לפני שאתם מכנים אותי אנטישמית, ציטוט קטן מתוך הפרשה (לא נגעתי) ויט משה את ידו על השמיים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.
פרשת בא (שמות ז'- יג, פסוק טו) היא פרשה עגומה והמכוננת ביותר של התרבות שלנו. לא רק התרבות היהודית, אלא גם זו הישראלית שצמחה ממנה. גם החילוני הגמור, כל עוד הוא גר במדינה היהודית שלנו משתף פעולה, אולי בעל כורחו ובטח בלא ידיעתו בהמשך נשיאת הנרטיב היהודי הבלתי מתפשר שבמהותו קיימות כוחניות והצדקה עצמית.
הפרשה היא כל כך משמעותית עד שרש"י שואל, למה התחילו את התורה בבריאת העולם בבראשית ולא בפרשה הזו. כך הוא כותב (בעיבודי)
לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ- 'החודש הזה לכם' שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום כוח מעשיו. אלוהים הגיד לעמו, אם יאמרו לכם אומות העולם "לסטים אתם שכבשתם לכם ארצות של שבעה עמים" תוכלו להשיב להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
המצווה הראשונה אליה מתייחס רש"י היא מצוות חג הפסח, מצווה שאנו מקיימים עד היום, גם בצורות אלטרנטיביות שונות ומשונות.
ופסח עוד היה יכול עבור בשתיקה, לולא מה שמגיע לפניו ואיפשר את חגיגתו. בפרשת בוא מסופר על שלושת המכות האחרונות, הארבה, החושך ומכת בכורות. ובשני הפסוקים המצמררים הללו נפתחת הפרשה
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו…. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם.
במהלך כל מכות מצריים מסופר לנו שאלוהים חיזק את לב פרעה כדי שלא יאפשר לעצמו לשמוע לקולו של משה ולשחרר את העם. זהו כמובן משחק מלוכלך בו פרעה נוהג כמלך חסר עמוד שדרה, שכן כמעט אחרי כל מכה הוא אומר שהוא מוכן לשחרר את העם, אבל ברגע האחרון הוא מתחרט. אנחנו הקוראים יודעים שמישהו עומד מעליו וכמו בובת מריונטה משחק בו, אבל מה עם כל השאר שסובלים מדם, צפרדע, כינים ועוד מכות, ומה איתו, עם המלך? חז"ל מתרצים את הכבדת הלב בכך שאלוהים ראה אותו כרשע גמור וידע שאין סיכוי שהוא יאמין בו. חוכמה גדולה.
אין כזה דבר רע מוחלט. זה סותר את מהות בריאת האדם והמחשבה שהוא נוצר בצלם אלוהים. את הרעיון היפה שאפשר לתקן. זה שימוש כוחני שהיהדות עושה למי שלא מוצא חן בעיניה, כמו הרעיון של השמדת עמלק. זוהי גזענות לשמה. במסורת הבודהיסטית יש סיפור יפיפה על אדם בשם אנגולימאלה. אדם שהיה רוצח אכזר חסר מצפון עד שהוא פגש בבודהה. יש תוכניות לשיקום אסירים ופושעים הנושאות את שמו.
הפעם הכבדת הלב מוזכרת פעמיים בפרשה, סמוך למכת בכורות. זו המכה היחידה עליה משה ואהרון נותנים לפרעה זמן התרעה, אבל האבסורד הוא שבגלל אותה הכבדת לב, אין לו באמת יכולת לשנות את הגזרה. וכך בזמן שמתחוללת וודאי פאניקה לקראת המכה המובטחת בחצות הליל, הפרשה נעצרת כדי לצוות על חגיגת הפסח ומסבירה לבני ישראל כיצד להתארגן לקראת יציאתם.
הנה הטקסט המבשר מפרק יא- וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְהוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ
הרמב"ן מסביר שהסיבה שכתוב "ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה" מתייחסת לכל המעשים שכבר עשו, ולגזרת מכת בכורות שרק הודיעו אותה לפרעה. אבל במיתת הבכורות עצמה, אין בה למשה ואהרן מעשה.
