Monthly Archives: ינואר 2010

כתם הפרי- השיעור העצוב והשמח שלי מט"ו בשבט

אני לא יכולה להפנות אתכם כמו תמיד לפרשת השבוע בשלח בניו-אייג' נרג'י. אולי ביום ראשון. הרי מותר לקרוא בפרשת השבוע עד יום שלישי, אז מתחילים לקרוא כבר את של השבוע הבא. הסיבות לעיכוב אולי יתגלו פה בהמשך ואולי לא. האם אנחנו יכולים להיות עם טקסט ללא פתרון. וודאי שכן, אבל תודו שזה לא טבעי.

השבועות האחרונים היו מלאי שמחה ועצב. אנשים שהכרתי בעקיפין ובישירות מתו, אנשים נולדו לאנשים שאני אוהבת, התאהבויות ראשונות הסתיימו ואהבות אחרונות המשיכו, אנשים התחילו לתרגל את התובנות שיש עולם מחוץ להם, ואנשים התייאשו מהדרך הרוחנית ומכוחות השינוי. לא היה משעמם בעולם הרגשות שלי. והשורות מהשיר של שלומי שבן מתנגנות ומנחמות בקריצה ברקע-

"בעוד חודשיים, כשתבכי לי שכל זה היה שיעור
אז ברור שלא אצחק כשאומר לך שברור
וגם אם לא אלמד הלילה כל מה שאני אמור
זה בטח לא הופך אותו למיותר, מה?"

אתמול (כמעט שלשום) היה יום מלמד במיוחד. שוב סיימתי השבוע לערוך את הספר עליו אני עובדת כבר שנתיים וחצי. שוב הלכתי להדפיס אותו ולכרות כמה עצים. מצחיק שכבר הדפסתי את הדפים בשלושה בתים- במקסיקו, בבאר-שבע ובאלנבי- תל-אביב. ממש כתב יד בינלאומי. החלטתי הפעם לדווח להורים שלי שלשם שינוי נמצאים איתי באותה יבשת ולגרום להם לקצת נחת. והם אכן שמחו מאוד. אפילו קצת יותר מידי בשבילם. שאלתי את אמא שלי אם היא רוצה שאקריא לה את התודה שכתבתי להם והיא אמרה בפולניות דווקא לא אופיינית לה- בטח, לפני שאמות ואני אמרתי- אבל אמא, זה ייצא כבר בשנה הקרובה! (אם כבר אני נחשבת אצל אנשים כעוסקת בניו-אייג' אז למה לא לקחת משם אמירות על חשיבה חיובית שבוראת מציאות).

כך או כך, הקושי הגדול לא להתמקד בתוצאה אלא בדרך, מנכיח את עצמו בחיי כל הזמן. משננת לעצמי את המנטרה מהשיר של אביתר בנאי- 'מה שחסר לא באמת חסר' וכל פעם שאני תופסת את עצמי פותחת את הפה ל- אַבַל או שאני חושבת/מרגישה/מתלוננת על החסר אני מחייכת ושוב נושמת ושוב רואה שבאמת באמת לא חסר.

והנה, לאחר השיחה המשמחת עם הוריי, כשאנחנו חוגגים עוד חלק בתהליך ללא תוצאה נראית לעין, כשהגעתי לישיבה החילונית שערכה סדר ט"ו בשבט קיבל את פניי ואת תודעתי דב אלבוים. דב הוא מורה מצויין והוא הביא לימוד מרתק בן כמה חלקים שעסק גם בבריאת העץ והפרי. האם הם נבדלים? האם חלק אחד חשוב מהשני? האם אנחנו טועים בראייה שלנו אותם? החלק האחרון היה דברים של הרב קוק. בדבריו מסביר הרב קוק שהחטא של האדם הראשון, היה חטא משום שהוא "התנכר לעצמיותו" כמו ההבדלה שהעצים עשו בינם לבין הפרי, החשיבות שפתאום נהייתה לפרי כבעל הטעם היחיד ולא על כל המכלול של העץ כולו שכולו חשוב וטעים. שורש הפיצול בין הפרי לעץ הוא כמו השיכחה של האדם מעצמו, מהאני הפנימי שלו שרוצה לשחק וליצור וללמוד לא לשם מטרה, "גורלות וקריירות" כלשון הרב קוק (שמת ב1935).

