גילי המוכשרת שנפטרה ב2009 כתבה את זה בתוך רשימה שנקראת "אלפון" ושהופיעה בכתב העת מטעם. שימח אותי לראות שהם העלו את כל הטקסט היפה הזה לאינטרנט. הנה כאן
השורה שציטטתי לקוחה מתוך המקטע הזה:
קונספירציה
כמו רוב אזרחי ישראל, נצמדתי למקלט הטלוויזיה, והקשבתי לנאומו של הרמטכ"ל, שדיבר על האויב הנוכחי שלנו כסרטן ששלח גרורות, שצריך לכתוש אותו, למגר אותו. למה לא איידס בגוף האומה? למה לא פרקינסון הבא לכלותנו? אבל כשהרמטכ"ל אומר את המלה המפורשת: סרטן, בריש גלי, וקולו בוקע מאריזת המדים המרשימה, הוא יוצר את האפקט הראוי: וגורם לי לרוץ לשלשל. אם יש לי סרטן, ואם האויב הוא הסרטן, ואם האויב, שהוא הסרטן, שוכן בגוף האומה, אז אני גוף האומה? ואם אני גוף האומה, איזו מין אומה אני? האם אני מגינה על גופי היטב? או שמא יש לי אחריות מסוימת לצמיחת הסרטן שלי? ואולי אני לא רק האומה, אלא גם הסרטן, אולי גם אני חלק מהסרטן שבגוף האומה? איזו תועלת אני יכולה להביא לאומה? ונניח שאני גם חולת סרטן, גם ענייה, וגם עולה חדשה, או יותר מזה, מה אם אני חולת סרטן פלסטינית? יהיה זה אך טבעי שהחייל הצעיר העומד במחסום יעמוד על דעתו שאני לא בדרך לכימותראפיה ויתעקש שהגידול שבבטני הוא מטען חבלה, כי אז אני לא רק חולת סרטן, אני היא הסרטן, ואת הסרטן צריך למגר. בעודי יושבת על האסלה אני מהרהרת, בין התכווצות אחת לשנייה, שבעצם אין זה מקרה שהצבא משתמש בעולם הדימויים מתחום הרפואה, והאגודה למלחמה בסרטן משתמשת במטאפורות מיליטריסטיות. אולי נרקמה לה קונספירציה קטנה? אולי הסרטן הוא אמצעי דילול לעודף החלשים בארצנו הקטנה? מה כבר יקרה אם כמה מאזרחיה החלשים, הנתמכים של המדינה ימותו ויפטרו את המדינה מעוּלָם היקר? אולי יש להם הסכם עודפים: מי שלא ימות במלחמה, ימות מסרטן, ולהפך – השורדים את המחלה ימותו מפגיעה ישירה של טיל.
חזרתי אל הטקסט שזכרתי אותו היטב כשחיפשתי אותו בשביל חברה מוכשרת (יהודייה) שמתמודדת עם סרטן. את הקטע על הסרטן הפלשתינאי שכחתי.
לצערי החיים מזכירים לי את זה שוב ושוב! יותר נכון, החברה הפלשתינאית שלי בת התשע מזכירה לי זאת. חבריי בדהרמה מעורבת חברתית כתבו:
אחרי חצי שנה כמעט של טיפולי כימותרפיה מאיס נותחה, עצם הירך שלה עם הגידול הסרטני נכרתה ובמקומה הושתל "מסמר". אחרי הניתוח מאיס סבלה זמן רב מכאבים קשים שהסבו לה ולמשפחתה סבל רב. בשבוע שעבר היא היתה אמורה לחזור לבית החולים כדי להמשיך בטיפולי הכימותרפיה שהופסקו מאז הניתוח. זו היתה הפעם הראשונה בה היא היתה צריכה לעבור את המחסום כשהיא בכסא גלגלים. למרות הנסיונות שלנו לתאם מראש את המעבר עם המת"ק (מנהל התיאום והקישור) כדי שהוא יעבור חלק ככל האפשר, הבדיקה הביטחונית היתה ארוכה ומציקה: אבא של מאיס נאלץ להוריד אותה מכסא הגלגלים שנלקח לבדיקה ולהושיב אותה על כסא אחר לאחר מכן בדקו גם את מאיס – ילדה בת 9 – שבגלל ההשתלה לא יכולה לעבור במכשור הבדיקה המגנטי. אנחנו ממשיכים את הדיבור עם המת"ק ושם הבטיחו שיתאמצו כדי שבעתיד הבדיקות הללו לא יחזרו על עצמן.
גם לפני הניתוח כל מעבר במחסום, אספתי אותם כמה פעמים היה קשה ולא נעים, ועכשיו פי כמה!
שלא לדבר על זה שכשהגיעו לבית החולים, התברר שאין מקום להמשיך בכימותרפיה והחזירו אותם לביתם. אבל זה כבר סיפור אחר. זה היה יכול לקרות לכל אחד. אבל לא כל אחד עבר את מה שעבר בשביל להגיע לבית החולים. ויצטרך לעבור את זה שוב השבוע.
כמו שכתבתי בעבר, להיות חולה סרטן זה באסה, להיות חולה סרטן פלשתינאי זו באסה מכופלת!
מי ייתן וכל היצורים החיים יהיו חזקים ובריאים, חופשיים מסבל שנגרם על-ידי בניאדם ומאושרים!
