live from beit gala

I'm in Palestine.

ועכשיו אני בתל-אביב, רוצה לכתוב על המחאה החברתית אבל משום מה מרגישה צורך להחיות את הרשימה הזו שהותחלה ב17 לאפריל 2011, כאילו הייתה זו תמונה ישנה שקפאה ולא מילים במחשב שאני יכולה לשחק איתן.

כתבתי ברשימה ההיא רק את המילים המופיעות באנגלית ואין לי שמץ של זכרון מה רציתי לכתוב ברשימה ההיא. זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שלי בבית ג'אלה או בפלסטין, אז זה לא שאני יכולה לומר שזה נכתב בפרץ התלהבות או ריגוש גדול כפי שאפשר להניח ממקבץ המילים שהקלדתי.

ניסיתי לבדוק את עצמי כיצד לכתוב, פלשתין או פלסטין והודהמתי לגלות שאם לוחצים על Palestine בערך ויקיפדיה ומחפשים את זה בעברית אז מופיע ערך על ארץ ישראל. נסו זאת בעצמכם! ואם אולי אתם מבינים משהו במחשב, אולי תצליחו לשנות זאת?

בכל אופן, אני חושבת שזו הפואנטה בדיוק, ההכחשה שלנו את קיומה ואת רצונם וזכותם של מיליוני פלשתינאים במדינה משלהם.

מאז שחזרתי לישראל, לפני שלושה חודשים, והבנתי את האבסורד של הסכמי אוסלו, כלומר שכל דרכי הגישה לכפרים הם בשליטת ישראל קשה לי לישון בשלום. 

וזאת למרות שאני סוג של מובטלת, ולמרות שדווקא ביליתי כמה וכמה פעמים בשטחים הכבושים, ואפילו הייתי בורג קטן במערכת במאבק יפה ולא אלים וקצת פרודקטיבי הנוגע ל"שמורת הטבע" ואדי קנה. אפילו כתבו על זה ביום חמישי בהארץ! כל הכפר של דיר איסטיה נרתם לא באלימות כדי למנוע את העקירה המדוברת של העצים. חבורה של מתרגלי מדיטציה יהודים תמכו בהם ועזרו לאסוף אינפורמציה, לשלוח פאקסים ולהפגין סולידאריות. המאבק עוד לא הוכרע, אבל נתן תחושה שהאזרח הקטן יכול לעשות בקטן. שהופך לגדול…

ופה הקשר למחאה.

להרבה אנשים נפקחות העיניים. דווקא כי כל מיני אנשים שהם מכירים חוטפים מכות מהמשטרה ובכלל יחס משפיל ואנשים מתחילים להבין, אם כי אולי הם לא עושים את ההקשר, עד כמה הכיבוש משחית.

כל-כך הרבה עדויות מתחילות להאסף כמו זו של דוד כפרי, או התמונה המצמררת שיולי כהן הביאה פה הכתיבה המדהימה בפייסבוק של אייל שגיא ביזאווי שנעצר במוצ"ש האחרון וערער משהו אצל כמה מחבריו. תסתכלו בפייסבוק שלו כי תחת הכותרת המחוכמת "לה מרמור" הוא תיעד את קורותיו ואת תחושת הבגידה של המדינה בו. בדה מרקר, שזה פעם ראשונה מאז חזרתי (כאמור שלושה חודשים) בה נכנסתי לערוץ חדשות כלשהו, הביאו את פרצופם היפה של עצורי המחאה. וגם בסטילס.

ביום שני אני מתחילה קורס אינטנסיבי בערבית. למי שרוצה להיות ספונטאני ובאזור ירושלים, מוזמן להירשם אם נותרו עוד מקומות.

הפוסט המדוייק ביותר שכתב בועז כהן, על אף שאין לנו בהכרח את אותן הדעות, יביא אותי סופית הערב לכיכר העיר. לשמחתי העיניים שלי פקוחות.

מי ייתן וכל מי שיגיע הערב למחאה, יחזור בבטחה ובשמחה לביתו, שוטרים ומוחים גם יחד.

