Monthly Archives: מרץ 2009

על יוליסס ועל גלעד שליט

זה בלוג שמקורו, כלומר בבסיסו יש גרעין פצפון של התרברבות קלה, אבל לפחות התרברבות שמודה בעצמה. לפני כמה שבועות עת תכננתי נסיעה לניו-יורק עם חבר טוב הוא שאל בצחוק איך אומרים את שם הספר 'הר הקסמים' באנגלית, כדי שנוכל להזכיר זאת בשיחות סלון. שכן רק בניו-יורק (אליבא דה סיינפלד ובכלל מניסיון העבר שלנו-הוא היה דייל ואני תיירת נצחית) הוא התבדח, יהיה לנו איפה ועם מי להפגין שקראנו לפני כמה שנים טובות את הספר המופלא, עת יצאנו מלימודי הקולנוע נחושים להשכיל ולכבוש את העולם.
 
אני, שכנראה הייתי ביום רע של עריכה ספרותית, הערתי שאני שומעת שווִיצריוּת בקולו וסירבתי להסכים שחלק מההנאה שטמונה בקריאת יצירות מופת היא העובדה שזה 'בעל ערך' חברתי או תורם לביטחון העצמי או משהו בסגנון. מבחינתי, החַבֵרה החמודה שרכשה לבקשתי את הספר (כי באוניברסיטה שלה מכרו אותו בזול יותר) עטפה אותו כמתנה ועל העטיפה שירבטה- 'אביגיל מפנקת את עצמה' מיצתה את העיקר. כמובן שתלשתי את פיסת העטיפה והיא נסעה איתי למקסיקו ובחזרה ולכן בשבילי קריאת הספר הייתה מתנה לעצמי.
ובכל זאת, הנה שהגיע הרגע בו לאחר שנה וחצי סיימתי את יוליסס עב הכרס ועוד יותר מכך, מרובה המשמעות, שמתי לב שחלפה מחשבה בראשי- למי אני מספרת.
הפרק האחרון של יוליסס משמש כמו מנגנון השִכחָה לנשים שילדו ילד. האמירה הפופולארית שאולי גם הוּכחה מדעית אומרת שכל אישה שוכחת את תהליך ההריון ושלב הלידה המפרך ואז ורק אז היא מוכנה שוב להיכנס להריון. אז הפרק האחרון שנקרא בכיף וברצף (במיוחד שהוא מגיע לאחר פרק שבנוי משאלות ומתשובות- גאון אמיתי, ג'ויס, גאון! יש גם פרק שבנוי כמחזה מטורף) גם כן גורם לך להסתכל על הספר העצום ולחשוב שסך הכל זה לא היה כל-כך נורא.
סך הכל זה היה אפילו נפלא. גם כי דאגתי לתנאים הטובים ביותר לקריאה- התבודדות. כשנסעתי למקסיקו לשנה לקחתי איתי בכוונה רק את הספר הזה, כי ידעתי כמה קשה לצלוח אותו. (במשך כל התקופה בה הייתי עם החבר הראשון שלי הוא קרא את הספר הזה בעינויי נפש, אבל אז לא הערכתי את הגדוּלה שבעניין ובעיקר הייתי מרוצה שיהיה לו על מה לדבר עם אבא שלי שכמובן קרא את הספר ואפילו נתן לו ספר פרשנות באנגלית. בטח שלא הבנתי למה ספר צריך פרשנות, מה זה תלמוד? מעולם המשפט little did I know לא היה מדויק יותר).

בסופו של דבר קיבלתי ערב הנסיעה עוד שני ספרים ('מכתבים מנסיעה מדומה' (שבפעם הראשונה בכיתי לכל אורכו בגלל זכרון החבר (לא הראשון, השני)) ו'דופק' (שבכיתי בסופו כי הוא היה מתנה מהחבר) ואל שניהם חזרתי כמה וכמה פעמים ברגעי השבירה מיוליסס. בדואר קיבלתי גם את 'לפני המקום' (בו בכיתי בעיקר משמחה) וגם הוא קיבל ממני יחס מִתְאָווה.
בשלב מסוים הגיע לעיירה שלי בחור ישראלי אז אופציות הקריאה שלי גדלו וגם הספרדית שלי השתפרה וקיבלתי ספרים בודהיסטיים וגם קניתי רומן בספרדית שקראתי במלואו! ולימים הסתבר שתורגם לעברית. כך שחזרתי לארץ כשאני בעמוד 725 בפרק הבנוי משאלות ומתשובות, ובלי הרבה מוטיבציה.

להזכירכם בספר יש 841 עמודים.
לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט של בועז כהן על הספרים המשמעותיים בחייו ותוך שהתחלתי לחשוב שאת חלקם אני צריכה/רוצה לקרוא נזכרתי בפרויקט הלא גמור שלי. שנגמר היום.
 
אז חוץ מהטפיחה על השכם שנתתי לעצמי, למה לכתוב פוסט על יוליסס? במיוחד שאף פעם לא הייתי טובה בלחשוף את חווית הקריאה שלי, במיוחד לא בספר כזה שזקוק להרבה מילים, והוא באמת ספר שמלווה אותך תקופה ארוכה ואני מאמינה שימשיך לעשות כן. ספר שקשה לחשוב איך אפשר לכתוב או לחדש לאחריו ולא רק בגלל הפרק האחרון המפורסם, אלא גם שורות כמו (ודווקא מתוך פרק השאלות-תשובות)-
מהו במים שעורר בבלום, אוהב-מים, שואב-מים, נושא-מים השב אל הכיריים, הערצה?
האוניברסאליות שבהם, השוויוניות הדמוקרטית שלהם והנאמנות לטבעם השואף למצוא את המפלס המתאים לו…. חשאיותם במעיינות וברטיבות סמויה…. כושרם לנקות, להרוות צמא, לכבות אש, להזין צמחייה…. התועלת המופקת בהם בתעלות, בנהרות ראויים לשַיִט… הימצאותם בכל ואף בגוף האדם המורכב מ90% מים; הנזק הנגרם מן האדים הנפלטים מהם באגמי טיט, ביצות ממאירות, מי פרחים שנבלו, שלוליות של מים עומדים בליל ירח מתמעט. (שתבינו שבמקום הנקודות שרשמתי יש עוד ועוד תיאורים על המים)
ובנוסף יש אחרים שתיארו יפה מאוד את הספר השובה הזה כמו זו או זה.

ולא סתם בחרתי בשם תואר הזה, שובה, כי זה בעצם המסר או הטעם לכתיבת הפוסט על יוליסס- השבי המתמשך של גלעד שליט.
למי שלא יודע אז יוליסס הוא השם הלטיני של אודיסאוס, דמות מיתולוגית שהתפרסם בעיקר במסעו הביתה. מסע שנמשך עשרים שנה בגלל מלחמת טרויה ועוד סיבות מכשילות אחרות שעליהן אפשר לקרוא באיליאדה ובאודיסאה. השיבה הביתה היא מוטיב מיתי, ספרותי, קולנועי ומה לא, אבל בעיקר מאוד אנושי. גם הדתות משתמשות בו, כולנו רוצים לחזור לגן העדן וכמובן גם הפסיכולוגיה- הכמיהה לרחם, לאחזקה של האם, לרגע לפני שנפלנו לפה.

כמובן שאני מאחלת לגלעד שליט לחזור במהרה הביתה, אבל ממש במהרה ולא משנה מה המחיר. זה לא אבסורד שמזכירים את המילה 'מחיר' כשמדובר בחיי אדם? חיים ממש! (בניגוד לגופות של חיילים שתמורתם שיחררו אסירים) ועוד במדינה שמתיימרת להיות יהודית שיש בה את המוטו 'המציל נפש אחת, מציל עולם ומלואו'.
ומה זה המחיר הזה? שחרור "מחבלים". נמאס כבר מהטרמינולוגיה של העיתונות שקוראת לכל שב"חניק מחבל או לצורך העניין אם להודות על האמת לכל ערבי מחבל פוטנציאלי. מדהים כמה אנשים חושבים שהשחרור של כל-כך הרבה אנשים (שכן, אולי חלק אחראים בעבר למוות של אנשים) יכול להזיק למדינה. הרי ממילא אויבים יש בשפע, ואף אחד לא מדבר איתם, אז מה זה משנה שיצטרפו אליהם עוד כמה שאנחנו שפטנו במשפטי שדה נוסח 'הרצחת וגם ירשת'? לא לשכוח שגלעד מבחינת מי שמחזיק אותו הוא חייל בצבא הכיבוש ומבחינתם גם לו יש 'דם על הידיים'. מי אנחנו שנחליט.
ועוד מילה על מחיר- כל מי שמדבר על תנאי העסקה, במיוחד אם הוא הורה, הוא פשוט חצוף. אם אנשים רק יתאמנו לשים את עצמם בנעליים של הוריו של גלעד אני בטוחה שבין רגע דעותיהם הנחרצות ישתנו. ואל נאמר שזהו מצב קיצוני, כי בפוטנציה, במדינה שלנו, (ואני לא אומרת את זה בגלל אלמנט ההפחדה), כל הורה יכול להיות בנעליהם. יש פה ראיון מדהים של אם שכולה מלאת אמפתיה והבנה למצב "האוייב". 

כשמביאים ילד לעולם צריך לדעת שיפגעו בו. (כולל הוריו) ובכל זאת אנשים מביאים ילדים ועושים כמיטב יכולתם לשמור עליהם. לא ככה?
הכתבות האחרונותהאלו הוציאו אותי מדעתי, לחשוב שהולכים להרע את התנאים של האסירים הביטחוניים שגם ככה גרועים. במסגרת התנדבותי בכלא באר-שבע עליה קצת כתבתי פה, לא פגשתי ולא נכנסתי לאגפים של האסירים הביטחוניים, אבל הספיק לי לשמוע איך מדברים עליהם הסוהרים וקציני החינוך שלשם מגיעים חומרי האוניברסיטה הפתוחה בשבילם (ושעכשיו רוצים למנוע אותם מלהגיע ליעדם).
 וגם אלו שרוצים בשחרורו של שליט, כמו בכתבה הזו לא מבינים שה"אוייב" הוא לא האסירים או אלו שלא יבואו לבקר אותם, אלא המנהיגים הפחדנים שלא מסוגלים להגיע להסכמה.
זה לא מוטרף שמדינה גדולה ומחומשת עושה מאבק וחשבונות על חשבון ילד אחד שהיא שלחה לצבא שלה?
חבל שבימינו אין מפלצות שצריך להילחם בהם כדי לחזור הביתה, רק אנשים ופוליטיקאים שמונעים משנאה (שבבסיסה פחד) ומתאוות שלטון.
 
ביוליסס יש משפט יפה שאני לא אבאר את הקשרו- זה יחתום את הרשימה כמוטו זֵן
"אנשים מוכנים לסבול נשיכה של זאב אבל מה שבאמת משגע אותם זה נשיכה של כבשה".
 
מי ייתן וגלעד ישוחרר בקרוב, שדרכו חזרה תהיה כמו קפיצת הדרך שיזכה לפנק את עצמו, לספר את סיפור השיבה שלו בנחת ולשבת לקרוא במה שיבחר.
 

מודעות פרסומת

יום האדמה – באר-שבע

יום האדמה השלושים ושלוש, בדיוק בגילי החגיגי שאני מתפארת בו.

בבאר-שבע כל יום זה יום אדמה כי היא כל-כך נוכחת. לפעמים סופה קטנה מעיפה לך חלקים ממנה ישר לפנים. לפעמים מספיק מבט לבניינים, שכולם, חוץ אולי מבניין התיאטרון החדיש והמכוער, נראים בכוונת משורר כמו אדמה. אדמה במובנה הישן והטוב. האם מונח כזה קיים פה במדינה שלנו? בבאר-שבע גם המהלכים על האדמה מדגמנים קיבוץ גלויות ושורשים ושאלות על מי הם תושבי המקור.

בערב יום האדמה, ביטוי משונה, הלכתי ל2 אירועי תרבות שונים. אחד מהם (הצגה) נקבע מראש כך שנאלצתי לצאת מהאירוע הראשון שהיה פתיחת תערוכה של האמנית תחריר אל זבידי במסגרת התכנסות לציון יום האדמה במקלט של הפורום לדו-קיום בנגב.

