Monthly Archives: דצמבר 2011

הקושי לתרגם רוח. ל-ת-ר-ג-ם. משהו נרגם? רגע? חלף עם הרוח. ר-ו-ו-ח רווח של רוח. מרווח?

אמש ראיתי משהו בבהירות.

חשתי בו.

משב של רוח.

הבנה קטנה.

מסתבר שאני יודעת ספרדית. ואנגלית כמובן. שפת אימי.

ואני יודעת את השפה החדשה שלי.

זכיתי לדעת אותה במובן המקראי, לדעת דהרמה.

כמו תוכנת מחשב היא כבר מותקנת בתוכי. מתורגמת לפחות לשלוש שפות.

אינשאללה בעתיד אדע להעביר אותה בערבית אותה התחלתי ללמוד.

פעם חשבתי שדהרמה היא שפת העולם. כמו שפת הילדים, פשוטה ומובנת.

ובאמת כשיושבים בשקט היא כזו. מובנת, מכילה את כל מה שישנו, לא צריכה יותר מידי מילים. אמת.

אבל כשמנסים לדבר אותה, כך הסתבר לי אמש, היא כמו שפה זרה.

שצריך ללמוד.

שמי שינסה לתרגם אותה צריך להכיר אותה. לא, לא על בוריה, רק לטעום ממנה בגוף, לדעת אותה בשביל להעביר הלאה.

הבודהה אמר לאננדה העוזר שלו שלמורה דהרמה צריכות להיות חמש איכויות

1. צריך ללמד דהרמה עם המחשבה: אלמד צעד אחר צעד

2. אלמד עם המחשבה וההבנה בדבר השרשרת של המעשים והתוצאות שלנו

3. אלמד דהרמה מתוך חמלה

4. אלמד דהרמה לא מתוך רצון להרוויח משהו חומרי

5. אלמד דהרמה מבלי לשפוט את עצמי ואת האחרים.

לא יודעת למה תירגמתי והבאתי את הרשימה הזו. אולי תזכורת לעצמי למרות שאני לא מלמדת דהרמה. אני כן מוצאת את עצמי מתרגמת אותה פה במרכז המדיטציה המופלא בדרום אקוודור.

ואמש ראיתי, שמעתי, הרגשתי כמה אפשר ללכת לאיבוד בתרגום. שבכלל צריך לתרגם דהרמה. היא לא "כל העולם שפה אחת"

זוג איטלקים דוברי ספרדית שילם למתרגמת אקוודוריאנית לבוא איתם לשיחת דהרמה עם מורה בזרם הבודהיזם הטיבטי. זה היה המפגש הראשון של המתרגמת עם דהרמה וממש הרגשתי את האובדן שלה. את חוסר ההבנה שלה. את התחושה שהיא לא מבינה את המילים הנאמרות. וזה היה מעורר חמלה. והערכה. וכן, גם קצת שיפוטיות אל מול המורה האמריקאית שלא לימדה צעד אחר צעד. וגם שימחה על ה"התקנה" של הדהרמה בלב ובפה שלי. וגם השתאות אל מלאכת התרגום בכלל וכמה זה לא דבר מובן מאליו. בכלל בכלל.

ואפרופו דהרמה, ורוח, ודברים שלא מובנים מאליהם וגם סנגהה, אז חברה שלי לסנגהה בישראל, עדיטל אלה, יצרה דבר ענק! ואני רוצה לשתף את כל העולם בזה. שמעתי על הפרוייקטים שלה הרבה זמן, אבל רק היום, אולי זה בזכות הנתינה של הדהרמה, או רוח חג המולד/חנוכה המנשבת בעולם, שהחלטתי לתרום כסף לפרוייקט המרתק שלה. זה יכול להתחיל בתרומה של שלוש דולר!

ולפני שאני מצרפת כתבה אודות עדיטל והפרוייקט בעברית, אז עוד כמה מילות רוח של חיים ברנר.