הייתי מאוד מרוצה מהלימוד כסיום ליום בו הפנמתי שכל העץ, על כל חלקיו חשובים באותה מידה. ואפילו שרציתי ללכת לרקוד באיזה מועדון ולא מצאתי פרטנרים חזרתי מרקדת באלנבי.

כל זה, בשביל לומר שבבית גיליתי שאומנם כתבתי את פרשת השבוע בשלח, {פרשה מרגיזה בה אלוהים מטביע את המצרים בים}. אבל כנראה שכתבתי את זה מסורבל ומבולבל מידי וגם חזרתי על עצמי ובגלל אילוצי זמן ונסיעות הוחלט לא לפרסמה. אולי אפשר להאשים את חווית הקפה שהייתי בו. לחפש אשמים זה באמת לא מה שמשנה. ההתכוונות שלי הייתה טובה, אבל הפרי, התוצאה לא משהו. כמה פעמים בחיים זה קורה לנו…. ולמה כל-כך קשה ללמוד מכך ולהבין שזו רק דרך אחת להסתכל על הדברים.

משום מה כשחזרתי מסדר ט"ו בשבט ומקפה עם חברה, בחצות וחצי, החלטתי שזה לא לעניין שבגלל שהפרשה מרגיזה אותי ולא יצאה לי נהירה אני מוותרת עליה. נשמתי עמוק וידעתי שאני יכולה למצוא בה קסם אחר. שלא לדבר על נס. אמרתי לעצמי שאם אמצא דרך לקשר את הפרשה לט"ו בשבט, אני מפשילה שרוולים או יותר נכון מדליקה את מפזר החום ויושבת לכתוב משהו חדש לגמרי.
 וזה מה שקרה, המילה עץ נמצאה בפרשה וכך שמחה וטובת לבב כתבתי משהו חדש לגמרי ובשלוש בבוקר שלחתי אותו לעורכת. ובכל זאת, כפי שסבתא שלי תמיד הייתה אומרת

 WHAT YOU WANT AND WHAT YOU GET ARE TWO DIFFERENT STORIES

וגם הפעם, התנאים לא היו בשלים מספיק בשביל לפרסם את הטור. ואז גיליתי שנקשרתי אליו. כמו בשיר של ג'וני מיטשל- YOU DON'T KNOW WHAT YOUVE GOT TILL ITS GONE. לא, הטור עוד לא הלך, אבל עדיין זה מצער אותי שהפרי שלי לא הבשיל. ויותר מכך ציער אותי לגלות שההתמקדות שלי בפרי עדיין יותר גדולה מהעץ כולו שהוא הוא הדרך. ובעץ הזה גיליתי את היכולת שלי למצוא נקודת חיבור חיובית למקורות שמעצבנים אותי ברמות קשות. שלא לדבר על היכולת שלי להתרכז ובחדווה מאוחרת, כנראה מאוחרת מידי, להיות יותר סלחנית למקורות ולמצוא בהם משהו מלמד. גיליתי את קיומם של התנאים שלא סובבים סביבי. ועם כל זאת משהו בי התאכזב. והיום היה יום חדש.

ולמרות שכל הבוקר עוד הייתי עסוקה בניסיון להבשיל את הפרי, הצלחתי לשחרר אותו ולהישאר עם האכזבה, להישאר עם הלימוד שהפרי בהחלט יכול להיות כתם.

* למיטבי לכת בלבד, אני מפרסמת את הנוסח הראשון של הפרשה. את הנוסח השני, השונה והקליל יותר אני שומרת לבינתיים כי אולי עוד יתפרסם. ואם לא עכשיו אז אימתי. הדרך אליו הייתה משמעותית פי כמה מהמוצא המוגמר, ואת זה אני אני מבטיחה להכיל גם על כתב היד שכבר מלאו לו יותר משנתיים וחצי של עבודה ועוד היד והעצים נטויים….

פרשת בשלח, בה פרעה סוף סוף משלח את עם ישראל ממצריים, מלמדת אותנו מה רבה הסכנה כאשר אנחנו סומכים על מישהו אחר שיעשה לנו את העבודה. למרות שהדימוי של משה המצווה 'שלח את עמי' הפך סימבול מרכזי לחופש, הפרשה מצביעה לנו אחרת, החופש הפנימי שלנו נמצא רק בידיים שלנו ויותר נכון, נמצא בתודעה שלנו. כשמישהו מתווך לנו את החופש, הוא עלול לתווך לנו גם את האויבים, את הפחדים, להכתיב לנו את כל החיים.

