מעשה בארבעה שנכנסו לפרדס…. וגם על ימי המסיק שבפתח

בזכות הספר שלי "בת של רב" זכיתי  במלגת "פרדס" של הספריה הלאומית.

בנובמבר אני ומיכל פיטובסקי, גלית דהן קרליבך ואיימן סיכסאק נכנס לשערי הספריה- הפרדס המודרני.

אני מקווה שכולנו נכנס בשלום ונצא בשלום כמו רבי עקיבא, אבל תמיד ישנו האב-טיפוס, הסיפור ממסכת חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס וזה מה שקרה להם: בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום

מלבד התקווה שלי אני תוהה ולא יודעת מי מאיתנו יגלם/מגלם איזה תפקיד ומי מאיתנו הוא האחר, אני רגילה לתפקיד הזה, אבל אולי מישהו/מישהי אחר/ת יחשוק בתפקיד. אחר הוא כמובן אלישע בן אבויה שהתלמוד בשביל להעניש אותו על התפקרותו כינה אותו "האחר".

נזכרתי בפרדס המיתולוגי ברגע שהבנתי שאנחנו ארבעה אבל עוד יותר מכך משום שבנערותי המתאחרת כתבתי סיפור על ילד שחושב שהספרנית היא זו שכתבה את כל הספרים בספריה. כלומר ראה דואליות בעולם ולא הבין אותה, או יותר נכון גם פקפק בדמות הסופר ובתפקידו וזה די מקביל, במובן מסויים, מאוד מסויים, למה שקרה לאלישע בן אבויה שראה דואליות בעולם הרישומים של אלוהים והתבלבל.

וטוב ממני (בהרבה יותר טוב ממני) כתב על כל המעשה מדרש מודרני ומרגש, אהוד בנאי האחד והיחיד כאן. בחזרה בבארבי, שזכיתי לראות בזכות נינו הרמן.

לכבוד הזכייה שלי ההוצאה שלי אבן חושן מוכרת את הספר בהנחה גדולה וכן במשלוח עד הבית כך שהעלות היא חמישים שקלים בלבד. זכיתי!

על ימי המסיק הקרובים בוולאג'ה (ליד ירושלים) ובדיר איסטיה (ליד אריאל) אפשר לקרוא כאן ולצפות בסרטון שעשינו על המסיק ושמן הזית של דיר איסטיה כאן. מדהים שהייתי אז בתחילת ההריון ועכשיו התינוקת שלי כבר בת חמישה חודשים. כמאמר עוד שיר של אהוד בנאי- הזמן נוסע…

היהדות והבודהיזם שלי… הכפר הפלשתינאי שלי… ראש השנה שלי… המושג שלי

המושג שלי בבודהיזם הוא מאוד מרכזי.  באחת הדרשות של הבודהה לרהולה בנו הוא מציג בפניו את הקונספט

This is not mine.  This is not my self.  This is not what I am 

זה נאמר בהקשר לגוף שצריך לראות אותו כפי שהוא ועם הידיעה הנכונה- זה לא שלי, זה לא אני, זה לא מי שאני. הגוף הוא מותנה, הוא צורה, הוא לא משהו שיכול להבטיח אושר תמידי ולכן אין טעם להיאחז בו. המושג אנטה- העדר עצמיות הוא סבוך ומורכב אבל גם מאוד פשוט ומובן, רק שאנחנו לכודים כל-כך בהרגלים ובהלך הרוח התרבותי שלנו שמקשה עלינו לקבל אותו.  אז אני כותבת את הפוסט הזה בתקווה שאמשיך ללמוד ולתרגל את המושג הזה גם בשנה הקרובה והמאתגרת במיוחד מכיוון שנולדה לי תינוקת משלי.

לגבי היהדות "שלי" התפרסם בכתב העת של בודהיזם בישראל מאמר שלי בעניין.

ויש שם, פה עוד הרבה דברים יפים על הקשר בין בודהיזם ויהדות.

לגבי הכפר הפלשתינאי, אז כרגיל המצב בשטחים די מדכא, אבל כשמכירים מקום מקרוב, כפר כמו דיר איסטיה.

מקום שבו ישנת בו כמה פעמים, שאכלת בו פלאפל כך סתם ברחוב הראשי, מקום שחברים מתקשרים ממנו לאחל לך מזל טוב אחרי הלידה, או מקום שצילמת בו סרטון על שמן הזית המצויין שלהם ואתה תומך בו, בקיצור מקום שאתה אוהב וביקרת בכמה וכמה בתים בו, אז קשה במיוחד לשמוע מה הולך שם.

לדעת שהולך שם כיבוש. כיבוש שמפריע ומנהל לאנשים את החיים.

כתב על כך בחדות ובכאב חברי אביב טטרסקי, ולמקרה שלא תיכנסו לקרוא כאן אז הנה פרומו על הענישה הקולקטיבית המתרחשת שם:

"כבר שלושה לילות – מאז חמישי בלילה – משתוללים חיילים של צה"ל בתוך הכפר דיר איסתיא: החיילים נכנסים אל הכפר בשעות הלילה מכריחים את בעלי החנויות ובתי הקפה לסגור אותם ומגרשים את כל מי שהיה ברחוב לביתו. הם גם משליכים רימוני הלם ופצצות תאורה".

ומחר ערב ראש השנה שלי שתמיד צבוע בנירית, לה הקדשתי את הספר שלי "בת של רב" והיא הדמות היחידה האמיתית בו באמת…