרצופים או מחופש למלך או מה שזה לא היה מביט בי. גם הסרטונים שהקרינו ב"עד פופ" והראו אותו רוקד בחבורות הפחידו אותי.

ולמרות הרתיעה, כאילו הוא שייך למחנה אחר, (כן, זה אותו ראש שחילק חברות בין נאמני עופרה חזה לירדנה ארזי- אני ותמרי היינו בעופרה חזה!) אז אין ספק שמייקל ג'קסון הוא חלק עצום מנוף, מפסקול ילדותי וכנראה זה מעיד שגם אני גדלתי. וזה מעיד גם על החיים ועל מה שאפשר לעשות ולא לעשות בהם. כנראה שגם ללהיות ילד או מלך פופ יש גבול. ואולי באיזה מקום תהיה לו מנוחה מהרצון להרוויח, להיות נאהב, להיות ילד.

מצאתי סרטון יפה של התקופה שמפגיש בין סינטרה לג'קסון. כאן

וכמו השאלה איפה היית שרצחו את רבין (אגב הייתי בכיכר) אז ענקים ומשפיעים ככל שיהיו, ג'קסון וסינטרה ייחרטו כמוסיקאים נפלאים שהייתי בניו-יורק בזמן פטירתם.

יהי זכרו של מייקל ג'קסון ברוך.

קורח ואי אלימות- ירד בעריכה

היום התפרסם לראשונה באתר מעריב טור שלי על פרשות השבוע ברוח חופשית. כלומר במדור ניו-אייג'
אפשר לקרוא מה כתבתי בקישור הזה.
נענתי לאתגר בעיקר בגלל הצורך להתחייב והקושי שלי להתמקד ולתמצת את רעיונותיי. קצת מפחיד שיש מישהו מעלייך (המערכת) שרוצה לראות תפוקה- כלומר כניסות ותגובות, לפני שנה חייתי בלי אינטרנט, אז אני עוד לומדת. אולי הלימוד הזה מגיע בשביל לדרבן אותי לצאת מהמשבצת בה הכתרתי את הבלוג פה- בתולת התדהמה התמידית. להיות כל הזמן רק מופתעת מהעולם, משתאה מדרכי האנשים, מתעדת אותו ולא פועלת בתוכו באופן ממשי, מעשי. אפילו ההצגות שעלו שכתבתי היו חד פעמיות. טוב, זה טיבו של תיאטרון.
פה בבית, בהתחייבות העצמית שלי, אני אכניס את מה שירד בעריכה ואקווה שהדברים שאני כותבת שם ייקראו, יפיקו את מה שהם צריכים להפיק.
אז הנה קטעים שירדו בעריכה
לעומת הרב הרב-פעמי מהבדיחה הפותחת, (תצטרכו לקרוא לפחות את הפתיחה של מה שכתבתי בנרג'י) הבודהה שבחוכמתו הוציא את האל מהמשחק האנושי היה מצהיר בכל הזדמנות שהוא מלמד דבר אחד בלבד. (למרות שכבר באמירה הזו היו טמונים שני עניינים שנוסחו בארבע אמיתות…) הדבר הראשון והעיקרי אותו לימד הבודהה היה אודות הסבל (במובן אי-נחת) ואודות הדרך להשתחרר ממנו (כלומר הסבל אינו כורח המציאות).
הבודהה לימד כמובן אין ספור שיעורים במשך ארבעים וחמש שנה ובכל זאת נדרשת צניעות וערנות של אדם חופשי מ"מה יגידו" בשביל לומר שהוא מלמד דבר אחד בלבד.
ארבעת האמיתות הנאצלות שלימד הבודהה עומדות בבסיס תורתו והם כלים מעשיים יומיומיים שנועדו לתת משמעות והבנה לחיים המסובכים שלנו, השזורים בידיעה המכאיבה שהם הולכים להסתיים, שהם משתנים כל הזמן וללא שליטתנו. האמיתות מסייעות לראות את הדברים כפי שהם, הן מניחות יסודות להכיר את טבע התודעה שלנו ולהשתחרר מההשקפות הכובלות שלנו ובכלל מההגדרה העצמית שלנו.
גם אם זה לא הניסוח המדויק, זו אחת הסיבות שהעלו אותי על דרך התרגול הבודהיסטי. תרגול שלב ליבו הוא חופש. זה אולי נשמע קלישאתי אבל אין מילה מדויקת יותר. חופש להיות מבולבלת, רכה, גבוהה. חופש לומר לא. חופש להשתנות ולגלות את האומץ להיות מי שאני, וכן גם החופש להבין את פרשות השבוע היהודיות בדרכי, לכעוס או לאהוב אותן, בהתאם למה שהן מספרות לי ברגע הנוכחי וכל זה מבלי לחשוש איך זה יתייג אותי חברתית או שזה יחזיר אותי אחורה לילדה המרדנית שהייתי במשפחתי.
ומעל כל זה החופש להיות בנאדם שמופתע מאנשים ומדרכי המחשבה שלהם ולמרות ההשתאות ואי ההבנה את דרכיהם לחתור תמידית לשלום ביניהם. 

