המלגה שקיבלתי מהספריה הלאומית החזירה אותי מהר מידי (ואני ממש לא מתלוננת) אל עולם הכתיבה הספרותית. מהר מידי אחרי הלידה אני מתכוונת.
לשמחתי יש דברים שעוזרים ונותנים השראה כמו זה שאני קוראת את "נתניה" של דרור בורשטיין ותוהה מה בקריאה אותו מרגיש לי בבית.
חוץ מ"אבנר ברנר" שמעולם לא סיימתי ועדיין מנסה לשוב אליו מפעם לפעם.
אולי כי בורשטיין נולד ב1970 כמו אח שלי והוא גבוה כמוהו והוא גם כן כמונו גדל בבית דתי אלא שרק כמותי בחר באורח חיים אחר.
לא אגיד בודהיסטי כי אין ממש דבר כזה וגם אינני יודעת אבל בפירוש עם השפעה של הגות/השקפה בודהיסטית. וכמובן ספרות.
וגם נתניה היא במיתולוגיה המשפחתית המוקדמת שלי
ועכשיו יוצא לו ספר חדש שנקרא תמונות של בשר וזה הזכיר לי את השורות מנתניה:
אם לומר את האמת, איני מעוניין לקרוא את חרוזיהם של משוררים אוכלי בשר, איני מעוניין לצפות בקומדיות של מחזאים אוכלי בשר, שהן תמיד קומדיות מפלצתיות, ואיני מעוניין בפרוזה של אוכלי בשר, שהיא תמיד פרוזה אכזרית של שוחטים, שוחטים המעמידים פני רוקמי תחרה בין ערביים לצלילי נֵבֶל.
ואולי זו הכתיבה של הזכרונות יחד עם הפנטזיה והאסטרונומיה, אזורים שיש לי פחות נגיעה או נגישות אליהם אבל מאוד נהנת מהשילוב.
ואולי זה פשוט משפט אחד קטן אחרי שהוא מספר על ומצטט את השיר של לא מגיע לא מסתלק שכתב נזיר הזן תיך נאט האן הוא כותב בנתניה את זה: "וגם אתה הוא לב של מישהו אחר, לב של רבים. לפתע התבררה לי כתיבת הספרות".