תחריר, ילידת 1987 לקחה חמש עשרה מפות הסברה בערבית של ארץ ישראל משנת 1948. היא השתמשה בתצלומים של בני משפחתה שמתגוררים בעזה וציירה את דמויותיהם בחומר בו משתמשים לציור על זכוכית. לבסוף היא תפרה עם חוט אדום תכי תפירה או אם להיות מדוייקת כפי ששמעתי אישה אחת מסבירה בתערוכה- תפרה מיכלב, כזה שרואים את קצהו משתלשל מהמפה. רק מלקרוא את ההגדרה של מיכלב בויקפידיה (מי היה מאמין שאפילו זה נמצא שם) אפשר להבין שלכך בדיוק כיוונה תחריר בעבודות היפיפיות שלה שאפשר לראות אחת מהן כאן  באיכות לא מספקת של הזמנה. (אגב, אתם מוזמנים לבאר-שבע לבוא ולהתרשם בעצמכם, הפרטים בהזמנה.)

מתוך ויקיפדיה- "מיכלב" מלשון חיבור, כליבה (תפירה). תך זמני המיועד להצמדת חלקי בד עד שייתפר התפר האמיתי. כמו כן, אינו משאיר סימנים רבים בבד במקרה של פרימה. שימוש נוסף הוא לצורך כיווץ בד, כאשר יש לכווץ רק צד אחד של חלקי הבד המוצמדים.

הכיבוש כמובן משאיר סימנים, ופרימה של שני העמים היא דבר שרק הולך ומתרחק. אכן לצורך כיווץ המדינה או לבישתה בנוחות על הגוף שתי העמים רוצים לכווץ רק צד אחד, אבל במקרה שלנו זה פשוט לא אפשרי, כולנו עושים צומוד לאדמה. ולכן הצפייה בעבודות מכאיבה, תחושה שחוטי הצמר (שאצלנו הם צמודים ליד כמזל) הם בעצם תפרים של פצע שותת, יוצרים גבולות כאב בינינו לבין האדמה, בינינו לבני המשפחה. שמעתי אישה מעירה שהתערוכה רכה אבל אני הרגשתי שהיא דווקא מדממת. במקום פרצופים היא הותירה למפה למלא אותם, הזהות של האנשים הללו קשורה לאדמה היא אמרה. את התערוכה היא יצרה בהשראת סבתא שלה. זה היה מעניין לראות את תחריר מתרגשת בעברית. היא סיפרה שהסבתא הייתה יושבת ומתבוננת בדף דהוי עתיק שלבש צבע חום עם השנים. הדף היה הטאבו של האדמות והפרדסים. ולמה את שומרת? שאלה תחריר כמו בסיפור כיפה אדומה והסבתא ענתה שיום אחד, תחזור לנו ארצנו וילדיה יטעו בה שוב. כבר כילדה תחריר הרגישה את התקווה שיש לסבתא, תקווה שמכסה על המכשולים. מאז לתחריר יש הרבה שאלות על ארץ, מולדת וגבול שמפריד בין אנשים.

 

אחרי החלק הראשון, עלה פרופ' גדי אלגזי לדבר על גזענות ואזרחות. היה מדהים לראות איך אלגזי שהגיע ישר מהרכבת עלה לדבר ברהיטות ובבהירות מופלאה. לצערי נאלצתי לעזוב באמצע. הוא עשה סקירה קצרצרה של יום האדמה והזכיר שהכל התחיל בשנת 1975 כשפרסמו את התוכניות לייהוד הגליל. הוא הזכיר שם שלא הכרתי, ישראל קניג שבגלל דוח שהודלף במלואו התאפשר הצצה למנטאליות של המנהיגים דאז, היינו גזענות.

מצאתי באינטרנט קטע ממחיש- הפקעת אדמות אלו (20,000 דונם) היו במקביל לכתיבתו של "מסמך קניג" שהכין ישראל קניג, שהיה במשך עשרים ושש שנה הממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים, והוצא לאור בעיתון "על המשמר" בשנת 1976. המסמך כלל בתוכו תוכנית של נישול והפקעת אדמות ערביות ושינוי המאזן הדמוגרפי בגליל במטרה לייהד האזור. זאת, בנוסף להתייחסותו לתחומים אחרים כמו עידוד הגירת הערבים לחו"ל והגדלת המכשולים בפני ערבים לקבלה לאוניברסיטאות, ובניית מפלגה ערבית שתהיה הזרוע של הממשלה לאותה אוכלוסיה. ראוי לציין שלפני מספר שנים אמר קניג לעיתונאי "הארץ" שידיד שלו, "נוצרי עשיר מנצרת", עדיין מודה לו על כך שלפני שנים שכנע אותו להגר לקנדה. הנימוק של קניג היה: "לילדים שלך לא יהיה פה טוב אף פעם"

מהאירוע המעציב הזה אבל שלפחות גרם לי להבין שוב את הגדולה של הפורום לדו-קיום האקטיבי כל-כך של באר-שבע הלכתי לאירוע משמח אחר- הפקה של תרנגול כפרות בביצוע של בוגרי בית הספר למשחק בבאר-שבע. הידעתם שיש כזה בית-ספר? ועוד בית-ספר טוב (על סמך ההפקה שראיתי) והוא ממוקם בדיוק איפה שפעם היה בית העם כלומר תיאטרון באר-שבע בו זכיתי לראות הצגות רבות בילדותי.

לא אכנס עכשיו להשוואות בין תכני המאבקים, בין היצירות שבאות מכאב או המחיקות התרבותיות שעשתה ישראל בחיים הקצרים שלה.

בדרך חזרה הביתה מהאירועים, מנסיעה דרך הפיתוח בבאר-שבע שבא על חשבון אנשים אחרים, חשבתי על זה שבחיים שלי פה אני נאלצת לקבל את הגזל שעשינו לסבתא של תחריר ולעוד רבים אחרים. תחושת המועקה הצטמצמה למשפט שמסיים את ההצגה ונדמה לי שגם את הספר של אלי עמיר שלא קראתי מאז התיכון. "בדקות מעטות נרדמתי, אבל בשנתי הסתובב מעל ראשי תרנגול כרות ראש".

אלה החיים פה בינתיים, או אולי לתמיד על אדמה גזולה עם ראש כרות.

 

דווקא בדברים של פרופסור אלגזי הייתה נימה של אופטימיות כשאמר שמה שהמיעוט הלאומי השיג למען עצמו הוא השיג למען כולם. אם זה זכות למחאה, אם זה מאבק נגד האלימות של הזרוע המבצעת וכמובן הזכות לשביתה. כמובן שלא חסר להביט סביב ולראות את המרחק שעוד יש לעשות.

אלא שעכשיו, בדיוק עכשיו, אפשר לראות איך גלגלי הגזענות ממשיכים לפעול. גם ברכבת שבימינו אין בה גלגלים…. וזה מזכיר לי כמובן שבפעם שעברה שהייתי בכלא באר-שבע, אחד האסירים הצביע על כך שרוב המשתתפים בחוג מדיטציה שלי הם ערבים. אסיר אחר (גם כן ערבי) לא הבין טוב את השאלה וחשב שהשאלה היא לגבי אחוז האסירים בכלא בכלל. הוא ענה בלהט- "בגלל שאין לנו איפה לעבוד. גם אם סיימתי הנדסת מכונאות, כשחיפשתי עבודה בשנות העשרים, בכל מקום היה צריך תעודת שחרור מהצבא. ומה לעשות שלא עשיתי צבא. אז הנה אני פה". הוא סיים והבחור לידו הסביר לו שהוא לא הבין את השאלה, אבל כמובן הסכים איתו והוסיף- "וגם אם אצא מפה, לאיזה עבודה אני בדיוק חוזר?"

 

והנה שיר שלא הצלחתי לפרסם בשום מקום. הסאונד-טרק שלו הוא "עיר של קיץ" ששר ברי סחרוף למילים של מיכה שטרית.

 

19.1.2009

ברכבת הביתה ביום אחרי שנגמרה המלחמה,

מי היה מאמין שאי פעם כך ייפתח שיר

שאכתוב, השמש שוקעת בצבעי מלחמה

מיותרת באדום וכחול וכתום, בפסים משוקעים

מרובדים והשקיעה רוחשת באזור עזה

והשמיים מתרחבים באין סוף

והשמש מכפילה את עצמה, גם לה לא נעים

לנחות, היא מתעכבת כציפור המחפשת

מיקומה הנכון על חוט תיל.

 

ואין מקום נכון ואין לה בית ואדמה אליו היא

שייכת, היא מסמנת מערב ומזרח ולא

טובים ורעים. וגם סטודנטיות ערביות חוזרות הביתה

לבאר-שבע, מביטות במחשב הנייד ולא בשמש המשתקפת

בפיצול עצמה בעננים העליונים, אדומה ונגלית לפרקים

כמו הספרה שמונה.

 

ובין רגע קצוות גלגל החמה מתכהים,

האם היא מבחינה שנרגע שם מתחתיה, שהלחימה פסקה,

שעוד סופרים את הגופות ועכשיו מתחילים להתחמש

בשנאה ויש מתאבלים שכבר סיימו את השבעה והחייל

השבוי עוד שם. האם יש לו פתח לראות אותה, אולי רסיס

או צל קטנטן מגיע אליו, אולי בדמות אנחת רווחה.

 

עכשיו ענן גדול יורד שחור על עזה וגם רגע הצבע

האדום נגמר. השבוע יהודים יקראו שוב

איך האלוהים שלהם האפיל על מצרים, הקשה את לב

פרעה ושיחרר אותם לנפשם כדי שילכו לשלוט

בארץ אחרת ביד חזקה.

 

וזה מביך לכתוב כך שירה כשהאישה במושב מולי

מתבוננת כמו מציצה עלי גומרת בחדר השינה, כן

ככה זה מרגיש כשהרכבת עמוסה וצפופה

ואנשים ומזוודותיהם חוזרים לבאר-שבע והשמש

נעלמה, וודאי הגיעה לחוף רפיח בדיוק בזמן

להבחין איך ואם שבים שם הביתה.

 

מחר בעיתון שיחלקו לנוסעים ייכתב שדברים

חזרו לשגרה, וזה יהיה נכון

רק בצד אחד של השמש כי בעזה

יהיה חשוך כמו בפרשה הבאה שבני ישראל

יקראו ברחבי העולם, בעזה תהיה צְעָקָה גְדֹלָה

כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

 

הכלא הפרטי. שלי?

אם האסירים להם אני מעבירה מדיטציה היו קוראים את הפוסט הזה אולי הם היו נושמים לרווחה ורואים שאני לא תמיד מחייכת וגם לי יש נקודות שבירה. לא שאני מנסה לייצר תדמית של מוארת או של מישהי ללא בעיות, להפך אני משתפת אותם בקשיי התרגול. אבל מה לעשות, איכשהו (כנראה בזכותם) הם רואים אותי תמיד מחייכת, מקבלת, יושבת בישיבה מזרחית כמו פסל כל משך השיעור. סבלנית גם כשהם מרעישים, צוחקים, מדברים בערבית/רוסית, נמרחים על אסיר אחר או סתם לא מורידים נעליים ויוצאים באמצע לעשן למרות שאסור. אחד מהאסירים פעם אמר לי "איך אני מחכה ליום שבו את תתפרצי ותחטפי עלינו את הג'ננה"

אמרתי לו שגם בחיים שלי (לא אלו של התרגול ולא אלו שלפני התרגול) אני לא חושבת שהתפרצות כזו תקרה, כאילו בזבזתי את הכעס בילדותי המוקדמת (שעל כך אני מתפתה כל-כך לכתוב, על כך תוכלו לקרוא בספרי כשייצא לאור….) 

אבל באמת איכשהו (וגם אם בדרך, מכל מיני סיבות, אני מתבאסת שאני בכלל נוסעת לשם) אני תמיד מגיעה אליהם עם לב פתוח שרואה את הקושי שלהם ושל אלו ששומרים עליהם. בשביל להבין למה זה לא משנה מה הם עשו, כלומר למה הם יושבים שם ואיך נראה הסבל שלהם, אני אביא דוגמית קטנה. גברים משחקים בחצר פינג-פונג. אם עף להם הכדור, הם צריכים לבקש ממבוגר אחר שיפתח להם את הדלת של החצר בשביל ללכת להביא את הכדור.

יותר מחודש שאני אומרת לעצמי שאכתוב על הכלא הפרטי שלשמחתי יש בג"ץ כנגד פתיחתו ולצערי זה בטח לא יעזור כי המבנה כפי שדיווחו בכתבה המעצבנת והמגמתית מאוד הזו וכפי שאני בעצמי בודקת כבר כמה שבועות הולך ונבנה. השבוע סימנו פסים לבנים לחנייה וחנייה זה בימינו סוג של אבן-פינה, לא?

