ארכיון חודשי: יולי 2019

אמא שלי אומרת שאת הספר הבא אני צריכה להתחיל היום. היום לפני עשרים שנה 29.7.99

אני אומרת שיש מצב שהיא צודקת…. אבל יותר מכך, ואולי לא בסתירה- אין לנו מושג לגבי כלום.

הספר הראשון שלי "בת של רב" נגמר בסביבות מאי 1999 עם מות סבתי.

מה שקרה אחר-כך היה סוג של צונאמי משפחתי קטן, שבין היתר כלל את התאונה שלי.

תאונת דרכים בדרך נמיר. חציתי את הכביש, פגע בי אופנוע, מי יודע אם הקרבה לאיכילוב לא תרמה להצלת חיי.

מה שבטוח הביא לזיהוי מהיר, הייתה העובדה הממש לא מפוענחת (כמו החיים בעצם) (ושאם זה היה סרט היו טוענים שזה דאוס אקס מכינה) – אז ברמזור ממול, היכן שהייתי שרועה על הכביש, עמד אוטובוס מלא בקייטנים שיום קודם סיימתי להיות הרכזת שלהם, ואחד המדריכים מהצוות (שגם היה מתנדב במד"א) זיהה את התיק שלי וירד כדי ללוות אותי באמבולנס ולהודיע לאחי שניהל את אותו מחנה קיץ.

שבוע שהיתי בבית חולים, חודשיים אצל ההורים ובאוקטובר התייצבתי לדירה חדשה (עם חברתי הטובה) ולהמשך לימודי התסריטאות באוניברסיטת תל-אביב כאילו לא קרה כלום.

הייתי פגועת ראש. שיקול הדעת שלי לא היה במיטבו, כאבי הראש היו תכופים, הרצון העז להיות נורמאלית היה כל-כך גדול. אלמנט שליווה אותי המון בחיי.

הכנתי עם בנזוגי סרטונון קטנטן, שיהיה חלק ממשהו גדול יותר בהמשך

עשרים שנה אחר-כך. שלוש חברות טובות מהתקופה ההיא עדיין חברות נפש שלי. הבת של אחי עכשיו עצמה קייטנית באותו מחנה של התנועה הקונסרבטיבית, ואני.

עדיין רוצה להיות נורמלית? מה אני רוצה? איזו שאלה קשה!

בדרך הבודהיסטית (זו שאני תמיד אומרת שהצילה לי את החיים כשנזרקתי לריטריט ב2004) יש סוג של תשובה, אחרי זה שלרצות בכלל זה דבר שמביא לסבל. לרצות להשתחרר. להיות מאושר. לשחרר את האחרים ולהביא לאושרם.

ובמידת מה זאת דרכי.

אבל יש רצונות קטנים/גדולים/יומיומיים עד השחרור המלא. אני בהחלט משיבה לשאלה "מה את עושה?" עובדת בלהיות מאושרת.

זכיתי בעשרים שנה. האם 'ניצלתי' אותם היטב? אני חושבת שכן.

התכוונתי לעשות מסיבת הודיה ולחגוג בגדול את חיי.

אבל א. אני לפני נסיעה של חודש.

ב. בנזוגי אמר ובצדק- שאני חוגגת כל יום.

ג. התכנון היה להקרין שני סרטים שעבדנו עליהם השנה, אבל רק אחד יצא מוצלח, והיינו אמורים להראות עבודה בתהליך על סרט דוקמנטרי שיתעסק בשאלת החברות/לא חברות שלי עם איילת שקד. כן, כן. אם היה אירוע, היא הייתה באה והיינו מצלמים את זה, אבל המסלול אליו היא הלכה ועליו היא צועדת במרץ בשבועות האחרונים יחד עם העובדה שאף קרן/חממה לא חושבת שהסרט שלי מעניין או ברור, הוציאו לי את הרוח מהמפרשים. רק בתחום המפרש הזה.

ד. אחת ההחלטות המעניינות והמפתיעות משנת ה20 שלי היא שאני חוזרת לנקודת ההתחלה בה עצרתי. שזו זכות גדולה ממש! הרי אי אפשר לחזור אחורה בזמן, ותכלס ממש לא הייתי רוצה, ובכל זאת, אני חוזרת לספסלי האוניברסיטה, לחוג לקולנוע, כדי ללמוד לעשות סרטים! לביים. לא מאמינה בכלל ונראה איך זה יתגלגל.

ה. שומרת התרגשות לכך שסרט שלי הולך להיות בפסטיבל בניו-יורק! סרט שהתחיל כמחזה שכתבתי ופיתחתי בחממת המחזאים. צחוק הגורל היה שלא יכולתי להיות נוכחת בערב היחיד שבו הההצגה עלתה כי הייתי בתאילנד! והנה החלטתי לעשותו נגיש לי לתמיד, עכשיו הוא סרט!