מי ייתן וכל בני האדם יחיו חופשיים בשלום, בבטחון ובשמחה.

הכיבוש מעניין לאנשים ת'תחת. כן, אולי אני לא מגלה או מחדשת שום דבר

מספיק לראות את הנושאים שמעסיקים את אנשי רשימות ולבחון זאת, אלא שאמש, זה הסתבר, או התברר או התבהר לי שהכיבוש פשוט לא מעניין אף אחד. (וצר לי שבחרתי לכתוב מילים גסות, הן קפצו לי מבין האצבעות למקלדת ומסרבות להתפנות).

כלומר, כמובן שלא אף אחד, בכל זאת כמה מאות אנשים הגיעו להפגנה נגד שנתו ה45!!! ה45, של הכיבוש.

וגם זוג אנשים שפגשנו בהרי ירושלים ושאמרנו להם שאנחנו נוסעים להפגנה בתל-אביב, התפלאו ואמרו לנו שהם חשבו שהם האחרונים שאיכפת להם, שהכיבוש כמובן מפריע את מנוחתם.

ואני מכירה עוד כמה עשרות אנשים שהכיבוש מפעיל אותם, ואתמול הם לא הגיעו שוב למחות נגדו, למשל תושבי נווה-שלום שפעולה גזענית ואלימה התרחשה אצלם ביום שישי האחרון.

או אנשים שהכיבוש מעסיק אותם בכל מיני דרכים, כמו השיר של אלמוג בהר, שצוטט אתמול, בהפגנה.

ובכל זאת, רוב חבריי/מכריי/משפחתי לא הגיעו להביע את שאט הנפש שלהם ממה שמתרחש בשטחים הכבושים של מדינת ישראל.

אחת הסיבות היא שאין להם מושג איך נראים חיי היום יום של פלשתיניאים שנכבשו בשנת 1967 ומה אומרת בפועל המילה המכובסת "כיבוש". אין להם מושג איך זה משפיע אפילו על עצמם, כתושבי הארץ הזו. אין להם מושג כמה התקשורת והמיינסטרים הכללי טוחן להם ומנחיל להם סיסמאות יבשות שמתבססות על המכנה המשותף הנמוך ביותר, הפחד.

 הסיבה השנייה שהם לא הגיעו, היא שלכולנו יש עיסוקים, ומעשים, וחיים. וזה נפלא כמובן. אני מאחלת לאושרם ולבריאותם כל בוקר.

ובכל זאת אם הכיבוש היה מעניין כמו תחת, כי הרי אנשים הולכים לשירותים הרבה פעמים ביום, מישהו היה לוקח אותו לפרוקטולוג, אורולוג, למישהו… ולא נותן לו ככה להזיק. לא לנו (כפי שאמרה אחת הנואמות אתמול בגן מאיר) ולא לחברה שלמה שאנחנו מחזיקים בה. אחראים על גורלה.

אבל לא. 

יריב מוהר הפנה היום לפוסט מיוחד מאוד של יוחאי כהן.

בפוסט אחר שלו מצאתי את ההסבר המוצלח, המדוייק והעצוב הזה:

ערב הסכם אוסלו, חיו בגדה המערבית וברצועת עזה קצת פחות ממאה אלף יהודים. הכיבוש כיבוש והעוול עוול, אבל פלסטיני עדיין יכול להיכנס למכוניתו ולנסוע מנקודה א' לנקודה ב'. הסכמי השלום מעניקים לישראל שליטה צבאית ואזרחית על 60% מהגדה המערבית (שטח  C) וישראל לא מחכה לרגע. תוך שלוש שנים מיום חתימת ההסכם ישראל, שבאופן רשמי ממשיכה לדבר על שלום, הסכמי קבע ומו"מ שולחת את אזרחיה בהמוניהם ליישב את שטחי המדינה הפלסטינית העתידית ולמנוע בגופם כל אפשרות של רצף טריטוריאלי. תחת הטענה שעל גורל ירושלים יש לדון בהסכמי הקבע, הוקפה ירושלים הערבית כולה בהתנחלויות (מסופחות, ברור שמסופחות) משלושת צדדי הגבול שלה עם הגדה. הגדה המערבית היא שטח המאכלס כיום כ-חצי מליון יהודים. מערכת הכבישים, השירותים והיישובים של היהודים בגדה מונעים דה-פקטו כל אפשרות של רצף טריטוריאלי. ממצב לא פשוט כבר אז, כיום לתת חירות לפלסטינים כרוך בטראומה לאומית עצומה, שהבאנו על עצמנו במודע, ובדיוק מהסיבה הזו. ימני שטוען שהסכם אוסלו נכשל משול לאדם שמניח לבנת חבלה על יסודות של בניין ועם הקריסה, רצוי תוך שהוא נשען על קיר ומעשן, פותר בטבעיות "אתה רואה? אמרתי לך שהוא לא יציב".

