Monthly Archives: אפריל 2013

קואלת ספרים כתבה ביקורת מעניינת וכנה על הספר שלי! על ציפיות והמיכל הגדול…

ביום שישי בבוקר קיבלתי טלפון נרעש ונרגש מאחת התלמידות שלי לשעבר מבני ברק!

לאחר ציפייה רבה וחצי במחתרת היא וחברותיה השיגו עותק של "למלא את החלל" המדובר והאסור לצפייה במגזר שלהן.

היא לא הבינה על מה המהומה והייתה ממש נרעשת להבין מה היא לא הבינה. בעיקר מהבחינה התסריטאית. טענות על דמות הגיבורה הראשית, על השתיקות המרובות, על הסוף הפתוח ועוד. בין הדברים היא הייתה כעוסה מאוד, אבל ממש כעוסה על אופן ייצוג המגזר שלה.

השיחה המעניינת איתה הזכירה לי שוב עד כמה ציפיות זה פשוט המתכון הכי בטוח לאכזבה! וככל שהן מנוטרלות או נצפות בלבד, מבלי לתת להן כוח, כך אנחנו חופשיים יותר!

לשמחתי, שמחתי לגלות שאני לא רק מתרגלת רעיונות בודהיסטים אלא גם מצליחה ליישם אותם ביום יום!

למי שעוקב אני מצפה הרבה זמן לביקורת על הספר שלי "בת של רב". אני מקבלת אומנם הרבה תגובות חיוביות, חלקם מאנשים ממש שווים! (למרות שכל האנשים שווים….) וגם הרבה מפסיכולוגים, חברי ילדות ועוד, ובכל זאת, ביקורת של ממש כמעט ולא הגיעה. הסנונית הראשונה הייתה רקפת זיו-לי, שלמדתי איתה ושאהבתי את ספרה "קול של פרפרים"!

ועכשיו סוף סוף הגיעה הביקורת הזו של האתר היפה קואלת ספרים זו לא ביקורת בהכרח חיובית ומפרגנת אבל זו ביקורת שאני מעריכה, כי היא כנה מאוד ולא נגמרת בסימן קריאה. היא גם מחדשת לי וגם מזכירה לי את מה שידעתי, זה לא ספר לכל אחד/ת. וכן הוא יכול להיות קשה לצליחה, במיוחד בהתחלה ובכל זאת יש בו משהו.

בכל אופן, הציפייה לא הנחיתה אותי לשום מקום של אכזבה ועל כך אני מאושרת! עולם של כתיבה, של יחס, של דיבור נכון וכנה זה העולם בו אני שמחה לחיות!

גילי בן אוזיליו זכרונה לברכה כתבה: ונניח שאני גם חולת סרטן, גם ענייה, וגם עולה חדשה, או יותר מזה, מה אם אני חולת סרטן פלסטינית? יהיה זה אך טבעי שהחייל הצעיר העומד במחסום יעמוד על דעתו שאני לא בדרך לכימותראפיה ויתעקש שהגידול שבבטני הוא מטען חבלה, כי אז אני לא רק חולת סרטן, אני היא הסרטן, ואת הסרטן צריך למגר.

גילי המוכשרת שנפטרה ב2009 כתבה את זה בתוך רשימה שנקראת "אלפון" ושהופיעה בכתב העת מטעם. שימח אותי לראות שהם העלו את כל הטקסט היפה הזה לאינטרנט. הנה כאן

השורה שציטטתי לקוחה מתוך המקטע הזה:

 קונספירציה

כמו רוב אזרחי ישראל, נצמדתי למקלט הטלוויזיה, והקשבתי לנאומו של הרמטכ"ל, שדיבר על האויב הנוכחי שלנו כסרטן ששלח גרורות, שצריך לכתוש אותו, למגר אותו. למה לא איידס בגוף האומה? למה לא פרקינסון הבא לכלותנו? אבל כשהרמטכ"ל אומר את המלה המפורשת: סרטן, בריש גלי, וקולו בוקע מאריזת המדים המרשימה, הוא יוצר את האפקט הראוי: וגורם לי לרוץ לשלשל. אם יש לי סרטן, ואם האויב הוא הסרטן, ואם האויב, שהוא הסרטן, שוכן בגוף האומה, אז אני גוף האומה? ואם אני גוף האומה, איזו מין אומה אני? האם אני מגינה על גופי היטב? או שמא יש לי אחריות מסוימת לצמיחת הסרטן שלי? ואולי אני לא רק האומה, אלא גם הסרטן, אולי גם אני חלק מהסרטן שבגוף האומה? איזו תועלת אני יכולה להביא לאומה? ונניח שאני גם חולת סרטן, גם ענייה, וגם עולה חדשה, או יותר מזה, מה אם אני חולת סרטן פלסטינית? יהיה זה אך טבעי שהחייל הצעיר העומד במחסום יעמוד על דעתו שאני לא בדרך לכימותראפיה ויתעקש שהגידול שבבטני הוא מטען חבלה, כי אז אני לא רק חולת סרטן, אני היא הסרטן, ואת הסרטן צריך למגר. בעודי יושבת על האסלה אני מהרהרת, בין התכווצות אחת לשנייה, שבעצם אין זה מקרה שהצבא משתמש בעולם הדימויים מתחום הרפואה, והאגודה למלחמה בסרטן משתמשת במטאפורות מיליטריסטיות. אולי נרקמה לה קונספירציה קטנה? אולי הסרטן הוא אמצעי דילול לעודף החלשים בארצנו הקטנה? מה כבר יקרה אם כמה מאזרחיה החלשים, הנתמכים של המדינה ימותו ויפטרו את המדינה מעוּלָם היקר? אולי יש להם הסכם עודפים: מי שלא ימות במלחמה, ימות מסרטן, ולהפך – השורדים את המחלה ימותו מפגיעה ישירה של טיל.

חזרתי אל הטקסט שזכרתי אותו היטב כשחיפשתי אותו בשביל חברה מוכשרת (יהודייה) שמתמודדת עם סרטן. את הקטע על הסרטן הפלשתינאי שכחתי.

לצערי החיים מזכירים לי את זה שוב ושוב! יותר נכון, החברה הפלשתינאית שלי בת התשע מזכירה לי זאת. חבריי בדהרמה מעורבת חברתית כתבו:

אחרי חצי שנה כמעט של טיפולי כימותרפיה מאיס נותחה, עצם הירך שלה עם הגידול הסרטני נכרתה ובמקומה הושתל "מסמר". אחרי הניתוח מאיס סבלה זמן רב מכאבים קשים שהסבו לה ולמשפחתה סבל רב. בשבוע שעבר היא היתה אמורה לחזור לבית החולים כדי להמשיך בטיפולי הכימותרפיה שהופסקו מאז הניתוח. זו היתה הפעם הראשונה בה היא היתה צריכה לעבור את המחסום כשהיא בכסא גלגלים. למרות הנסיונות שלנו לתאם מראש את המעבר עם המת"ק (מנהל התיאום והקישור) כדי שהוא יעבור חלק ככל האפשר, הבדיקה הביטחונית היתה ארוכה ומציקה: אבא של מאיס נאלץ להוריד אותה מכסא הגלגלים שנלקח לבדיקה ולהושיב אותה על כסא אחר לאחר מכן בדקו גם את מאיס – ילדה בת 9 – שבגלל ההשתלה לא יכולה לעבור במכשור הבדיקה המגנטי. אנחנו ממשיכים את הדיבור עם המת"ק ושם הבטיחו שיתאמצו כדי שבעתיד הבדיקות הללו לא יחזרו על עצמן.

גם לפני הניתוח כל מעבר במחסום, אספתי אותם כמה פעמים היה קשה ולא נעים, ועכשיו פי כמה!

שלא לדבר על זה שכשהגיעו לבית החולים, התברר שאין מקום להמשיך בכימותרפיה והחזירו אותם לביתם. אבל זה כבר סיפור אחר. זה היה יכול לקרות לכל אחד. אבל לא כל אחד עבר את מה שעבר בשביל להגיע לבית החולים. ויצטרך לעבור את זה שוב השבוע.

כמו שכתבתי בעבר, להיות חולה סרטן זה באסה, להיות חולה סרטן פלשתינאי זו באסה מכופלת!

מי ייתן וכל היצורים החיים יהיו חזקים ובריאים, חופשיים מסבל שנגרם על-ידי בניאדם ומאושרים!