אין מחלוקת בין עמי לתמי….
גם לפני ימי התרגול הבודהיסטי שלי נחשבתי כאדם שלא יודע לריב או כפי שחברה ניסחה- 'לא כיף להתווכח איתך'. יכול להיות שנקודת אופי זו נבעה מחולשה, מהפחד שלא יאהבו אותי אם אתנגד אבל יכול להיות שהיא נבעה ממקום של כוח, בגלל שגדלתי בבית פלורליסטי אמיתי. בית בו דיברו דברי תורה ללא הרף, בו נתנו לי לבחור ללכת לצופים ולחלל שבת, בית שערבב בין קודש לחול אבל לא בהכרח יצר ביניהם היררכיה. בעיקר בית שאפשר לי להבין בגיל צעיר שיש מעט דברים שהם עקרוניים באמת. אחד מהם הוא העובדה שלכל אחד מותר שתהיה דעה משלו ושערך החיים אולי נמצא בבסיס כל מחלוקת אבל הוא תמיד גדול ממנה.

הבודהה שגדל בחברה ההודית אימץ והטמיע את המינוח אהימסה שמשמעותו בסנסקריט אי-אלימות. הכוונה היא לא רק לפציפיזם אלא להימנעות מגרימת כל נזק שהוא. בין אם זה במעשה או במחשבה, בין אם כלפי בני-אדם, בעלי חיים, טבע או רכוש. זהו עיקרון מוסרי הקורא לאקטיביות. לא רק להתנגד לאלימות ולהימנע ממנה אלא גם לפתח כוונות טובות והתנהגות חומלת כלפי העולם, על מנת לשנותו ולהבין לעומק את ערך החיים החד-פעמיים.
גם ביהדות אפשר למצוא אמירות הרואות בשלום כברכה החשובה ביותר, כמידה הראויה ביותר ואפילו כמהות אלוהית המגנה על כולם, גם על עובדי עבודה זרה. הרמב"ם הגדיל לעשות כשכתב שהשלום הוא הדבר הגדול ביותר וכל התורה ניתנה רק בכדי לעשות שלום בעולם.
 
לצערי זו אינה האמירה שמזוהה עם היהדות ואם מסתכלים בחדשות הבינלאומיות התמונה שמתגלה היא בדיוק הפוכה. גישת האהימסה שמטפחת טוּב לב משווקת כדבר רכרוכי ויפה נפש והשגריר היחיד והפופולארי שלה שמתחרה עם כל האלימות שהעולם מייצר הוא מהטמה גנדי המנוח. ולא שאני מזלזלת חלילה במהטמה גנדי, להפך כולי הערצה אליו ולפועלו אבל מספיק לעבור בניו-יורק ולראות את הפסל המוזהב שלו, מונצח צועד בגלימתו עם מקלו ומשקפיו ולמולו כל הבניינים והאנשים הממהרים ביוניון סקוור בשביל להבין את מיעוט ההשפעה שלו ביום-יום של העולם המערבי.  
גנדי טבע את הביטוי המעצים "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". ביום בו רבנים יחזרו בדרשותיהם רק על האמירה הזו במקום על הבשורה האלימה הקלה לפענוח ולהגדרה של פרשת קורח אולי אפשר יהיה לחשוב על היתרון המוסרי שיש ליהדות להציע ולכתת חרבות למזמרות. בינתיים גיליתי שיש מסעדה כשרה ויוקרתית בניו-יורק שנקראת זאב וכבש זוהי כמובן מסעדת בשרים וזה מוכיח את טענתי שכנראה אין ליהדות יתרון מוסרי כי מסעדה עם שם כזה אמורה להיות צמחונית. אם אפילו הכבש והזאב לא אוכלים זה את זה, למה שבני-אדם ימשיכו לאכול בשר באחרית הימים?

