שירה בת שנה בערך עם זוהיר מדיר איסטיה שבא לבקר
ראיתי שמרבית חבריי לשנתון ובנזוגי צלחו את משבר גיל הארבעים יפה. ראיתי גם חברה שמתה בגיל עשרים ולא זכתה ועוד חברה שאוטוטו היו מונים לה 45 ללוא הייתה מתה מסרטן לפני שנתיים. הן היו נותנות הכל לאיזה משבר גיל 40.
הגיל לא מפחיד אותי. המצב כן. וגם קצת מה יגידו. וגם אפשרות הסכנה והייאוש מזה שיש סכנה ואין לדעת מאיזה כיוון היא יכולה להגיע.
בחמש השנים האחרונות ביליתי כמה וכמה סופי שבוע בכפר המקסים והשלו דיר איסטיה. הוא חנוק מהתנחלויות אז החיים של תושביו מופרעים הרבה. תג מחיר כבר היה שם. וגם אימונים רטובים של הצבא. שלא לדבר על חסימת הכניסה לכפר.
ישנתי שם, ושיחקתי כדורגל שם. יש לי חברים שם. מסקתי שם (גם בהריון), ביקרתי שם אבלים, אכלתי פלאפל, עשיתי פיקניק בטבע שלהם שישראל הפכה לשמורה וקניתי שם שמן זית טעים , שגם עשיתי לו עם בנזוגי סרט פרסומת קצר כדי שעוד יוכלו להנות ממנו. יש לי חברים טובים שאני מאוד אוהבת שהאשה היא במקור מהכפר הזה.
סוף השבוע הקרוב, תרגול שטח עם חברים, יכול להיות הזדמנות להיפרד לראשונה ללילה מבתי שתהיה אוטוטו בת שנתיים וחצי. הוא יכול להיות הזדמנות להתבוננות פנימה והחוצה. הזדמנות לפגוש חברים, ללמוד ממורים מעוררי השראה, לראות מה זה הגיל הזה וכמה זה לא באמת רלבנטי וכמה זה כן ועוד הרבה הפתעות לא ידועות.
ובתוך כל זה הפחד. הכיווץ. הדעות האוטומאטיות והאלימות האפשרית והחופש. והזכות להיות שלום. להיות השינוי שאני רוצה להיות בעולם.
בפלאייר המארגנים, חברים שלי מסנגה-סווה כתבו: "שלום אינו מרחב ללא בעיות או עבודה קשה. שלום הוא להיות בתוך כל אלו עם שלווה בלב". מצחיק שאפשר להחליף את המילה שלום במילה גיל ארבעים. כמה אנחנו מתאמצים בשביל עצמנו, בשביל לשמח ולשמוח עם המוכר והידוע וכמה מעט אנחנו עושים בשביל להתקרב לקושי של האחר. של מי שאנחנו מכנים "אוייב" כי ככה חינכו אותנו.
החברים המועטים שסיפרתי להם על התוכנית אמרו: המצב עכשיו קשה, אינתיפאדה, ומסוכן שם מבלי לדעת איך זה שם באמת. זה לא שבפעמים האחרות שנסעתי לשם תמכו בי. בטח לא כשנסענו עם שירה שלנו.
לא יודעת מה אחליט. אולי אם אקרא שוב את דבריו של חברי אביב טטרסקי האמיץ שכתב על הקושי הנוכחי של ימים אלו לראות נכוחה או לפחות עם קצת פחות אבק בעיניים אחליט משהו.
בינתיים שנזכה לחיות את החיים הטובים שמגיעים לנו ולכל היצורים החיים