אז היום, הלילה, או יותר נכון זה כבר כמה ימים שאני בחוסר שקט ובחוסר ריכוז ואני רואה כמה קשה לקבל את המצב ואת עצמי כפי שאני אני נזכרת במה זה אומר להיות בכלא. ועוד פרטי ואישי כמו שיש לי. ולי יש פריבלגיה שאני לא תלויה בקנטינה שנפתחת פעם בחודש ואני אוכלת עוד ועוד קערות פופקורן וגם אגוזים וצימוקים (שיהיה אלמנט בריא) וזה אחרי שלוש קעריות המרק מלאות שקדי מרק או יותר נכון שקדי מרק עם קצת רטוב ובכלל כמו בפתיח המופתי של הסרט "אדפטיישן" כל דקה מול המחשב מוסטת למחשבה על אוכל ומיד הקימה להשיג אותו.

הכלי הכי נכון ומסייע זה לקבל שעכשיו זו תקופת השמנה. עוד אחת.

וגם לזכור מה שאני אומרת לאסירים, שאנחנו עושים מדיטציה כי זה כלי, טכניקה שיכולה לעזור לעצמנו, זו תרופה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו כל הזמן והיא זמינה.

ובנוסף לקבל שאני לא עומדת בקצב העריכה של עצמי, ממש לא, אבל לפחות אני לא שוקעת בהרהורים של מה הטעם לכתוב ספר, לפרסם אותו וכו' אלא בוטחת בדרך שלי וברצון ופשוט לעשות זאת בשביל לעשות. (וגם לא לעשות זה לפעמים לעשות, נכון בודהה?) ואם לא, אז ביכולתי לעשות משהו טיפה מועיל, אולי.

והכלי הזה זה לכתוב כמה מילים אישיות שיעבירו את הסכנה בכלא הפרטי כפי שראיתי שכתבה פה יפה אבירמה גולן.

ולא להצטער שאין לי מצלמה שתראה את העובדים עם הקסדות הצהובות מכינים את הכלא החדש בדלתות פתוחות לרווחה.

אז אפשר לראות בתמונות שהכלא צבוע מבחוץ בצבעי גלידה שממש לא מתאימים לנוף הצהוב-אפור היפה שלנו ועוד יותר מבליטים את ההתיישבות הבדואית הצמודה לגדר של כל המתחם. זה אומר שהאוהלים נושקים לגדר וילדים עוברים רכובים על חמור בין מגרש החנייה.

לא יודעת אם זה עובר אבל בית הכלא בניהול פרטי צמוד, אבל ממש צמוד לבית הכלא של באר-שבע שמורכב משלושה בית כלא פנימיים וגדולים- אשל, אוהלי קידר ודקל. בין המתחם של הפרטי לזה הרגיל מפרידה גדר תיל, למה? כדי שהאסירים הרגילים ירצו להטיב תנאיהם בכלא הפרטי?

פתאום אני מגלה שאין לי מה לכתוב, חוץ מלהשמיע את התנגדותי הנחרצת לעניין. על המאבק בהפרטת בתי הסוהר ועל חשיבותו אפשר לקרוא באתר המצויין הזה.

אני יכולה להעיד שבכלא 'אוהלי קידר', בו אני מתנדבת, שמבין השלושה משמש יותר כבית מעצר לא ממש מתרגשים. כלומר לאסירים העצורים (כזכור אפשר להיות עצור עד שנתיים!) אין ממש סיכוי לעבור למבנה החדיש. חוץ מזה, כולם יודעים שמאוד קשה לאסיר להשתקם ולצאת ממעגל הפשיעה והחזרה לכלא. בפעם הקודמת אחד האסירים אמר לי שהוא איבד את הפחד. בפעם הראשונה הוא נכנס בגיל שמונה-עשרה ולפני זה תמיד הוא פחד לא לעשות עברות כדי שלא להיכנס לכלא, פחד מהלא הנודע. אחרי שישב בכלא שנתיים, פתאום הוא שם לב שעכשיו שהוא יודע מה זה כלא, הוא יודע שזה לא כזה סיוט נוראי ושיהיה בסדר. לפי התנאים שמפרסמים אנשי הכלא הפרטי כדי למצוא חן, למרות שברור שהם לא יעמדו בהם וכלא הוא כלא הוא כלא, זה יכול להיות "דירבון" או פחות מכשול לאסיר שיודע שהוא הולך להיכלא.

כן מתוכנן שם אגף של חינוך (כי זה לפי החוזה) ובגלל ששאלתי אמרו שיש דיבורים על סוהרים ובעלי תפקידי אחרים שכבר חתמו על חוזים עם החברה המנהלת ונראה שיש פרגון למהלך.

בביקוריי השבועיים בכלא אני רואה רק אנשים נחמדים שמסבירים לי פנים, החל משומרי הכניסה, פותחי הדלתות האנונימיים שלפעמים יוצאים מאיזו דלת כדי לשאול אותי לאן אני הולכת ואם אני קצינת מבחן. (אני כבר נכנסת בעצמי עם תעודת שב"ס אישית) וכמובן קציני וקצינות החינוך שעושים כלשון המליצה עבודת קודש. ובכל זאת לא הייתי רוצה לדמיין כלא בניהול פרטי. גם בגלל הדעות המלומדות כנגד ההפרטה שכאמור אפשר לקרוא כאן  וגם בגלל החצר הכללית שנמצאת בין האגפים של תאי האסירים לבין מתחם החינוך, המרפאה וכו' שלמעשה היא (החצר) היא סוג של מעבר כי לאסירים אסור לשהות שם למרות שיש שם שולחנות פיקניק, עצי דקל ואזדרכת ו…. כלובי ציפורים נטושים. מסתבר שפעם היו שם תוכים ועדיין אפשר לראות את כלי ההשקייה שכנראה בימים טובים יותר אפשרו לאסירים לטפל בחיות. גם הכתובת מעל הכלובים עוד שם-  חביבה עליי ביותר חברת בעלי החיים, הם אינם שואלים שאלות ואינם מותחים ביקורת.

הציפורים יכלו לבחור להתעופף, אולי חברת בני האדם לא מצאה חן בעיניהם, קשה להאמין שבכלא החדש, הצבעוני מבחוץ, שלא ראיתי בו ניצני גינה, הן יבחרו סתם, מטוב ליבן להשתכן מחדש.

 

 

 

פרשת ויקרא- ספרים שכבר לא קוראים…. וטיפת דזוגצ'ן

כך נפתחת פרשת ויקרא ובעצם ספר ויקרא כולו (א) וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:  (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: (ג) אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי  יְהוָה: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: (ה)   וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל  הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: (ו) וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: (ז) וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ:

מעניין? לא ממש. עומד במבחן הזמן? מזל שלא. אז מה כן? חוץ מעידוד סמוי לצמחונות (שעל כך כבר כתבתי פה ואגב יש בפרשה גם קורבנות הבאים מן הצומח)

ספר ויקרא שנקרא גם ספר הכוהנים הוא ספר די משמים שכולל עשר פרשיות רובן ככולן משמימות. רובו הגדול עוסק בחוקים ומצוות הנוגעים לתורת הקורבנות (שלשמחתנו חלפה מהעולם) ולמעשיי הכוהנים המשרתים במקדש (שהוחלף במקדש אחר פחות מדמם).

על פניו יש לומר שזה ספר לא רלבנטי. ממש לא רלבנטי. אבל מיליוני יהודים כנראה לא טועים או שאולי כן? ומילא היהודים הנוכחיים, הרי כל הרבנים והנשים המועטות שהרכיבו את חכמנו זיכרונם לברכה- היינו חז"ל טרחו ליצור מדרשים, הלכות ובכלל את ארון הספרים היהודים כדי שלא נשליך את הספר לעת זקנה אלא שנלמד ממנו משהו. עובדה שאף אחד לא מוציא מהדורה של הספר הנמכר בכל הזמנים- בלי ספר ויקרא. ולמי שרוצה לקרוא פרשנויות מסורתיות של ימינו הנה קישור לכמה מהן מאוגדות ולעוד אחת טיפה שונה.

 

ובכל זאת, למרות השכנועים וההסברים ועל אף שלימדתי השבוע את הפרשה, זה חומר קשה לקריאה, כמעט כמו הכתבה הזו שקוראת את המלחמה האחרונה קצת אחרת ומבפנים ולהבדיל. (אגב, תמיד כשבאים ללמד את פרשות ספר ויקרא מדברים על קורבן, על קורבן בימינו, על החיים בישראל כהקרבה, על קירבה ועוד. ותמיד ימי הזיכרון נופלים בתקופת ספר ויקרא, בדרך כלל בפרשות 'אחרי מות' או 'קדושים' העוקב).

אבל לא על קורבנות אני רוצה לכתוב (לא הפעם לפחות) אלא על הקריאה.

הקריאה שהעניקה את השם לספר היא כמובן קריאה של אדם לחברו או אלוהים לשליחו, אבל עם השנים, התרבות האנושית למדה לקרוא אותיות, שפה ולקרוא לחוויה כולה של קליטה והטמעה- קריאה.

הכל התחיל לאחר שסיימתי ללמד את הפרשה בבאר-שבע ונסעתי לבקר חברה. היא ואמה החרוצות כבר החלו במלאכת הניקיון לפסח ועשו סדר בספרי הילדים של הבית. הספרים המיתולוגיים של נחום גוטמן, פוצ'ו, אבנר כרמלי, דבורה עומר, יעל רוזמן ועוד רבים וטובים נערמו ונשקלו. איתם היו עוד ספרים בני זמנם, פחות מפורסמים אומנם, אבל לצער כולנו גם כמו הראשונים שהזכרתי הצטיירו כפחות רלבנטיים. כן, כמה שהספרים הללו יפים וטומנים בתוכם את ריחות וטעמי ילדותינו (ובאמת רבים מהם חזרו נקיים למדף בגלל הנוסטלגיה) הם באמת פחות רלבנטיים לימינו. ולא רק כי במערכת החינוך צריכים לעשות שיעור ספרייה כדי לחייב ילדים לשהות בספרייה ולקרוא את "מוצריה".

אז למה? כי ימים של בניית הארץ, התמודדות עם פאדיון (היום קוראים לזה מחבלים כמובן והמפגש מתוקשר בצורה אחרת לגמרי), עולים חדשים שמגיעים לכיתה (וכן, דווקא בימינו יש עולים, אבל רוב הסיכויים שהם לא משתלבים במערכת הרגילה), הצטרפות ל'הגנה' וחיי פנימייה ועבודה (או סתם חיים של חופש גדול, הליכה לים, משחקי כדור בשכונה ועוד) כל אלו הם פשוט לא סגנון החיים של ילדים ונוער בימינו. ולא רק התוכן כי אם השפה, ילד שלא לומד כמו האחיינים שלי בבית ספר ממלכתי-דתי יכול להסיק שספר שמופיע בו ביטוי כמו- 'תפס אותם בקלקלתם' כתוב בשפת קודש.

אז האם יש כזה דבר ספר רלבנטי? האם צריך לפרסם את הספרים מפעם עם פירוש רש"י כמו 'הילדים לא יכלו להיחלץ על-ידי סימוס 'הצילו' כי לא היו אז פלאפונים'. או 'לא ראו טלוויזיה באמצע הלילה כי היה רק ערוץ אחד'. ועוד הסברים על מכולת, התכתבות במכתבים, שתייה בברזיה או כתיבת יומן. (נכון שהיום יש את 'יומנו של חנון' שגם האחיין הדתי שלי מכור אליו, אבל למה נאלצתי לקנות בשקל את 'יומנה הפרטי של שירלי' שהספרייה הוציאה ממעגל הקריאה והיה בזמנו 'רב מכר' של ילדים? גילוי נאות- הספר שאהבתי מאוד בילדותי הפך למציאות שנתקלתי בגיל הנעורים בשירלי כוכבת הספר שעד היום היא חברה שלי)

 

 אין לי טענה מוצקה ולא הצעה לסדר היום, וגם לא צער על נפלאות העבר אלא בעיקר שאלות. מה הסיכוי שילדים יקראו את הספרים שעשו אותנו מי שאנחנו ומי הם יהיו עכשיו שיש להם באוטו מסכי טלוויזיה ובמקום לדמיין אי בודד או לקרוא עליו הם יכולים לצפות בתוכנית הישרדות.

כן, יש לי פה גם נגיעה אישית, או אינטרס, כי בתור כותבת, אני רוצה שיגדלו פה קוראים.