 

אז לחיות כל יום מתחוך תחושה של נס, מתוך תחושה של זכות, מתוך חיפוש של דרך החופש והאושר לנו ולכל הסמוכים לנו, והברואים בכלל שמכילים את הפלנטה הזו.

בפארפרזה על אהוד בנאי, שבלב אני כועסת עליו מאז שהופיע בסילואן- אל קודס

"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב, זאת המסיבה שלנו!!!!"

קליפ שעשיתי מתוך ההצגה עם נטלי צוקרמן ארז שעלתה בפסטיבל 100% אומנות 2006

 

האמהות שלי והקשר הפלסטיני

פתאום זה מכה בי.

האמהות שלי. היא כמובן התימה הנוכחת ביותר בשש שנים האחרונות.

האמהות הטובה שלי אגב.

היצירה האחרונה שלי, ההצגה על יעל, הייתה קשורה כמובן באמהות, בגלל שחלקתי עם יעל עשרה ימים ממש לפני שילדתי, חדר בריטריט שתיקה.

ועכשיו כשהדס גלעד המוכשרת והנדיבה (זה כל-כך כיף כשזה בא ביחד, כמו כל מי שמוותר על פרס ספיר לכבוד המאבק על הסרט על לאה צמל) אמרה שהיא תתרום את הספר החדש שלה, הממואר על האמהות, אני נזכרת שוב כמה המשפחה הפלסטינית הזו כל-כך שרוגה באמהות שלי.

למעשה הם היו סוג של מודל להורות. מודל אלטרנטיבי של התמודדות עם הגרוע מכל, כשאומרים לך שלבת שלך יש סרטן.

הכרתי אותם בספטמבר 2012 ממש בתחילת ההריון שלי. אולי זה עזר שידעתי שהאמא היא אחות במקצועה והעיניים שלי נישאו אליה, לא יודעת. אולי כי האב אתאיסט ונשא את בתו בת התשע על כתפיים.

הבת הלכה וחלתה, הלכה וטופלה, ואני הלכתי ותפחתי ממלאת את בטני בבתי.

כמה סבלנות הייתה להם וכוח, גם ראיתי את נוכחות האבא כחזק, כיציב, את האם כשק חבטות (שהזכיר לי אותי כילדה, והיום כמובן אני חווה זאת גם) וזה שזה לגיטימי התפקידים האלו. ובכל זאת על האמא באמת בוכים. לא שבכתה הרבה. וגם מאשימים.

אז עכשיו אני מבינה מדוע גם ההתגייסות הזאת, שהתרחשה כל השנה, כשהבן שלהם היה בכלא, למה זה כואב וקרוב כל-כך, משהו מדמי, נפשי שרוג במשפחה הזו ואעשה בשבילם מה שעושים בשביל הילדים שלנו.

למעשה שוררתי עליהם כאן בפואטרי סלאם אני והכיבוש לא מעניינים אף אחד

ועוד אמשיך לשורר ולכתוב עד שיסתיים הכיבוש המבאס הזה, שלא מרשה לנו להיות ההורים הכי טובים לעצמנו ולזולתנו.

הנה קמפיין שיצרנו לכבודם בהדסטארט.

הוא נקרא סולידאריות תומכת בחופש

זה בסדר אם נפסיד ולא נצליח לעבור את המשוכה של אנשים שיתמכו במשפחה פלסטינית, עוד אחת, שהבן שלה נעצר. הם המשפחה שלי ואני עושה את זה לא משנה למה, כמו שעושים עבור משפחה. כמו להבדיל, אם חלילה וחס, הייתי צריכה את התמיכה הזו עבור בני משפחתי. זה חופש.

משהו שאתה מבין כשאתה מלווה פלסטיני בבית-חולים, כמה חסרה התמיכה והמארג, המאגר המשפחתי הרגיל ואתה הופך להיות המשפחה כמה שאתה יכול, אז גם כאן, בבית המעצר ובכל מקום בו יהיה צורך להיות בנאדם.

בתום ההקרנה שהייתי בה בדוק-אביב, לפני שהסרט על לאה צמל זכה, קמנו בתשואות כשלאה צמל הגיעה. אישה אחת שנעמדה לפניי צעקה למי שלא קם- "קומו בשביל האישה הזאת!"

בדיוק. קומו בשביל המשפחה הזו, המשפחה שלנו.

IMG_1267

שירה בת חצי שנה לערך עם הדוד ובנו בנמל יפו