Monthly Archives: דצמבר 2012

הכתבה הראשונה על הספר שלי!

אם עד עכשיו לא ממש התרגשתי, למרות שכשאספתי את הספרים בדרך לריטריט חנוכה, התרגשתי קצת לראות את העטיפה היפה, עליה כתב נינו הרמן.

אז עכשיו אני מתרגשת. מכתבה בYNET של שרי שביט, סופרת בעצמה.

מעניין מה יש בהכרה הפומבית של משהו, שהופך משהו ל"יותר", ל"חוויה", ל"ריגוש".

בטח לזה הבודהה התכוון "שמונת המצבים הארציים" שאנחנו חיים בתוכם ומנוהלים על ידם.

שמונת המצבים הארציים  EIGHT WORDLY CONDITIONS

Profit and Loss   רווח והפסד

Success and Failure הצלחה וכישלון או תהילה וקלון

Praise and Blame שבח ואשמה

Pleasure and Pain הנאה וסבל או אושר וצער

בשבילי, הידיעה הזו, שאני מתרגשת ושזה לגיטימי וכיף, אבל יחד עם זאת זה זמני, ולא פה טמון האושר האמיתי שלי היא פרי התרגול הבודהיסטי שלי. פירות שנוכחים בחיי היומיום שלי שאני כל-כך שמחה לחוות אותם!

מי ייתן והשנה הקרבה הזו תוביל הרבה אנשים להתקרב ליפי החיים, לאהבה וליצירתיות הטמונים בהם שאינם תלויים בדבר ובטח שלא בשמונת המצבים הארציים שמסעירים אותנו כל-כך וגם מפילים אותנו כל-כך. המצבים האלו קיימים אבל הם לא האמת. אנחנו והחיים שלנו ברגע זה, זו האמת. (הזמנית כמובן)

מקווה שנוכל להשתחרר כולנו, לחוות ביטחון, שמחה ואמון בבני אדם באשר הם. כן, וזה כולל את הפלשתינאים!!!

מודעות פרסומת

הספר "בת של רב" יצא לאור שבוע שעבר ואט אט עושה דרכו לחנויות הספרים הקטנות

אט אט זה הסגנון שלו.

התמונה הראשונה שהעורכת המוכשרת שלי, עוז רוטברט, צילמה

הספר "בת של רב" יצא לאור

והיום זכיתי לתת עותק חתום להוריי שיתחילו לקרוא בו את עצמם. תהליך הכתיבה שלו, עשרה חודשים מתוקים במקסיקו ועוד ארבע שנים של המתנה, עריכה, דחייה, קבלה, עוד עריכה ועוד עריכה וגם שחרור הסתיים בשעה שאספתי אותו מההוצאה בדרכי לריטריט חנוכה בשבוע שעבר. ואולי הסתיים רק היום כשנתתי את העותק להוריי המאושרים.

אני מאוד שמחה. בעיקר שמחה ששמחתי והייתי במקום שלם גם לפני היציאה שלו לאור. שמחה שהתפייסתי עם עברי ועם עצמי ועם הוריי תוך כדי שכתבתי אותו.

אם כשחבריי לקחו אותי לשדה התעופה לפני חמש שנים פרצתי בבכי וטענתי שלא יהיה טעם לחיי אם לא אצליח במשימה שלי, הרי שלפני שנתיים, קצת אחרי שהוצאת אבן חושן הביעה נכונות להוציא אותו, הייתי מוכנה לשחרר את הספר לתהום הנשייה. לשחרר מתוך אהבה. וגם כתבתי על כך בטור שהיה לי בנרג'י, כתבה שאני עדיין עומדת מאחוריה ואוהבת.