קראתי אותן בתור פתיח לכתבה שהתפרסמה במוסף מיוחד של הארץ שצורף היום לעיתון בנושא "יהדות כתרבות – היופי בחילוניות". בתוך המוסף יש שיחה של ליאור טל עם חברי הכנסת ניצן הורוביץ ושלמה מולה בנושאי דת ומדינה, יהדות חילונית ועוד והיא נפתחת בציטוט המובא להלן. לצערי אני לא יודעת איך לצרף את הכתבה שנשלחה לי בPDF אז כנראה ששווה לקנות היום "הארץ". ואילו הייתי בהארץ וודאי הייתי קונה. אבל אני ב"הארץ" אחרת.

אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת.

["הפועל הצעיר", חשוון תרע"א; החתימה: יוסף חבר]

 אז אני מאחלת שיהיו לכולם ימים מלאים באהבה ורוח ואולי אפילו התאהבות מטורפת בעולם שלנו שמכיל המון ארצות! אביגיל

כתבה שהתפרסמה ב "לאישה" ב- 12.12.11 | מאת צפורה רומן | צילום: דפנה קפלן

31 בדצמבר 2011 מבחינת עדיטל אלה, הוא לא רק סוף השנה האזרחית. מבחינתה, זהו גם תאריך יעד. עד אז היא צריכה לגייס 65,000 דולר מאזרחי תבל למען מיזם מיוחד שהיא שוקדת עליו.

"אם לא נאסוף את כל הסכום, נתקשה לגמור את פיתוח הפרויקט ולא נוכל להביא לכך שאנשים ברחבי העולם יוכלו ליהנות ממנו", אומרת עדיטל אלה (37), מעצבת מוצר המתמחה בעיצוב לקיימות, מוסמכת האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, הולנד, וכיום מרצה במסלול עיצוב סביבה וחברה במכון הטכנולוגי בחולון.

המיזם שלה, שעליו היא מדברת בהתרגשות גדולה, נקרא .windylight מדובר במנורות חוץ וגינה, המופעלות על ידי אנרגיית הרוח. כל יחידה, שצורתה כשבשבת, יודעת לאסוף אנרגיה מהרוח, להפוך אותה לחשמל וגם להאיר את השבשבת עצמה." רציתי למצוא דרכים להשתמש בצורה חכמה באנרגיה שנמצאת במקומות יישוב מאוכלסים ולתרגם אותה לצרכים יומיומיים", היא מסבירה בפשטות את הרעיון.

גיוס הכסף למיזם נעשה בדרך חדשנית, המבוססת על מימון קהילתי באמצעות האתר הבינלאומי .Kickstarter.com

"האתר בחר מאה פרויקטים שיכולים לפנות ולבקש את עזרת הציבור, ולכל אחד מהם יש זכות להיות שם חודשיים ולנסות לגייס כספים. למעשה,כל תושבי העולם מוזמנים להשקיע במיזם שלי בסכומים השווים לכל נפש, וכל אחד מהמשקיעים יקבל תמורה בהתאם להשקעה שלו. לדוגמה, מי שישקיע שלושה דולרים יזכה בשומר מסך למחשב, מי שמתחייב ל־ 35 דולר יקבל חולצה בעיצוב ייחודי, ומי שמשקיע 100 דולר יכול להזמין את המנורה עצמה.

דרך הגיוס הזו, 'כסף גדול שבא במנות קטנות',יוצרת קבוצה גדולה של אנשים שמעורבים ותומכים בפרויקט. "ב־ 31 בדצמבר יסתיים הזמן שלי באתר. אם נאסוף את הסכום המבוקש,תמומש ההשקעה הכספית וכולם יקבלו את המתנות על פי השקעתם. אם לא, כולם יזוכו בסכומים שעליהם התחייבו ואנחנו נצטרך לחפש אמצעי מימון חלופיים".