יום הפליט הבינלאומי

את עולם הפליטות אני לא מכירה על בשרי. אני נולדתי בצד הנכון של המפות עם פרצוף אשכנזי שלא משנה באיזה מצב נראיתי תמיד חייכו אליי כשבאתי לכלא באר-שבע וכשגרתי במקסיקו גם בימים שהייתי חולה ממוטטת התייחסו אליי כאל כוכבת קולנוע.

בניו-יורק אני נבלעת בקהל אבל מבפנים אני מזדהה עם קהילת המקסיקנים שמתפעלת את העיר הזו. למרות הפאדיחות שזה עושה להורים שלי אני תמיד אקשקש בספרדית-מקסיקנית עם מוזגי המים במסעדות. על התיק יש לי דגל קטן של מקסיקו ולפני כמה ימים ברכבת עמוסה, ממש עמוסה אישה אחת העירה לי- איזה אומץ. תיארתי לעצמי שהיא התכוונה לשפּעת שהוסיפה לשם הרע שיש למקסיקו, השכנה המושמצת, פח הזבל של ארה"ב שמשתמשת בה לזנות, לעבודה זולה ולהעברת סמים. וכן, גם לדלק ועוד מחצבים.

חייכתי ואמרתי לה שמישהו צריך לתמוך בהם כמו ביקור של אדם חולה והיא חייכה בסוג של הסכמה וקיוותה שלא אנשום לכיוונה.

הנה הזמנה לדבר ראוי שיתקיים מחר, היום אצלכם, למי שיכול להספיק. גם אם היו עושים יום כזה בניו-יורק הוא בטח היה מתבטל בגלל הגשם והקור שמבקרים פה בימים האחרונים. בעצם כל יום בניו-יורק זו מסיבה של פליטים.

ובאותו הקשר- מהגרים ברחובות ניו-יורק אז המלצה לסרט מצויין שראיתי פה בשנה שעברה. הוא נקרא האורח 

והנה עצומה נגד החוק למניעת סיוע מפליטי דרפור.

חוק זה עבר כבר קריאה ראשונה והוא אמור להיות מוגש לקריאה שנייה ושלישית.

 

 

בלומס דיי ה-16.6

בלומס דיי
זו השנה הראשונה שאני חוגגת את בלומסדיי באמת כי סיימתי לקרוא את הספר בשנה החולפת. כתבתי על כך פה.
במודע או לא במודע הלכתי לישון בפיז'מה ירוקה והבוקר בהחלט הרגשתי איזו חגיגיות באוויר ואני מתעתדדת ללכת לאירוע משמח בניו-יורק. כשהייתי באירלנד לפני עשור עוד לא קראתי את הספר. טיימינג זה הכל בחיים!!!!

בדפי הבוקר שלי כתבתי את הקטע הבא לכבוד היום. יומו של בלום.
 
רק להיום- לחיות במודעות של יום שעובר, להרגיש את הבוקר ומתי הוא מסתיים, להקשיב לצלילים המתקפלים, מתנערים מהלילה, אולי יעזרו לסמן את המעבר. מה יש בבוקר שעושה אותו ראשיתי ומלא אפשרויות. לשים לב כיצד הצהריים נכנס, כמו ציור של רותקו הוא מתגנב בשכבה משלו ופתאום הוא נוכח. איזה ריחות הוא מביא איתו, איזו תחושה של כבדות והרי רק לא מזמן היה בוקר ואיך עכשיו האור כל-כך בהיר. אבל מתחילות להיזרע בו נקודות של צבע, אולי של כהות, איך בכל צהריים יש לפני ויש אחרי והשעה הזאת, המדויקת, של צהרי היום חמקמקה כמו הגדרה בין טוב לרע. לפעמים. וכשמתחילים הצבעים להיטשטש יותר והעייפות הולכת ומשתלטת, אבל גם צבעוניות חדשה נזרקת פנימה, של התעוררות, של ציפייה, לשים לב למאבק של השמש בהיעלמותה שלה. בסנדלים שנחלצים. האם אפשר לחפש בהן שאריות של בוקר? והאם ערב יורד ואיך הוא עושה את זה. איך הוא מכריז על עצמו, באיזו תאורה הוא משתמש וכמה הערכות צריך לכבודו, וכמה איחולים והכרזות, ומתי החשש והספק מתגנבים, מסתכלים לאחור על יום שלם שעבר, יום שהערב חותם, בתוגה, למרות שיש עוד לפניו את הלילה, הוא לא האחרון בשרשרת, אבל משום מה הכי עצוב כשהוא מסתיים. זהו. כיוון הצלילים משתנה, גַדֵל והערב מעריב ומחשיך וכבר אין במה לנער את העייפות ממקומה, החלל מתכהה וסדקים מועטים, הולכים ומתמעטים, של תקווה, של ערנות, נותרים, מקווים שאולי החלומות יסדרו את המחשבות, את כל מה שנחווה היום ואולי יחווה אחרת מחר. ודווקא הלילה החותם, המסרב לגווע, שכמו בציור של רותקו אפשר למצוא בו גוונים של שחור והוא נאבק בתחושה העצמית שהוא פה על מנת להישאר, יודע שרק עוד רגע ייחשף שזה לא נכון. שגם החושך דינו לתום ולגווע.
 
