ארכיון חודשי: פברואר 2009

פרשת תרומה- תרומתו של דוד גרוסמן לצמחונות שלי

רק יום ראשון וכבר פרשת השבוע? ובכן כבר מתפילת מנחה של שבת מתחילים בקריאת פרשת השבוע הבא ומחר יום שני, כבר קוראים את הפרשה של השבוע הנוכחי ואני נוסעת לשבוע של ריטירט שתיקה ופתיחת הלב….

 

הפרשה נפתחת כך- דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי

התרומות נועדו כדי לבנות את המשכן בו אמור האל לשכון. אם זה נשמע לכם כמו בית שבונים לבובות ברבי, אל חשש, בפועל המשכן הוא המקום בו מרכזים את עבודת האלוהים, את הפולחן שמתבטא בהקרבת קורבנות מלשון התקרבות לאלוהים. והקרבת קורבנות חברים זה דם רב… אבל על כך בפרשות הבאות.

 

פעם כששמרתי על כשרות והייתי מטיילת בחוץ לארץ לא הייתי מתקשה להימנע מלאכול בשר כי תמיד היה בי צד שנרתע מבשר (אפילו בבדיקות רפואיות הרופאים מניחים שאני צמחונית בגלל מחסור בברזל) והיו שנים, למשל בצבא, בהן הייתי צמחונית כמעט למהדרין.

 

תמיד בשובי ממסעותיי הייתי מייחלת לאכול עוף צלוי ומעל לכל, לכנפיים של עוף, אחד המאכלים האהובים עליי מאז ילדותי. שנה שעברה, כשגרתי במקסיקו הגעתי בלי הכוונה לשמור על כשרות (חוץ מלאכול חזיר או מאכלי-ים שפסיכולוגית איני מסוגלת) כלומר לאכול עוף או בשר במקומות לא כשרים בעליל.

 

רצה המקרה שהתגוררתי בצ'יאפס, חבל ארץ שבו בשר בקר הוא מצרך קצת יותר נדיר ומלבד אינפלציה של חזירים שלא הייתה רלבנטית לגבי היה עודף משווע של עופות. היה זה מראה שכיח לראות נשים חוזרות מהשוק מחזיקות בידיהן לצד התיק, גם את העוף המפרפר לקראת השחיטה בחצר. בשוק עצמו, שאהבתי לשוטט בו בדרך הביתה, היו כמה שבילי יציאה. באחד מהם התרנגולות החיות שיכולת לקנות ובסמוך לו, במצב שחוט כמו שרואים בסופר, מרוטות וורודות, רק בלי כיסוי פלסטיק. כשברקע שני השבילים, משל היתה זו חתונה לבנה ומושקעת, מתנופפות באוויר שלל נוצות קטנות וצבעוניות.

אין זה פלא שמהר מאוד, ממש מהר, הפסקתי לאכול עוף. למרות המעדן המקסיקני- עוף במולה (mole).

אז פעם בחודש בעיירה שלי בסן קריסטובל הייתי אוכלת המבורגר מבשר בקר, מנסה לזכור לומר לטבח לא לשים גבינה מעל הקציצה. וכמובן שהייתי מתענגת על טורטיות קטנות עם בשר קצוץ ובצל מטוגן מעל בשלל דוכני הרחוב. וכך למרות הצהרתי שלעולם לא אוכל עוף, לא יכולתי להפסיק מאכילת בשר בקר מה שלפחות שימח את דודתי. כאשר הגעתי לניו-יורק היא מאוד התאכזבה לגלות אחר שציידה את הפריזר בעופות, שלא יכולתי יותר לגעת ולו בכנף אומללה ש'עכשיו' ידעתי מאין באה. לפחות נשארנו עם אפשרות סיר הבשר.

 

הרומן עם הבשר נמשך במנות קטנות עד שהגעתי ל'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן. אני אוהבת שספר משפיע עלייך בצורה שמשנה את חייך. זה די נדיר. למעשה אחד החלומות שלי זה שיום אחד שספרי ייצא לאור תבוא אליי איזו בחורה צעירה ותאמר לי שהספר שלי היה ספר ששינה לה בצורה זו או אחרת את החיים.

 

במהלך המלחמה (זוכרים שהייתה פה לא מזמן מלחמה?) כשסיימתי את הספר ראיתי שעבר זמן רב מאז שאכלתי בשר ושוב אין ביכולתי להתענג עליו ולו רק בבלוטות הטעם בגלל מה שמייצר את אותו הטעם, היינו הפרה, דבר שתמיד ידעתי אבל השלכתי מאחוריי. (גם אחרי קריאה ב 'שנת הבשרים שלי' המומלץ מאוד גם הוא חוויתי תקופת צמחונות לא ארוכה) 

לפני כמה שבועות הלכתי לאכול בבלאק, ידעתם שיש סניף בבאר-שבע? והייתי בטוחה שאתפתה לאכול המבורגר אבל לא יכולתי להזמין כי לא יכולתי שלא לחשוב על הקטע מתוך הספר של גרוסמן. באותו רגע הבנתי שהפכתי לצמחונית של ממש. יצא המקרה שגם למחרת ביקרתי במקדונלדס ושוב הועמדתי למבחן ידוע מראש. מאז יצא לי לסרב עוד לבשר בקר ותהיתי האם אוכל לאכול פעם המבורגר מבלי שהקטע הזה יצוף לי בראש? נדמה לי שלא.

כשבאתי לחפש את העמודים הנידונים בספר, כלומר לראות מה היה שם שנגע בי כל-כך הופתעתי לגלות שמתוך ספר של 632 עמודים נפתח לי דווקא עמוד 305 שבו תחילת הדיון בנושא.

 

פעם מישהו שאל אותי 'אם אני מיסיונרית' ואני השבתי שנגמלתי. בכל זאת החלטתי להביא את הקטעים העיקריים מתוך הספר במחשבה שאולי הם ישפיעו על מישהו. אם לא להיות צמחונים אז לפחות לקרוא את הספר של גרוסמן שצריך בשבילו הרבה סבלנות, אבל כמעט ואין עמוד שאין בו תרומה לטעם החיים או לעברית שלכם או בכלל לאומנות הספרות.

אגב, לא נראה לי שבהבאת הקטעים יש ספוילרים, אבל בין כה וכה עשיתי מעברים לא אסתטיים ועד שתגיעו לספר, ודאי יישכחו מליבכם. או שלא. 

 

305- ועופר שאל אותי ממה עושים כדורי-בשר, ואני הימהמתי משהו, בטח אמרתי שאלה כדורים כאלה, עגולים, מבשר, והוא חשב רגע ושאל, אז מה זה בשר?