היא ילידת ירושלים, בת לאב יזם וקבלן ולאם פסיכולוגית ואמנית. אחרי השירות הצבאי הלכה ללמוד עיצוב מוצר במכון הטכנולוגי בחולון, אבל מהר מאוד, היא אומרת, חשה ריקנות. "לימדו אותנו שהמעצב נועד לשרת את התעשייה, ואני הרגשתי שהעיצוב צריך לענות על צרכים רחבים של אנשים ושל הסביבה. בער בי משהו שלא קיבל מענה בלימודים. נסעתי לקלן, גרמניה, לחילופי סטודנטים, ושם נחשפתי ל'עיצוב הירוק' ,שהיה אז בתחילת דרכו".

אחרי שנה בגרמניה חזרה ארצה והמשיכה את הלימודים בחולון. פרויקט הגמר שלה עסק ביצירת רהיט לגירוי חושי של ילדים אוטיסטים. במהלך השנים, כשכבר הייתה מורה במכון הטכנולוגי, יזמה פעילויות של סטודנטים לעיצוב למען גני ילדים של קהילת העובדים הזרים בדרום תל אביב ועם נפגעי נפש ופגועי מוח.

בתום לימודיה, בנסיעה הגדולה להודו, לא התגודדה עם הישראלים בגואה, אלא הסתובבה בכפרים ושכרה חדרים בבתי המשפחות". עניין אותי אורח החיים שצמח במשך מאות שנים מתוך חיבור לסביבה הטבעית, ומצאתי דוגמאות מרתקות. למשל, כוס חרס חד פעמית ששותים בה צ'אי ואחר כך זורקים על הרצפה והיא חוזרת להיות חלק מהאדמה, או תעשיית הקוקוס המסורתית, שבה משתמשים בכל חלק מהצמח והמושג פסולת אינו קיים. אספתי השראה ותובנות על דרכים ליצור חיים שמבוססים על מערכת יחסים הדדית עם הטבע".

את התואר השני היא בחרה לעשות באוניברסיטת איינדהובן בהולנד. במחזור הראשון של התוכנית החדשנית "אדם ואנושות",שבדקה כיצד המעצב יכול לשרת ברמה עמוקה את הצרכים האנושיים. הזדמנות ראשונה לממש את רעיונותיה הגיעה ב־2002, כשנשלחה לשישה שבועות בקניה. "היינו שמונה סטודנטים ופיזרו אותנו בכפרים. חייתי לבד בביתה של משפחה בכפר שמנותק מחשמל, טלפון, מים זורמים ותחבורה ציבורית. חלק מהגברים נוסעים לעבוד בעיר. הנשים עוסקות בקליעת סלים מסיב טבעי של צמח שגדל בפאתי הכפר, והמלאכה הזו היא גם עבודה וגם מפגש חברתי מבחינתן. בדקנו איך אפשר לעצב למענן מוצרים שהן יוכלו למכור לתיירים בעיר הסמוכה. פיתחנו שיטה לייצר תיקים ייחודיים, קופסאות נוי שנצבעו בצבעים שהופקו מצמחי הסביבה, ותחתיות לסירים שהתגלו כהצלחה גדולה. "במהלך השהות בבית המשפחה השתמשתי בבור השירותים בחוץ ופונקתי מדי יום בדלי של מים חמים לרחצה, שהיה ממש לוקסוס מטורף. כמו המארחים שלי, גם אני אכלתי אך ורק תירס ומוצריו, ובשלב מסוים הבחנתי שריח הגוף שלי השתנה לחלוטין. קיבלתי ריח של אישה אפריקאית". בתום השהות בכפרים נלקחו הסטודנטים לסוף שבוע במלון מפואר במומבאסה. "היה לי מוזר להתרגל לחדר לבד, לאמבטיה עם מים זורמים, למזנון מלא כל טוב. לקח לי המון זמן להדליק את הבוילר ולהתפנק בשפע שאנחנו לוקחים כמובן מאליו".

