ב29.7.99 חציתי את דרך נמיר ברגל ונכנס בי אופנוע. קטנוע. ובכל זאת הוא גרם לי לעוף תשעה מטרים וליפול רק על הראש.
אני מדמיינת אותי כמו חץ שלוח, כמו קפיצת ראש על הצד לבריכה, כמו כדורגלן בנגיחת חייו, מפגש מדוייק של ראשי באספלט התלאביבי החם. וודאי רותח לפי התאריך.
אני לא זוכרת כלום מהתאונה או מהתקופה הארוכה של השיקום שאחריו. כן זוכרת את הבגדים שלבשתי שנגזרו בבית החולים. אולי כבר באמבולנס.
בכל אופן, היום הזה באופן מיתולגי הוא היום ששינה את חיי. כלומר המון ימים שינו את חיי כמו היום שהלכתי לריטריט ויפאסאנה, או היום שההצגה שלי התקבלה לפסטיבל עכו או היום שפגשתי את בן זוגי וכמובן היום שבו אספתי את ספרי "בת של רב" מהוצאת "אבן חושן" ויש עוד ועוד ימים מיוחדים שכאלו וגם כאלו שהביאו תוצאות רעות, אבל במובן העמוק כל יום שינה ומשנה את חיי!
כתבתי על יום התאונה לפחות פעמיים ב2009 וב2010
ותמיד כשאני כותבת על התאונה אני שמה את הסרטון הזה, קליפ , שיר מצולם שעשיתי יחד עם נטלי צוקרמן לכבוד הצגה שנקראה זמן פציעות.
ואלו מילות השיר, עם השורה האחרונה שמצמררת אותי, שעולה בתודעתי מאז שב17.4 יצרתי שורה חדשה, שירה חדשה, העזתי והבאתי לעולם את שירה אסתר סאלם. והיום הזה, באמת באמת שינה וישנה את חיי, שוב כמו כל יום, אבל אחרת. והשיר הזה והוידאו הזה שגם מתרחש בבית חולים הוא העד הגדול לשינוי התודעתי שעברתי מהילדות שלי שלשמחתי תיעדתי/שיניתי/יצרתי/ התפייסתי איתה בספר "בת של רב" שלמרות הכותרת שלו מתעסק בעיקר באמהות.
עוד יום
היום שוב לא עולה הזיכרון
איך שכבתי בבית-חולים
איכילוב, אז, וזה
לא שיר, זה היום
ששוב חוגג שאני לא
זוכרת- כואב לי
ואני רוצה את אמא
שעומדת לידי- לא אותה,
מישהי שתחכה לי בשער הגן
או בשדה התעופה או בתחנת
האוטובוס לפני שהאופנוע הפיל
אותי לכביש והגעתי לאיכילוב
ללא ידיעה שאני נושמת
ומותר לי להיות עייפה
וילדה שלא יודעת איך
חוצים כביש בעיר לא מדורגת,
לא מומלכת כמו הבית שיהיה לי
יום אחד כשאעז להיות אמא.