איזה כיף, עוד שכן ברשימות כתב על היום. ככה זה בכדור הארץ ולקח טוב לחיים. היום של מישהו אחד הוא הלילה של מישהו אחר.

יום-ערב שמח!

נאמנות רחוקה- הזמנה להפגנה

היום חגגו בניו-יורק את יום פורטו-ריקו בשדרה החמישית. חגגו זה לא מילה. מאות ואולי אלפי שוטרים איבטחו את הרחובות, אלפי אמנים ועסקים השתתפו בתהלוכה ארוכה ומיליוני צופים, (לפחות שלושה) חזו בצעדה השמחה והגאה של המדינה שפעם הייתה הכי מושמצת בפי אמריקאים, היום היא שייכת לה ומתהדרת בשופטת בבית המשפט העליון!

מחשבה ראשונה-  החוף העשיר (שם המדינה) צועד בדימוי העשיר ומעולם המרחק בתוך המילה עושר לא נראה גדול יותר.

מחשבה שניה- בצעדה הצנועה שנערכה לפני כמה שבועות לכבוד יום ישראל השוטרים איבטחו בעיקר את הצועדים והחנויות ברחובות הסמוכים פתחו שעריהם לרווחה ובציפייה. לכבוד הפורטוריקנים השוטרים איבטחו את ההולכים ושבים ואת אנשי העסקים שחלקם סגרו דלתותיהם וחלקם הסתפקו בתליית שלטים- השירותים לשימוש הלקוחות בלבד.

מחשבה שלישית- ובינתיים עדכון משדרות ישראל….

חוק הנאמנות, חוק הנכבה, תיקון לחוק העונשין  הקורא לאסור פרסום "הסתה" לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית-

 חייבים לשים לזה סוף!

ביום שלישי, ה-16/6, 12:00, תתקיים הפגנה בכיכר קמינגס (בכניסה הראשית לקמפוס, בין הספרייה לשער סורוקה) נגד מדיניותה הגזענית של ממשלת ליברמן-ביבי-ברק.

פעילים פוליטיים, פעילים חברתיים, יהודים וערבים- כולנו נצא יחד בקריאה אל מול  גל הפאשיזם המתגבר, ונבהיר כי "לא נהיה נאמנים לחוקים גזעניים".
 

בואו נעצור את יחד לפני שיהיה מאוחר מידי!
 

*ההפגנה מאושרת ומתואמת עם הגורמים הרלוונטיים באוניברסיטה.

*לפרטים נוספים ו/או שאלות:  אסף בונדי- 0504983943                נועה סלור- 0545864834

 

 

 

 

פרשת שלח לך מחכה לגודו

נראה לי שפיצחתי איך פועל דרשן מיסיונרי. אני רוצה לכתוב משהו על "מחכים לגודו" ואני הולכת לחפש כל בדל של רמז בשביל להראות איך פרשת השבוע משוחחת עם המחזה האלמותי של בקט. האמת שזה לא באמת קשה אלא שבדרך כלל זה עובד אצלי הפוך. אני קוראת את הפרשה והיא מצמיחה בתוכי את הרעיונות שאני אוהבת, שיש לי 'מן המוכן', מניסיון החיים, מה לומר עליהם.
אבל הפעם כאמור אני באה עם מה שאני רוצה לומר וזה קצת חדש לי. ויש בזה קושי. אולי בגלל הקושי הזה, בני אדם, בעידן המודרני, בגילאים שלי, כל-כך מתקשים לומר ולהגדיר מה הם רוצים. על אף שסטיתי מהפתיחה, לפחות לעצמי אני מוצאת הקשרים לבקט- הרי המשפט I don't know sir שחוזר במחזה של בקט ובכלל ביצירתו מהדהד לקושי לומר מה אנחנו רוצים. המשפט חוזר שוב ושוב כשולדימיר שואל את הילד שבא לבשר פעמיים שמר גודו לא יבוא. (מקווה שאני לא הורסת את המחזה… אגב אפשר למצוא את כל הטקסט פה) ילדים באמת לא יודעים מה הם רוצים כפי שפירטה באוזני ילדה בת 12 שנמצאת בכיתת מחוננים מכיתה ד'.