כששבה להולנד, הייתה מעורבת בפרויקט עם קבוצת פליטות מאפריקה. "הן קיבלו בהולנד מקלט פוליטי, אבל נאסר עליהן לעבוד והן נתמכו על ידי ארגון 'אמהאוס', שאוסף תכולות של בתי נפטרים ומוכר אותן. מאחר שחלק ניכר מהבגדים שנאספו בדירות לא נמכר, הארגון ביקש להפוך אותם למקור הכנסה לנשים. בהשראת העבודה באפריקה פיתחתי שיטה לקליעת בדים לשם יצירת מוצרים כמו סלי כביסה או מכלים, במטרה שהנשים ימכרו אותם. "עבדתי איתן חודשים מספר. בהתחלה הן היו סגורות ולא שיתפו בחוויות הקשות שעברו, אבל במהלך העבודה המשותפת הן התחילו לפרוק את המשא הכבד ולשתף אותנו בסיפורי זוועה על התעללות, אונס, סחיטה, רצח הבעלים מול עיניהן ואובדן המשפחה. היה מדהים לראות איך העבודה המשותפת שלנו יצרה אחווה נשית מדהימה".

לפני שנים אחדות הוזמנה להעביר סדנה לקהילת נשות המאיה החיות באזור יוקטן שבמקסיקו. "האנשים האלו, שחיים באזור של יערות עבותים ובין שרידי מקדשים עתיקים, מיישמים הלכה למעשה את המושג 'חיים ברי קיימא'. הם אוספים מים מהגשם, עושים בהם כמה שימושים חוזרים, ובמקום מיטות הם ישנים בערסלים. כך הם מנצלים את החלל טוב יותר. הנחיתי שם קבוצה של סטודנטים לעיצוב שבאה לבדוק איך אפשר לעצב מוצרים מעץ שגדל בסביבה. הכוונה הייתה לייצר מוצרים פשוטים שלא זקוקים למיומנויות גבוהות, לעשות זאת בצורה שהמוצרים ישדרו את הייחודיות של תרבות המאיה, וכמובן, בלי לכרות עצים. בסופו של דבר אכן מצאנו דרך ולמדנו לעבוד עם שאריות עץ קטנות שזמינות בכל מקום".

ב־ 2004 חזרה ארצה והחלה ללמד במכון הטכנולוגי בחולון בתחום של עיצוב לקיימות (דרך חיים המאפשרת לנו לחיות טוב בלי שהדורות הבאים ייאלצו לשלם את המחיר)."מבחינתי, זו הייתה שליחות: הכנסת הערך שחסר לי שם בזמן לימודיי".לפני חמש שנים הקימה בתל אביב, עיר מגוריה, עסק עצמאי שנקרא "עיצוב חושב סביבה".

במקביל, המשיכה בפעילות אינטנסיבית בנושא עיצוב לקיימות, ואף הייתה חברה בוועד המנהל של ארגון O-2 שהוא הגדול בעולם בתחום. בשנה שעברה היא נבחרה מבין כאלף מתמודדים מכל העולם כעמיתה בתוכנית הארגון הבי־ נלאומי היוקרתי TED המקדם רעיונות בתחומי טכנולוגיה, אמנות ועיצוב.

גם בישראל השאירה טביעת אצבע חברתית. בכפר מנדא, למשל, עבדה עם נשים ערביות על עיצוב גופי תאורה מקליעה של ידות תמרים )הענף הנושא את התמר), שנחשבות לפסולת חקלאית, ובחנות של ארגון"אחותי", המקדם נשים יוצרות מאוכלוסיות שיש להן פחות הזדמנויות, סייעה ליצור קולקציה, לבחור חומרים ולשנות מוצרים באופן שיהיו אטרקטיביים ורווחיים ככל האפשר.