306- אז אמרתי לעופר, שזה סתם, כלום, בשר. בקול הכי סתמי אמרתי, זה שום דבר מיוחד, בשר. אתה יודע, כמו שאנחנו אוכלים כמעט כל יום. בשר.

הוא לא ויתר, ושאל ממי לקחו את הבשר הזה.

307- ועופר חשב עוד קצת ושאל אם הפרה, שלוקחים לה את הבשר, אם היא מגדילה בשר חדש.

ואז הוא נעמד מולי ושאל אם לפרה נהיה פצע מזה שלוקחים לה את הבשר, ואני, לא היתה לי ברירה, אמרתי שכן.

309- ועופר רץ לקצה המסדרון, ליד הכניסה לחדר האמבטיה, אתה יודע, איפה שהיה הקולב של המעילים? ומשם הוא צרח, אתם הורגים אותה? אתם הורגים פרה בשביל לקחת לה את הבשר? תגידי! כן? כן? בכוונה אתם עושים לה? ובאותו רגע אני קלטתי, היא אומרת, אולי בפעם הראשונה בחיי תפסתי מה זה שאנחנו אוכלים יצורים חיים, שאנחנו הורגים אותם בשביל לאכול אותם, ואיך שאנחנו מאלפים את עצמנו לא להבין שבצלחת שלנו יש רגל כרותה של תרנגולת, ועופר לא היה מסוגל לרמות את עצמו ככה, אתה מבין?

310- בכל הכוח בעט לי ברגל וצרח, אתם כמו זאבים! אנשים כמו זאבים, אני לא רוצה להיות איתכם!

333 ואני לא אשכח את הפרצוף שהיה לו ביום אחרי שהוא גילה שאנחנו הורגים פרות, היא אומרת אחר-כך, ואיך שהוא הסתכל עליי, על זה שגרמתי לו לאכול בשר מאז שהוא נולד. ארבע שנים. והתדהמה שלו מזה שגם אני אוכלת בשר.

334- שאני מסוגלת לרצוח בשביל לאכול? לך תדע, אולי הוא פחד שבמצבים מסוימים אני עלולה לאכול גם אותו?

לזאב אותו, ממלמל אברם.

ילד בן ארבע שלא רוצה לקום בבוקר לגן, כי הוא לא רוצה שאיזה ילד ייגע בו עם 'ידיים מבשר', או שהוא סתם פוחד מהילדים, מהגננת, ונרתע מכולם וחושד בכולם.

335

וכשהוא הסכים סוף-סוף לחזור לגן, היא אומרת אחר-כך , הוא תיכף התחיל להסית את הילדים שם לא לאכול בשר, היה עושה אינתיפאדות בכל הפסקת עשר, מחטט להם בלחמניות….

 

ובכל זאת טעימה מפרשת השבוע, המקשרת אותו בצורה יותר קלאסית למהות הפרשה. שיר שכתבתי די מזמן ושהיה אמור להתפרסם בכתב העת מאזניים בזמן שמשה בן-שאול ז"ל ערך אותו. (ואפרופו השפעה של ספרים, אני אהבתי מאוד את ספרי הילדים שלו, 'סוד המילים הבודדות' ו'יונתן רודפים אחריך' למרות שהיו במבט לאחור פטריוטיים וגבריים להפליא… וזוכרת שהוא בא לבקר בספריה שלנו במסגרת שעת סיפור עם סופר בתחילת שנות השמונים!)

 

פרשת תְּרוּמָה

מֶעַל קֻפְְסָת אֹכֶל יָפָּנִית אֲנִי נִזְכֵּרֵת בִּבְנִיָית הָמִשְׁכָּן

כָּל עַמּוּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת.

וְנַפְשִי חוֹשֶׁקֶת לְהיפָּרֵד מִמֵךְ וְגָם לְהִיצַמֵד וְלֵהָפְסִיק

לְכָלְכֵּל אֵת בְנִיָית אַרְגָּז חָיי.

מְלוּוָה בִתְחוּשָׁת הָאָבְדָן הָבֵּיתִי כְּמוֹ בִשְׁעַת מַחְבּוֹאִים,

שוב הפַּחַד המשתוקק גם לֵהִימַצֵא.          

כְּבָר בָּת שְׁלֹשִים וְלא מָפְסִיקָה לְשָֹחֵק.

 

טקס האוסקר

כן, זה מאוד אמריקאי ומאוד קפיטלסטי וצרכני וסוג של הבל הגמוני אם לא ההגדרה שלו ע"ע גראמשי ומאוד לא בודהיסטי, (ואפילו ולא שאיכפת לי- לא ממש יהודי- ע"ע שולי רנד והסידרה של רונאל פישר) אבל בכל זאת הייתי סטודנטית לקולנוע בעברי באוניברסיטת תל-אביב. לא במחזור של הבוגרים בכתבה, אבל גם במחזור שלי יש כמה כוכבים שפועלים ועוד יעפילו….

וזה היה טקס שלי ושל חברי הטוב להישאר ערים ולראות בשידור חי את האוסקרים, להגיע למחרת בבוקר טרוטי עיניים לאוניברסיטה עם חיוך מפגר על הפנים.

ועכשיו אחרי שנים שפסקנו עם המסורת, ויש סיבה אמיתית למתח (כלומר לא אמיתית כמו שהבודהה התכוון, אבל פה בסמסרה= במעגל הארצי), אז חשבתי להצפין לעיר הגדולה ולבלות ערב מול הטלוויזיה שאני כבר לא מדליקה כמה שנים טובות.

אני לא יודעת באיזה ערוץ זה מוקרן, כלומר שלוש, אבל למי זה שייך בימינו? אבל חשבתי שבגלל "ואלס עם באשיר" המופלא, אולי בתי קפה שפתוחים 24 שעות כמו הנסיך הקטן, ברסארי ולא יודעת מי עוד (בכל זאת אני לא בעיר כבר שנתיים) או בארים יקרינו את הטקס בשידור ישיר. אבל לא מצאתי שום דבר כזה!

בערב האוסקרים, הכל יכול לקרות לא?