 

ולסיום בכל זאת קצת על אשמה, כי מה הם קורבנות אם לא כפרה על אשמה. בסוף השבוע שעבר זכיתי להיות בסמינר שהעביר קית' דאומן ששני חברי ראיינו אותו ועל כך אפשר לקרוא פה ופה. קית' ידוע בגישתו הישירה לדברים, לטבע התודעה המואר שיש לכולנו. תפקידו כמורה, היא רק לאפשר לנו לראות את זה, לגעת בזה, לחות את זה בצורה שמשאירה חותם כמו זרע או נבט שאנחנו יכולים להחליט לפתח. כמו התרגול הבודהיסטי שרובו הוא תזכורת. החל מתזכורת לארבע האמיתות הנאצלות, לשלושת מאפייני המציאות ובכלל לטבע הדברים, כפי שהם.

מאוד אהבתי שקית' אמר שכל הדתות ודרגות הכמורה/כוהנה שבהם תמיד יאמרו לך שאתה לא בסדר. תמיד יראו לך איך להשתפר ומה לתקן ויציעו את הדרך שלהם כדי שתהפוך לבנאדם טוב יותר.

רק בבודהיזם יתחילו מכך שהכל טוב כפי שהוא. לא טוב, אלא מושלם, אבל לא ממובן שיפוטי-ערכי של מצוין שראוי למדליה, אלא מלשון שלמות הדברים. כן, זה מורכב להסביר את זה וכל אחד צריך לחוות את זה בעצמו. וממש לא צריך להיות בודהיסט בשביל זה, רק להעיז, כן להעיז ולפנות זמן להיות עם עצמך בשקט ולראות מה יש שם. לחוות רגש עד הסוף, לתת לו להיות עד שהוא מתפוגג וגם אם הוא לא נעלם וממשיך לכווץ ולשלוט בתודעה שלנו, לקבל אותו כפי שהוא. אם זה עדיין נראה לכם לא מובן או לא נגיש ואתם מתחילים לומר- אני לא יודע איך לעשות מדיטציה או זה לא בשבילי אז דעו שאין כזה דבר. מדיטציה (כפי שאני מתרגלת) היא התבוננות ואת זה כולם יכולים לעשות. או במילים של מיכל שיזמה בארץ את לימוד המדיטציה לאסירים- אין ציונים על המדיטציה. אי אפשר להיכשל ואי אפשר להצליח, אנחנו מתבוננים. אנחנו כל כך רגילים שבכל דבר אנחנו נבחנים ונשפטים. כולנו שבויים בתוך התגובה האוטומטית הביקורתית שלנו.

 

אז למי שמרגיש מוכן, ברגע הזה כפי שהוא לנטוש את הקריאה, אז קית' חילק דפים של התרגול הפשוט של דזוגצ'ן ובו משפט "תנו לגוף לנוח כמו גופה בלי תנועה; הישארו שקטים כמו אילמים; הניחו לתודעה כפי שהיא בלי לשנות דבר. הניחו לנוכחות הטהורה להיות בדיוק כפי שהיא, בלי לשנות דבר. הירגעו, ובלי מאמץ, הישארו רפויים במצב הטבעי. זאת ההיערכות של גוף, דיבור ותודעה. אין שיטה טובה מזו".

 

היום, לא יכולתי שלא לחשוב על דבריו של קית'. להבדיל מהמילים שלו ובכלל מהתרגול שמזוהה עם בודהיזם העברתי היום, כמו בכל שבוע, מדיטציה לאסירים בכלא באר-שבע. לקראת החג ובגלל שינויי מפקד הכלא באתי בשעת הבוקר ובכיתה המקבילה התרחש שיעור צעקני של "המדרשה"- שם קוד לרב שבא ומחזיר אסירים בתשובה, להם הראו סרט צעקני ודיברו אליהם באותות ובמופתים, בעוד שאני בחיוך או סתם בפנים שלא רואות אותם כפושעים (כך לדברי אחד מהם) התמודדתי עם הקושי של האסירים לקבל את עצמם כפי שהם באותו רגע. לעזור להם עם הקושי לעשות מדיטציה של חמש דקות בשביל לחוות שהכל בסדר כפי שהוא. כן, גם עם הרעש של השכנים. (למשמע הצעקות בהתחלה, אסיר ערבי אמר לי- זה לא חוכמה כי הרב הזה הוא בעצמו היה פושע).

 

בכלל בכלא יש המון רעש וכשמשתתקים שומעים אותו בעוצמה. אין שיעור שמישהו לא מבקש שאביא מוסיקה מרגיעה ואני צריכה להסביר שאנחנו מנסים להיות עם החיים כפי שהם ובחיים כמו שמגלה גיבור הסרט שושנת קהיר הסגולה אין מוזיקת רקע מתאימה. הרעיון למדיטציה בכלא הוא כדי שהם יוכלו לחוות בתוכם, בעצמם קצת חופש. (כמו שאחד היום אמר שאולי ככה הוא לא יחזור לשבת עוד פעם) כל הסיטואציה בה יושבים על מזרנים על הרצפה, קצינת החינוך נמצאת לא נמצאת ומישהו אומר להם לנוח לתוך עצמם, להיות עם הנשימה ושהכל בסדר כפי שהוא, זה ממש מהפכה שקשה לעכל. (עוד קצת מילים שלי על הלימוד בכלא ערב הבחירות כאן)

 

ועכשיו שאני רוצה לסיים אני חושבת על הקשר בין כל מה שכתבתי ומבינה שקריאה בספר למרות שהיא התבוננות החוצה ולא פנימה, יש לה מן ההשפעה המדיטטיבית. ואני גם מתייחסת לזה בכמה מהקטעים שכתבתי בספר שלי אותו אני עורכת בימים אלו כדי שיעיז לעלות על מדף הספרים ויום אחד להיגנז ממנו. אני מביאה 3 קטעים קצרים שאין בהם שום ספויילר לספר העתידי….

 

1. התיישבנו על ספסלי העץ ופתחתי את סל הממתקים הירוק שהזכיר לי את תיק הספרייה הירוק גם הוא, שהבאנו לגן עדה בכל יום שישי. שמי הארוך היה רקום עליו בעקמומיות, אבל הוא היה מקודש בעיניי כי בתוכו נשאתי את זכות הבחירה שלי, מקלט ארעי עשוי שלושה- ארבעה ספרים מתחלפים.

2. בבית שלנו לא חסר חומר קריאה באנגלית, אבל לא יכולתי לסרב לביקור בספרייה האהובה שהייתה לי כמו בית שני ושנצרה את סודי הילדותי, הסוד שהאמנתי שהדרך להיהפך לסופרת היא, פשוטו כמשמעו, הדרך הפיזית מהבית שלי אל אותו בית ספרים ששכן במרחק מאתיים ושבעה עשר צעדים מביתי. כרגיל נעימה הספרנית קיבלה את פניי בחיוך חמצמץ. זה לא היה חיוך ששמרה במיוחד בשבילי, אלא הבעת פניה שהתהוותה בשנים של שהייה במחיצת ספרים, כאילו היא הייתה הגננת של אלפי ילדים גאונים ואילמים שלימדו אותה חיוך מקווקו שרומז למשהו מעבר למציאות היום-יום. ברגעים בהם אני וחנוך היינו מתאגדים כדי לצחוק על חשבונם של אחרים, היינו מתבדחים אודות נעימה שמתפרנסת מגביית הקנסות בגין איחורים שהיו נשלחים לבתים פעם בשבוע על גבי פתקיות תכולות. בכאב נזכרתי באותם פרצי צחוק שהיו יריקה לבאר ממנה שתיתי משום שנעימה וחיוכה החמצמץ ליוו אותי בכל שלבי החיים. כשלמדתי לקרוא, הייתי באה מידי ערב להשיב את הספר אל ביתו, עד שבסוף כיתה ב' היא אמרה לי "את לא מוכרחה לסיים את כולו ביום אחד, תני לו להשתהות לידך, לחכות לך אחרי בית הספר, להשפיע עלייך" דבריה הביאו לכך שביקשתי מאמא להשיג לי אישור תכול וחתום המאפשר לי לקחת חמישה ספרים ולא רק שניים. בכיתה ט', למדתי ממנה את הדבר האחרון והוא שאני כבר לא צריכה להסתמך עליה. היא המליצה לי לא לקחת את 'מולכו' כי הוא עוד לא לגילי.

3. 'עירית מהקטמונים' הייתה אחת מסדרות הספרים האהובות עליי והשקעתי הרבה אנרגיה על מנת למצוא את הכרכים החדשים שלה שילדים אחרים, כך חשדתי, החביאו במדפי הספרייה השונים. אהבתי לקרוא סדרות כי הן סייעו לי בקושי להיפרד מספר נאהב ובמיוחד את 'עירית' שפעם נעימה שהבחינה ששאלתיה בפעם השלישית כינתה אותה 'ספר של חיים'.

 

 

 

פרשת ויקהל פקודי- על נשים ונשיאים

מיד לאחר פרשת עגל הזהב ובקשת הסליחה הגדולה של משה ושל העם, אלוהים מצווה אותם לבנות עגל משלו. כמו בייביסטירית טובה הוא מבין שהילדים צריכים להיות עסוקים במה שנקרא יצירה.

הוא מורה לכולם להביא תרומות כדי לבנות את המשכן. אם מקודם התפלאנו מאיפה היה לעם שכרגע השתחרר מעבדות- זהב, עכשיו צריך לתמוה מאיפה היה להם- זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת:(ו) וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים:(ז) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים:(ח) וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:(ט) וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן.

 

בפרשות קודמות, אי שם בתחילת ספר שמות (אגב זו הפרשה האחרונה לספר שמות), כתוב שעם ישראל השאיל מהמצרים שמלות ורכוש. ד"ר משה גרנות כותב על כך מקסים בפרשת השבוע באתר חופש והוא תוהה איך אחרי עשרת המכות שנחתו על המצרים ועוד הסיום הנוראי בו נכתב שאין בית אשר לא היה בו מת והייתה צעקה גדולה, הם השאילו לישראלים חפצים?

 

הפרשה נפתחת בהודעה: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם". אבל לפני ההסבר המפורט מאוד של עשיית המשכן משה מזכיר להם שיותר מהכל, השבת היא הדבר הכי קדוש ליהודים ואל להם לחלל אותה בשביל עשיית המשכן.

 

בולט במיוחד הוא הביטוי "חֲכַם לֵב" המופיע בפרשת ויקהל-פקודי.

אגב, הצירוף מופיע גם בספר משלי בפסוק הבא בפרק י  חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבט

ומעניין בהקשר העושר התמוה של עם ישראל במדבר לראות את הפרשנות של רש"י לפסוק-

"חכם לב יקח מצות – משה רבינו שכל ישראל היו עוסקין בביזת מצרים והוא היה עוסק במצות שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף וגו' (שמות יג). ואויל שפתים ילבט – לשון יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא) אמרו כמה נתלבטנו בדרך"

(אגב, בתור מי שהייתה מתלבטת כרונית, החל מבחירה בין פיצה זיתים לפטריות ועד מה ואיפה ללמוד באוניברסיטה והאם אני אוהבת את הבחור שאני נמצאת איתו או לא… אני יכולה להעיד שגם בחציו המשפט של הפסוק יש חוכמה רבה. כי הדרך שבה אנשים מתלבטים מבטאים את זה זה דרך השפתיים, כלומר בדיבור. דיבור שהוא מיותר, מרובה, לפעמים אובססיבי ובדרך כלל אווילי…. אני נרפאתי (כמובן עוד לא לגמרי ויש עוד דרך- אל דאגה, לא לגבי הבחור שאני יימצא איתו..) בזכות התרגול שלי הלא הוא מדיטציית ויפאסאנה שמלבד הריטריטים בהם מתאפשרת שתיקה מוחלטת, יש תרגול של היום-יום, של נוכחות תמידית, של ראייה ברורה של מה יש ברגע הזה. והבנה דרך הלב שאין מקום להתלבטות…)

 

 חזרנו לחכמת הלב…

על פניו זהו ביטוי משונה מכיוון שרגילים להפריד בין הרציו- השכל, החוכמה לבין הלב- הרגש, האינסטינקט ועוד. למעשה אומנות מסתבר צריך את שניהם ונתקלתי במאמר נהדר (כן, עוד אחד) יותר נכון טור אישי של דוד גרוסמן שמבטא את זה.

 

אז חכם-לב הוא באמת צירוף מקסים שבא ללמד אותנו שאנו זקוקים לשילוב של השניים כדי להיות יצירתיים ובכלל לחיות את חיינו טוב יותר. וזה ממש מעורר גאווה שיש ביטוי שכזה בעברית, השפה שלנו. בפרשה הביטוי אפילו משויך לנשים, על פניו שיווין וששון. אלא מה, חכמנו זיכרונם לברכה חייבים כמובן להרוס.