בסוף תהליך ההשתחררות, אלוהים שנהנה להתעמר בפרעה כל הדרך, לא מוותר על ההזדמנות האחרונה ועל הניסיון שצבר בהקשחת לב פרעה ומחליט לסיים את העבודה באופן סופי. אלוהים שוב מחזק והפעם גם הופך אֶת לֵב פַּרְעה וגורם לו לצאת לרדוף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שבדיוק חונִים עַל הַיָּם. מה עושים בני ישראל שרואים את המצרים באים לקראתם? מתלוננים. עם ישראל ממציא פה את סגנון התלונה הפולני. הם אומרים למשה-  אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם? לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? משה צועק לאלוהים שיארגן DELETE  על האויב המתקרב. כמה נוח שיש אלוהים שאפשר לפנות אליו, אבל האם זה ישים בחיי היום-יום כשאנחנו נתקלים בבעיות שלא עוזבות אותנו? מעניין לחשוב אילו מצבי פעולה נותרים לפליטים במנוסה מלבד להילחם? זה די עצוב לחשוב על זה שאנשים שנמצאים בנקודת מפנה, שמרגישים שאין להם לאן ללכת כי כל האפשרויות חסומות, מרימים ידיים ופונים למשהו חיצוני, שמילא שיעזור להם אלא שיחסל בשבילם את הבעיה. הבחירה הטבעית במלחמה ובשנאה היא חולשה עצומה. אנושית? כן. נסמכת על מסורת אבותינו? כן. אבל לאן זה מוביל? אפילו במדרש מובעת ביקורת של אלוהים על השמחה של בני ישראל בזמן שהם רואים את המצרים והסוסים שלהם טובעים בים. אלוהים אומר להם בעצב "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" זהו כמובן מדרש הומניסטי חד פעמי ומאוחר, כי הטקסט המקורי נותן תחושה שאלוהים שמח מאוד להדגים את כוחו, למשל: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו…. או וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה… או וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם…. ולסיום סיומת: לא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. {תמר- את יכולה לצנזר דוגמאות אם את רוצה}

גם אחרי שאלוהים מסדר לעם ישראל את הנס הכי מרשים בהיסטוריה, בו הם הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חומָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם, הם שוב מתלוננים. הפעם, לדעתם היה עדיף להם למות שְׂבעִים בְּמִצְרַיִם עַל סִיר הַבָּשָׂר מאשר למות בָּרָעָב במִּדְבָּר. דרמה קווין מיס פולניה כבר אמרתי? משה מיד מסדר להם אוכל מהשמיים ואפילו אוכל כפול ביום שישי כדי שלא יצטרכו לעבוד בשבת, אבל קצת אחרי הרווחה הניסית הזו, הם שוב מתאוננים, הפעם הם צמאים ושואלים לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא.

אפשר אולי להוציא עם עבדים ממצרים, אבל קשה להוציא את המיצרים הפנימיים, המעצורים מתוך עם העבדים שלא הורגל לחשוב בשביל עצמו, לא הורגל בלשחרר את עצמו. לא למד שהחופש להיות מי שאנחנו, לא תלוי איפה אנחנו נמצאים אלא הוא עניין של התכוונות וזיהוי הרצון הפנימי שלך.

יש מדרש יפה שמסביר שהים נקרע לבני ישראל רק אחרי שהם באו לתוכו והמים הגיעו עד לאף שלהם. רק אז, כשהאמון שלהם היה מוחלט והם נתנו מעצמם את עצמם, המים נהפכו ליבשה. הדימוי של הכניסה לים-סוף מזכיר צוואר רחם דרכו חייבים לעבור כדי להיוולד. פרשנים רבים רואים את יציאת מצריים כתהליך של לידה של עם ישראל. אכן ההתנהגות של עם ישראל היא כשל תינוק שכל הזמן רוצה שירימו אותו על הידיים, ייתנו לו אוכל ומים ויספקו את צרכיו. לטעמי, הבעיה היא שהעם הזה מעולם לא למד ללכת לבדו. בגלל הפנייה המיידית לגורם חיצוני, העם לא למד לערער על מי שמוליך אותו, מי שמשחרר אותו למראית עין אבל למעשה כולא אותו בכלוב של זהב, בכלוב התודעה.