נ.ב

מאוד אהבתי את 'ואלס עם באשיר' ומאוד הופתעתי לראות עכשיו שגדעון לוי שינה דעתו לגבי מהות הסרט ואמירתו. נכון שהמלחמה יפה מידי, נכון שיש אלמנט של יורים ובוכים, נכון שזה חיפוש של גבר אשכנזי אחר זיכרון פרטי ומשמעות אישית אבל בכל זאת יש אמירה וחיפוש לא שגרתיים. זה מזכיר לי את ימי המלחמה שהייתה לא מכבר. קיבלתי הזמנה להשתתף בעצומה שנשלחה לעיתון הגרדיאן בצרפת. בקשה של ישראלים אל העולם שיחרימו את ישראל, שיגנו אותה באו"ם וכו'. האמת שלא הצלחתי להיכנס לקישור כדי לקרוא אותו כמו שצריך ושמחתי על כך. שמחתי כי זה היה רגע עצוב שזו האפשרות היחידה שנשארה למי שלא מאמין במלחמה ובמדינה שלו ולא רציתי להגיע לרגע של הכרעה. אחרת באמת מה הטעם לגור פה. עצם זה שאני גרה פה במקום שכבשנו הוא בעיה וגם לגדעון לוי שאני מאוד מעריכה, יש את הבעיה הזו. ואפילו שיש פסקאות בבקורת שלו שאני מסיכמה איתם, הסרט של ארי פולמן מבטא את הבעיה הזו של להיות ישראלי למרות הכל והוא לגיטמי כמו כל מחאה כל עוד אנחנו עוד כאן, כותבים קוראים וגם בוכים.

פרשת משפטים- 'כולנו עבדים היינו' ועדיין…

פרשת משפטים עם השם המקסים, לא זה לא הולכת להיות פרשה בחרוזים…..

הפרשה היא בעצם פירוט של עשרת הדיברות שהופיעו בפרשה הקודמת ולמדים זאת גם מעצם העובדה שהיא נפתחת בו' החיבור שכה אהובה עליי. וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם

{בסוף אני מצרפת כמה משפטי מפתח מתוך הפרשה שחלקם מוכרים בתרבות שלנו וחלקם סתם מושכים את העין ויוצרים סיפור מחודש ממשפטים… אבל מה שמעניין אותי לעסוק בו זה הפתיח של הפרשה}.

 

לאחר ששמעו בני ישראל את עשרת הדיברות, הקוד האתי המצומצם אך הגרנדיוזי בחידושיו, אלוהים מתחיל לפרט לאוזניו של משה בלבד על ההר בתוך הערפל את כוונת חוקיו.

(למי שפספס בסוף הפרשה הקודמת בני ישראל ביקשו ממשה לערוך דיבור צפוף ואינטימי עם האלוהים כי 'הם מפחדים' או בלשונם- וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת!)

 

מכל החוקים שבעולם ממה הייתם מצפים שאלוהים יתחיל את הפירוט? מרצח? לא זה מספר שתיים, מכיבוד הורים? זה מספר שלוש, מגנבה? בטח הבנתם שזה מספר ארבע. אם כך מה הדבר הראשון שאלוהים מוצא לנכון לדרוש בו עשרה פסוקים? חוקי עבדות. אולי אתם נזכרים עכשיו בבגרות בתנ"ך, אולי בשיר של ברי סחרוף או אולי כמותי בכתביו של קארל מרקס.

 

בשיעור שהעביר אבנר דינור על פרשת משפטים אצלנו בשכונה, במיקומה החדש בשכונת ד' מרכז, עלו כמה רעיונות מדוע דווקא זה הדבר הראשון שבוער לאלוהים. חשוב לציין שאזכור העבדות זה דבר במיוחד משונה בהתחשב בעובדה שהעם שלנו מחוסר כל ובקושי רכוש יש לו וכמובן, רק לפני רגע הם היו עבדים בעצמם. ואכן הרעיון שהסיטואציה עוד טרייה בראשם ועל כן תיקלט היטב עלה בשיעור. עכשיו אני חושבת שאולי העובדה שדווקא משה שבגלל ההיסטוריה שלו אף פעם לא היה עבד בעצמו עלול להיות לא מחובר לרגשות הציבור ועל כן אלוהים מתריע בפניו מה עושים כשיש בבעלותך עבד עברי. אפשרות נוספת היא שאלוהים בוחר להתחיל בזכויות העבד כדי להראות להם שהוא בניגוד למלך מצריים ואלוהיו איכפת לו ממעמד העבדים ואל לבני ישראל להתבכיין כל הזמן שהם רוצים לחזור למצריים לסיר הבשר כי שם אף אחד לא ייתן להם תנאים סוציאליים כמו שלו. חשוב לציין שהפרשנים ובמיוחד הרמב"ם מסרבים להאמין שהייתה חיה כזו 'עבד עברי' כי כל בני ישראל הם אך ורק עבדי השם.

 

ומה עם רבנו מרקס?

כדי שלא אחטא באליטיזם היהודי שאני מתרעמת עליו חשוב להבהיר שלולא החשיבה של פילוסוף בשם לודוויג פוירבאך, 1804-1872, מרקס לא היה יכול להתבטא ולהגיע לאן שהגיע, היינו כמו שאומרים במסדרונות לפילוסופיה- 'הפך את הֵגֵל על הראש'. פוירבאך שגם היה תלמיד הגליאני מובהק חשף את פניו של אלוהים כדבר שאין הוא אלא השתקפות גרידא של הטבע האנושי במסווה שמימי. בקיצור זו הייתה שרשרת מסירה שהתחילה בהגל שדיבר על הפנומנולוגיה של הרוח. הוא אמר שבני-אדם הם יצורים שיוצרים סמלים, החצנות שנותנות משמעות ואלוהים (רוח, הוויה) עצמו מתבטא דרכינו. האדם דרך פעולתו נותן להוויה משמעות וחושף אותה. פיורבאך הרחיק לכת ואמר משפט שאני אוהבת 'רק האדם הדל יש לו אלוהים עשיר'. אם הגל אמר 'יש רוח ואנחנו השוליים של הטקסט', פוירבאך אמר 'אנחנו הטקסט עצמו'. (וזה המקום לפרגן את המורה הנהדר שזכיתי ללמוד ממנו השנה- ד"ר פיני איפרגן, אם אתם רוצים להבין פילוסופיה… חפשו אותו ואת תרגומיו)

 

אז מרקס לקח קצת משניהם ושינה בשביל להתאים את התיאוריות לעולם בו הוא חי, עולם של סדנאות יזע של המהפכה התעשייתית, עולם בו אנשים הפכו להיות סחורה. מרקס אמר שדרך ההחצנה, הייצור, העבודה שלנו, אנחנו יוצרים משמעות כדבריו- 'מה הם החיים אם לא פעילות'. והוא שואל איך קרה שהדבר שהיה המקור לתודעתנו (הפעילות שלנו) הפך להיות משהו שפועל נגדנו. הבעיה היא לא בהחצנה של הפעילות אלא בניכור שנוצר בין הפועל לבין מוצר עבודתו. מרקס הסתכל סביבו וראה חיפצון של האדם, האדם איבד את הקשר לתוצרים שלו והוא נסחר על-ידי אנשים אחרים. (בימינו אולי הרחקנו את סדנאות היזע ממרכז העיר, אבל דבר לא השתנה. לא רק שפועל שמכין נעל נייקי לא יכול לרכוש אותה אלא שהנעל שווה יותר ממנו).