 

רבינו בחיי – וכל אשה חכמת לב בידיה טוו – מכאן שאין ראוי להיות חכמת האשה אלא במטוה ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר (דברים ו) ושננתם לבניך! ולא נאמר לבנותיך ואמרו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות: וכן דרשו במסכת יומא – וכל אשה חכמת לב בידיה טוו אין חכמה לאשה אלא בפלך:

 

צבי אלימלך שפירא מדינוב  בספרו אגרא דכלה-וכל אשה חכמת לב (שמות לה כה). ואידך וכל אשה יודעת איש (במדבר לא יז). נרמז מה שאמרו (סנהדרין כ"ב ע"ב) אשה היא גולם והבעל עושה אותה כלי, והוא כי דעתה קל ואין בה חכמה, גם כן כמו שאומרים מי שלבו אטום כבתולה. על כן נקרא הבעילה בשם ידיעה, וידע אדם (בראשית ד כה), ממשיך בה הדעת. ….אשה חכמת לב, היינו וכל אשה יודעת איש, מה שאין כן בתולה לבה אטום ואין לה חכמה!

 

ואפרופו נשים ונשיאים….

הפרשנים לפחות שופטים גם את הנשיאים כי כשמפורט מי הביא מה לבניית המשכן, הנשיאים מביאים אחרונים את חפצי הנוי שלהם. בהפסוק כתוב כך- וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחשֶׁן

כלומר שמם מופיע בלי י' ועל כך דורשהכלי יקר– "לפי שנתרשלו בנדבה זו ולא הביאו נדבתם כל אחד, לבסוף על כן נחסר אות יו"ד משמם והנשאם חסר כתיב, כי באמת לא היה להם להמתין עד לבסוף כי אולי יתנו ישראל כל הצורך ולא יהיה להם חלק בכל המשכן. ומה שנחסר יו"ד דווקא פירשנו למעלה לפי שאמר הקב"ה גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל (תהלים קא ה) ואצל הנשיאים היתה בלי ספק רוח גאוה באמרם דרך התפארות מי ימלא מה שאנחנו מחסרים, אבל אנחנו ממלאים כל מה שהצבור מחסרים ע"כ לקח הקב"ה משמם אות יו"ד כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם ואותו לקח ה' מהם לומר אין כאן מקומו.

שתהיה שבת של שלום ושל כל האותיות במקומן, שלא יפרחו באוויר כפי שמצוטט בשיר החדש והמוצלח של אביתר בנאי ושהאותיות יעזרו לנו במינון הנכון לשלב את הדרך בין הלב לשכל…

פרשת כי תשא… תשא אותנו עד למחלקה הפסיכאטרית?

פרשת כי תשא סוחבת הרבה משא והרבה איסורים. האם זה קשור ואולי מכתיב את חיינו ה"כבדים" כאן?

דודתי האהובה נולדה וגרה בארה"ב ובאיחור אופנתי זכתה לראות רק עכשיו את ואלס עם באשיר. היא מאוד נהנתה מהצפייה וכהרגלה בקודש שלחה על כך מייל לכל מיודעיה. בעצם רק לרשימת בני המשפחה. היא כתבה את אבחנותיה ואמרה שמעניין שאין יותר אנשים בישראל שמאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית. בעצם אני אביא את ניסוחה באנגלית-

 The last thing, which is amazing–perhaps more like a miracle, is that almost every generation in Israel had "its war" and still they could go on and survive the trauma and build the country as they did without everyone being in a psycho ward. That includes the families and children. In 60 years there have been about 5 wars–that's probably more than one for every generation.

 
אני בדרך כלל נמנעת מלהגיב לעשרות המיילים השבועיים שהיא שולחת. רובם בנושאים ציוניים-יהודיים-מחלות ועוד… הפעם הגבתי, הסכמתי עם אבחנותיה לסרט ולסיום רשמתי לה בנימה הומוריסטית

what makes you think israel itself isn't a big "psycho ward"?


 דודתי הופתעה מאוד לקרוא את התגובה שלי והתייחסה בעיקר לאלמנט הצבאי ולהשפעת המלחמות הרשמיות שנערכו כאן ותהתה עד כמה המשפחה שלנו הושפעה מהם (למעט מלחמת יום הכיפורים שאבא שלי מאוד הושפע ממנה נפשית וגם שינתה את חיינו בצורה זו או אחרת). לדעתי היא פספסה את העיקר, כי העניין הוא לא רק המלחמות אלא כל הקיום שלנו כאן. החל ממגורים על אדמות שלקחנו מאנשים אחרים, (שקצת כמו אכילת חיות, אנחנו אלופים בלהכחיש את זה) וכלה בזהות היהודית שבגללה אנחנו פה ושאנחנו כל הזמן נאבקים להתנער או להבין אותה או לחיות אותה בלי להבין מה הבעיה בה.

אתמול 'שמחתי' לראות שהסופר היפני הארוקי מורקאמי חושב ממש כמותי ואני בהחלט אפנה את דודתי למאמרו המקורי.

ואיך כל זה מתקשר לפרשת השבוע "כי תשא"? פרשה שמתחילה בספירה של עם ישראל (משם למדו הדתיים שאסור לספור במספרים את היהודים, כי זה מביא עין רעה אלא צריך לספור אותם באמצעות משהו אחר כמו למשל לפי שמות הפרשות… ) אחר-כך כמיטב המסורת של שתי הפרשות הקודמות יש חלק משעמם בו מפרטים את כלי המשכן ולקינוח הפרק הראשון תזכורת קצרה לשמירת השבת שמזכירה שמי שמחלל אותה מות יומת.

ואז מגיע החלק הפיקנטי- בניית עגל הזהב! כשקוראים את הסיפור כפשוטו, חלקים ממנו נראים כמו סיפור על שני אחים שאחד הלך וביקש מאחיו שיעשה בייביסיטר על הכלב שלו. (אם אתם תוהים כמו בסרט "כשהארי פגש את סאלי" מי משחק בתפקיד הכלב, אז דעו לכם שזה אנחנו, עם ישראל)

פרק לב נפתח בכך שהעם רואה שמשה בושש לרדת מן ההר והם באים לאהרון אחיו ואומרים לו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.

השימוש שלהם באלוהים ברבים מספר לנו על שאט הנפש שלהם מכל הסיפור של האלוה המונותיאיסטי שעושה בהם ניסויים במדבר. הם רוצים את כל האלילים הזכורים להם ממצריים שילכו לפניהם, שיראו אותם.

הדבר שמשכנע אותי שהם באמת אמרו דברים אלו הוא האמינות של האמירה של העם קצר הרוח- מה היה לו?

אהרון מנסה למשוך את הזמן ומבקש מהם את הדבר שהוא חושב שהם לא יוותרו עליו בקלות- את הזהב. טוב, ממילא הם לקחו (השאילו על פי הכתוב) את הזהב מהמצרים ותוך שניות נכתב- ויתפרקו כל העם, כלומר התפרקו מנזמי הזהב באוזניהם. (מעניין שמבחינת המסורת הנשים דווקא לא לקחו חלק בהתפרקות הזו וסירבו לתת את נזמיהן) ועכשיו הוא יוצר מהזהב עגל ובונה לבדו את המזבח (שוב הפרשנות מסבירה שאהרון רצה לבנות לבדו משני טעמים. "שיתלה בי הסרחון ולא בהם, ועוד ראה ואמר, אם הם בונים את המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן, ונמצאת מלאכתן עשויה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא).

ואכן משה מגיע וכועס מאוד! כל-כך כועס שהוא משליך מידיו את הלוחות ומשבר אותם. אחר-כך הזעם ממשיך להניע אותו והוא לוקח את העגל, שורף אותו באש, טוחן אותו עד עפר, מערבב במים ומשקה בתערובת הדוחה הזו את בני ישראל! כמו שבזמן אילוף כלבים, לוקחים את הכלב שעשה פיפי או קקי בבית ודוחפים לו את האף לצרכים כדי שיבין את חומרת המעשה ואת האיסור.

כשהוא הולך לברר עם אהרון מה היו הנסיבות שהובילו למעשה הוא נותן לו קרדיט ופותח בשאלה-

מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה?

אהרון מתחיל בהאשמת העם את משה על ההתמהמהות שלו ולבסוף אומר שקר לבן או שמא זה שקר אמיתי-

וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה

 

יצא לי העגל הזה…. עד כאן סיפור האחים ועכשיו לגבי העונש המחושב לכלב הסורר.

משה מאמץ (אין מוקדם ומאוחר בתורה…) את סיסמת ש"ס. הוא נעמד בשער המחנה ואומר 'מי לה' אלי?' שבט בני לוי (השבט שלו ושל אהרון) מתייצבים והוא מורה להם כך

שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר משֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

עכשיו אחרי שהוא טיפל בענינים הארציים, משה, האח הגדול צריך לתת את הדין גם בפני ההורה האחראי, להסביר לו למה נשברו הלוחות וכמובן לבקש שישאירו לו את הטיפול ב'כלב' כלומר להצטדק על מעשיו ולבקש שיסלחו על כך שהעם השוטה רצה אלוהי זהב.

משה פותח במילים האלו- וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם… שימוש חוזר במילה לשאת, באותה צורה של שם הפרשה- תשא. בפסוק הפותח אלוהים אמר למשה- כי תשא, במשמעות של תספור, כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ועכשיו משה משתמש באותה מילה (נכון, בניקוד שונה) כדי לומר שעכשיו צריך לשאת אותם גם עם הצדדים הרעים שלהם, הצדדים הלא מאמינים, הלא מחוייבים/מאולפים, עדיין…

 

ועדיין לא הסברתי את הקשר, אבל קודם אני חייבת לסבר את האוזן ולומר שאלוהים סולח לעמו. אחרי שהוא מצווה על משה לפסל לוחות חדשים ולכתוב שוב אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ

כן, הוא מזכיר לו בקטנוניות מי שבר את הכלים…. אז אחרי מעמד הסליחה המרגש דברים חוזרים למסלולם, כלומר עד הפעם הבאה שאלוהים יזעם.

אני יכולה להתוודות שאני לא יודעת מה הקשר בין מה שכתבתי בפתיחה לבין איך שתיארתי את הפרשה, אבל יותר נכון יהיה לומר שקשה לי לדייק את זה במילים.

הצורך שלנו לשאת את עצמנו, את העבר שלנו המכיל גם חטאים וגם מעשים יפים ומרגשים הוא צורך קשה ולפעמים כמעט בלתי אפשרי. והוא כמובן מאוד הכרחי, השאלה היא אם יש לנו את הכלים לעשות זאת, אם יש לנו את הדוגמא האישית שתעודד אותנו לכך, איך אנחנו מסבירים לעצמנו ולאחרים את הנוכחות שלנו כאן, את דפי ההסטוריה הלא מחמיאים שלנו? האם הפתרון הזועם שכל פעם מקצץ קצת בעם או באוייבים לא נוחים (המן הרשע וחלק מהעם הפרסי…) הוא הפתרון הנוח?

לאלוהים כפי שמרמזת גם פרשה זו, ממש אין פתרונים והתשובה שמניחה את הדעת היא כמובן שהפתרון נמצא אצלנו. באומנות, בעיבוד הזכרון, בנשיאת דרך חיים שמנסה להיטיב כמה שיותר עם עצמנו ועם מי שמסביבנו.

שתהיה שבת של משאות קלים ואולי ביקור בבתי חולים למיניהם בשביל הפרספקטיבה….

תענית אסתר ויום העגונה הבינלאומי

אני בתקופת התבודדות קלה, מבחירה כמובן. בבאר-שבע. אני עורכת את הספר שלי בעזרת חברה שגרה בשיקאגו. פרק שמונה עושה לי צרות!

אתמול, מבלי שידעתי היה יום האישה הבינלאומי ויצא המקרה שלא יצאתי מביתי. אפילו לא הלכתי לסופר, או לדואר או לשחות, רק יצאתי להשקות את הגינה. אין מטרתי להדגים את מצב כליאותה של האישה, סתם זה משעשע. לפחות יכולתי להימלט מפרק שמונה אל כתיבת הפוסט על ושתי, האקסית המיתולוגית החשובה ביותר או הפמיניסטית של העולם העתיק.

העולם של ימינו  הגיע אליי לפרקים דרך הטלפון, בחור שהתחיל איתי שלשום בתל-אביב, ידיד מעמותת תובנה ואחותי שחיפשה אינפורמציה על הקשר בין תענית אסתר (היום) ליום העגונה. זה הפתיע אותי שמישהו ביהדות השמרנית שלנו קבע את הקישור הזה אבל חיש קל התברר שאת השידוך עשתה קואליציית עיקר שמנסה להעלות את נושא העגונה לסדר היום. וזה גם מה שאני עושה עכשיו.