פעם חשבתי שלנשים יותר קשה לומר מה הן רוצות ולכן בגלל שהן נאחזות במה שהן מתבקשות לרצות (מבחינה חברתית) זה יוצא כל-כך אובססיבי ואולי אפילו מפלצתי. כוונתי היא כמובן לחתונה ולילדים. אני מכירה מישהי שממש בדיכאון בגלל שהיא לא באמת רוצה את הדברים האלו, כלומר היא רוצה בעל (זה נשמע רע כמו לאקי המשרת של פוזו) אבל היא תהיה אמא די גרועה ואין לה באמת רצון להיות בהריון וללדת אבל ברור לה שהיא תצטער על האפשרות שהיא פספסה משהו ובעיקר היא לא תוכל לחיות עם זה שהיא לא עשתה את מה שצריך, את מה שמצופה ממנה. וחברה אחרת שנמצאת בזוגיות כבר כמה שנים ומאוד רוצה ילד אבל בן זוגה עוד לא מוכן ולא בטוח ובינתיים היא נאכלת מבפנים, כן נאכלת.

אבל גם גברים בימינו ממש לא יודעים מה הם רוצים כמו אותו בן-זוג של הראשונה שלא רוצה לקחת אותה להורים שלו כי הוא בעצם מפחד, אבל גם לא רוצה להיפרד, או הבן זוג של השנייה שאומר שהוא רוצה ילד (נדמה לי שהוא כבר בן 40) אבל עוד לא כי הוא לא יודע עדיין במה הוא עוסק. הבעיה היא שלנשים הסיפור יותר מוכתב מבחוץ ולכן נוצר מצב בו הם מחכות שמישהו אחר יחליט על האושר שלהן וזה מזעזע. או מפחיד. לפחות אותי.

טוב, עכשיו לגמרי סטיתי מהנושא, בכל זאת אני לא דרשנית מיומנת.

פרשת שלח לך היא דווקא מעניינת ומפורסמת בשל פרשת המרגלים הנפרשת ברובה. חז"ל הגדילו לעשות ושידכו את ההפטרה מספר יהושוע שעוסקת גם היא בפרשת המרגלים אלא מזווית אחרת הכוללת את רחב הזונה כלומר מוכרת הפונדק שאילולא היא מי יודע איפה היה מסתיים הסיפור. נחמד להשוות בין הטקסטים כאשר מכירים את המדרש בו חז"ל חיתנו את יהושוע עם רחב לאחר שנתגיירה כמובן.
 
הנה פסוק י"ט מתוך הפרשה מאורגן בצורת שיר
 
וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִיא אִם רָזָה
הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן
וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ
וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים
 
פסוק זה הוא חלק מהתדרוך של משה את המרגלים, אלו חלק מהדברים שהוא מצפה לשמוע אודות הארץ. אפשר לקרוא את הפסוקים האלו בטראגיות מסוימת של "קוראים כל יודעים" מכיוון שהוא עצמו לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.
 
קישור ראשון שאני יכולה לעשות ל'מחכים לגודו' הוא קולם הנאלם של האנשים שבמשך ארבעים יום מחכים למרגלים שישובו. משה בטח קצר רוח שלא לדבר על הנשים והילדים שמחכים למתנות מהדיוטי פרי. הקול הממתין לא נשמע בפרשה, אבל מתפרץ בחרדתיות כשהמרגלים חוזרים.
וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא.

כזכור עשרה מרגלים מוצאים את דיבת הארץ רעה ורק שניים- אחד בעל השם המשעשע כלב בן יפונה והשני יהושוע- אהבו את הארץ עד כדי כך שאמרו עליה- טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד וכמובן הוסיפו שהיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
 