 

מתוך כתבי שחרות עמ' 124- "בכך שהעבודה המנוכרת (א) מנכרת לאדם את הטבע (ב) מנכרת לו את עצמו, את הפונקציה הפעילה שלו, את פעילות חייו, הריהי מנכרת אותו ממין האדם; היא הופכת את מין האדם כאמצעי לגביו….. ובהמשך "באופניה של פעילות החיים טמון אופיו של המין האנושי בכללו, והפעילות המודעת החופשית היא אופיו של האדם בתורת יצור בן-מינו. החיים עצמם מופיעים אך כאמצעי מחיה".

מרקס מאשים את העובדה שיש קניין פרטי ושיש בעלי הון שמחזיקים בו ומנצלים את הפרולטריון. לטענתו בעלי ההון איבדו את צלם האנושיות שלהם ורק הפרולטריון שעוד קשור לטבע, לעבודה היצרנית באמת, שעוד מסוגל לזכור שהתפוח שהוא אורז על פס הייצור היה פעם תפוח בשדה או גלעין, רק הוא יכול לגאול את האנושיות ולהחזיר לבעל ההון את האנושיות שהוא לא יודע שאבדה לו וגם את המשמעות שלו כאדם ( ועל הדרך להציל את האנושיות שלו).

 

מרקס כותב מקסים בכתבי שחרות ואני חייבת להעתיק זאת- (כדאי לקרוא בדרמטיות כמו ממחזה טוב)

 

"הבה ונראה כיצד חייב מושג זה של העבודה המנוכרת להתבטא ולהתממש במציאות.

שעה שמוצר עבודתי זר לי, ניצב מולי כעוצמה זרה- למי הוא שייך?

שעה שפעילותי אינה שייכת לי, שעה שהיא פעילות זרה וכפויה- למי היא שייכת?

ליצור אחר ולא לי.

מיהו יצור זה?         

האלים? אמת שבזמנים קדומים מופיע הייצור העיקרי, כמו למשל בניין מקדשים במצרים, הודו ומקסיקו, כעומד בשירות האלים, ואף המוצר עצמו שייך לאלים. אולם האלים עצמם לא היו נותני העבודה. אף לא הטבע. מה גדולה היתה הסתירה אילו התברר כי ככל שמשתלט האדם על-ידי עבודתו על הטבע, ככל שפלאי האלים הופכים למיותרים באמצעות פלאי התעשייה, כן יותר האדם למען כוחות אלה על חדות היצירה ועל ההנאה ממוצריה של היצירה.

היצור הזר שהעבודה ומוצר העבודה שייכים לו, אשר בשירותו עומדת העבודה ושלמען הנאתו קיים מוצר העבודה, אינו יכול להיות אלא האדם עצמו.

אם אין מוצר העבודה שייך לפועל אלא ניצב מולו כעוצמה זרה, הרי אין זה כך אלא משום שהוא שייך לאדם אחר ולא לפועל. אם הופכת פעילותו של הפועל לסבל, הרי זה מחמת שהיא בחזקת הנאה וחדוות חיים למישהו אחר. לא האלים ולא הטבע, רק האדם עצמו יכול להוות עוצמה זרה זו הניצבת מעל לאדם."

(ההדגשות במקור מתוך כתבי שחרות, עמוד 126 פרק ד. העבודה המנוכרת)

 

אז בשורת העבדות פארקסלנס כביכול מתבטלת בתחילת פרשת משפטים ובחלוף השנים וודאי ובוודאי שכן, אבל כשקוראים את מרקס ומסתכלים סביבנו אולי ממש בתוכנו רואים בכמה חבלים אנחנו עוד קשורים. כשם שמרקס רואה שרק עוצמת האדם הפרטי תביא לגאולתו כך גם אני שבחרתי בתרגול הבודהיסטי בו לא קיימת נוכחות אלוהית.

לי זה עוזר להרגיש חופשייה עם המשפטים שלי. שבת שלום….

 

 

משפטי מפתח של הפרשה-

עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל

כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה

וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת

שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע

מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה

כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת

וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּ

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתוֹ  לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי  כִּי חַנּוּן אָנִי

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת

שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה

לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע

ד' צפון באר-שבע ביקור לילי

  • פוסט על פחד ועל התבוננות בו שהחליפה אותו לעצב…. והעצב הפך לרצון לומר או להראות- תראו, תראו את המרחק בין הבתים שלנו, המחשבים והמחשבות שלנו לשכונות האחרות שלידנו שבמקרה הזה היא אחת קרובה ונוסטלגית  – ד' צפון באר-שבע.

השארתי שקיות מלאות קופסאות קפה, תה, סוכר וגם וופלים במתנ"ס נירים בד' צפון והיום היה צריך להוציאם.
הייתי אמורה להביא את השקיות עם עוד מישהו אבל הוא לא היה יכול ומצאתי עצמי ממש מפחדת ללכת לשכונה. זה המניע לכתיבה- פחד. פחד והתבוננות, ממה אני מפחדת? משכונה? מהמיתוס שלה שאפילו מוזכר בויקפדיה?
מחר אנחנו מעבירים את פרוייקט פרשת השבוע שאנחנו אוהבים לקרוא לו 'בינה בשכונה' למתנ"ס אחר, יותר "צפוני" למרות שפיזית הוא דרומי יותר. גם מתנ"ס לוין נמצא בשכונה ד' אבל ד' מזרח שאיכשהו לא ספוגה במוניטין, אולי בגלל שמאכלסים אותה סטודנטים והיא קרובה יותר לאוניברסיטה. 
לפני חצי שנה כשהתחלתי את הפרוייקט היינו אופטימים, שכמו שבשכונת שפירא בדרום תל-אביב, כבר חמש שנים, מגיעים אנשים לשמוע את פרשת השבוע גם בזווית חילונית ביקורתית כך יקרה גם אצלנו במתנ"ס. רק פעם אחת הגיעה אישה מהשכונה, מלבד כמובן ילדים סקרנים ועוברי אורח. אפילו עוברי אורח כמעט ואין כי אף אחד לא דואג להאיר את השביל המפחיד והחשוך. פנס אחד התקלקל או נופץ וכל השאר, לא משנה כמה פעמים פנינו לעירייה, נשארו בודדים בחשכה. (מודה שגם במתנ"ס שפירא בתל-אביב רוב המשתתפים מגיעים ממרכז העיר, אבל יש גרעין מסויים של תושבי השכונה ואם מזמינים את הרב לאו, או את שמעון פרנס אז הנוכחות הזו גדלה! ויש הרבה ששאלו לאורך השנים איך מגיעים לשכונת שפירא כאילו מדובר בבאר-שבע והביעו את יראתם מלהגיע)

בהתחלה כשאבירמה גולן וצביה גרינפילד הגיעו להרצות (בהתנדבות!) מנהל המתנ"ס (כלומר לא מנהל רשמית אלא בעל צרור המפתחות ואחראי פרוייקט הכדורגל העצום) עשה לנו מערוף והדליק את הספוטים הגדולים של מגרשי הכדורגל המטופחים.  כשהוא מדליק את הספוטים זו סיבה למסיבה וילדי השכונה מטפסים מעל גדרות המגרש כדי לשחק. אבל זה כמובן יקר מידי להדליק כל פעם והוא מבחינתו לא רוצה שהילדים יעשו חיים מעבר לשעות. בלי הספוטים, חושך מצרים וכל פעם תלינו שני קוורצים בעזרת כבלים מאריכים מנג'סים.