תענית אסתר כבר לא רלבנטית בעיניי, אבל קיום מושג העגינות בתרבותנו הוא פשוט מחליא. כן, מחליא זו מילה חריפה, אבל אנחנו חייבים להבין שכישראלים חילונים ויצירתיים אנחנו נותנים יד לעובדה שמדינת ישראל מאפשרת לתופעה הזו להתרחש. זה לא משנה שהנתונים מעידים שמספר העגונות הצטמצם בשנים האחרונות. הוא קיים והוא יכול לקרות לכל אחת מאיתנו שמתחתנת דרך הרבנות כפי שקרה למישהי בסרט המצוין של ענת צרויהמקודשת. להיות אישה בארץ, על אף שאני מסכימה שיש בעיתיות עם קיומו של 'יום אישה' שכזה, אומר להיות תחת האפשרות להיות עגונה. זה נראה לכם שפוי?
צום קל או בליעה נעימה של המצב…. אני יוצאת מהבית לעיר הגדולה…

ושתי הָאקסית הָמיתולוגית

ושתי האקסית המיתולוגית

לחבר שלי לשעבר יש את האקסיות הכי שוות בעיר. דוגמנית, אומנית, רקדנית, שחקנית ו-אני. (שירשתי משתי סבתותי אגן רחב ועצמות כבדות וחולמת להיות סופרת, סליחה תיקון, בדרך להיות סופרת, לפחות קיבלתי ממנו אמביציה…) האם הרשימה מאחוריי מנחמת אותי? טוב, עכשיו אני כבר לא זקוקה לניחומים, אבל ברור שהעבר של החבר שלך משמעותי, והעבר מתבטא גם דרך האקסיות שלו. כל אחת ואחת מותירה חותם והנה גם אני תוהה עם לב פתוח האם החברה הנוכחית שלו מתכרבלת בשמיכת הטלוויזיה האדומה שהותרתי אחריי.

 

ושתי, ראש לפמיניסטיות השאירה את העקבות הכי גדולות שאפשרו לאסתר המלכה להיות מי שהיא.

עוד לפני שחשבו בישראל על פמיניזם, מגדר ואפילו על חלוצות, אישה אמריקאית בשם אליזבת קיידי סטנטון, בסוף המאה התשע-עשרה, ערכה וכתבה חלקים ניכרים מהספר- The Woman's Bible הספר היה שערורייתי לזמנו ופתח ראשית בעולם הנוצרי ולאחר מכן בעולם היהודי את הפתח לקריאה מחודשת ומהפכנית של התנ"ך והתלמוד.

סטנטון (אתם חייבים להיכנס לקישור הנ"ל ולראות תמונה של פמיניסטית מפעם) מלקטת מהברית הישנה את הנשים המוערכות בעיניה ובראש ובראשונה מעמידה את המלכה ושתי, ששמה מעיד על יופי בפרסית, כגיבורה! כזו שעמדה על שלה ולא נכנעה לתכתיבי השעה- היינו ציות לבעלה.

האמת שרק לפי קריאת הפשט אפשר לראות שמעשה ושתי עורר גם בעת ההיא את האופציה המהפכנית שנשים יכולות יום אחד לסרב לבעליהם, ואז שומו שמיים אבדנו כאשר אבדנו!

או כלשון המגילה

מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בְּיַד  הַסָּרִיסִים:  וַיֹּאמֶר מְמוּכָן (המן) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים- לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל  כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ  אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה: וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי  בִּזָּיוֹן וָקָצֶף: אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי וְלֹא יַעֲבוֹר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹא וַשְׁתִּי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּמַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה:  וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן  לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן:  וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ  לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ:

 

רש"י מפרש את "ומדבר כלשון עמו" – כופה את אשתו ללמד את לשונו אם היא בת לשון אחר.

 

וכן חשוב מאוד להכיר את המדרש העתיק שפירש את בקשת אחשוורוש- "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת" בכוונה שלא יהיה עליה כלום מלבד הכתר וערומה היא!

וזה הסיפור פחות או יותר ממקורו- אחשורוש אמר לאורחים אין נאה כושתי המלכה, ולא תאמרו שהיא נאה מפני שהיא  לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אינו כן אלא היא מבפנים כבחוץ. אמרו לו אם כן תבא ערומה לפנינו, שכן הוא  אומר להביא את  ושתי המלכה, ולא יהיה עליה כלום אלא כתר מלכות.

 

אם התיאור של מה שקורה נשמע לכם מוכר מהמשך המגילה- כלומר, התייעצות אחשוורוש עם השרים שלו, שליחת ספרים וכרוזים למדינות המלך כדי להודיע על חוקי הממלכה, אין זה בכדי! רגילים לחשוב שכל סיפור ושתי שתופס את כל הפרק הראשון של המגילה נועד רק כדי להודיע על התפנות משרת המלכה אבל אין זה כך. יש שיגידו שזה נועד להראות את הדינאמיקה בחצר המלכות, להצביע על חולשת המלך ועוד כהנה וכהנה סיבות, אבל אין מנוס מלראות שפרק א' משמש כ mis-en-abymem (לבטא כמו מיץ ענבים) לכל המגילה כולה.

את המושג הזה למדתי בלימודי הקולנוע באוניברסיטת תל-אביב בשיעור מבע קולנועי עם יגאל בורשטיין. מקור המושג בשפה הצרפתית ובעולם האומנות הוא מבטא חלק קטן ביצירה שבעצם בו טמון המפתח להבנת היצירה כולה או שחלק מהיצירה מכיל את כל מה שהיצירה כולה מכילה. (למשל בסרט האלמותי- האזרח קיין, סצנת הילדות עם מזחלת השלג)

ובחזרה לארמון… ואני מביאה חלקים נכבדים מתוך מאמרה המצוין של ד"ר יעל שמש שמלווה אותי כבר שנים רבות (בקישור שמתי מאמר אחר…).

 

"קריאה קשובה בפרק א במגילת אסתר תבהיר את הסיבה שהניעה את ושתי לסרב למלך, וכן תגלה שהמקרא מצייר את ושתי באור חיובי, כאישה ששמרה על כבודה כאשר סירבה למלא אחר דרישת המלך.

המלך מתואר גם כרברבן וכרודף כבוד, וכמי ששואב את ערכו מהצגת עושרו ורכושו לראווה. כפי שניסה להרשים את המכובדים, "בהראֹתו את עֹשֶר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו" (א 4), הוא מבקש כעת להרשים את כל הגברים שבשושן. אך הפעם פריט הרכוש הנחשק שהוא מעוניין להציג בפניהם הוא המלכה עצמה, וזאת במטרה "להראות העמים והשרים את יָפְיָהּ, כי טובת מראה היא" (א 11). קרבת הלשונות שבין פס' 11 לפס' 4 מלמדת, שהוא מתייחס לושתי כאל אובייקט ככל אובייקט אחר בארמון (גם אם כאל המשובח שבאובייקטים), שנועד להראות את כבודו ולבסס את מעמדו. התחושה שהמלך נוהג בושתי כבחפץ מתחזקת לאור העובדה שהוא אינו מבקש (או אפילו דורש) ממנה לבוא, אלא שולח "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות" (שם), כביכול מדובר בחפץ, נטול רצונות משלו. כתר המלכות שדורש המלך שיהיה מונח על ראשה של ושתי, כחלק מהתפאורה, אינו יכול להסתיר את העובדה שאחשורוש נוהג בושתי בדרך משפילה. מטרת הכתר אינה להקנות כבוד לושתי, אלא להוסיף לכבודו שלו, על ידי כך שיוכיח קבל עם ועדה שהוא מחזיק ברשותו אישה כה יפה ומרשימה.

ברור שאחשורוש אינו נוהג בשיקול דעת כאשר הוא דורש להביא את ושתי, שהרי הכתוב טורח להבהיר שההוראה נתנה "ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (א 10), כלומר, בסיום המשתה, בהיותו שיכור כדבעי. ושתי נעה בין הקטבים של היותה סובייקט (בעיני עצמה) והיותה אובייקט (בעיני אחשורוש).

סירובה של ושתי להיות מוצגת לראווה בפני הגברים השתויים הוא הפעולה השנייה והאחרונה המסופרת אודותיה, לפני שהיא נאלצת לרדת מהבמה ולפנותה לאסתר. המלך ויועציו אינם יכולים להשלים עם היותה של ושתי סובייקט, ומאחר שהיא מסרבת לתפוס את המקום שהועידו לה כאובייקט אין לה עוד מקום בארמון ובהרמון, שבהם מגיע ניצול הנשים לדרגה הקיצונית ביותר שניתן להעלות על הדעת, והיא מגורשת אל מחוצה לו.

סירובה של ושתי מהווה השפלה פומבית למלך, השואב את ערכו העצמי מהצגת רכושו לפני הנוכחים. ייתכן שהוא חושש שהתקרית תעורר אצלם את השאלה כיצד יוכל המלך לשלוט על "שבע ועשרים ומאה מדינה" אם אינו מצליח לשרור בביתו.

ההשוואה בין ושתי לאסתר מתבקשת, לאור קשר דמוי מציאות הקושר אותן זו לזו: אסתר היא מחליפתה של ושתי כאשת אחשורוש וכמלכה. בדומה לושתי מתוארת אסתר כיפה וכטובת מראה והיא נבחרת בהתאם להצעת ממוכן "ומלכותה (של ושתי) יתן המלך לרעותה הטובה ממנה" (א 19).

ב"טובה ממנה" מתכוון ממוכן בוודאי לצייתנית ממנה. ואכן, נראה לכאורה כי אסתר היא היפוכה של ושתי בכל הנוגע למידת הצייתנות. אולם על אף ההקבלות הניגודיות ביניהן הנוגעות להתנהגותן יש דמיון ביניהן, הנוגע לאופיין: שתיהן מגלות אומץ לב ונחישות, תוך נטילת סיכון עצמי. גורלה העגום של ושתי, המשמש רקע לסיפור אסתר, עוזר להבין את חששה הגדול של אסתר מפני הפרת צו המלך, ועוזר להעריך את אומץ הלב שנדרש ממנה כאשר בסופו של דבר עשתה זאת. רואים בושתי פָּלִימְפְּסֶסְט (קלף מחוק שכותבים עליו מחדש) של אסתר. בעקבות דרידה שטען, כי הנמחק תמיד משאיר עקבות, מוצאים באסתר את עקבותיה של ושתי. הסיפור הישן על ושתי לא נמחק לחלוטין, נותר בין השורות ומסרב להישכח.

יש המגנים את השקפת הסיפור וטוענים כי הוא נועד לשמור על הסטטוס-קוו המגדרי, ולהוות אזהרה לנשים: אל תפגעו בסדר החברתי, אם אינכן רוצות להיענש כושתי; היו צייתניות, אם רצונכן לזכות בגמול כאסתר.

הספר אינו מעודד דיכוי של נשים, אלא דווקא מותח ביקורת מרומזת כלפיו, בכך שהוא מציג אותו כמו גם את הגברים המעוניינים בו בצורה מלעיגה. אין פירוש הדבר שהספר הוא מניפסט פמיניסטי שענייני מגדר עומדים בראש מעייניו. עניינו המרכזי של המחבר הוא בעימות הלאומי שנוצר בין המן העמלקי ומרדכי היהודי, וסכנת הכליה המרחפת מעל ראשו של העם היהודי כולו באשמת שנאתו ורשעותו של המן וטיפשותו של אחשורוש. יחד עם זאת המחבר מגלה מודעות לענייני מגדר, והגם שאינו קורא לביטול הפטריארכיה, הוא שולל את התגלותה הקיצונית בממלכת פרס ובארמון המלך.

לאסתר היה הרבה על מה להודות לושתי, שהרי קודמתה הכינה עבורה את הקרקע להתנהגות שאינה צייתנית: המלך לא העניש את אסתר הודות לכך שושתי לימדה אותו שקיימות נשים אסרטיביות, שבוחרות את בחירותיהן.