ניו-יורק היא עיר עם קצב כל-כך גדול שכמעט ושכחתי מה רציתי לומר על 'מחכים לגודו'. ראיתי את ההפקה החדשה והמצויינת בברוודוי. איך שעלה המסך וראיתי את התפאורה המוכרת והעץ הגלמוד, (כן יש בה עץ…) הרגשתי בבית. כלומר אמרתי לעצמי, כן, הייתי פה כבר פעם ושוב אני מחכה לגודו. זו הייתה הפקה מרעננת בגלל ניית'ן ליין (שבשבילי הקול שלו מקושר אוטומאטית לסרט 'מלך האריות') וביל אירווין (שראיתי לפני שנתיים ב'מי מפחד מוירג'יניה וולף) וכמובן ג'ון גודמן בתור פוזו שהיה כל-כך שונה מבראבא שהבריק בהפקה שראיתי בארץ שזה היה תענוג! את לאקי שיחק ג'ון גלובר וממש הכניס ערך מוסף של רֵשע בדמות העבד הכביכול כנוע.
אף פעם לא ראיתי את המחזה באנגלית ואולי בגלל זה מאוד בלטה לי האפשרות המדוברת בפרשנויות שגודו הוא אכן אלוהים. יש רגע, נדמה לי במערכה השנייה שגוגו מעלה אפשרות שהם ינטשו, יבריזו לגודו ודידי אומר לו שאי אפשר כי הוא יעניש אותם.
כבר ליל שישי ובארץ כבר יום שבת ומכיוון שאני צריכה לקום מחר מוקדם (בי"כ על הבוקר….) נראה לי שפיספסתי את ההזדמנות להרחיב על מצב ההמתנה שלנו בחיים. כמעט רוב הזמן שלנו אנחנו בהמתנה. החברות שלי שהזכרתי בהחלט חיות במצב הזה. אחת מחכה לבן-זוג הלא יציב שיחליט אם הוא רוצה לגור איתה והשנייה אם הוא רוצה לעשות איתה ילד. שלא תהיינה אי הבנות, שתיהן נשים משכילות, מצליחות בקריירה שלהן (יותר מבני זוגן) ובכלל מרשימות בכל קנה מידה שהוא ובכל זאת הן במצב המתנה על החיים שלהן.
מצבן אולי נדמה כקיצוני, אבל כולנו ממתינים. בניו-יורק במיוחד היכן שהתחתית היא עורק התחבורה הראשי ואיפה שהמון דברים מחולקים חינם ובכלל יש מיליוני אנשים ויש תורים בשירותים ובבתי קפה וכמובן בשירותים בבתי הקפה… וזה מזכיר לי את השיר של עברי לידר- לפעמים נראה לי שכל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה… לחכות שמשהו יקרה….

איך אפשר למלא את החיים בתוכן, כלומר את החיים האלו של ההמתנה?

באופן ממש מפתיע אבל מאוד עקיף יש סוג של רמיזה בפרשה שלנו וזה קורה דרך מצוות הציצית. המצווה היא סוג של תזכורת להתחייבות הרוחנית של האדם לאלוהיו וזה הפסוק המסביר מדוע לשים ציצית וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה.
אני חלילה לא מציעה לנו לשים ציציות, אלא לחפש בתוכנו את העוגן הפנימי בדמות הנשימה שתמיד זמינה לנו ולא צריך לחשוש שהיא מסריחה וצריך לכבס אותה.

כן, עכשיו אני דורשת בדבר התועלת שבמדיטציה, בחיים של ערות כפי שסלל לנו הבודהה. בכל מצב בו אני נזכרת בנשימה ואני מתרכזת בה במצב של המתנה מתגלים לי דברים מופלאים. פתאום אני רואה את הלחץ של האנשים או את השמחה של משפחה שזו הפעם הראשונה שלה בניו-יורק או את איש העסקים שמגלה שיש לו חתך ביד ומישהי נותנת לו פלסטר שמצוייר עליו סושי. ואיש שקם לכבוד אישה מבוגרת ופועל מקסיקני עייף אחרי יום עבודה שקורא כתוביות פרסומת. עולם שלם מתרחש בזמן שאנחנו מחכים להגיע לדבר הבא. והדבר הבא הרי אף פעם לא מגיע באמת כי מיד יש את הדבר הבא. אבל חיים של מדיטציה, של התבוננות בנשימה מחזירים אותנו שוב ושוב לרגע הזה שהוא כאמור כל-כך מלא ומלמד!
עכשיו בהחלט סטיתי מ"מחכים לגודו" שלשמו התכנסנו. אי אפשר לומר שזה מחזה בודהיסטי, כי הוא נשאר רק עם האמת הראשונה של הבודהה- שהחיים הם סבל או אי-נחת ואין בו המשכיות לגילוי הדרך להשתחרר מאי הנחת. גוגו ודידי (ולדימיר) כלואים במצב ההמתנה שלהם ולא מקבלים אותו ולכן כל-כך סובלים ממנו. כשהם מוצאים דרכים להעסיק את עצמם הזמן באמת עובר מהר יותר אבל כל היזכרות שלהם במר גודו שמבושש לבוא רק מכאיבה להם ומזכירה את התקיעות ואין בה אלמנט משחרר כמו הציצית או הנשימה. להפך. ולדימיר שיותר מפוכח, כל פעם שהוא זוכר יותר הוא מתעצב יותר לעומת גוגו שעסוק בקטנוניות החיים ולא זוכר את התמונה הגדולה. בעצם, מבין השניים ולדימיר המודע יותר מאושר, הוא יכול להתנחם בפריחה של העץ, יש לו יותר תקווה ומודעות מאשר מגוגו שפשוט סובל ותקוע בסבל שלו בלי אפשרות לצאת ממנו.