אז לחזור לפחד- אמרתי לעצמי, בשביל מה אני בודהיסטית אם לא בשביל לחוות כל דבר כפי שהוא? הלכתי עם הפחד להוציא את הדברים. האם חמשת הילדים ששיחקו בחשכה הם מקור הפחד? האם זה השביל החשוך? מאוד חשוך… או אולי האפשרות להיכנס למתנ"ס גדול וסגור עם האפשרות שמישהו יבוא אחריי?
באיזשהו שלב הפחד התמוסס, (זה טבעם של דברים שמוכנים לחוות אותם ושמנסים להתרכז בהם) ונשארה רק ההבנה העצובה שכמה שבאר-שבע כביכול גדלה והשתנתה, היא השאירה את השכונה הזו בדיוק כפי שהייתה. כשהיינו מעבירים סמינרים בתיכונים על פערים חברתיים היינו מראים חלק מכתבה ששודרה פעם בעובדה. הכתבה הייתה על השכונה ועל קשיי החיים בה והייתה שם ילדה חמודה שאף פעם לא ראתה את הים. הבימאי התל-אביבי ממש לא האמין ושאל אותה שוב ושוב- אף פעם? אף פעם לא היית בים? 
גם אם היום הים נהיה נגיש יותר, יש עוד אלפי דברים שרחוקים מאי פעם. עובדה שאפילו תאורה נורמלית אין בשכונה כך שאי אפשר לשחק בלילה ולדמיין ים או לבקר חברים שגרים מעבר לפארק המוחשך.
אז כן, נכנענו ללחצי הקהל שלנו שהצטמצם מארבעים לעשרים ונקווה שיום אחד נוכל לחזור עם הפרוייקט הקטנטן שלנו. שתבינו יש שם מתנ"ס ענק ומשוקע שפעם חברת המתנס"ים הפעילה והיום הוא מתנ"ס לכדורגל בלבד. יש שני מגרשים יפים שבאמת יש שם פעילות, אבל עשר הכיתות והאולם הגדול שוממים לגמרי מאז שהחברה הפסיקה לתת כסף ולתפעל.
זוהי המציאות. אין לי מושג מה לעשות חוץ מהקצת שאני עושה ולשקף אותה. 
לפחות באינטרנט מצאתי משהו חמוד, מילון באר-שבעי. מסכימה עם כל מילה. בואו לבקר…..

פרשת יתרו- המצאת הפוליטיקה, מעמד הר סיני ובחירה משמחת אחת- הענקת פרס ללאה שקדיאל

פוליטיקה

יתרו, חותן משה, איש המדבר החכם והמנוסה בא לבקר את משה העסוק במלחמות ובהנהגת העם המקטר הנשרך עמו כבר שלושה חודשים בדרך המדבר. לא אכנס לפיסת אינפורמציה קטנה שהמספר המקראי מגניב ושיכולה לצבוע את משה באור די מכוער, במובן של איש משפחה גרוע, והיא שבביקור הוא מחזיר למשה את אשתו ואת שני ילדיו שמסתבר שכל הזמן הזה של מכות מצריים, הטבעתם בים ושחרור העם הם כולם בילו אצלו באוהל. אפשר לתת למשה קרדיט שהוא דווקא רצה להגן עליהם, בחינת גראדים שיורדים… אבל זה קצת קשה כי כתוב שהוא מחזיר אותה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ

 

בכל אופן במהלך החופשה יתרו שם לב כמה המחותן שלו עובד קשה. מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב, הוא רואה שהעם עומד על משה בבקשות. וכך הוא אומר לו וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו: וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ

 

היהודים אוהבים לומר שהם המציאו את הדמוקרטיה אבל למעשה יתרו הוא זה שממציא את השיטה (שגם אחר-כך מובילה לבירוקרטיה) וגם את רעיון החוקה, כלומר אמירת החוקים והכללים להמונים.

יתרו נותן לו שיטה בעלת כמה שלבים. שלב ראשון- וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.

שלב שני- תמצא אנשי אמת שונאי בצע, תדרג ביניהם והם אלו שיהיו שופטים לעניינים הקטנים ורק את הדברים הקשים באמת תשפוט אתה.

וכך היה. יתרו עוזב את משה, ומשה לאחר שפועל הפוך מהשלבים שהציע חמו, מתפנה קצת להתעסק במה שחשוב באמת- אמירת אותם חוקים ותורות בצורה מרשימה לעם ישראל וניסיון להפוך אותם לאנשים שלוקחים אחריות על החיים שלהם, אבל כמובן שמרוב טקסיות וריכוזיות, הפעם ריכוזיות וחשיבות האל הוא מפספס פוטנציאל אדיר של שחרור ואחריות אישית.

 

מעמד הר סיני-

בפרשת השבוע יש טקס התקדשות רציני ביותר. משה עולה אל האלוהים שקודם כל מזכיר לו את ההבטחה להביא את עם ישראל לארצו על כנפי נשרים. אגב, זו הפעם הראשונה שאלוהים מכניס את הביטוי שייהפך לזרע הגזענות הקיים בנו- וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.

ולאחר ההסבר של מה עומד להתרחש בטקס, משה מתווך את זה לעם והם אומרים בפעם הראשונה- כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה (בפרשה הבאה יגיע הנוסח המלא- נעשה ונשמע). לדעתי אם בני ישראל היו עושים מדיטציה כלומר מתבוננים על עצמם, חבורה של נוודים מפוחדים שרק לפני רגע שכחו את עברם ורצו לחזור לסיר הבשר של מצרים ושאלו לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא? הם היו מבינים שהתורה הזו והאלוהים המאיים והקפריזי ממש לא "בא להם טוב".

חיים של מדיטציה זה חיים של התבוננות בזמן. אדם יכול לשחרר את עצמו, את כבלי תודעתו, כל רגע ורגע על-ידי התרכזות שמביאה להתבוננות 'מה יש ברגע הזה' כאן ועכשיו ולא בזיכרונות של העבר או בתכנונים לעתיד, עכשיו. מה יש? אני, הגוף שלי, הנשימה שנושמת את עצמה, מה רע?