לפני שנתיים הוזמנה להצטרף לסדנה שיזמה עמותת "במקום" – מתכננים למען זכויות בתכנון – שנועדה לעזור לאנשי הכפר הבדואי אבותלול להגדיר את רצונותיהם לקראת תהליך התכנון. "במשך שנה,אחת לשלושה שבועות, נפגשנו עם גברים מבין אנשי הכפר, אבל הצבנו להם תנאי – שניפגש גם עם הנשים, כדי לדעת מהו התכנון שהן רוצות. כיום, גני הילדים, המרפאה ושאר השירותים נמצאים בסביבת המגורים הקרובה, ומעבר להם הנשים אינן יכולות להסתובב ללא ליווי של גבר. כשביקשנו לדעת איך נאפשר להן יותר חופש תנועה, קיבלנו את העצות החכמות ביותר מהנשים עצמן. הן הציעו שמבני השירות יתוכננו על הדרך הראשית של הכפר. כלומר, שיהיו דווקא רחוקים יותר, וכך תהיה לנשים הזכות להרחיב את טווח התנועה שלהן. הכנו מסמך עקרונות לתכנון הכפר, שנחתם על ידי ראשי החמולות, וזה היה הבסיס שהתקבל על ידי מתכנני הכפר כנקודת מוצא לתכנון העתידי. "לא עשינו שם מהפכה, אבל פתחנו פתח, וזו בעצם השליחות האמיתית, כפי שאני רואה אותה: לא לתת לתפיסת העולם המסוימת שלנו להיות הקובעת היחידה, אלא להיות ביטוי לקולות שבאים מהשטח ולתת להם להוביל את הדרך".

מי שרוצה להשתתף במימון הפרויקט מוזמן להיכנס לאתר Kickstarter.com ולחפש את windylight המיזם יירד מהאתר ב־ 31.12.2011

הגלאפגוס וטור הפרידה שלא פורסם בערוץ הניו-אייג' של עיתון מעריב במהדורת האינטרנט שלו. כמובן.

הידיעה על סגירת הערוץ תפסה אותי באיי הגלאפאגוס. ערוץ החיים הטובים של החיות בו הן בעלות הבית ולא בני האדם.

מכיוון שבתלמוד כתוב שאין אדם נפרד מחברו סתם כך באגביות אלא כתוב ש"לא יפטר אדם לא מאצל רבו ולא מאצל חברו, אלא מתוך דברי תורה, שמתוך כך זוכרו" רציתי לכתוב טור פרידה. (טור פרידה בפעם השנייה בעצם) הערוץ סגור כבר שבועיים ואין לי מושג לאן התפזרו הקוראים שלו ואם מישהו מרגיש בחסרון הערוץ בחיי היום-יום.

אבל אני יודעת שבשבע השנים האחרונות, התורה שלי הייתה בעיקר תורתו של הבודהה, הדהרמה, מלכת השינויים. הדהרמה העניקה לי סוג של חיים שניים ואיפשרה לי גם לקבל את התורה המקורית שעל ברכיה התחנכתי ובה בעטתי רבות בצעירותי. חלק מהתודה על תהליך הקבלה והשילוב בחיים ובלב אני חייבת לערוץ הניו-אייג', במיוחד לעורכת הקודמת, תמר נהרי, שהזמינה אותי לכתוב על השילוב בין פרשות השבוע לתרגול הבודהיסטי. כשהסתיים המעגל השנתי של הפרשות קיבלתי ממנה שוב הצעה מחמיאה, לכתוב טור אישי על התרגול שלי בחיי היום-יום. זאת הייתה ועדיין חוויה מיוחדת במינה. תיבת תהודה משובחת, מחייבת ורכה כמו שהחיים צריכים ויכולים להיות אם רק רוצים להדהד בהם ואותם אחרת.

בגלאפגוס אוהבים לספר שצ'ארלס דארווין הושפע משהייתו באיים בזמן שחשב וכתב את תורת האבולוציה, עוד תורה ששינתה את דרכי החשיבה של העולם.

בשבילי איי הגלאפגוס הדגימו בעיקר את המתחים הרבים שיש לנו בחיים ואת הצורך למצוא את דרך האמצע שמאזנת את הלב. וכל זה תוך שאנחנו לומדים לסמוך על עצמנו ולקבל את עצמנו ואת ההחלטות שאנחנו עושים.