אפשר לראות את מגילת אסתר כספר זיכרונותיה של המלכה אסתר. ושתי עשויה הייתה להימחק מהמגילה ולהישכח על-ידי ההיסטוריה, לו אסתר הייתה מעדיפה להתעלם ממנה. אולם אסתר, שידעה שהיא חבה רבות לושתי, טרחה להזכירה בזיכרונותיה. הלקח המוסרי לכלל הנשים שהיא מפיקה מכך הוא שיש להן אחריות לזכור ולעזור לנשות ציבור לשעבר, שהקריבו עצמן למען הנשים, אך מסיבה כלשהי גירושין, מות בן הזוג או תבוסה פוליטית כבר אינן מצויות בעמדת מנהיגוּת ויכולת השפעה.

 

ולסיכום אם כבר מדברים על עקבות נשים אחריהן אנחנו פוסעים ופוסעות, אז תרגמתי מונולוג שכתבה אמא שלי בשמה של ושתי שמבוסס בעיקרו על מדרשי חז"ל שנהנו לעסוק בושתי-

  

מה שהכי כואב לי, זה שבפורים כמעט ואין ילדות שרוצות להתחפש בדמותי. נכון שיש חבורה של נשים שמרימות דגלי פעמונים כאשר אומרים את שמי, כדי שקולי יישמע, אבל זוהי בהחלט לא הנורמה, אלא נחשב כצעד מהפכני וביזארי. מדוע הרבנים משתיקים את קולי? האם הם לא יודעים שהייתי יהודייה בסתר? כאשר אחשוורוש קרא לי להופיע בפניו ולהתייחס אליו כאל אלוהים לא יכולתי משום שאני מאמינה באלוהים אחד. למדתי את חוקי הצניעות והמוסר מדניאל. דניאל היה מוחזק אצלנו בכלא. הלכתי אליו כדי ללעוג לו אבל הוא המיר אותי על דתי. הם לא רואים איך לולא אני, אסתר לעולם לא הייתה מגיעה אל הארמון וכל העם היהודי היה נכחד. הם היו צריכים להודות לי ולא ללעוג לי ולהפוך את דמותי למפלצתית. היכן אני היום? נעולה מחוץ לארמון. כולם חושבים שאני מתה, אבל אני לא. אני מסתכלת במראה שלי כל יום ורואה עוד קמט, לצערי לא קמטי צחוק, בכל זאת אין על מה לצחוק. סביבי כולם סריסים, אין אף גבר שיעריץ אותי. ויש לי צרכים ורצונות. אני מתעדכנת במה שקורה בארמון ועוקבת אחרי מעשיה של אסתר. אני שולחת לה מכתבים, זה הסוד שלנו. אני נותנת לה עצות איך לענג את המלך, בעלי לשעבר. בינינו, הוא די טיפש, תמיד חשבתי שהוא תחת שליטתי, עד שהמן הצליח להתחיל להשפיע עליו עם הרעיונות שלו. מעניין מי יצחק אחרון? האם זה יהיה אני ואסתר או הגברים? בהתחלה קינאתי למחשבה שמישהי אחרת תירש את כיסאי, אבל אז הבנתי שאני ברת מזל לעזוב אותו ולהיות משוחררת ממנו. אף פעם לא רציתי ממנו ילדים, הוא לא מספיק שווה. אני באה משרשרת מלוכה והוא היה בן של חייל פשוט. כאשר אבי מת, לא הייתה לי בררה. הוא היה המקור היחיד שלי להגנה. סמכתי עליו הרבה זמן ועקבתי אחרי כל דבריו עד שהוא הגזים והזמין אותי להופיע במשתה. הוא חשב שאני פרס שלו, כאילו אני כמו גור נמרים קטן. הוא רצה להשפיל אותי? איך הוא מעז? כל מלכי ונסיכי העולם שמעו מה הוא רצה. כולם ידעו וציפו לראות איך אני אגיב, מכירים אותי. הייתה לי אחריות כלפיהם, לא רק כלפי. אם הייתי נכנעת זה היה הסוף בשביל כולנו. הייתי חייבת לסרב. הייתי מלכה מזרע אצילים עם תפקיד מלכותי. אין מצב בו הייתי שמה עצמי כאובייקט בסיטואציה משפילה. אני מודה שאני מתגעגעת לחיים שהיו לי. אין תחליף לחיי מלוכה שקט ורגוע פה מידי, וחסרים לי האינטריגות של החצר, אני תלויה בתגובות של אסתר וזה כל מה שיש לי. לפחות אני לא מתה. וזה מה שרציתי למסור בניגוד למה שהרבנים רוצים שתחשבו. הם הפיצו שמועה שאחשוורוש ציווה להרוג אותי לאחר שסירבתי לבוא אליו. על פיהם הם אומרים שזה הגיע לי משום שלא נתתי לו רשות לבנות את בית המקדש ושאני אמרתי לו: האם אתה חפץ לבנות את המקדש שאבותיי הרסו? איזה שטויות העונש שלי היה בכך שלא התקרבתי יותר למלכות ואיבדתי את התואר. יש לי עדיין מאמינים. בעיקר נשים שלא רוצות להישלט ע"י הבעלים שלהן. בכלל זה היה חוק ממש טיפשי, תחשבו על כל הטרחה, כל הכרוזים שהפיצו רק כדי לומר שכל גבר צריך לשלוט על אישתו. מה היה הפחד שלהם? האם הם חשבו שהנשים רק חיכו לי בשביל שאמריד אותן? שאני אתן איזה אות? בעצם זה דווקא רעיון טוב, חבל שלא חשבתי עליו קודם.

 

ועכשיו לסיום סיומת כשאני שבה וקוראת את הפוסט אני מבינה למה אינטואיטיבית פתחתי בדיבור על החבר לשעבר כי בפורים 2007 הלכתי ברחוב אלנבי עם לב שבור חיפשתי למי לתת משלוח מנות שקיבלתי בעבודה. וזה עוד היה כשרק הרחתי את הפרידה מתקרבת. (היא קרתה בקיץ) והלכתי עם הלב שנסדק אבל עם עיניים פקוחות לרווחה. ראיתי תור ארוך לכספומט וחשבתי כיצד כולם מחכים לגאולת הקיר- לכסף. שמתי לב שכל הבנות מלובשות גרביוני רשת כך שקשה לזהות מי הן העובדות הקבועות של הרחוב. שמעתי נפצים מפחידים והרגשתי איך בכל הזכרה של שמו של "המן הרשע" במגילה נשבר לי הלב עוד קצת. חשבתי על ושתי ואסתר ועל מושגי יופי ועל חוסר היכולת להיות נאמן לעצמך והגזענות האינהרנטית של היהדות שלא מאפשרת לנשום, להשמיד ולאבד- הרי זו השורה התחתונה במגילה- ותמיד להישאר קורבן. זכרתי שעל מיטתו של אהובי מצויים הכתבים המדכאים של ואן-גוך והוא בעצמו מחופש לואריציות שונות. וחשבתי איך אכתוב יום אחד סיפור של פרדה, ערב פורים, שמתחיל בכך שאני באה לבקר מבלי שאהיה קרואה כמו אסתר והרגשתי כמה המוטו- כאשר אבדתי אבדתי, הרגשתי עד כמה הוא קיומי.

ואיזה כיף שכעבור שנתיים הלב נרפא והתחזק וכבר לא זוכר את ההליכה הדואבת ההיא באלנבי. עד כדי כך ששלשום (כנראה שבאמת אין מקריות בעולם) חלמתי שאני אומרת לו אגב הליכה בעיר- אבל אני לא אוהבת אותך יותר.

שיהיה חג מלא אהבה לעקבות שלנו בכל הצורות שהן שולחות לנו אותות (כן, גם אהבה וקבלה של אקסים, הורים, מעשים כלולים בחשבון) ועל הטבח היזום שערכו היהודים בסוף המגילה, אני אתן למישהו אחר לכתוב, כי אליו, כרגע, אין לי מקום בלב.

פרשת תצוה- בבודהיזם אי אפשר לצוות על עבודה רוחנית

הפרשה נפתחת בפסוק הזה וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד והופכת לאחת הפרשות היותר משמימות שיש בנמצא.

היא מפרטת את בגדי הכהן הגדול. מפרטת זו לא מילה, היא עוברת כמו תופרת מיומנת על כל פרט ופרט בבגד המהודר, וזה לא סתם בגד, זה מורכב מאפוד ומגלימה ומכותפות ומאבנט ומכותנת וממגבעת, נכון מעייף? אפילו שכולם שזורים ב-זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי זה רחוק מלעניין.

 

לאחר הפירוט הזה יש פירוט של הקורבנות שאותו כהן גדול ועוזריו שוחטים (באמת מוזר שאין הוראות איך לא להתלכלך מהדם) ולבסוף פירוט של מזבח הקטורת כדי להעלים את כל הריח.

 

אני רוצה לצאת מסיפור של חז"ל שקשור לפרשה ולכתוב בכלל על הקושי בציווי על עבודה רוחנית דהיינו על הלב שלנו, כפי שהוא מתבטא (הקושי) בשתי עמותות המאפשרות תרגול ויפאסאנה בישראל. האחת היא העמותה למדיטציית ויפאסאנה כפי שמלמד גואנקה והשנייה היא עמותת תובנה שמשתייכת רעיונית למסורתinsight meditation כלומר שלא מחוייבת למורים מסויימים ולמסורת מסויימת ועל כך בהמשך…

 

באורח פלא גם הסיפור מתקשר לאותם שני גופים ועל כך יש לי להודות לליאור טל שלימד את פרשת השבוע בבאר-שבע דרך שימוש בסדרה סיינפלד מבלי לדעת עד כמה הוא מסייע לי ולאן אקח את דבריו.

הסיפור לקוח מהתלמוד הבבלי ממסכת שבת ושמות הגיבורים וודאי יצלצלו כמוכּרים לכל מי ששרד את מערכת החינוך שלנו.

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד" (שזה הפסוק מהפרשה שלנו). אמר- הללו למי? אמרו לו- לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו- אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי אמר לו- גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גיירו. אמר לו הלל- כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא כיון שהגיע "והזר הקרב יומת" אמר- מקרא זה על מי נאמר? אמר לו- אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר- ומה ישראל שנקראו בנים למקום (אלוהים) ומתוך אהבה שאהבם קרא להם 'בְּנִי בכורי ישראל' כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת' גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה! בא לפני שמאי אמר לו- כלום ראוי אני להיות כהן גדול והלא כתיב בתורה 'והזר הקרב יומת'. בא לפני הלל אמר לו ענוותן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

 

ההקשר של הסיפור הזה והסיבה שהוא נפתח במילים- שוב מעשה- היא שהוא מופיע אחרי סיפוריהם של עוד שני נוכרים, גרים שרוצים להתגייר, כל אחד וסיבתו המשונה. כולם ניגשים לשמאי שמסרב באלימות משהו לגייר אותם ולאחר מכן להלל שמפר במפורש את הלכות הגיור ומגיירם. הגר היותר מפורסם הוא זה שרוצה ללמוד את כל התורה על רגל אחת והלל אומר לו- "כל מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך והשאר צא ולמד"

עוד הנחת יסוד חשובה היא שככותרת לכל שלושת הסיפורים-קובעים חכמינו את המשפט –

"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי"

 

מעניין שענווה זה לא הדבר הראשון שמצטייר לנו כהפך של קפדנות ובמחשבה שנייה?

           

מתוך סיפורים אלו ואחרים אנחנו מבינים שבין בית הלל לבית שמאי משתררת מחלוקת של דרך. מחלוקת בין העדפה של שלום לעומת האמת. שמאי מעדיף את דרך האמת, החוקים, הכללים המקפידים ואילו הלל מעדיף את הרכות ובעיקר דבק בעיקרון של צניעות. צניעות במובן ענווה- לראות את האדם בגובה העיניים- קודם לקבל אותו, לראות את האנושי שבו, את הצורך שלו ואז אחר-כך אחרי שהוא כבר כמוך, שהוא חלק מעולמך, ללמד אותו את קווי ההליכה בדרך. זו ענווה במובן של אמון. אמון גם באדם, אבל גם בדרך אותה אתה רוצה להעביר לו, לסמוך על הדרך שתהיה כל-כך קסומה שהוא מעצמו יהיה מוכן לכל שיגעונותיה (או ביהודית- תרי"ג מצוותיה)

 

במונחים בודהיסטיים הייתי מכנה את שתי האיכויות שכל בית מייצג כ'חוכמה' ו'חמלה' שנחשבות לשתי הכנפיים באמצעותה מתנהלת הדהרמה- תורת הבודהה. פרופ' יעקב רז כותב בהקדמה לספר מה שלימד הבודהה כך-  האדם השואף לשלמות יפתח שתי מעלות באופן שווה- חמלה וחוכמה. החמלה מייצגת אהבה, נדיבות, סובלנות- תכונות נעלות של הלב.