זו לא עבודה פשוטה והיא מאוד חמקמקה וברגע שמנסים להתרכז ברגע הזה, אז לא רק שהוא חולף אלא שמיד עולות מחשבות שסוחפות אותנו כמו רכבת. (שמתי לב שבמיוחד קשה לא להיסחף אחרי המחשבות כשאת מאוהבת…) אבל אנחנו יכולים לעשות זאת כשהדגש הוא על אנחנו. האנחנו הזה, הבית שלנו הוא כמו מקדש והוא נמצא איתנו בכל מקום, לא צריך טקס חגיגי לפני ששומעים את האמת בדבר החופש וכל אדם יכול לשמוע אותו, החל מאסיר בכלא ועד למלך מצרים.

 

הבודהה אמר בסנסקריט- Ehipaśyika שזה בוא תראה, כלומר בוא תחווה, תבחן את מה שאני מלמד ואז תבחר. אני ואתה בשותפות אינטימית, אין שפנים בכובע שאני מסתיר ממך בכף ידי, בניגוד גמור לאיך שהתנהל מעמד הר סיני עם פירוטכניקה של קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד

ועם פחד מוות של ממש- וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת

 

הזמן לפני טקס מתן תורה היה רק זמן של ציפייה, של התרגשות והתכוננות שמאוד קל להיסחף אליה ולחשוב שהיא היא המהות, קצת כמו זמן של לפני בחירות. אבל כפי שאמרתי, זה סוג של פיקציה, של בריחה ממה שיש עכשיו ברגע הזה שבמקרה של בני ישראל זה היה חוסר סדר וקשב פנימי. כי אם היו רגע בשקט עם עצמם, משתמשים במרחב של המדבר כדי להתרחק קצת זה מזו ולהתבודד ולא לחשוב באיזה שבט הם יכולים להיתקל ולהרוג ומאיפה יהיה להם שתייה ואוכל, היו הם היו מבינים שהם בכלל לא רוצים ומוכנים לקבל את התורה. ועובדה שבאמת עוד כמה פרקים שמשה יורד מההר לאחר ההתחייבות הגדולה הם יחטאו בעגל הזהב…

 

והפרס

וסוף סוף קצת בשורות טובות (ופמיניסטיות באמת, לא כמו הבחירה בליבני שבטח תיגמר בבכי…) בכל המציאות המשונה הזו. לאה שקדיאל האישה והבג"ץ זכתה ב"פרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי". עד שלא ביקשו ממני להוסיף חתימתי למענה של שקדיאל, גם אני לא ידעתי שיש כזה פרס. (כתבה טובה וביקורתית עליו) לצערי היא לא זכתה בו בשל התנגדותה לאלימות בתקופת המלחמה האחרונה ובגלל שרצו לפצותה שהורחקה מבאר-שבע למשך שבועיים ועוד לא הכריעו במשפטה, אבל מי יודע, אולי כן?

בכל אופן בתחילת מרץ שקדיאל תקבל את הפרס כנראה במוזיאון תל-אביב ואולי עכשיו שהיא תיכנס עוד קצת לקאנון הציוני, מישהו יקשיב לאישה החכמה הזו גם בעניינים מדיניים-ביטחוניים.

 

איך נכשלתי בפרסום מפלגת חד"ש בכלא באר-שבע

רבות התלבטתי אם לכתוב פוסט שקשור לבחירות. אני אומנם מזדהה עם מיעוטים אבל ממש לא חיה פוליטית וגם ממש לא מחבבת את שלמה ארצי, פשוט פעם הייתה תקופה שהייתי מעודכנת יותר במתרחש במציאות, החל ממוסיקה פופולארית וכלה בהתנדבות להשקיף על קלפיות ולספור קולות עבור מפלגת חד"ש. באתר הזה אני די חדשה ועוסקת בנושא הארכאי של פרשת השבוע, אבל עכשיו שראיתי שיובל סער שהסביר לי כל-כך יפה איך להתמצא באתר של רשימות, כתב בתמצות ובניקיון על תמיכתו בחד"ש החלטתי ללכת בעקבותיו ולחדש משהו קטן משלי.
 
אני מתנדבת כמעט חצי שנה ביחידת החינוך של כלא באר-שבע או יותר נכון בחלק (סניף?אגף?) שנקרא "אוהלי קידר". אני מלמדת אסירים מדיטציה במסגרת יוזמה של מיכל ורשבסקי שכבר שנתיים גם מלמדת בעצמה וגם מנחה ומלווה מתנדבים כמותי (בערך כמותי, כי אחת מהן היא רקפת בר-קמה, המורה שלי שתיארה נהדר את חווית הלימוד בכלא) בלפחות עשרה בתי כלא ברחבי הארץ.

אז כן, אני מנסה ללמד מדיטציה שאני מעדיפה לכנותה- התבוננות, קבוצה של עצורים, שזה אנשים שעוד לא נשפטו.  (שתדעו שאדם יכול להיות עצור כמעט שנתיים). סטטוס העצורים מכתיב את סגנון ופתיחות הקבוצה (בניגוד למשל למחוייבות שיש לאסירי עולם) ולכן אצלי, יחסית, יש תחלופה גדולה.

שבוע שעבר הגיעו יותר משלושים אסירים ובסוף הפגישה אחרי שהודעתי שבגלל הבחירות אגיע ביום ראשון שאלו אותי למי אני מצביעה. האינסטינקט הראשוני שלי שהוטבע בי בימי הצופים היה שאסור לי לחשוף את דעתי הפוליטית, אבל ברגע השני נשמתי עמוק ונזכרתי בחופש אותו אני מתרגלת ואמרתי בטבעיות וללא חשש- חד"ש. רוב האסירים בכלא באר-שבע הם בדואים מהדרום כך שמהר מאוד אחד הסביר לשני באיזה מפלגה מדובר ואני חייכתי ואמרתי כן, זו מפלגה יהודית ערבית, האות ו'. בזמן שנעלנו בחזרה את הנעליים (אגב, מדהים לראות את הפירמות המנצנצות של הנעליים שלהם) חלק הודו לי עבור השיעור וחלק אמרו שהם גם יצביעו ו' וידאגו שעוד יצביעו ו'. ואני בכלל לא חשבתי על פוטנציאל השכנוע בכלא.