האמת היא שלא ממש רציתי לנסוע לאיים, אבל בנזוגי מאוד רצה ואבא שלי שביקר שם לפני כמה שנים היה מלא בהתרגשות ובהתלהבות מהאיים ולא הצלחתי להוציא מעצמי התנגדות מילולית. ביום הראשון שנחתנו באיים, לא הבנתי למה אני לא מאושרת, עד שהודיתי שלא ממש רציתי להגיע לשם. למזלי כל כוחות התרגול הגיעו וידעתי שאם אני כבר כאן, למה שלא אפתח למה שיש לעולם להציע.

לפחות הצלחתי לומר לבנזוגי שהתרגש מהים והמחיות שהתחילו לשרוץ לידנו, שאני לא רוצה לעשות קרוז. כך נהוג לטייל בגלאפגוס, באמצעות קרוז, כלומר שיט באונייה במשך חמישה או שמונה ימים. המחיר קשור כמובן לאיכות הסירה, לתפנוקיה ולמסלול שלה והוא מתחיל במקרה הטוב בשמונה מאות דולר. בנוסף, בשיט שכזה מעירים אותך בשבע בבוקר עם לו"ז צפוף. השילוב הזה של המחיר, סדר היום המוכתב והטלטלות על פני הים גרם לי להתנגד להרפתקה אבל לא להעלים את התהייה שאולי אנחנו מפסידים משהו. בנזוגי ששמע מחברים שזוהי חוויה בלתי נשכחת תהה מפעם לפעם מה היה קורה אילו, שזו כמובן מחשבה שמונעת מאיתנו להיות חופשיים ומאושרים בבחירות שלנו. אבל היא הכרחית בשביל לקבוע סדר יום לשני בטלני דהרמה שכמונו.

בסופו של דבר, במשך שלושה שבועות, ביקרנו בעצמנו בשלושה איים, שנרקלנו עד בלי די )למרות שאף פעם זה לא מספיק להפתיע) עם צבי ים, אריות ים זריזים, אינספור צבעים וצורות של דגים ואפילו כרישים והופתענו עד כמה זה היה פשוט ונהדר. וגם, בלתי נשכח.

במשך שהייתנו הסתבר שלבעלי הספינות יש קרטל והרבה השפעה על פארק הגלאפגוס ובכלל על שוק התיירות ובגללם אין עידוד לטייל באיים לבד, כלומר ללא מסגרת למרות שזה בהרבה יותר נחמד ומדמה חווית חיים.

בכלל חוויתי הרבה את המתח בין "לתת לחיים להתרחש", היינו אבולוציה, דבר שכמעט כל החיות פה מדגימות בדרך זו או אחרת לבין הדברים שאנחנו רוצים להשיג, לחוות, כלומר היכולת האנושית שלנו להכניס קצת תורה לחיים, וליצור את מה שנקרא "תלמוד שמביא לידי מעשה".

הדילמה התבטאה כבר בהחלטה של בנזוגי בנוגע לצמחונות ולמה יאכל ומה לא יאכל. כבר חמש עשרה שנה שהוא צמחוני גמור אבל בחמש השנים האחרונות הוא חזר לאכול דגים. באמצע הטיול שלנו, נדמה לי שבצ'יינהטאון בניו-יורק כשראינו אנשים קונים סרטנים חיים שברחו מהדליים, לשווא כמובן, על מנת לבשל אותם בבית הוא החליט שגם החיות האלו רוצות להיות חופשיות ומאושרות ואם הוא רוצה לתמוך בחופש ובאושר של כל היצורים החיים, כדאי לו להניח להם מחוץ לצלחתו. מנגד, באקוודור אין הרבה אופציות לצמחונים ובמיוחד לא באיים השופעים דגה. ברגע שמצאנו לנו מטבחים לבשל בהם הדילמה הלכה והתרחקה אבל אין ספק שהיה מעניין לראות אותה. כמו שהיה מעניין להיתקל בסאטיפאנטאנה סוטרה בתרגומה של מיכל כהן בדוגמא הזו:

"בכל תנוחה שבה נמצא המתרגל, הוא סורק את יסודות הגוף: האדמה, המים, האש והאוויר. ממש כשם שקצב מיומן, לאחר ששחט פרה ישב סמוך לצומת הדרכים ויבתר את הגופה לחלקים, כך המתרגל סורק את היסודות המרכיבים את גופו שלו"

הצמחונות בשבילי מדגימה עוד בחירה של חופש שמיוחדת לבני האדם ומעניין שדווקא דרך השחיטה ועוד של פרה, הבודהה בחר להדגים דבר כל-כך בסיסי. האמת שרוב החיות בגלאפגוס, שמפורסמות בחוסר פחד מאנשים נראות מדגמנות הנחיות של הבודהה. החל מאיגואנות, דרך פינגווינים מיניאטוריים ועד צבי יבשה ענקיים וכמובן אריות ים כשהם מחוץ למים, כולן במדיטציה. שוכבות או עומדות מול השמש, בוהות ויודעות שאין מה למהר, הזמן יעבור והן יגדלו להיות מי שהן צריכות להיות.

מתחים נוספים שפגשתי באיים המפורסמים והיקרים כללו את ההרגל לשחות כנגד הזרם, לקחת את הזמן לבין לנהוג כמו כולם ולראות כמה שיותר עד שכבר מגיעים למקום כה מרוחק ויקר ואת האתגר לפגוש את עצמי בכל מצב. יותר נכון לקבל את עצמי. אם זה במצב של השמנה מתמשכת, במצב של תספורת לא מחמיאה שהתפלקה לבן הזוג שדווקא סיפר אותי בפעם שעברה מצוין ועד גניבה של משקפי השמש האופטיות שלנו, דבר שכל הנוגעים בדבר אמרו שלא היה אמור לקרות באי השלו והבטוח.

ועכשיו חי איזה מתח בין הצורך לכתוב את הטור יותר יפה, כאילו זה היה מיועד לעיניים של טלי העורכת החדשה ולעיני הקוראים לבין הרצון פשוט לכתוב את זה ככה, כמו שזה יצא. עם כל המרכיבים שנוכחים בגוף הטקסט.

והרי אני מנסה יותר ויותר לתרגל מה זה לסמוך על המסתורין. על הלא ידוע. על הלא מושלם. והכתיבה בטור הזה דייקה אותי וכיוונה אותי תמיד. ועכשיו כשזה כביכול רק לעיניים מצומצמות וללא תשלום, מה ההבדל? והמתח שישנו בטיול "הגדול" של להספיק ולראות לבין להיות ולחוות. עכשיו המתח הזה שכך אבל וודאי יצוף בקרוב כי אנחנו בדרום אקוודור, במרכז מדיטציה קטנטן וקסום שהקים תלמיד של שינזן יאנג שיבוא שוב ללמד בתובנה בסוף פברואר. אבל על כך אני מקווה לכתוב בפעם הבאה, בבלוג שגם כן מקיים איזה מתח אצלי שקשור לכתיבה. מתח שמוביל גם לדברים שקשורים לחיים עצמם ולמה שמתרחש בו פיזית. כי הלא את הבלוג הקמתי בגלל החלום לכתוב על פרשות השבוע ביום-יום וזה הוביל כאמור לערוץ הניו-אייג', שדחף עוד יותר את הכתיבה שלי ואת החלום הנושן על הספר, ובזכות התרגול של הדהרמה שלקח אותי לתרגל קיץ שלם בצרפת, יכולתי גם את זה לזנוח ואז שוב לקבל מהעולם את האפשרות להוציא ספר. וזה אכן יקרה. אם כל התנאים אכן יתאפשרו. בינתיים בן הזוג החמוד שלי קורא אותו וזה משונה. וכיף. והרי זה מה שאנחנו רוצים, לא? שבני האדם האהובים עלינו יקראו אותנו, לא?

אביגיל גרץ S (1)

עדכון! עוד תספורת מוצלחת ובקרוב הרומן באנגלית! 

P1050278

לפני עידנים! לפני לידה, לפני הגנבה של המשקפיים והתספורת המדוברת….