אין לי מושג איך מסבירים לציבור כמה עובדת נצחוננו ב1967 הביאה למשבר עמוק בחברה הפלשתינאית ובחברה שלנו. כמה עוול נגרם מאז וממשיך להתקיים בשם המדינה שלנו.

אולי הפוסט הזה, שכתב חברי אביב טטרסקי בו הוא מדבר עם נציג המנהל האזרחי בנוגע לצו עקירת עצים בדיר איסטיה, יכול לשפוך קצת אור. קצת איך אנחנו, או הממשל שלנו תופסים את העם אותו אנחנו כובשים.

למי שמעוניין ללמוד ערבית בצורה אינטנסיבית בחודש יולי, בירושלים, אז כדאי לברר בפוליס. שמעתי על זה הרבה מחמאות ואני מקווה להצטרף לשם.

שיהיו ימים יפים ובריאים בכל הגוף שלנו ובכל הסביבה שבה הוא נמצא.

אני לא אוהבת הפגנות! ממש לא, אבל…. אני חיה בכפר בפאתי ירושלים! אבל… זה לא אומר שאין פה בתי קפה ממש שווים! חלק מרחק הליכה…

אז אני לא אוהבת הפגנות כי זה הפגנה של משהו, איזה רהב שמלבה כעס, אבל, ההפגנה שתהיה במוצאי שבת נראית לי ממש חשובה!

הנה טקסט יפה שקיבלתי:

הכיבוש כבר בן 45, ואלה הם חיים שלמים. חיים שלמים של נישול, דיכוי והתנגדות, של התנחלויות ושל גדרות, של פשיטות באמצע הלילה ושל מעצרים שרירותיים, של ניצול כלכלי חסר בושה ושל גזל אדמות מתמשך, של הריסות בתים ושל אלימות של מתנחלים-אדונים, של מחסומים וסגר ועוצר, ושל פחד והשפלה יומיומיים. הקולוניאליזם כמובן לא התחיל ב-1967 ולא תיתכן כאן חברה צודקת ושוויונית בלי סיומו, אבל כעת חשוב מתמיד להזכיר את הכיבוש ולהגביר את המאבק נגדו.

לפעמים קל לשכוח, ובעיקר להשכיח, את הכיבוש והמאבק נגדו, כאשר מתחדשת המחאה  בישראל על צדק חברתי; בזמן שהמשבר הכלכלי העולמי הולך ומעמיק, ומצטרף למדיניות הגזענית והניאו-ליברלית של המדינה; בזמן שהגזענות וההסתה הפרועה של הימין מכוונים כלפי עוד ועוד קבוצות מוחלשות, כאלה שחסרות אפילו את הבטחון המוגבל ואת הזכויות המינימליות שמקנה אזרחות, או מעמד של פליטות מוכרת.

 

ולגבי בתי הקפה באזור, אז קודם כל במרחק הליכה למי שגר בכפר…

יש את קפה בסטודיו. קפה טעים וסטודיו לקרמיקה. נוף מקסים ואווירה כייפית ביותר.  

ויש בעין רפא את מג'דה. יותר מסעדה, קצת יקר, אבל מאוד טעים, מקסים ומיוחד להפליא!

 

שיהיו ימים יפים בכל מצב!