היום לפני ההליכה לכלא עלתה בי מחשבה קצת זדונית. ללבוש את חולצת חד"ש שקיבלתי באחת מהמחאות השקטות שהיו נגד המלחמה בבאר-שבע ולעשות פרסומת סמויה בזמן ששישים זוגות עיניים יביטו בי ויקשיבו למה כדאי להם להתבונן ולהתרכז בנשימה שלהם. לבשתי את החולצה הגדולה (בין כה וכה אני תמיד לובשת לכלא את בגדיי המגושמים ביותר) ורכסתי מעליה סוודר מחשש שאני עושה מעשה אסור.
הפחד שלי היה קצת מוצדק, כי הסוהר בכניסה לכלא, זה שעושה לתיק שלי שיקוף וצוחק שהגונג שלי נראה כמו כוס קידוש והשעון המעורר כמו נשק קלט את החולצה. "איזה מפלגה את?" הוא שאל ואני הבטתי על קצות האותיות שהוא היה יכול לראות וחשבתי שהוא כנראה באמת האדם הנכון לתפקיד שלו.
ואני לעומתו…
בגלל שבאתי בשעה וביום שונים ומול ה"חוג" שלי התקיימו גם חוג קרמיקה ואולפן ובעיקר כי באתי עם התכוונות לא ממש נכונה, כלומר לא רק בשביל להעביר את חוכמת המדיטציה המשחררת אנשים מכלאי התודעה, הגיעו לי למפגש רק שמונה אסירים שהבחינו בחולצתי הלבנה והבוהקת.
 
אם מישהו יודע איך מבררים מדגמי בחירות בבתי הכלא, אשמח לשמוע אם הייתה עלייה למפלגת חד"ש שגם הפעם אצביע לה בגלל האפשרות להפוך את המקום הזה לסוציאליסטי יותר. (כשישבתי במשרד שטפתי עיני בעיתון יומי וראיתי מודעה של איקאה- רשימת הבחירות הכי טובה- ובה פירוט של כל ההוזלות ליום הבחירות). וכמובן בשביל לשנות את אופי המדינה היהודית שלנו ששכחה את בסיס יהדותה- כל בני האדם נבראו בצלם….

וגם בגלל הדעות של מלומדים כמו דרור וקים שר, עמיתי לעבודה בישיבה החילונית-בינה, ששלח מייל זה לחברים.

שנבחר בטוב ובחופש….

שלום לכולם/ן,
 
ראשית, שליחת מייל זה מטרתו להשמיע קול אשר עד לבחירות הללו היה לא לגיטימי ומוקצה, קול שלאורך שנים רבות לא היה זוכה להתייחסות רצינית בפוליטיקה ובחברה הישראלית. אך, כפי שהסקרים והחברה הישראלית מראים, הגיעו מים עד נפש. הגיע הזמן להשמיע קול אחר:
 
ארבע סיבות מדוע החלטתי להצביע חד"ש
(לאחר שהייתי פעיל במרצ ובמפלגת העבודה):
 
(1) חד"ש היא המפלגה היחידה אשר בה שותפות יהודית-ערבית. אל מול הפרדה גזעית ועדתית ובה פוליטיקה ליהודים (עם ערבי משוריין כמו במרצ, העבודה, קדימה והליכוד) ופוליטיקה לערבים (בל"ד ורע"ם-תע"ל), חד"ש מנסה ליצור פוליטיקה אחרת, ובה ערבים ויהודים (על אף הקשיים והמחלוקות) מנסים לבנות ביחד עתיד טוב יותר במזרח התיכון. אל מול כוחות עולים של גזענות ופשיזם בשיח הישראלי ראוי כי תהיה אלטרנטיבה של שמאל אמיתי, עקבי ובלתי מתפשר, שמאל של תקווה ואפשרות שיהודים, נוצרים, מוסלמים, ישראלים ופלשתינאים יוכלו לחיות ביחד בחלקת הארץ הזאת במזרח התיכון.
 
(2) חד"ש היא המפלגה הסוציאליסטית היחידה בכנסת. אל מול השיטה הכלכלית הרווחת של קפיטליזם דורסני וחסר מעצורים חד"ש מציעה שיטה ודרך אחרת, בה עשיית הרווח החומרי הן לא תכלית קיומו של האדם. חד"ש שוחה נגד הזרם ומקדמת שיח מסוג אחר, הרואה את האדם במרכז ולא את הכסף.
ואם בציונות עסקינן (כי כפי שנהוג לומר חד"ש שהיא מפלגה אנטי-ציונית, אך ישראל ביתנו, הבית היהודי, האיחוד הלאומי – הן מפלגות ציוניות…), האם לא בזאת טמונה שאיפתם של בוני והוגי מדינת ישראל – חברה צודקת של שוויון, חירות ואחווה? אני ממליץ לכולם/ן לחזור לעיין בהגות הציונית של תחילת המאה העשרים כדי לרענן קצת את הזיכרון והדרך שסללו חוזי מדינת ישראל.
 
(3) חד"ש היא המפלגה הסביבתית-חברתית האפקטיבית ביותר. ח"כ ד"ר דב חנין הצליח במהלך שנתיים בלבד להעביר חבילה של חוקים המשנים מן הקצה אל הקצה את הסדרי החקיקה הסביבתית בישראל. http://hadash2009.org.il/dovkhenin/
כיום ידוע לכל שירוק ואדום הולכים יחד, המאבק נגד המזהמים הגדולים הוא מאבק בבעלי ההון, המאבק על הסביבה הוא מאבק על המשך קיומה של האנושות. רק חיבור של אדום עם ירוק יכול ליצור מציאות אחרת ברת-קיימא.
 
(4) השילוב של שלושת הסיבות הללו ועמידה עקבית ובלתי מתפשרת על שלושתן הופכת את חד"ש לשיקול הצבעה מכריע בבחירות הקרובות.
 
שנזכה לתקווה חד"שה,
קים שר

מים. אדמה. מלחמה- פרשת בשלח

מישהו כיסה את באר-שבע בכרזות של מפלגת צומת וזו הסיסמא, אני ממש לא עושה פרסומת סמויה למפלגה הממוטטת הזו אלא שהסיסמא מתארת בדיוק את מה שקורה בפרשת בשלח.

מים. אדמה. מלחמה- מה מותיר לבני ישראל המצב המפורסם בו הם עומדים לפני ים סוף כשמאחוריהם המצרים והמדבר ממנו ברחו והם יחד עם זקנים, נשים וטף? לפנות לאלוהים שיארגן DELETE על האוייב. סוג של טבח עם, אולי נקרא לזה טרור קטן? מעניין לחשוב איזה מצבי פעולה נותרים לפליטים במנוסה?

פרשה בשלושה חלקים: (שמות יג פס' יז- פרק יז)

מים- בשיח המודרני, בפסיכולוגיה ובאומנות כבר הוסכם שאלמנט המים מייצג נשיות. ביהדות מוטיב המים חובר למרים הנביאה. בניגוד לסיפור של וירג'יניה וולף על אחותו של שיקספיר, את מרים אין צורך להמציא. היא נמצאת בסיפור מקוטע ולא רציף, לא תמיד בשמה, אך תמיד בספר הספרים. סיפורה קצר, פרגמנטרי ופזור, קצת כמו החיים שלי, קצת כמו החיים של כל אישה. לראשונה מופיעה ללא שם. עומדת וצופה על תיבת אחיה התינוק בתפקיד די גדול לילדה. שנית היא שבה ומופיעה בתור זו שמשכנעת בעורמה את בת פרעה להביא לילד מיניקת עברייה- את אמא שלהם. אחר-כך לא שומעים עליה כלום. משה הופך לנער, מקבל ייעוד, מגייס לכך את אח שלו ומשחרר את בני ישראל מעבדות. כל-כך ברור לפי סיפור נרטיבי טוב שהיא זו שהייתה עוזרת לו בעיניני העם, כל-כך ברור, למי? אפילו בתיאורים המפורטים על יציאת בני ישראל ממצרים היא אינה מוזכרת. רק בפרשה שלנו, בסוף חציית ים סוף, היא מופיעה מצוידת בשם ובתואר, מובילה את הנשים אחריה אבל הקרירה שלה כמשוררת מובילה נקטעת ועד סוף ספר שמות וספר ויקרא לא שומעים עליה עוד. אמא שלי כתבה מאמר באנגלית שהתפרסם באנתולוגיה נחשבת שערכה עתליה ברנר ונקרא בשם הקולע DID MIRIAM TALK TOO MUCH. (הקישור הוא מאמר אחר באנגלית על דמותה של מרים)
 וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת: וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:
בספרות חז"ל עושים בהרבה יותר כבוד למרים הנביאה וחוקרים מודרניים רבים טוענים שבוודאי היו קטעים נוספים אודותיה שירדו בעריכת המקרא. קרוב לוודאי שאת שירת הים היא זו ששוררה ולא משה. דבר יפה במיתולוגיה היהודית הוא המדרש שמופיע במסכת אבות- עשרה דברים נבראו בין השמשות. זה מדרש שמסביר שגם את התופעות הלא הגיוניות בעולמנו כמו פי האתון של בלעם שנפתח ודיבר בעד עם ישראל, אלוהים ברא. אומנם הם לא הוזכרו בבראשית, אבל בערב שבת בין השמשות הוא ברא אותם. דברים כמו קשת, מן, ואת בארה של מרים. זוהי באר מסתורית שנובעת ונעלמת לעם ישראל ומי שכתב אודות מופעיה בספרות העברית לדורותיה הוא הסופר המוערץ עליי חיים באר בספרו האחרון לפני המקום

אדמה-  וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם
ובנוסח שלפסוק אחר
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם
כל הפרשנים עסקו בשאלה אם כתוב בים למה כתוב גם ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים.
מדרש יפה מסביר שהים נקרע לבני ישראל רק אחרי שהם באו לתוכו והמים הגיעו עד החוטם שלהם ואז נהפכו ליבשה. שזה סוג של אמון בדרך שבה אתה הולך או כמו האימרה- קפוץ והרשת כבר תיפתח. מדרש אחר מסביר איך נחשון, הגיס של אהרון קפץ ראשון למים וגרם למים לסגת ולההפך ליבשה.
בשבילי הדימוי של הכניסה לים סוף מזכיר צוואר רחם דרכו חייבים לעבור כדי להיוולד ואסוציאציה זו עלתה לי בשיעור פרשת השבוע עם הרב חגית סבג מהתנועה המסורתית. פרשנים רבים רואים את יציאת מצריים כתהליך של לידה של עם ישראל ואכן ההתנהגות של עם ישראל היא כשל תינוק שכל הזמן רוצה שירימו אותו על הידיים, ייתנו לו אוכל ומים מים ויספקו את צרכיו.

מלחמה (יזומה)
פרעה משלח סוף סוף את עם ישראל, אבל אלוהים שנהנה להתעמר בו, לא מוותר על הפריבילגיה ועל הניסיון שצבר בהקשחת לב פרעה ומחליט לסיים את העבודה. ושוב הוא לא נותן לפרעה לתקן את עצמו או לנהוג בניצוץ האנושיות שכביכול הוא העניק לאדם- בחירה חופשית.
וכך נכתב בפרשתנו
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן:וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ: וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם…
אז נכון שיש את המדרש המפורסם בו אלוהים כועס על בני ישראל שהם אומרים
ת שירת הים. הוא אומר להם- מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה? אבל אחרי קריאת הטקסט המקורי, קשה להאמין שהוא באמת אמר את המילים האלו. זה די עצוב לחשוב על זה שאנשים שנמצאים בנקודת מפנה, שמרגישים שאין להם לאן ללכת כי כל האפשרויות חסומות, מרימים ידיים ופונים לאלוהים, שמילא שיעזור אלא שיחסל בשבילך את הבעיה.
הבחירה הטבעית במלחמה ובשנאה כפי שמציע ליברמן, צומת ועוד מפלגות מסוגם היא חולשה עצומה. אנושית? כן. נסמכת על מסורת אבותינו? כן. אבל לאן זה מוביל? מצאתי במחברת ילדותי קריקטורה של דודו גבע מתקופת האינתיפאדה השנייה. גם זה מתאר את הפרשה על קצה המזלג. (אם תפתחו את הקובץ כדאי להגדיל ולקרוא)
מים ואדמה זה דברים נקיים מאלוהים, טבעיים שלא שייכים לאף אחד וההכנסה שלו או של כלי המלחמה למשחק הזה היא אופציה ברברית ואפילו ילדותית שמזכירה "שברו את הכלים".
שיהיה שבוע טוב מלא בבחירות נכונות ושפויות שרוצות בטובת בני האדם, שמשחררות מים ואדמה לבני האדם שחיים כאן. וסליחה על האיחור בפרסום, יצאתי לראות אדמת מדבר…. ואפרופו כל הפרשה הזו, הנה שיר שכתבתי בסיני בשנת 2005
בסיני
כמה יופי יכול להיות בכחול וצהוב
ושיח בוגנוויליה? לא יודעת לנקות
מעליי חול של ים, אולי
בליקוק, כמו מלח
של דמעות תמיד          
טבוע בפנים כמו הנמשים שתובלו
בחום ופחד          
מהיותי יותר מידי.
מתאמצת לשמוע את קול הרוח
לא הומה או שורקת. גואשת
בצבעים המונחים לפניה, לא.
אולי מפשרת לשלום, מזיזה הרים
צהובים שחרשתי בכפות רגליי ילדותי
שגדלו. מרככת אותם בקירוב גלי ים.
לעולם לא נחה מזעפה,
עוברת לחבל ארץ אחר זורעת בקרקע
שלום רוחני יפה כמו הכחול
הכי עמוק.