חשוב לזכור שתמיד זקוקים לשתי האיכויות, זה לא או חמלה-שלום או חוכמה- אמת. אפילו בתלמוד נכתב על המחלוקת של בית שמאי ובית הלל- אלו ואלו דברי אלוהים חיים.

 

שבוע שעבר הייתי בריטריט של עמותת תובנה שהיה רך במיוחד מכיוון שהוא היה תרגול שהתמקד בפיתוח איכויות הלב. כמו תמיד בין יושבי הריטריט היו לא מעט מתרגלים שבדרך כלל יושבים במסורת של גואנקה. אחד מהם שמכיר היטב את תובנה, היה מלא התנגדויות לשיטת הלימוד (ואגב הוא ראוי להערכה על זה שלמרות שהגיע עם ההתנגדויות האלו מהבית הוא הגיע. ונשאר כמובן.) הוא אמר שבעיניו הלימוד אצלנו הוא לא טהור ולמעשה 'חטא' בהיצמדות לתרגול הרגיל שהוא מכיר, בו מתבוננים בנשימה ומפתחים ריכוז ונוכחות בשתיקה ולא בשיטה שהוצעה אצלנו שהיא אגב נהוגה גם במנזרים בודהיסטיים והיא עתיקה מאוד.

יעקב רז כותב עוד בהקדמה לספר כך- "בודהיזם טהור אינו קיים ולא היה קיים מעולם. הדרך לשחרור מתחילה בראיית הדברים כמות שהם. לא יותר. לא פחות. האמונה היא ביכולתו של היחיד להיחלץ מהסבל באמצעות אימון התודעה שלו עצמו, לא בכוחות חיצוניים, לא בכוחו של האל, אלא באמצעות התבוננות אינסופית, בתשומת לב, בחוכמה, בחמלה".

 

המחלוקת בין שתי העמותות שהיא לא באמת מחלוקת שכן בשני הקורסים מלמדים, או מתרגלים מדיטציית ויפאסנה (התבוננות) שהתפתחה כחלק מהמסורת הבודהיסטית ועל כן רעיונית בשניהם עושים מדיטציה באופן אישי כלומר במסגרת שתיקה מבוקר עד ערב.

כלומר המחלוקת מתקיימת כתעתוע בין אלו שמתלבטים לאיזה קורס ללכת בין ותיקים שישבו בשתי העמותות ומחליטים לבסוף לבחור אחת מהן כ'בית' וחשים בצורך להסביר מדוע השתקעו זמנית בבית זה ובין כאלו שלא ישבו בעמותה השנייה ונדמה להם שהדשא של השכן שונה. (בתור מי שעונה לטלפונים של הקורסים הקצרים של העמותה זה מאוד משעשע לשמוע את ההבדלים- אצלכם יותר רך, פחות רציני, יותר קצר (קצר ממה? גואנקה החליט על המספר עשר ובנה על זה צידוקים, אבל אין חוק למדיטציה) וכהנה וכהנה שאלות מכמירות לב) 

בסופו של דבר כולם יודעים שמי שמתרגל ברצינות בעמותה זה או אחרת הוא מתרגל רציני והתנאים לא חשובים וגם אני שהתחלתי לכתוב את הרשימה בהתלהבות הולכת ומתלבטת תוך הכתיבה, מה בדיוק מטרתי. האם גם אני רוצה לטעון שאנחנו "טובים יותר"? שזהו כמובן לא מטרתי המוצהרת. או שאולי כן?

אתן לכם לשפוט, ואולי לפתח הבנה לשתי המסורות למרות שבאמת באמת שתי הדרכים (כל עוד הולכים בהם ברצינות ולא בשביל לסמן וי כמו קפיצת באנג'י) מומלצות מאוד.

 

את הטבלה המצורפת מצאתי באתר תובנה ולדעתי כתב אותה אסף פדרמן ידידי לסנגהה ולאתר זה. בהמשך יש פירוט לטבלה, אבל זה מזכיר לי דבר נוסף ששוב מעמיד את כוונתי באופן לא טהור, אבל מכיוון שעלה בראשי אביא אותו לכאן. בציטוט שהבאתי מהתלמוד, מסכת עירובין, נכתב כך- (ללא הניקוד)

 

שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה- אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל!?! וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן

כלומר ההלכה בכל זאת נקבעה ע"י בית הלל בגלל שהם היו שונים- (משננים, לומדים) גם את הלכות בית שמאי ולא עוד אלא שקודם למדו את דברי בית שמאי ורק אז את שלהם. ואכן באתר תובנה תמצאו הפניות והתייחסויות לגואנקה.

 

 

עמותת תובנה – מורים שונים.

העמותה לויפאסנה (על פי שיטתו של ס.נ. גואנקה)

שתיקה

כן

כן

מסורת

בודהיזם תרואדה / מערב (לרוב)

בודהיזם תראודה (בורמה)

מדיטציה מונחית

כן

כן

שיחה (הרצאה)

בערב

בערב (בוידאו)

ניהול על ידי צוות מתנדבים

כן

כן

מדיטציה

סאמטה+ויפאסנה

סאמטה+ויפאסנה

תנוחת מדיטציה *

ישיבה, הליכה, עמידה.

ישיבה

ארוחת ערב *

קלה

פרי למתחילים תה לותיקים.

פעילויות נוספות *

לפעמים שיחה קבוצתית, ,'שאלות ותשובות'. משתנה לפי המורה.

אין

מקום  *

אורך הקורס*

בדרך כלל קיבוץ עין-דור

נע בין שלושה,5, 7 לשבועיים

חצבה

תמיד עשרה ימים!

 

*) תחומים בהם יש הבדל בין הקורסים.

 

אם כך הקורס בחצבה הוא חלק מהארגון העולמי שפועל לפי שיטתו של גואנקה (Goenka). הקורס בעין-דור (ולפעמים בקיבוץ תובל) מנוהל על ידי עמותת תובנה, שמזמינה מורים להעביר קורסים, ומארגנת אותם פה בישראל.

סדר היום שונה בכך שבתובנה מתרגלים מדיטציה בהליכה ובעמידה לסירוגין וכל משבצת זמן היא ארבעים וחמש דקות ולא שעה כמו אצל גואנקה. כמו כן בתובנה משכימים מאוחר יותר, אבל נדמה לי שבשניהם יש שמונה שעות שינה.

בקורסים של גואנקה המורה אינו נוכח. ישנו מורה-עוזר שיושב באולם, אך ההרצאות וההנחיות למדיטציה ניתנים בוידאו ובקלטות אודיו. בעמותת תובנה על אף המבנה הזהה בקורסים, מכיוון שיש מורים שונים ממסורות ומארצות שונות, הם עשויים לתת דגשים שונים ותרגולים נוספים, איש איש לפי דעתו. (למשל מנטרות, שיחות חקירה בפני קהל, מדיטציה בשכיבה בלבד ועוד…)

על אף ששני הקורסים מתקיימים בשתיקה. בעמותת תובנה יש בד"כ אפשרות לדבר פעם ביומיים לזמן קצר לפי בחירה במסגרת קבוצתית או להיפגש עם המורה לשיחה אישית.

שני הקורסים ניתנים ללא תשלום, כלומר מעודדים את תרגול נדיבות הלב (תרומות בישראלית) (לעיתים בתובנה כן יש קורסים שגובים מראש תשלום על התנאים ומה שכן בסוף כל קורס יש שתי קופסאות לנתינה- אחת לתנאים הפיזיים והשנייה למורים).

 

מה שהניע את כתיבת הפוסט הוא משפט שאמרה המורה שִׂימי (מלשון שׂמחה) במהלך הקורס בהקשר לזמן שצריך לתת לעצמנו כדי לתרגל את פתיחת הלב- "אי אפשר לצוות על הלב למהר, לאהוב הוא רק יתכווץ אם נעשה זאת".

בגלל התרבות הישראלית שיונקת מהצבא ומהיהדות האורתודוכסית מושגים של קושי, התמדה, טוהר, הרבה מהאנשים חושבים שאיפה שיותר קשה ומחמיר שם נמצאת האמת. כמעט שנה שלמה היה לי חבר טוב שהמליץ לי ללכת לעשות מדיטציית ויפאסאנה בחצבה. פעמיים הוא הביא לי את הטפסים אותם הייתי אמורה למלא ולשלוח בדואר. עד שבאה חברה אחרת שהייתה גם בחצבה וגם בקורס של תובנה ואמרה לי- בתובנה אפשר להירשם באינטרנט. (היום בשניהם אפשר להירשם באינטרנט) חיש קל מצאתי את עצמי בסוכות 2004 בדרך לריטריט שהתקיים אז במעלה הבשור (באזור שהיום נקרא בשם המשונה 'עוטף עזה…')

 

אז אולי באתי בגלל הקלות, (במובנה השלילי) אבל מה שבטוח זה שנשארתי והפכתי את זה לאורח החיים שלי רק בזכות הקלות (במובנה הענוותן). תמיד אומרים אצלנו בתובנה- רכות ונחישות, וזו הדרך הנכונה לדעתי לעבודה רוחנית. בסוף קורס של גואנקה מסבירים שיש לשבת בבית במדיטציה שעה בבוקר ושעה בערב. בסיום הקורס הראשון שלי, המורה שהייתה שוויצרית אדוקה, כלומר תלמידה מסורה של גורו הודי אמרה שמספיק אם אסדר פינת ישיבה ואשב שם חמש דקות פעם ביום- מה טוב. אותו חבר שאז המליץ לי ללכת לגואנקה הפסיק מזמן לשבת, אם כי הוא עדיין מתרגל עבודה רוחנית ואילו אני יכולה לשבת שעה ביום ואף רוצה בכך אם מתאפשר לי. אפילו לחז"ל לא נעים עם שם הפרשה שלנו שפתאום מצווה על חוקים ולא מדברת אותם כפי שהיה עד עתה. ולפרשנות מסורתית של פרשתנו שמביאה מחלוקת יהודית נוספת אפשר לקרוא כאן.

לענווה יש תפקיד חשוב בעולם. אף אחד לא המציא אותו, כולנו תלמידים שלו ואם נדבוק רק בדעות, באמת, בקפדנות, נמשיך להתגלגל עם הסבל שישנו. אני נשארתי בגלל האמת, החוכמה אבל הדרך שלי הייתה של רכות, של חמלה.

 

אגב ביהדות קיים מושג יפה שנקרא 'תענית דיבור'. זהו מנהג מאוחר יחסית הנזכר בכתבי הגר"א הידוע בכינויו "הגאון מווילנה" והוא כותב כך באגרות המוסר שלו-

שלא ידברו דברים בטלים חס ושלום וכל שכן חס ושלום בלשון הרע וכיוצא בהם. ובבקשה לכלכם על הנכתב לעיל שתדריך בניך ובנותיך, ועקר בדברים רכים בדברי מוסר המתישב על הלב, ובפרט אם נזכה לבוא לארץ ישראל, כי שם צריך לילך מאד בדרכי ה', ולכן תרגילם. כי הדבור והמדות צריך הרגל רב. והרגל על כל דבר, שלטון. ועד יום מותו צריך האדם להתיסר, ולא בתעניתים וסגופים רק ברסן פיו ובתאותו, וזהו התשובה, וזה כל פרי העולם הבא, וזהו יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם. וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער (מדרש). ואומר הכתוב (תהלים לד), "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וגו'" ["נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"], ובזה יכפר לו כל עון ונצול משאול תחתית.

 

ואסיים בהמלצה נוספת על ספר שנקרא להרבות טוב בעולם של אסתר פלד. בסוף הספר יש אפילוג מצוין על בודהיזם ישראלי. היא לא עוסקת כמותי בהשוואות קטנוניות (למרות שזו באמת לא המטרהJ) אלא ברעיון העקרוני שבשלו הבודהיזם בארץ החל לפרוח וימשיך לפרוח. עד כדי כך שבאוניברסיטת בר-אילן הולכים ללמד פילוסופיה בודהיסטית. אגב, אני לא יודעת מה התנאים לשומרי שבת בחצבה, אבל אצלנו יש מספר הולך וגדל של חובשי כיפות וחצאיות שיכולים לשמור שבת כהלכתה (יש פלטה לשבת) ואף להתפלל אם הם רוצים. ובשל ההיתר המשמח של בר-אילן (אולי עכשיו האחיינים שלי יפסיקו לומר שאני עוסקת בעבודה זרה) אסיים בעוד משפט מהתלמוד "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" (ברכות יז). ובהקשר בודהיסטי, לכוון את הלב פנימה ומשם אל החוץ שיילך ויתבהר…

שבת שלום.