אנחנו כמובן צריכים להבין שביכולתנו להיחלץ משם, מאותה במה ריקה ומהעץ שמפריח חמישה עלים. אבל כבר לילה ומאוחר ומר גודו לא הגיע גם הערב…. ואני לא רוצה להיות דרשנית שמשתמשת במילה אנחנו יכולים.

מקושש העצים
ועוד הערה שאני מוסיפה בבוקר שבת- החלטתי לא ללכת לבית-כנסת! ובמקום זאת ללכת לצעוד בפארק. בכל אופן נזכרתי, אפרופו העץ הבודד רב החשיבות במחזה של בקט, שהפרשה מסתיימת באנקדוטה קטנה על איש שקושש עצים בשבת. בני ישראל הביאו אותו למשה ואהרון בכדי לשמוע מה עונשו. אלוהים מצווה על משה כך- מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

זה נשמע כמו סרט של מונטי פייטון אבל לא. לא רק. לחשוב על האיש ההוא שהמתין למותו. ואיזה מוות. צריך להיזהר שהחיים שלנו לא יעברו בדיוק כך- בהמתנה למוות.

שבת של נשימה ונוכחות!

ועוד הערה ממש ממש טריה ואז זהו, אני יוצאת לפארק. שלומית ליר כתבה פוסט שמתייחס למה שכתבתי פה וזה ממש משמח. כשהתחלתי עם רשימות תהיתי לגבי כל הקשרים שמתרחשים פה והדיונים הפנימיים בין הכותבים, עכשיו זה שוב בלט לי נוכח אלו שמעבירים משימות כלפידים. {מכיוון שאני מאוד אוהבת את כתיבתה אביא כדוגמא את זו}. אז זה נחמד להיות חלק מהשיח הזה. לדבר דרך האינטרנט ועכשיו גם דרך האוקיינוס.

שוב שבת שלום למרות שאצלכם היא אוטוטו מסתיימת….

ארבעים ושש מילים על…

בתשיעי ליוני, לפני ארבעים ושש שנים ההורים שלי התחתנו בניו-יורק.

אולי זה פרוידיאני אבל היום הלכתי איתם בהתרגשות מסוימת לבית הכנסת בו התחולל המאורע.

בחיוך נתנו לנו להיכנס לאולם המרכזי המפואר ולהצטלם.

כל-כך הרבה דברים יכלו לקרות בשנים האלו וכל-כך הרבה קרה.

האם  לומדים אהבה מהורינו?

בהעלותך- להתבונן בסבלם של אחרים

מזמן לא הייתה לנו פרשה מעניינת ואפילו מרתקת כמו בהעלותך.
לכותרת יש קשר תת קרקעי לפרשה. זהו שם ספרה של סוזן זונטג שמעניין שבאנגלית, בשפת המקור הוא נקרא Regarding the Pain of Others כלומר בלי אלמנט המבט שמוסיף לספר מימד בודהיסטי.
אם כך לא אכנס לכל הפרשה אלא אזרוק כמה טעימות, כמו שעושים באתר פרשת השבוע לילדים.

1. איזה זמר קיבל השראה מהמשפט שאמר משה לחותן שלו יתרו-
פרק י- פסוק לא- וַיּאמֶר אַל נָא תַּעֲזוב אותָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנותֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. התשובה פה