כל השנים שחלפו מילאו אותי ותרמו לי בצורה שהספר, על אף יופיו המשגע ויזואלית, לא יוכל לעשות זאת אף פעם. במהלך הריטריט האחרון, שהסתיים היום, בו שירתתי במטבח, שוחחתי עם אחד המורים בעמותת תובנה על הספר. סיפרתי לו שלמרות שאני לא ממהרת להפיץ את הספר ולא יודעת איך בדיוק להתייחס אליו, עדיין קיימת בי פנטזיה נושנה והיא שיום אחד ברכבת אראה נערה-אישה שקוראת בו וארגיש/ אדע שהוא מציל אותה. מציל כמו שהרבה ספרים הצילו אותי. המורה שאל האם במקרה, הילדה הזו, זו לא אני.

אז כן. כי הוא הציל. ולא. כי בעיקר למדתי שרק האדם יכול להציל את עצמו. ושוב כן, כי תהליך הכתיבה, מאז שהחלטתי לנסוע למקסיקו עזר והציל ועל כך אני מודה. ונפרדת. ונותנת לספר לחיות את חייו.

ואם כבר חיים, אז הספר שלי מוקדש לחברה שלי שנפטרה בגיל 20 מסרטן. אתמול קיבלתי מייל בנוגע לחברה לדרך הדהרמה שחולה בסרטן כבר הרבה זמן. בשביל להמשיך לחיות היא צריכה לגייס כסף לתרופות ולטיפול נסיוניים והיא אחד האנשים המיוחדים והשמחים שזכיתי להכיר, אז אני מפיצה את הבקשה שלה. זה מאוד מיוחד בעיניי שבעידן האינטרנט אנחנו יכולים לתמוך באנשים שזקוקים לטיפול. ב1995, כשנירית, חברה שלי, גססה וגייסה תרומות, זה היה בהרבה יותר מסובך.

הספר נח עם חברים בתולעת ספרים בכיכר רבין, תודה לאורי שצילם והפתיע

מוות. חיים. פתאום ביום בהיר אחד. מוות, מילה גדולה. בכל שניה משהו/מישהו מת, כל שניה משהו/מישהו חי. היום, בעצם בלילה שעבר, מת דרור אלוני שחי עם סרטן כמעט 15 שנה, שלמד ולימד המון על החיים ועל המוות.

כל הזמן אנחנו לא מספיקים, מפחדים מהמוות ולא רואים את יפי החיים, את השמחה הפשוטה בהיותנו בריאים.

אני לא הספקתי לכתוב כמה אהבתי את הספר של דרור אלוני, אבל הספקתי לפני שבועיים לספר לו זאת באופן אישי.

ופתאום ביום בהיר אחד, ובאמת היה היום בהיר, ולמרות שזה היה יחסית צפוי, דרור מת.

אבל כל ניסיון החיים שלו, ההשראה המדהימה שלו, החיוּת שלו לא מתה. היא לא יכולה למות כי היא אמת.

הספר שלו הוא ממש לא "ספר לחולי סרטן". כמו שהוא אומר בפתיחה; כולנו חולים באיזה שהוא אופן. והספר יכול לתרום לבריאות של כולנו. זה ספר של מסע ושל התמודדות עם כל הפחדים, וה"לא מספיק" ובקיצור, עם החיים, שבמקרה המספר הוא גם חולה סרטן שמתמודד עם החבילה שהוא קיבל בכנות, באומץ ובסקרנות.

מוזר יהיה לקרוא את הספר בידיעה שהמחבר שלו מת. כשקראתי את הספר ידעתי שמצבו לא הכי טוב וזה היה מאוד מנחם לדעת שיש סוף טוב אי שם באופק. כמה אנחנו מכורים לסוף טוב…

ועם הידיעה הזו ועם הידיעה על המצב של דרור, תוך כדי קריאה ההתמודדות שלו עם החזרה של המחלה בכל פעם שהוא התעודד העירה אותי בצורה שקשה לי להסביר.

מי ייתן והאהבה שהוא הפיץ והלימוד שהוא חווה בחיים הקצרים שלו יהיו השראה יומימית לחיים והכנה טובה למוות שבוא יבוא.