לפחות אלוהים לא מוריד אחריות ולא מאשים את הש.ג שלו ברשלנות.
ולקראת סוף פרק י"ב, אותו פרק שרש"י חושב שהיה יכול לפתוח את כל התורה כולה מופיעה התממשות התחזית
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה ויְהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת:
לפני כמה שנים הזמנו את עמוס עוז ללמד את פרשת השבוע בפרויקט של בינה בשכונה במתנ"ס שפירא בדרום תל-אביב. עמוס עוז בחר ללמד דרך ספרו של אלתרמן "שירי מכות מצריים" המתאר את עשרת המכות דרך נקודת מבט ודיאלוג של אב ובנו מצריים. אין זה פלא. פרשת בוא והשלכותיה מעיקות במיוחד.
השבוע הלימוד בבאר-שבע על-ידי ערן בוכלצב עסק בהתגלגלות ובעיצוב של חג הפסח שמקורו כאמור בפרשה זו ומעט בהכבדת הלב של פרעה ובמכת בכורות. הדהים אותי לראות שבאופן אוטומאטי אנשים מזהים את הרוע אצל המצרים ומשווים אותם לחמאס שאומר שינצור את נשקו ולא עושה זאת ולא לזהות את הכוחניות האדירה של אלוהים המייצג אותנו ולא מותיר בררה הגונה לאויביו. בדיוק כפי שישראל שכביכול יצאה מעזה אבל ממשיכה לשלוט בה ובמקורות ההזנה שלה. אנחנו נוהגים כאלוהים, ללא פתרונות אמיתיים של שינוי וממשיכים לנהוג כאילו יש איזה אל שמותיר לנו לנהוג ולשחק משחק מלוכלך ולא מהוגן. אנחנו כאילו משתמשים בפרשנות המתיילדת של רש"י "כל הארץ של הקב"ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו, וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". אנחנו מאשימים את הפלשתינאים שהם רוצים לזרוק אותנו לים, ושהדת שלהם פאנאטית, אבל מה עם זו שלנו? אנחנו שוכחים שאנחנו כבר לא הצד החלש במשחק.
אם רובנו הגדול חילוניים, אז איך זה שהפרשה הזו עדיין חיה ופועמת. וגם אם תאמרו, אבל זה רק סיפור, זה לא נכון, עובדה. כל הקיום שלנו כאן נובע מהסיפור הזה. ומיליוני יהודים ברחבי העולם, גם במסגרות חילוניות קוראים את הטקסט השבוע ומצדיקים אותו לעצמם.
סוג של פתרון הוא להכיר את הטקסטים שמנחים את חיינו, להכיר אותם ולהתנגד להם מבפנים. לא להסכים למלא את ההסבר שמופיע בסוף הפרשה וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כלומר לנצל את הביקורת הטבעית ששואלת מה זה הסיפור הזה ולא להסכים לפעול רק בחוזק יד. צופיה מלר באתר האינטרנט "חופש" המקדם זהות יהודית חופשית ונאבק לקדם מדינה דמוקרטית שיוויונית ולהפריד דת ומדינה מתארת יפה את פרשת בא, במיוחד באמצע שם גם היא מתייחסת לשירת אלתרמן.
אם תשאלו אותי מה הפתרון שלי? אני יודעת שהוא אישי שלי, ולכן רק אותו אני יכולה להציע. זה קצת נשמע כמו בדיחה וזה גם מתאים לשם הפרשה- בוג'ו. המילה הזו היא המצאה אמריקאית הבאה להסביר תופעה (מאוד מובנת אחרי קריאת פרשה שכזו) איך אלפי בודהיסטיים מערביים (והרבה מורים) הם במקור יהודים. עד כדי כך שנוצרה מילה שתתאר אותם jewbu , אם כבר חופש, אז אני הופכת את שם המונח, כי אני מעדיפה לשים את הבודהיזם לפני היהדות.
שבת שלום. שלום אמיתי כמובן.