2. האם מפרשה זו לקח פבלוב את הרעיון לניסוי הפלובי על התניית הכלב? או שמא מפה לקחו איך צריך לאלף כלב? לתת לו להריח את השתן או הצואה שלו עד שהוא לומד את הלקח, כלומר איפה ועל מה מותר או אסור לחרבן. יכולתי לעשות אדפטציה למלל, אבל בשביל מה כתבו את התנ"ך בעברית אם לא בכדי שנתמוגג עליו אחרי אלפיים שנה?
ובכל זאת קצת פרשנות. בקטע שלפנינו אנחנו מבינים כמה השגרה היא דבר קשה. כמה כל דבר טוב, וכמה טוב שהוא לא יהיה לעולם איננו מספק. בני ישראל קיבלו סידור מדהים. מן מהשמיים כל זמן שהם הולכים במדבר. בימי שישי הם קיבלו שתי מנות כדי שלא יצטרכו ללקט ולעבוד בשבת. (אגב מכאן המנהג לשים שתי חלות בערב שבת). אבל הגיע הרגע שכמו עובדי הייטק שמקבלים את לחמם במסעדות האזור שנמאס להם. נמאס להם לאכול כל יום את אותו המן. הם כנראה לא שמעו את המדרש שהמן היה כמו הסוכריות בצ'רלי ומפעל השוקולדה היינו שהוא מחליף את טעמו למה שמתחשק לך. אז העם, או יותר נכון האספסוף שבקרבו  מתלוננים על האוכל החד-גוני.  (אם העם הזה תמיד היה כל-כך אליטיסטי, עוד בהתחלה ואפילו במבט פנימה, פלא שהאו"ם הכריזו בתחילה שאנחנו גזעניים?) 
פרק יא (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:(ה)זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:(ו)וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:(ז)וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:(ח)שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:(ט)וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:(י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:

משה בתגובה לכעס המתקרב של אלוהים מגיב בנאום התפטרות של בייביסיטר בשילוב יאכנה מהגיהנום (עדיף לי למות מאשר לראות את כל הרעה שלהם). נאום יפה שהפמיניזם אוהב להשתמש בו כי הוא מציג את אלוהים כאישה כשמשה שואל –  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?
לי הנאום מזכיר את הסיבה העיקרית לאַהָבַתִי להיות דודה- השלב בו אני יכולה להחזיר את אחייני היקרים לחיק מי שילד אותם.
(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי:(יב)הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:(יג)מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:(יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:(טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:

בתחילה אלוהים מגיב בקור רוח וממנה שבעים זקנים שיעזרו למשה בהנהגה, אבל אז הוא מתגלה בכזו חולשה, שרק מוכיחה שבני-אדם המציאו אותו.
 
(טז)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל ….. וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:(יח)וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:(יט)לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם:(כ)עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:….

סוף דבר
(לב)וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:(לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד:(לד)וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:
 
3. ולעניין אחר- בפרשת בהעלותך מופיע הסיפור התמוה על הצרעת בה לוקה מרים. היא מקבלת את העונש מאלוהים על דיבור לא נכון, על רכילות. פרשה זו העסיקה את הדרשנים במהלך השנים מכיוונים שונים ובמיוחד את המחקר הפמיניסטי שכן ברור מהפשט של המילים שגם אהרון וגם מרים ריכלו ואם כך מדוע רק מרים נענשת? עוד תמהו מדוע נקשר הדיבור הרכילאי לנשים ומדוע  מרים נענשה דווקא בהרחקה מהמחנה. יש לשים לב שהסיפור הזה מגיע בדיוק לאחר מכת המוות שאלוהים הנחית על המתאווים, כשהאוכל עוד בשיניהם. אולי סוזן זונטג ואמירתה לקראת סוף הספר מסייעת במחשבה על כך.

האם קיים סם שכנגד מול כוח המשיכה והפיתוי שבמלחמה? והאם זו שאלה שאישה עשויה לשאול יותר מגבר? (סביר להניח שכן.)

אני מביאה את הטקסט התנכי כפי שהוא כי אפשר למצוא בו פנינים כמו התפילה היפה שנושא משה לכבוד אחותו- אל נא רפא נא לה ועם המלצה ספרותית אחת. לקרוא את הספר של חיים באר לפני המקום. מרים נזכרת שם כמוטיב חוזר ויפה, למרות שלא בהקשר של הפרשה שלנו כי אם בהקשר של המיתולוגיה על בארה של מרים. זיוה שמיר כתבה מאמר ביקורת נהדר על הספר של באר והיא מתעכבת הרבה על מוטיב מרים בספר. הספר כולו הוא ספר מאיר עיניים ומעורר את תאוות הספרים שהיא אחת התאוות הנקיות שישנן.

שבת שלום של דיבור נכון ומיטיב
 
פרק יב(א)וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:(ב) וַיּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה:(ג)וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (ד)וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם (ה)וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:(ו)וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:(ז)לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:(ח)פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(ט)וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ:(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:(יא)וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ:(יב)אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:(יג)וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:(טו)וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:(טז)וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן.