Monthly Archives: ינואר 2009

פרשת בא, בא נראה מעשי אבות וניבהל

לפני שאתם מכנים אותי אנטישמית, ציטוט קטן מתוך הפרשה (לא נגעתי) ויט משה את ידו על השמיים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.

 

פרשת בא (שמות ז'- יג, פסוק טו) היא פרשה עגומה והמכוננת ביותר של התרבות שלנו. לא רק התרבות היהודית, אלא גם זו הישראלית שצמחה ממנה. גם החילוני הגמור, כל עוד הוא גר במדינה היהודית שלנו משתף פעולה, אולי בעל כורחו ובטח בלא ידיעתו בהמשך נשיאת הנרטיב היהודי הבלתי מתפשר שבמהותו קיימות כוחניות והצדקה עצמית.

הפרשה היא כל כך משמעותית עד שרש"י שואל, למה התחילו את התורה בבריאת העולם בבראשית ולא בפרשה הזו. כך הוא כותב (בעיבודי)
לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ- 'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כוח מעשיו. אלוהים הגיד לעמו, אם יאמרו לכם אומות העולם "לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות של שבעה עמים" תוכלו להשיב להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
המצווה הראשונה אליה מתייחס רש"י היא מצוות חג הפסח, מצווה שאנו מקיימים עד היום, גם בצורות אלטרנטיביות שונות ומשונות.

ופסח עוד היה יכול עבור בשתיקה, לולא מה שמגיע לפניו ואיפשר את חגיגתו. בפרשת בוא מסופר על שלושת המכות האחרונות, הארבה, החושך ומכת בכורות. ובשני הפסוקים המצמררים הללו נפתחת הפרשה
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו…. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם.

במהלך כל מכות מצריים מסופר לנו שאלוהים חיזק את לב פרעה כדי שלא יאפשר לעצמו לשמוע לקולו של משה ולשחרר את העם. זהו כמובן משחק מלוכלך בו פרעה נוהג כמלך חסר עמוד שדרה, שכן כמעט אחרי כל מכה הוא אומר שהוא מוכן לשחרר את העם, אבל ברגע האחרון הוא מתחרט. אנחנו הקוראים יודעים שמישהו עומד מעליו וכמו בובת מריונטה משחק בו, אבל מה עם כל השאר שסובלים מדם, צפרדע, כינים ועוד מכות, ומה איתו, עם המלך? חז"ל מתרצים את הכבדת הלב בכך שאלוהים ראה אותו כרשע גמור וידע שאין סיכוי שהוא יאמין בו. חוכמה גדולה.
אין כזה דבר רע מוחלט. זה סותר את מהות בריאת האדם והמחשבה שהוא נוצר בצלם אלוהים. את הרעיון היפה שאפשר לתקן. זה שימוש כוחני שהיהדות עושה למי שלא מוצא חן בעיניה, כמו הרעיון של השמדת עמלק. זוהי גזענות לשמה. במסורת הבודהיסטית יש סיפור יפיפה על אדם בשם אנגולימאלה. אדם שהיה רוצח אכזר חסר מצפון עד שהוא פגש בבודהה. יש תוכניות לשיקום אסירים ופושעים הנושאות את שמו. 

הפעם הכבדת הלב מוזכרת פעמיים בפרשה, סמוך למכת בכורות. זו המכה היחידה עליה משה ואהרון נותנים לפרעה זמן התרעה, אבל האבסורד הוא שבגלל אותה הכבדת לב, אין לו באמת יכולת לשנות את הגזרה. וכך בזמן שמתחוללת וודאי פאניקה לקראת המכה המובטחת בחצות הליל, הפרשה נעצרת כדי לצוות על חגיגת הפסח ומסבירה לבני ישראל כיצד להתארגן לקראת יציאתם.

הנה הטקסט המבשר מפרק יא- וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ
הרמב"ן מסביר שהסיבה שכתוב "ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה" מתייחסת לכל המעשים שכבר עשו, ולגזרת מכת בכורות שרק הודיעו אותה לפרעה. אבל במיתת הבכורות עצמה, אין בה למשה ואהרן מעשה.
לפחות אלוהים לא מוריד אחריות ולא מאשים את הש.ג שלו ברשלנות.
ולקראת סוף פרק י"ב, אותו פרק שרש"י חושב שהיה יכול לפתוח את כל התורה כולה מופיעה התממשות התחזית
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה ויְהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:

לפני כמה שנים הזמנו את עמוס עוז ללמד את פרשת השבוע בפרויקט של בינה בשכונה במתנ"ס שפירא בדרום תל-אביב. עמוס עוז בחר ללמד דרך ספרו של אלתרמן "שירי מכות מצריים" המתאר את עשרת המכות דרך נקודת מבט ודיאלוג של אב ובנו מצריים. אין זה פלא. פרשת בוא והשלכותיה מעיקות במיוחד.

השבוע הלימוד בבאר-שבע על-ידי ערן בוכלצב עסק בהתגלגלות ובעיצוב של חג הפסח שמקורו כאמור בפרשה זו ומעט בהכבדת הלב של פרעה ובמכת בכורות. הדהים אותי לראות שבאופן אוטומאטי אנשים מזהים את הרוע אצל המצרים ומשווים אותם לחמאס שאומר שינצור את נשקו ולא עושה זאת ולא לזהות את הכוחניות האדירה של אלוהים המייצג אותנו ולא מותיר בררה הגונה לאויביו. בדיוק כפי שישראל שכביכול יצאה מעזה אבל ממשיכה לשלוט בה ובמקורות ההזנה שלה. אנחנו נוהגים כאלוהים, ללא פתרונות אמיתיים של שינוי וממשיכים לנהוג כאילו יש איזה אל שמותיר לנו לנהוג ולשחק משחק מלוכלך ולא מהוגן. אנחנו כאילו משתמשים בפרשנות המתיילדת של רש"י "כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". אנחנו מאשימים את הפלשתינאים שהם רוצים לזרוק אותנו לים, ושהדת שלהם פאנאטית, אבל מה עם זו שלנו? אנחנו שוכחים שאנחנו כבר לא הצד החלש במשחק.
אם רובנו הגדול חילוניים, אז איך זה שהפרשה הזו עדיין חיה ופועמת. וגם אם תאמרו, אבל זה רק סיפור, זה לא נכון, עובדה. כל הקיום שלנו כאן נובע מהסיפור הזה. ומיליוני יהודים ברחבי העולם, גם במסגרות חילוניות קוראים את הטקסט השבוע ומצדיקים אותו לעצמם.

סוג של פתרון הוא להכיר את הטקסטים שמנחים את חיינו, להכיר אותם ולהתנגד להם מבפנים. לא להסכים למלא את ההסבר שמופיע בסוף הפרשה וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כלומר לנצל את הביקורת הטבעית ששואלת מה זה הסיפור הזה ולא להסכים לפעול רק בחוזק יד.  צופיה מלר באתר האינטרנט "חופש" המקדם זהות יהודית חופשית ונאבק לקדם מדינה דמוקרטית שיוויונית ולהפריד דת ומדינה מתארת יפה את פרשת בא, במיוחד באמצע שם גם היא מתייחסת לשירת אלתרמן.

אם תשאלו אותי מה הפתרון שלי? אני יודעת שהוא אישי שלי, ולכן רק אותו אני יכולה להציע. זה קצת נשמע כמו בדיחה וזה גם מתאים לשם הפרשה- בוג'ו. המילה הזו היא המצאה אמריקאית הבאה להסביר תופעה (מאוד מובנת אחרי קריאת פרשה שכזו) איך אלפי בודהיסטיים מערביים (והרבה מורים) הם במקור יהודים. עד כדי כך שנוצרה מילה שתתאר אותם jewbu , אם כבר חופש, אז אני הופכת את שם המונח, כי אני מעדיפה לשים את הבודהיזם לפני היהדות.
שבת שלום. שלום אמיתי כמובן.

איזו מדינה עצובה וצבועה

אני גרה השנה באזור באר-שבע. מה שהתחיל כחופשה מהעיר הגדולה ושנת שקט הפך להיות בין לילה לאזור מלחמה. השתתפתי בהפגנות השקטות של קבוצת פעילות יהודית ערבית בדרום למען שלום, הידברות והפסקת האלימות, Darom4Peaceדרום לשלום, שהוקמה כהתארגנות ספונטאנית של קומץ אנשים. דווקא רובם תלמידים ומרצים ממכללת ספיר, כלומר אנשים שרעשי אזעקות ונפילות לא זרים להם. כראוי למצב מלחמה נפגשנו ביום השני למלחמה במקלט והחלטנו שקודם נביע קול מחאה נגד האלימות משני הצדדים ואחר-כך נשב לפתח את הקבוצה ליום שיגיע אחרי המלחמה… והנה הוא הגיע ומחר, יום חמישי, באותו מקלט, ניפגש ונתחיל את הדיאלוג.

כביכול הגענו לנחלה, אבל שני דברים מעיבים על המפגש. הראשון שהמדינה והדרום חוזרים לשגרה, בלי להתייחס לפריבלגיה שיש בכך! ברצועת עזה לחלק אין בתים לחזור אליהם! אין רכבות שמחזירות את הסטודנטים ומזוודותיהם לאוניברסיטה שאין! יש מאות הרוגים וסוכות אבלים. ואני לא מתעלמת מהנזק שקיים אצלנו ומהמוות והאובדן והפצועים. במיוחד יקר לליבי אותו ילד באר-שבעי שגראד פצע את ראשו בדיוק בטיילת של רמות בה אני עושה צעידות ופעם גם אני נקלעתי שם בזמן אזעקה. ובכל זאת, בעזה אין חזרה לשיגרה ואין תקשורת שמחפשת את התמונה שתכתיר את המלחמה וכו'. 

והשני אם רוצים שניגע בעניי עירנו…. אפשר לראות בכתבה הזו מתוך מהדורת החדשות בערוץ 2 שסיקרה את אחת ההפגנות שהשתתפתי בה. מילא השתתפתי, כתבתי את השלטים שטוענים שהיו בגנות המלחמה. והם לא. במו ידיי הכנתי את השלטים שהביעו מחאה כנגד האלימות! במחאה עצמה לא גינינו ולא צעקנו על אף שוטר כפי שהמשטרה אומרת בסוף הכתבה. הייתי שם וזהו שקר גס. אם כבר מי שהפר את השלווה היו נהגי המוניות שנעצרו בטור מקביל, יצאו ממכוניותיהם, צפרו וקיללו את הבנות שאף אחד לא ירצה לעשות להן ילד ועוד כהנה וכהנה אמרות שפר. 

ולגבי הצביעות. כשנוח למדינת ישראל, לאה שקדיאל, האישה והבג"ץ, נחשבת כדוגמא חינוכית וטובה. וכשלא, היא אוסרת אותה בביתה, גוזרת עליה לאבד את הפרנסה וכך הלאה…

אגב, זהו המעצר הראשון של לאה שקדיאל מתוך שלושים וחמש שנות פעילות פוליטית והשתתפות בהפגנות, זוהי עוד עדות לאן התדרדרנו! כשחזיתי מרחוק יחסית בשאלת התם שלה את המשטרה- למה אתה לוקח את המצלמה שלו, לא האמנתי כמה מהר היא הועלתה לניידת, זו הייתה תחושה של סרט רע מעולם אחר.

כל זה כמובן שלהפגנות הימין והסולידאריות לא היו שום תגובות משטרתיות. תצפו שוב ושוב בכתבה ותאמרו לי שאיך אפשר לא להתעצב…

ולגבי המשפט- מחר היה אמור להיפתח משפטם של לאה שקדיאל, ניר אורן, אסף בונדי, אור פרנקל, גיא גולדשטיין ורן צורף. השישה נעצרו במהלך משמרת מחאה שקטה של תושבי הדרום, יהודים וערבים בעד הדברות , וכנגד הפעילות האלימה משני הצדדים . כל השישה הואשמו ב"השתתפות בהתקהלות אסורה" ו"השתתפות בהתפרעות לאחר הוראת פיזור". לאה וניר נשלחו למעצר בית של חמישה ימים והורחקו מבאר-שבע למשך שבועיים. אסף, אור וגיא גם הם נשלחו למעצר בית של חמישה ימים. רן נשלח ליום בכלא "אוהלי קידר" וגם כעת, שבועיים לאחר משמרת המחאה, הוא עדיין עצור במעצר יישובי מלא בצפון, מנוע מלהגיע ללימודיו.
מתוך כתב האישום: "…התקהלו הנאשמים במקום תוך שהם מחזיקים בידיהם שלטים בגנות המבצע הצה"לי בעזה ובעד היציאה מרצועת עזה ובכך הפרו את השלום במקום".
כחלק מהטיפול בית המשפט לא מוכן להודיע לנו סופית מתי יתקיים הדיון בעניינם.

הייתי בתהליך שמיעת העונש וזו הייתה סחבת ארוכה שנמשכה בבית המשפט המחוזי למעלה מחמש שעות. (מודה שעזבתי באמצע.)

חלק שני וארוך יותר, קובה

בקובה ההרגל הוא לישון בבתים של אנשים ולא בבתי מלון. בעלי הבתים משלמים הרבה בשביל הרישיון הזה משלמים מיסים על כל אורח, אבל מצבם די טוב כי יש להם נגישות לפזו הקובני והם גובים כל מיני אקסטרות שהם לא מדווחים עליהם כמו כביסה ואוכל וכל מיני. הם לרוב אנשים נחמדים ואמינים כי הם צריכים לעבור איזה מבחן. בבית בו ישנתי שנראה סט מסרט של שנות ה70 גרה גם אחותו של בעל הבית (אוהבים להגיד בקובה שאין בעלי בתים, כלומר אתה מקבל בית, או המשפחה מקבלת ואין שכר דירה. כמובן שבגלל זה צעירים לא יכולים לשכור דירות כי פשוט אין. עוד בעיה זה שאתה לא יכול למכור את הבית וגם לא להשכיר אותו ולהרוויח מזה). לאחות קראו עלמה והיא ישישונת בת 70 או משהו כזה. עוד יתרון בלהיות חולה זה שאתה מקבל תפריט אוכל מיוחד ואז ההקצבה של האוכל שלך גדלה. החדר השני הוא החדר בו ישנתי 3 לילות, יש גם שירותים צמודים, וכמו שהגדרתי לעצמי בלילה הראשון- זה כמו להתארח אצל דודים עניים.

לצערי בימים הראשונים שלי בהוואנה היה גשום דבר שלא התכוננתי אליו אבל לא היה קר וכן הבאתי מעין מעיל גשם ואיכשהו התמודדתי גם עם זה. הוואנה הזכירה לי את תל-אביב ולכן אהבתי אותה מאוד.
את מרבית היום השני ביליתי עם ילילה. ילילה זו בחורה קובנית שקיבלתי את האינפורמציה אודותיה מהמורה במרכז הבודהיסטי שלי. לפני כמה שנים ילילה יצרה איתה קשר כי היא רצתה להתחיל לתרגל בודהיזם וללמוד אודותיו וכו', הנה דוגמא לחוסר חופש של קובה. למרות שבערך משנות ה80 פידל הרשה לאנשים לתרגל את הדת שלהם, ולמרות שלא החזיר את הכנסיות הגדולות לפעולה, מותר לאנשים להתארגן בבתים או בכל מיני מרכזים ולהתפלל וכל זה. אבל לא מעודדים פעילות דתית ואין למשל ספרים על כך בחנויות וכל זה. אז יש בהוואנה שתי קבוצות שמתרגלות בודהיזם אבל הן לא באותו סגנון כמו הזרם שלנו ובכלל כפי שהבנתי מהיום שלנו יחד ילילה היא בנאדם קצת מדוכא ולא מאוד אסרטיבי (כך אמרה לי מראש המורה הנזירה, בקשר לחוסר אסרטיביות). ויש מצב שההשראה שלה השפיעה על כל השהות שלי, אבל כך היו הדברים. היה לי מאוד מעניין איתה אבל היא ממש אנטי- קובה והיו לה רק דברים רעים לומר עליה. כולל שהזכות הגדולה עליה מדברים- חינוך גבוה חינם- היא לא נכונה כי אח"כ מציבים אותך כשנתיים לעבוד איפה שהם בוחרים ללא תשלום וכך אתה בעצם משלם למדינה. וגם הצרה היא לטענתה שהם מסוגלים להשאיר אותך אח"כ בעבודה בטענה שזקוקים לך ואתה לא יכול לעשות כלום. לכן היא עצמה לא עובדת אלא עוזרת בבית שלה לסבתא שלה.

ערב אחר יצאתי גם עם חורחה. חורחה הוא בחור קובני שעובד במשרד החינוך, או יותר נכון במחשוב של משרד החינוך וגם עליו שמעתי מחברה מקסיקנית שמתרגלת יחד איתי במרכז הבודהיסטי. היא הכירה אותו מהתקופה בה עבדה בחינוך ואפילו ביקרה פעם בקובה במסגרת עבודה. מצבו של חורחה טוב כי הוא יכול לצאת מפעם לפעם במסגרת העבודה לביקורים בחו"ל, כמו מקסיקו בניגוד למשל לילילה שאין לה ויהיה לה קשה מאוד להשיג פספורט. חורחה הראה לי כמה באמת אי אפשר להכליל ויש אנשים שעל אף הביקורת שלהם, הם מרוצים פחות או יותר מהממשל וגם רואים את היתרונות שהוא הביא. חורחה הוא בחור שחור והוא אמר שהוא והאחים שלו הם הראשונים מזה דורות של משפחה שעשו קריירה של אינטלקטואלים וזה לא היה קורה לו לולא המהפכה. (ילילה כמובן אמרה בתגובה שעובדה שאיתה באוניברסיטה כמעט ולא היו שחורים ובכל זאת אין הרבה רופאים שחורים כך שבכל זאת יש אפליה לא מדוברת)

ב20.1 כשהגעתי היה יום בחירות מקומיות שכמובן שהוא בדיחה כי הרי יש רק מפלגה אחת, ובחירות מקומיות זה בחירה בין 3 או 4 חברי מפלגה שיש ביניהם בדרך כלל רוטציה וזה הכל פונקציונרים. קובה מתגאה באחוז הבוחרים העצום ולא מודה שרושמים את כולם ומי שלא בא להצביע מושך לעצמו תשומת לב שלילית. מה שמדהים בהוואנה שיש בנינים פשוט מהממים, או לפחות פעם הם היו. בנייני המגורים מטים לנפול והבניינים המהודרים האחרים בדרך כלל משומשים לבתי חולים או לאוניברסיטאות והאמת זה די מגניב ומהפכני שאחוזות של פעם ששימשו רק לעשירים הם היום נחלת הציבור. המכוניות היפות יפות בדרך כלל רק מבחוץ, מבפנים הן די מתפרקות והבנתי שמבחינת המנועים וכו' משתמשים שם במיליון חלקי חילוף מכל מיני סוגי מכוניות והמון מכוניות נמצאות המון זמן בתיקון, אבל הן ממשיכות לתפקד….

החנויות בהוואנה ריקות להחריד. מה שמצחיק בחנויות שזה פשוט ערבוביה של מוצרים מכל העולם, כלומר ממדינות שעוד מייצרות משהו משלהן ולא מייבאות או מייצרות דברים אמריקאיים וגם שלא מפחדות מחרם אמריקאי ושולחות לקובה מוצרים. ולכן כמעט ואין שם מבחר ובכלל המון דברים פשוט אין. בהרבה בתים מוכרים פיצות ממש טעימות שעולות רק 10 פזות מקומי, מזהים שזו פיצרייה לפי התור שמשתרך והריח המגרה. בכלל הקובנים כמו שמספרים על הרוסים רגילים לעמוד בתור כמעט לכל דבר. הפיצרייה המצולמת הזו מנוהלת מהגג ופועלת בעזרת סלסלה שמעלה כסף ומורידה את הסחורה, בכלל הרבה דברים נראים כמו ישראל של שנות החמישים. בחנויות הכל-בו המחירים הם כמובן ב'קוק', כך שהמקומיים לא ממש יכולים לקנות אותם ולמרות זאת הם איכשהו קונים. בחלק מהמקומות יש מוצרי קוקה-קולה שמיוצרים במקסיקו, ואז מוכרים אותם במחיר יחסית מופקע. והרבה פעמים גם קורה שאין סחורה כי היא פשוט לא הגיעה והם כבר רגילים לכך. מהצד השני, אני בתור בנאדם שחושב שאנשים בעולם המערבי שלנו עסוקים באובססיביות יתר בקניות אמורה לשמוח על הדוגמא של קובה, גם אין בכלל פרסומות ברחוב או בטלוויזיה (שהיא ברובה חינוכית ומשמימה) אבל האנשים בכל זאת רוצים את זה ועומדים בתור שמגיע משלוח חדש של קליפּסִים מסין או כל מיני שטויות וגם כך הם ברחוב ומחפשים מה לקנות. זה גם עצוב כי היעדר המוצרים באמת ממחיש כמה האדם המודרני עסוק בצריכה. וגם העציב אותי שזה העציב שאין מה לראות או לקנות (לא שהייתי קונה).

בחנות אחת שצילמתי אמרו לי שאסור לצלם ואכן כך היה גם בשאר. מה שמצחיק ברוב החנויות שלהם זה שיש ערבוביה של דברים, כלי בית, אוכל, דברים לרכב וכו'. חוץ מזה בהרבה חנויות הם מתירים כניסה רק ל3 או 4 אנשים בכל פעם, אולי מחשש לגניבה וזו עוד סיבה להיווצרות התורים האינסופיים. לויניאליס נסעתי עם אבירם, בחור שפגשתי דרך אתר המטייל בעקבות הודעה שפרסמתי. הוא הגיע לקובה כמעט שבועיים לפניי ואמרנו שניפגש ונטייל יחד בשבוע שנותר לו. אבירם הוא ממש ילד טוב ירושלים, וכמובן שהתברר שיש לנו מכרים משותפים. ויניאלס נראת כמו כפר ציורי קטן הלקוח משלהי המאה הקודמת. החיים מתנהלים במקום בעצלתיים, לכל בית יש כסאות נדנדה במרפסת וכך גם נראים שם החיים. ביום הראשון לא יכולתי לנסוע עם אבירם ועוד שני חברים לים וביליתי לבד ולהנאתי בבריכה שנמצאת במלון ממש מקסים, אלא ששוב פעם לקובנים הכניסה למלון אסורה! חוץ מלעובדים כמובן. הסיבה שלא יכולתי להצטרף היא ממש הזויה ושוב המחישה לי את הפחד התת-קרקעי שנמצא מתחת לשיטה הכביכול חופשית של קובה. מיד כשמגיעים לבית בו אתה לן צריך לתת את הפספורט ולהראות גם את הויזה שלך. אני גיליתי באותה הזדמנות ששכחתי את הויזה אצל בעל הבית הקודם בהוואנה. בעלת הבית בויניאליס ממש נלחצה, אפילו שהומברטו הוא זה ששלח אותי אליה ובמקרה גם היה אמור לבוא לויניאליס ביום שישי, כלומר עוד יומיים. אבל קונסוולו (זה שמה) ממש נלחצה ואמרה שזה לא חוקי ושאם יבוא פקח אז היא תקבל קנס של 1500 פזו. בקיצור היא דיברה עם הומברטו והם סיכמו שהוא ישלח את הויזה בתוך מעטפה עם נהג האוטובוס שיגיע למחרת בסביבות אחת (הוואנה-ויניאליס זה בערך 4 או 5 שעות נסיעה). אבל קונסאוולו עדיין הייתה לחוצה ורצתה שאני אבוא איתה למחרת לפגוש את הנהג ועל כן לא יכולתי לנסוע עם כולם לים. לא היה לי איכפת ושמחתי להיות לבדי ולפגוש תיירים מארצות אחרות. עמק ויניאליס נמצא בעמק פינר דל ריו מפורסם בגידול טבק, שבזה קובה מפורסמת בגלל הסיגרים.

עשינו טיול עם סוסים זקנים וראינו הרבה שדות טבק ובתי טבק שם מייבשים את העלים. השיטות של הגידול פרימטיביות לגמרי, כלומר עדיין חורשים עם שוורים, ומשקים שוחה שוחה בצינור גדול. (לנטפים תהיה הרבה עבודה כשהמשטר של פידל ייפול עם מותו.) במסגרת הטיול סוסים המדריך עוצר אצל חבר שלו כדי שיסביר איך עושים סיגרים והוא כמובן מנסה למכור כל מיני דברים. צ'ה גווארה, שמצולם ומצויר בכל מקום, הוא ממש גיבור פה, כמעט יותר מפידל, אבל כמובן בזכות זה שהוא מת מזמן. נסענו לאי קטנטן שבעיקר יש עליו מלון. הכניסה לאי ולמלון היא כמובן רק לתיירים ועולה 20 קוק. היה מדהים שם ושקט להפליא, אבל כל-כך רחוק מהמציאות, כי אין שם קובנים ואותי זה העציב כמו התמונה של הציפור בכלוב שצילמתי ליד הבית שלנו שמתחתיה סיסמאות של המהפכה. הרבה קובנים גרושים והאמהות נשארות עם הילד ובדרך כלל לא שומעות מהבעל שלא רוצה או יכול לשלם מזונות.

כולם מרוצים כשהבנות הולכות עם זרים כי חוץ מהסיכוי לצאת מקובה, לפחות יש יותר סיכוי שיקבלו מזונות. ויניאליס מזכירה סרט של פעם ומעוטרת בהרבה סיסמאות, כמו "בוש רוצח", "עולם טוב יותר- זה אפשרי", "תחי המהפכה" ועוד… הסיסמא האחרונה באדום צולמה במאפייה שעושה סוג אחד של לחמניות שאנשים יכולים לקבל אחת ביום במסגרת הפנקס האדום שלהם. אפשר גם לקנות את הלחמניות הבסיסיות בזיל הזול. הסיסמא אומרת : "האיכות זה אף פעם לא תאונה, תמיד היא תוצאה של מאמץ אינטלגנטי" והגבר המשופם זה העובד במאפייה ששמח מאוד לפטפט איתי וכמובן כמו כולם שם גם הציע להתחתן איתי. מה שייאמר לזכות קובה זה שכולם באמת יודעי קרוא וכתוב, ונדמה לי שקובה זה המקום היחיד בו תראה נהג מונית קורא בספרים שהשאיל מהספרייה בזמן שהוא מחכה לנוסעים. בקבוק הקולה המקומי של קובה ממש מגעיל. למשקה שם מצחיק ולא ממש סוציאליסטי – TU COLA, שזה אומר "הקולה שלך". כשחזרתי להוואנה, ברחובות הוואנה וייחה, כמו העיר העתיקה של ירושלים… נפל בחלקי המזל לראות את טקס חלוקת המקררים, סיבה שבגללה הרבה יצאו לרחובות.

בשלוש רחובות סמוכים הגיעו משאיות עמוסות במקררים די ישנים שהגיעו למי שהגיע תורו להחליף את המקרר הפרטי העוד יותר ישן שהיה לו קודם. (וראיתי את הישנים שיצאו, מצבם אכן רע!) לא הצלחתי להימנע מלחפש את הקהילה היהודית ולכן ביומי האחרון בקובה כמה שעות לפני הטיסה הגעתי לבית כנסת קונסרבטיבי שם שמחתי לפגוש את חוליו, בחור צעיר שהיה ממש נחמד, ודיברתי איתו איזה 20 דקות. הוא ממש הבין את הרגשתי בתור תיירת והודה שקובה היא אכן עולם אחר. הוא לשמחתו יצא במסגרת תגלית לישראל לפני כמה שנים. קהילה קנדית אימצה את קהילת קובה ומימנה לחלוטין את הנסיעה שלו ושל חבריו. ובכלל ממנים את כל הקהילה, לא בקטע אישי, אלא צרכי הקהילה. סך הכל בקובה יש בערך 1500 יהודים, מתוכם בהוואנה כ800 ופעם זו הייתה קהילה עצומה, שכחתי כמה, שכמובן עם המהפכה הרוב עזבו. גם היום מצבם סביר, אם כי הם ממש לא קהילה של עשירים כמו שבדרך כלל בחו"ל. וגם מאז המתירנות של קסטרו עם הדת, כל מי שמצהיר שהיהדות חשובה לו והוא רוצה לגור אך ורק בישראל יכול בתוך כשנה לעזוב את קובה, וזה כרטיס יציאה מאוד שווה לקובני שרוצה לצאת. יש להם שם מעין שליח מארגנטינה שמתפקד כחזן ובערך גם כרב.

כמובן שיש שם נישואי תערובת כי זו קהילה פיצית אבל גם שם מקפידים על גיור קונסרבטיבי שמגיע רב שעושה את זה כל כמה זמן. לקינוח לפני הטיסה הלכתי לבית הקברות של הוואנה שהוא כמו עיר קטנה והוא מדהים ומרשים, מה שהתמונות כמובן לא יכולות לתפוס. ביציאה משדה התעופה בקובה לא עושים שום בעיות, הכל נקי ומסודר וכמובן שאין תור לכל היוצאים שצריכים לשלם בעזיבתם 25 קוק. אז זוהי חווית קובה שלי, ממש מנסיוני האישי, חשבתי שאשים לכם משהו שהוצאתי מאתר המטייל שהכנתי את הטיול שתראו מה הרוב חושבים. גם אבירם חשב שהעם הקובני הוא ממש עם שמח וטוב לב (והוא טייל כמעט שנה בדרום אמריקה) אני כפי שכבר כתבתי לא חושבת כך, אבל כאמור על טעם ועל ריח אין להתווכח…. "הבידוד הפוליטי של קובה עצר רבים מלבוא ולבקר בה, אולם בשנים האחרונות גילינו אותה ואלפי ישראלים ביקרו בה, התוודעו לאנשיה הנפלאים, לתרבות המיוחדת הכוללת מוסיקת צ`ה צ`ה צ`ה, סלסה ורומבה, לנופים, לחופים, לארכיטקטורה הקולוניאלית הישנה לצד בנייה חדשה, לסיגרים הקובניים (איך לא?) וכמובן לחום המופגן כלפי התייר המערבי". מבחינתי כתבו את המילים האלו על מדינה אחרת לגמרי, אבל שוב, זו החוויה שלי. זהו, חזרתי חולה ומאוד מאושרת להיות במקסיקו אהובתי שעדיין לא פענחתי את סוד קסמה ובמיוחד לעיירה שלי שהיא פשוט אחד המקומות הנפלאים ביותר עלי אדמות. כן, לא פחות.

מכתב מקובה ינואר 2008

מכיוון שחוויתי את קובה בצורה די אינטנסיבית וקצרה ויש לי הרגשה שזו חוויה שלא תימחק במהרה אם בכלל, חשבתי שאכתוב מכתב אחד מקיף כמה שניתן לכולם. קובה זה דבר שממש קשה לסכם בשני מילים ולא בטוח שאני עוד יודעת איך היה.
ביום יום נהניתי, אבל גם יכולתי לחוש את העצב של האומה הקובנית מזדחל לי מתחת לעור ושום ריקוד סלסלה או קוקטייל מוחיטו או חוף ים מדהים לא הצליחו לשכך את חוסר החופש האינהרנטי ששורר שם. עד כדי כך שכמו הרבה קובנים הייתי מוכנה לשלם תמורת הימלטותי מהאי ומיד שהגעתי חזרה להוואנה, עיר הבירה, שדווקא מאוד מאוד אהבתי מיהרתי למשרדי מקסיקנה והקדמתי את מועד השיבה בשבוע.
 
אז מה היה שם בקובה? וזה לא שהופתעתי מכישלון השיטה כי ידעתי פחות או יותר את המצב שם. כלומר שזה כמו קיבוץ גדול ומתפורר ושהשיטה הסוציאליסטית די פושטת שם את הרגל וקראתי הרבה באינטרנט והאמת שזה קצת הפחיד אותי, אבל הכנתי עצמי נפשית שהולך להיות קשה עם אנשים שמטרידים ברחוב, קצת כמו בהודו (וזה לא היה דומה בכלל, אני אסביר אח"כ….)
 
בעיקר אני חושבת שראיתי כמה שהמציאות מסובכת ושלמרות שבחרתי בחד"ש המפלגה הקומניסטית, כנראה שאין מקום שיכול להיות חופשי מכסף ומצרכנות. ולמרות שאני מרגישה בהרבה יותר בודהיסטית ומשוחררת מהיאחזות בעולם המטריאלי ראיתי שגם אני נגועה בחוסר היכולת לחשוב על כסף כעל דפי נייר. ידעתי שקובה היא מדינה יקרה אבל לא שיערתי עד כמה ומכיוון שלא באתי עם יורו, למרות שממליצים לעושת זאת וסמכתי על המאסטר קארד כמו בכל מקום, נאלצתי לשלם מחיר יקר. ולמה? כי חוקי המשחק בקובה הם שכדי למשוך כסף במאסטרקארד אתה משלם על כל 100 פזו קובני- שזה הכסף שלהם ששווה קצת פחות מיורו, הם לוקחים עמלה של 12. כלומר שהוצאתי 500 פזו קובני שילמתי לפידל קסטרו ולתושביו 65 פזו קובני לטובת שירותי המדינה המפורסמים הניתנים בחינם- רפואה וחינוך. {בבית שהיינו בו ארון התרופות היה מלא בתרופות שנדמה שסתם נאגרות שם, ממש מלא! ובטח יש להם עוד בשירותים שלהם כי הרי הם לא משתמשים בשירותים של החדרים של האורחים שלהם}.
 
וכמה שניסיתי להרגיע את עצמי זה היה מעצבן ביותר להחליף כסף וכפי שתבינו בקרוב תבינו שזו הייתה עוד אחת מהסיבות לרצות לעזוב את האי המתעתע הזה. כי  מדינה קומניסטית יכולה לעשות מה שהיא רוצה. וקובה אכן עושה מה שהיא רוצה. לתיירים כאן יש מטבע משלהם, כאמור הפזו הקובני הנקרא CUC (קוּק) והפזו המקומי- נאסיונל שלתיירים אין מה לעשות איתו חוץ מלקנות גלידה, פיצה ושאר אוכל מהיר ברחוב (אגב, בסיסי וטעים!). הערך של הקוק פי 24 מהמקומי! לדוגמה: גלידה ברחוב עולה 1 פזו מקומי = 5 סנט קוק.
 
הצרה היא שרוב העסקים הם בבעלות הממשלה, לכן על פי חוק בכל מקום יש מחיר למקומי ומחיר לתייר. המחיר לתיירים גבוהים באלפי מונים מהמחירים למקומיים, ואין טעם להתמקח על המחירים במקומות שהם לא שווקים או פרטיים – אין אחוזים על מכירות ולכן אין גמישות במחירים. וזה אבוסרד, למשל בהוואנה כניסה למועדון עולה 5 קוק, והמשכורת הממוצעת של קובני היא 15 קוק, כך שאין לו סיכוי להיכנס חוץ מלהתקרצץ לתיירים ולבקש שיכניסו אותו, וכן, זה חוקי. אז נכון שגם במקסיקו מציקים או שורקים ברחוב ובהודו ודאי וודאי שכן, אבל בקובה זה הכל בשביל להשיג ממך כסף או סיכוי לצאת מקובה. ושוב, זו הנורמה!
 
פידל החליט ב1990 בערך להפוך את התיירות לעסק של המדינה במובן של לעשוק את התייר ולהכניס כמה שיותר מטבע זר למדינה וכולם בשמחה משתפים פעולה כי האנשים מחפשים כל דרך להרוויח עוד מעט כסף. מצד שני זה נכון שלא יפגעו בתייר כלל וכלל מבחינה פיזית או גניבה כי בגלל שהתיירות היא כזה משאב כלכלי קובה עושה רבות בכדי להקל על התיירים ולהנעים את זמנם, אבל זה לדעתי במסווה, כלומר זה בגלל הפחד! וכשאנשים נשלטים ע"י כל כך הרבה פחד זה לא בריא, וכך למרות שהיה כביכול בטוח ללכת שם ברחובות התחושה שלי הייתה מאוד לא נעימה בגלל שהמצב האמיתי ידוע. מתייחסים לתיירים שם כמו לקדושים אבל זה רק בגלל שרוצים להוציא מהם כסף. כל המלצה של מישהו, אפילו בעלי הבתים אצלם אתה מתארח ואוכל משולחנם (בתשלום כמובן) מלווה בידיעתו שהוא יקבל על כך עמלה.
 
אבל הסיבה שאני אומרת שהקובנים הם מסכנים ואין שם חופש היא לאו דווקא בגלל המצב הכלכלי, כי העוני שם אומנם מורגש, אך המדיניות הסוציאליסטית כוללת תשלום דמי אבטלה ומתן תלושי אוכל בסיסים לתושבים, אשר מאפשרים קיום מינימאלי. הבעיה טמונה בכך שהם יודעים מה קורה בעולם החיצוני והם רוצים יותר. בעצם כפי שאמר לי ביומי האחרון בחור יהודי קובני יש בקובה 3 כלכלות. הכסף מהתיירים, הכסף שלהם והשוק השחור- שהוא עצום שם ורובו מגיע מבחוץ, ממי שכן יש לו משפחה בחו"ל ושולחים לו כסף וכל זה כך שבעצם עם כל הדיבורים היפים אין שם שוויון וזה עוד אחרי שבכל חור תלויות סיסמאות על מהפכה ועל שוויון ועל מאבק באימפריאליזם האמריקאי!
טוב, זו הקדמה די ארוכה ואולי כדאי שאלך שאתחיל בשדה התעופה שנחתי בו. בשדה כמו כמעט בכל מקום עובדים מלא אנשים, יותר ממה שצריך באמת ועל כן יש אבטלה סמויה, ובעצם כמעט בכל מקום היא לא סמויה, כי הרי כל עסק כמעט שייך לממשלה ואין לאנשים רצון או סיבה לשרת אותך ביעילות או בנחמדות, והם עושים זאת לדפוק שעון, כמעט בכל מקום! למעשה לא חושבת שהייתי במקום שלא היה ממשלתי. אז בשדה חלק מהעבודה זה לחקור באופן שריר
תי תיירים תמימים. בכלל במשך כל הזמן המשפט באנגלית שהכי בשימוש אצל הקובנים הוא WHERE YOU FROM? (חשבתי לעצמי בבדיחות הדעת שאולי הם שואלים כי הם רוצים לוודא מראש לאיזו מדינה יש סיכוי שתוציא אותם….)
בקיצור אז בשדה בזמן שהמתנתי להחתים את הדרכון ולעבור ניגשו אליי פעמיים כדי לשאול מאיפה אני, למה באתי, לכמה זמן וכו'. אח"כ גם הבחורה בדלפק ההחתמה.
 
לפני שאספתי את התיק הלכתי שמחה וטובת לב להשתין ואז עוד בשדה היה לי המפגש הראשון עם הקובני המצוי. עם כניסתי הגישה לי קובנית צעירה במדים נייר טואלט. הודיתי לה ונכנסתי לשירותים תוך שהיא נכנסת אחריי. אני משתינה והיא שואלת אותי מאיפה באתי. ממקסיקו עניתי לה. "ואיזה כסף יש לך", היא שאלה ואז נזכרתי בכל האזהרות שקראתי ולא האמנתי להם שבקובה כל אחד רוצה ממך משהו ואסור לנהל שום שיחה שהיא כי הבנאדם יכול להיות חינטרוס (תיכף אסביר). אמרתי לה שבאתי רק עם פזות מקסיקניות (מה שהיה לצערי נכון חוץ מ30 יורו שהבאתי). אני יוצאת מהתא שלי והיא מושיטה לי 5 מטבעות של עשר פזות מקסיקניות! ושואלת אם יש לי במקרה שטר של 50 פזות מקסיקניות כדי להחליף איתה. עשיתי כאילו אני מחפשת אמרתי שאין לי וברחתי כל עוד נפשי בי. החינטרוס – זה כינוי לאנשים שנדבקים אליך ברחוב, או בכל מקום אחר ומציעים למכור לכם הכול – סיגרים, מלון, מונית ואפילו אישה או גבר, הכול נתון למכירה, בסנטיאגו שלא הגעתי אליה אמרו לי שהבחורים שואלים- "זאת אחותי, רוצה להכיר אותה?"

טוב יצאתי מהשירותים, מבינה קצת יותר על כללי זהירות אבל לא מספיק, אספתי את המוצ'ילה שהגיעה בשלום וצעדתי לכיוון היציאה שהשתרך בה תור עצום, כנראה למכס או משהו. לא נשמרתי מספיק והבטתי בשוטרים הרבים שהסתובבו שם ואחד שקלט את מבטי המשוטט סימן לי לעצור. שוב שאל מאיפה אני למה באתי וכל זה. לקח את הדרכון שלי והתחיל להסתובב איתו ברחבי הנמל. עכשיו כבר לא התכעסתי או משהו כזה, אלא פיתחתי כמה שיותר חמלה והבנה למצבם, ייחלתי לאושרו ולאושרם של כל הקובנים שמצבם הביא אותם עד הלום. (אלו המלצות של המרכז הבודהיסטי שלי) מהון להון הוא החליט לאחר התייעצות עם שניים-שלושה שוטרים ושוטרות שעליי ללכת איתו לאיזה חדר. שם שוטר נוסף שאל אותי את הררי השאלות בעוד הוא פותח לי את המוצ'ילה ועובר על כל דבר שהיה שם. בטיפשות שמחתי שהוא זיהה שהספר שלי עוסק בבודהיזם. שאלו מתי הייתי בצבא וכל מיני שטויות כאלו ובסופו של דבר שוחררתי ונסעתי לקאזה של הומברטו.

למה בכל זאת פרשות השבוע

למה בכל זאת פרשות השבוע?
הרבה מים זרמו מאז פניתי לאתר רשימות כדי לפתוח אצלם בלוג שיעסוק בפרשות השבוע. לא, לא המרתי את זהותי היהודית, בעיקר כי אי אפשר, אלא הגעתי לרוויה או לפיכחון, לא יודעת איך לקרוא לזה, הגעתי בעיקר לשינוי. שינוי תפיסתי ורגשי. אני עדיין עובדת ומעריכה כמו בית את 'בינה', ארגון העוסק בזהות יהודית חילונית ובו אני עובדת כבר חמש שנים. וכמובן שעודי קשורה בכל קשר אפשרי למשפחתי שומרת המצוות אליה אני משתייכת מאז יצאתי לעולם. ובינתיים עוד מתגוררת במדינה היהודית למרות התנגדות עזה למדיניותה.

בעיקר יוצרת בעברית, החיבור התמידי והבלתי נראה בעצם ליהדות, כן, קשה לנו לחשוב שהעברית שלנו יהודית אבל היא כל-כך יהודית וגם עברית מלשון בני העבריים. בפעם הראשונה שהשתפנתי והחלטתי לא לפתוח את האתר, למרות ההסכמה של 'רשימות' היה בגלל שנסעתי להתגורר במקסיקו. החלטתי שחיבור בנוסח כזה למחשב ולתנ"ך יכבלו אותי וימנעו ממני לעשות את המשימה שלשמה נסעתי. הפעם כשחזרתי חשבתי שהחיבור לפרשות יוכל לקדם את הכתיבה שלי ויהווה סוג של תחקיר למשימה הבאה ושוב פניתי.

אבל עד שהקשר עם רשימות נוצר, התהווה בי איזה קרע, איזו ביקורת לא צפויה ומלאת כעס כלפי ספר הספרים. והנה בכל זאת אני נענית לאתגר. כבר הרווחתי מתנה ראשונה, לומר תודה על השיעור בשינוי התודעתי. הרי פרשות השבוע לא השתנו בחמש השנים שאני כבר עוסקת בהן רשמית. ואם עכשיו הן מעלות בי פריחה ולעיתים שאט-נפש הרי זה בגלל שמשהו בי השתנה ועוד ללא ידיעתן כי הנה הן עדיין מלוות אותי וכן גם מפרנסות אותי. השנה בפרויקט של 'בינה' בבאר-שבע כשלימדתי ולמדתי בספר בראשית עוד יכולתי למצוא אלמנטים שחיברו אותי. סיפורים שעוררו בי ביקורת אבל גם רצון להגן על הדמויות, להבין את המיתוסים הקדמוניים שלנו, למצוא איזה היגיון וחיבור אבל עכשיו משהחל ספר שמות ועוד בצל המלחמה, בא לי לשרוף הכל באש.

מזל שאני מתרגלת במסורת הבודהיסטית שמורה לי לקבל הכל בחמלה, בהבנה, להרחיב את המיכל הפנימי שלי ואת הלב שוב ושוב. ושוב. אני חושבת שהשינוי הוא בכך שתמיד ניסיתי להגן על הטקסטים היהודיים כאילו הם שייכים לאבא שלי. (במידה מסוימת הם באמת "שייכים" לאבא שלי) תמיד ניסיתי להראות איך הם כן רלבנטיים ולמה זה חשוב לשוב ולקרוא בהן גם לחילוניים, כדי שיהיה איזה רצף יהודי, איזה מנהג שכולם עושים באותו הזמן. (קצת כמו התנועות שאומרות שאם כולם בעולם יקפצו על רגל אחת באותו זמן יבוא שלום) הדגשתי תמיד איך כל אחד יכול לבוא ולקרוא את הפרשה אחרת, 'הפרשה היא רק מסלול להמראה' הייתי אומרת ועדיין כך כותבת לכל אותם מלמדים שבאים ללמד בפרויקטים של 'בינה'. עד כדי כך שיאיר גרבוז שבא פעם ללמד את פרשת תולדות שעוסקת בתולדות יעקב ועשו פתח את הרצאתו לאחר הקריאה המסורתית שלנו במילים "ואלה תולדות האומנות" ועל כך הוא דיבר ללא כל אזכור נוסף לפרשה וזה בסדר. ואפילו מבורך.

אבל הנה אני לא מוצאת את ידיי ורגליי ושוב חושבת לא לעסוק בזה בבלוג בבחינת למה להכניס ראש בריא למיטה חולה. המושג של 'אונאת דברים' הונאה שיש בדיבור היומיומי שלנו היה תמיד מושג חשוב בחיים שלי. המחזה שלי שהפך להצגה בפסטיבל עכו 2006 יעיד על כך. גם את המושג הזה החלפתי ב'דיבור נכון' בטרמינולוגיה הבודהיסטית. אז סיבה ראשונה, שאני מנסה זה גם בגלל שאמרתי שאעשה זאת. והנה אני חוזרת להצעה שלי לרשימות מלפני שנתיים.
המוטיב של פרשת השבוע ביהדות הוא מיוחד. כמו ספר טוב, כל שבוע חוזרים היהודים באשר הם אל ההיי-לייטס התורניים וקוראים בקול רם את הפרקים הרלוונטיים לשבוע, מזכירים ונזכרים בתכלית חיינו, בבסיס התרבותי שיצרה ההיסטוריה.
בתור ילדה שאבא שלה היה צלם, נהגתי אני לפתוח את אלבומי התמונות הרבים ולנעוץ מבט, פליאה והשתוקקות לאבות ולאמהות שייסדו את חיי ושגרמו להם להיווצר דווקא פה ולא בהונגריה, רוסיה, נברסקה או ניו-יורק והלאה מכך אפילו הולנד וספרד .
ואני שכוחי במילים אנסה לתפוס שנה מחיי דרך פרשות השבוע התורניות מפני שאבי נטש את קריירת הצילום אחרי מלחמת יום הכיפורים והפך לרב קונסרבטיבי בישראל.
למרות שהייתי בת סוררת ומורדת מכיתה ג' ואף קודם לכן, התואר בת הרב חרוט בי ומלווה אותי לכל אשר אלך.
וכך כתבתי כעבור זמן במקסיקו- עכשיו שאני עמלה על כתיבת רומן שישא כך נדמה לי את הכותרת הזו- 'בת הרב' אני מוצאת עצמי מודעת לפרשות החולפות למרות המרחק והניסיון להיות משוחררת מזהות בכלל ויהודית בפרט.

ועכשיו שאני כותבת את הרשימה הראשונה שלי אני מבינה שזהו המסלול שלי. מסלול המראה אינסופי ואני יכולה רק לאחל לעצמי לראות בתחנות רק מה שהן, רק תחנות שלא אומרות עליי שום דבר. הפרשות הן סיפור ולא תכלית חיינו כפי שחשבתי פעם, סיפור עוצמתי שעדיין מניע את תושבי הארץ היהודית הזו, אבל הוא לא שייך להם וגם לא לי. ולי יש יכולת להגדיר שוב ושוב מי אני ומי אני לא ולאן האני הזה שלא קיים בכלל הולך.

פרשת וארא

וארא בלשון עבר -ואראה אליהם 
וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב אלוהים מספר למשה כיצד נראה בפני קודמיו של משה ומצווה עליו ללכת ולשאת את בשורת השחרור בפני העם. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה

 {פסוק ז' מזכיר את הטענה ההגליאנית בדבר הפנומנולוגיה של הרוח. אין אלוהים אלמלא אנחנו שמפגינים אותו, שמגלמים אותו ולמעשה אלוהים ברא את העולם כי הוא רצה לדעת מי הוא והוא הולך ומגלה את עצמו משלב לשלב. השאלה היא מדוע אם ההיסטוריה האנושית היא מהלך ההתגלות של אלוהים- (הרוח או הממשות המוחלטת) ההולך ומכיר את עצמו, הוא בחר דווקא בבני ישראל בשביל להתפתח?}

הפעם משה לא מתווכח עם אלוהים (ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה ונוחל אכזבה קשה. פרשני התורה לא יכולים לשפוט את בני ישראל לחומרה ומפרשים כך את תגובתם הרמב"ן: מקוצר רוח – לא בעבור שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח. רבינו בחיי: ומעבודה קשה- כאדם המשתוקק שימות בצער אשר הוא בו והוא מואס בחייו.

אלוהים לא מתרגש מהעם שלו שלא רוצה להיגאל ושולח את משה לדבר עם הבוס הגדול, עם פרעה.
(י) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר (יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. עכשיו משה מסרב. מעניין שמשה לא מאשים את בני ישראל בכך שלא שמעו אלא את עצמו ואת מום הדיבור שלו. המדרש אומר שהוא מנסה לרמוז לאלוהים שמוטב לו לא לשלוח איש בעל מום בפני פרעה שכן הוא עלול ללעוג לאל ששלח אותו.
ואז מגיע הדבר המכעיס ביותר, ההתמודדות המכשילה והמבזה של אלוהים עם המצב ועם מטרת השחרור הצודקת שלו. (ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ (ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (ד) וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים (ה) וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם

כל המהלך האלים וחסר הצדק המתמצה בביטוי וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה מזכיר לי את המשחק המתסכל שאחי היה עורך לי וכולם וודאי מכירים. אתה תופס ביד של היריב (רצוי אחותך הקטנה) ואתה גורם לה לתת לעצמה סטירות קטנות על הלחי תוך כדי שאתה שואל נו, למה את מרביצה לעצמך? בספר שיחות של ניסים אמון ונחום לנגנטל- כשמשה פגש את בודהא אמון מתאר את הסיפור ההיסטורי של כיבוש ארץ ישראל כמשחק 'הרצל אמר'. "החוק היחיד במשחק הזה הוא שאם אומרים "הרצל אמר", כולם חייבים לציית. אם אלוהים אמר, זה בסדר גמור. זה שם המשחק של משה."
ואז נוחתות שבע המכות הראשונות. דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד. איך אפשר לקרוא את כל האלימות הזו? את אהבת השררה המחטיאה של אלוהים? המדרש אוהב להוציא את משה צדיק ומסביר למה אהרון הוא זה שפיזית גרם לשלושת המכות הראשונות להתרחש, לדם, לצפרדע ולכינים. הם אומרים שהוא לא רצה לפגוע ביאור שהציל אותו ובאדמת מצריים שהייתה טובה אליו כשלא חשפה שהוא קבר בה שוטר מצרי.
מכת צפרדע או צפרדעים? וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם.
בתלמוד במסכת סנהדרין יש ויכוח. רבי עקיבא שהיה ידוע בשיטתו הדורשת כל 'קוץ וקוץ שבתורה' טען שהתורה אינה מדברת כלשון בני אדם והוא אומר צפרדע אחת היתה ומילאה כל ארץ מצרים. תדמיינו צפרדע ענקית המכסה כמו הפטרייה שנוצרה מפצצת האטום על הירושימה. רבי אלעזר שרוצה ללעוג לדמיון ולסגנון הדרשני של עקיבא אומר באירוניה, כך במקור: צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו.
רש"י עושה פשרה מאות שנים מאוחר יותר ואומר צפרדע אחת היתה והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים זהו מדרשו.
 
מה בכל זאת יפה כשלעצמו בפרשה העגומה? שני פסוקים שקשורים למכת ברד ונשמעים כמו שירה.
הראשון נאמר ע"י אלוהים בתדרוך שלו למשה. לך תגיד לפרעה עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם?
המילה מסתולל תפשה את תשומת ליבי כבר בקריאה הראשונה וחייבים לתת קרדיט לפרשנים היצירתיים.
אבן עזרא– מנהג כל סמ"ך ושי"ן כמו מסתולל משתולל
חזקוני – משתבח בעצמך שיש לך כח לעכבם, לשון סולו לרכב בערבות.
העמק דבר– אתה מחפש מסילות איך לעשות עמהם רק לבלתי שלחם.
הפסוק השני שנשמע כמו שירה הוא תיאור נפילת הברד
וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד

ואפרופו שירה
פרשת וארא
שָׁמַעְתִּי דִּיבּוּר קְצַר רוּחַ
וּצְעָקוֹת שֶׁל עַם
אֶל פַּרְעה כְּמוֹ אִמָּא וְאַבָּא
מֵהַמִּטְבָּח לַסָּלוֹן
השיר פורסם בגיליון 18, חורף 2006 בכתב העת 'קשת החדשה' בעריכה של אהרון אמיר ז"ל
 
 
 
 

פרשת שמות

 
א. מילות המפתח בפרשת שמות הם ידיעה וראייה.

כל הסיפור מתחיל בגלל שקם מלך אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. הגיוני שאחרי כמה זמן המיתולוגיה של יוסף נשכחה וזה לא ממש צריך להפתיע אותנו. מי זוכר אצלנו את המורשת של ברל כצנלסון או של כל שאר הציוניים שהיה להם חזון ועכשיו הם קבורים יפה בבתי הקברות המטופחים ביותר בארץ, על שפת ים כנרת או ברחוב טרומפלדור בתל-אביב. פרעה החדש נבהל מהכוח של בני ישראל (זה יפה איך מתיאור שימושי של הבנים של ישראל, אותו אב של יוסף זה נהפך לשם של העם שלנו- עַם בני ישראל או בקיצור העבריים) הוא נחרד מהעם אשר יושב בגושן, פרובינציה קטנה במצריים, שהולך ומתרבה לו מתחת לאף. החשש של פרעה היה שמא העם הזה יהפוך להיות אויב מבפנים. מה שהטריד את מצריים בזמנים האלו היה האיום המתמיד מצפון, כלומר בבל וסוריה והפחד הוא שהם יחברו לממלכה אחרת ויהוו כוח פנימי. וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ  וְעָלָה מִן הָאָרֶץ דווקא נשמע הגיוני. לא שאני מצדיקה את פרעה אבל חשוב לזכור שסיפור השעבוד לא מתחיל מאיזו אנטישמיות שאנחנו רגילים להיתלות בה ולקרבן את עצמנו אלא משיקולים פוליטיים שגם אנחנו נגועים בהם כאשר אנו נותנים לדרוזים ולבדואים מסוימים לשרת בצבא היהודי.

ב. מה שיפה בפרק הראשון של הפרשה הוא שיתוף הפעולה הבלתי ייאמן בין נשים. שיתוף שלמעשה מניע את כל העלילה שמתנקזת כולה להצלת גבר אחד. כמה חבל שכל החסד, הרוך והשיתוף של הפרקים הראשונים נשארים רק בהם והולכים לאיבוד בהמשך הספר ובכלל. אומנם אנחנו עוד נראה שיתופי פעולה בין אהרון ומשה ועוד כמה גברים אבל זה יהיה שיתוף של לחימה ולא שיתוף של הצלה. הרבה מפעילות הנשים היא מה שאנחנו קוראים לו 'תחמנית' או מתחכמת. אבל המעניין הוא שאפשר לראות מהטקסט את דחיקתן לפינה שמחייבת אותן לפעול דווקא כך. ואלה שמות הנשים בפרשה שפרה ופועה המיילדות, יוכבד (אם משה), מרים (אחות משה), בת פרעה שהמדרש נותן לה את השם בתיה והמשרתות שלה. בהמשך ניתקל בבנות מדיין רועות הצאן שאחת מהן, ציפורה, תתחתן עם משה ותציל אותו ממוות.

ג. כעבור כמה זמן של עבודת פרך, פרעה מחליט לעשות דילול אוכלוסין בעם העבדים שלו ורוצה לעשות זאת בצנעה. הוא מצווה על שתי המיילדות של העבריים כך- בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה. אבל המיילדות הן סרבניות מצפון ולא ממלאות את פקודת המלך. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת  הַיְלָדִים. ותיראנה- מלשון יראה אבל גם מלשון ראייה. כשהוא קורא להן לתחקיר ושואל מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה הן משיבות בגאוניות וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ כלומר הן אומרות לו שהעבריות נוהגות כמו החיות בטבע ועד שהן מגיעות לסייע הן כבר יולדות כי למעשה הן אינן זקוקות למיילדת.

ד. לאחר שהמיילדות מכשילות את המזימה הסודית של פרעה הוא מפיץ את הבשורה וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. ואז מסופר לנו על אמו של משה שהמצפון לא מאפשר לה להיפטר מבנה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא ומחביאה אותו שלושה חודשים עד שכבר אי אפשר. מעניין לדמיין את חודשי ההסתרה, את הפחד מהשכנים, ממשטרת ההשמדה מהרעש שמכסה על השקט. היא שמה אותו על שפת היאור ואחותו הגדולה ביוזמתה הולכת לראות לשלומו. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. שוב ידיעה. ופה הסיפור יעשה את שלו במילותיו (ה) וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ (ו) וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה (ז) וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד (ח) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד (ט) וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ (י) וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם  מְשִׁיתִהוּ. שוב ראייה, הפעם של בת פרעה האמיצה ושוב התחכמות של החלש. מרים שרואה את בת פרעה מושיטה את אמתה (חז"ל תוהים, האם שלחה את המשרתת שלה או היד שלה ממש) ניגשת לבת פרעה ומציעה לה אישה מיניקת שתניק לה את הילד. כשהנסיכה מסכימה, מרים מביאה לה את אמא שלה, האם הביולוגית של משה. על פניו נראה שלמשה יש ילדות תקנית עם פרומו בעד הנקה של חלב-אם. מצד שני רק בגיל שלוש הוא מקבל את שמו.

ה. לאחר ילדותו המופלאה…. וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל (יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ (יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (טו) וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה עכשיו אנחנו מבינים כמה השפעה יש לבית גידול. גם עד גיל שלוש, אחרת איך הוא בכלל ידע שאלו הם אחיו. מה שעצוב בסיפור, זה האלימות האוטומאטית וההרג שהוא פונה אליו לאחר הראייה שמאפשרת לו לראות סבל אנושי. מעניין שהבודהה שגם כן גדל כנסיך ויצא מביתו נתקל בסיפור דומה של שני אנשים רבים. לא רק באלימות טמון ההבדל בין בודהה למשה אלא בהעדפה ובהפרדה של הסבל בין האיש המצרי לאיש העברי. משה לא מפתח את אותה חמלה אנושית של הבודהה וגם לא את זו שבת פרעה פיתחה כלפיו כשהצילה אותו וכבת המלך אף סיכנה את חייה.

ו. בפרקים האחרונים של הפרשה, מרגע שאלוהים נגלה למשה בהר חורב דרך הסנה, משה מתנגד לתפקיד שאלוהים מייעד לו. כדאי לכם לקרוא בעצמכם כי התירוצים ממש משעשעים. כל פעם יש למשה טיעון אחר ואלוהים, למרות הניסים וההיסטוריה שהוא פורש וההבטחה לארץ זבת חלב ודבש נתקל בסירוב. לקראת הסוף משה אומר לו שהוא כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, ואלוהים משיב- מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. שזה משפט יפה, אלוהים אומר לו- לי אתה מספר? מי עשה אותך כזה? אבל על משה זה לא משפיע וזה מכעיס מאוד. וַיִּחַר אַף יְהוָה. ורק כשהוא מצמיד לו את אהרון אחיו (לא ברור אם הוא זוכר אותו מהילדות המוקדמת, אבל מה שבטוח זה שהוא שמח לחלוק את המשימה עם משפחה) משה מתרצה.
פעם אחת בין התירוצים שמשה מביא כדי להתחמק מהמשימה, הוא שואל את אלוהים כך- הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? (יד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. למרות כל הביקורת שלי על אלוהים והמחשבה ההולכת ומתחזקת שלי שבני האדם המציאו אותו, זה משפט או מהות שאני אוהבת. אהיה אשר אהיה. או בקיצור- אהיה.

ז. את המדרש הבא מתוך אוצר המדרשים אני מביאה רק כי הוא מזכיר סיפור ילדים ארץ ישראלי מפורסם… נחשו איזה…. בגן עדן לפאת צפון יש שבע מדורות מזומנות, והיכלות הצדקניות שבישראל המזכות לאל בגמילות חסדים והמזכות תורה לבניהן. הדירה הראשונה אשר שם בתיה בת פרעה וכמה הן הצדקניות אשר שם  המגדלות יתומים והמסבירות פנים לתלמידי חכמים המתארחין אצל בעליהן והנותנות צדקה בסתר, ובכל יום ויום מתעטרות עם זוהר עטרת זיו השכינה וקוראין עליה [בתיה] אשריך שזכית לגדל ולהמשיך ענף תפארת בעולם. הדירה השנית יש שם כמה צדקניות מישראל ושם יוכבד אשת עמרם ראש עליהן, ושלשה פעמים בכל יום מכריזין עליה אשריך שזכית לילד בן אחד שעל ראשו ורגליו ערפל. הדירה השלישית אשר שם מרים הנביאה וכמה צדקניות העומדות עמה, כל אותן המושכות לבעליהן לדרך טובה ולעבודת בוראן,  ובכל דירה ודירה חופות שאננות, ומלאכים ידועים ממונים על כל דירה ודירה. הדירה הרביעית אשר שם חולדה הנביאה וכמה הן הצדקניות העומדות באותה הדירה. הדירה החמישית אשר שם אביגיל וכמה הן  הצדקניות עמה יושבות בטח בחופתן. מהן והלאה [הדירה הששית] דירת האמהות שרה רבקה רחל ולאה, ובחצות הלילה כשהקב"ה נכנס עם הצדיקים, קול קורא בגן, התכוננו צדיקים לקראת בוראכם, אשריכם  שזכיתם לכל הכבוד זה. באותה שעה פורחות הנשמות ומזדווגות כל אחת ואחת כראוי ולפי מעלת מעשיהם הם רואים ומשיגים ונהנין, ומעלתן והנאתן עין לא ראתה אלהים זולתך.