הסיבה שאני אומרת זאת טמונה בחלק המסיים את פרשת בשלח. בתשעת הפסוקים האחרונים של הפרשה נמצא אחד המיתוסים המסוכנים שאנחנו חיים עליהם, חיים ואפילו משתמשים בו מבלי להכיר את המקור שלו, וזהו מיתוס עמלק "הרשע". התודעה של כולנו מספרת שעמלק הוא "אויב-העל" ההיסטורי של העם היהודי. אנשים תופסים אותו כמהות שמייצגת את הרוע בהתגלמותו, והתורה מצווה למחותו מעל פני האדמה. חז"ל הצליחו להשריש את התפיסה שעם זה מגלם את הרשע, מכיוון ששנאתו הפתולוגית לישראל כה רבה, ושאם רק יהיה לו סיכוי, הוא ימחה את ישראל מעל פני האדמה ומאחר ומדובר במלחמה שורשית בין הטוב והרע, שלא ניתן ליישבה בהסכמים ובריתות פוליטיים, מצווה אלוהים את היהודים להשמיד את עמלק. האם אנחנו לא נוהגים בדיוק אותו דבר? אנחנו שמאשימים את המוסלמים בג'יהאד מכילים בתוכנו את אותו העיקרון.

כיום, ממשיכים לומר לנו, אין דרך לזהות את צאצאי עמלק, אבל אל דאגה, אנשים בעלי אינטרס מראים שהשקפת העולם של עמלק ממשיכה להתקיים. פעם אצל היטלר, פעם אצל הערבים ורק השבוע, הכריז ראש הממשלה שהאיראנים הם עמלק.

ומה באמת עשו עמלק שקיבלו כזו קללה? אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם בספר שמות פרק יז' ולראות שהמעשה הנורא היה לצאת ולהילחם בעם ישראל שיצא ממצריים. טיימינג זה הכל גם בימי התנ"ך והטיימינג של העמלקים הוא מה שנחשב לזדוני. בהמשך הרבה עמים ייצאו כנגד ישראל, אבל בגלל שהם הראשונים שבאו להילחם בעם העבדים המשוחרר הטרי, הם המרושעים ביותר, למרות שלא היה משהו ברוטאלי או ברברי במיוחד במפגש בין העמים.

אם נסתכל על הפסוק שמקדים את סיפור עמלק הקצר, נגלה שגם מבחינת אלוהים, הטיימינג של עמלק הוא קריטי. כבר ראינו שעם ישראל כל הזמן מתלונן וחסר אמונה במשה ובאלוהים. אחרי שאלוהים דאג להם למים, מסופר שהוחלט לקרוא את שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל שם הניסיון של בני ישראל שבנוסף לדרישה למים שאלו את עצמם האם יֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. כלומר בתלונה השלישית של העם בפרשה, עולה גם פקפוק במציאותו של האל. הדרך הטובה ביותר להוכיח את ההימצאות שלו, כפי שכבר ראינו בתחילת הפרשה זה לזמן אויב מפחיד, ואז לזמן את האל שיחסל אותם ושיבטיח להם שהאויב התמידי הוא אויב חיצוני שתמיד אלוהים יעזור למצוא ולהשמיד. פחד זה מקום מאוד קטן לחיות בו. כפי שהבודהה מצביע, ההפך מפחד הוא לא ביטחון שנובע מגבולות, נשק או צבא, אלא הוא עניין של בטחון הלב. של קפיצה למים מתוך אמון שיש שם מים. זה שריר הלב שצריך לפתח. אנחנו לא יכולים להיות הפחדים שלנו ולחיות רק אותם. אנחנו רוצים לחיות מתוך שמחה, מתוך לב שמבין את הקשר עם העולם והתופעות שלו. לחיות עם הברור מאליו שיודע שאין טוב בלי רע. המורה הוויאטנמי תיך נאת האן כותב ב"לב ההבנה" על המילה "שלובהיות" (INTERBEINGׂ) שעדיין אינה קיימת במילון. הוא מצרף את התואר "שלוב" עם הפועל "להיות" ומראה עד כמה הדברים בעולם הם שלובים, שלובי קיום. אם נפעל בגישה של שלילת עמלק, נצטרך לשלול גם את עצמנו. במקום לכנס ולייצר גופי פחד, נצטרך לחשוב איך לשחרר אותם. איך להתעורר לחוכמה אחרת של אהבה נעדרת פחד. אם לא, החופש שלנו לא ממש משמעותי. אנחנו צריכים כמה שיותר למצוא דרכים, בשביל להרפות מהזהות המצומצמת שאנחנו מסתובבים איתה ולחזור לחירות הרחבה ביותר שהיא טבענו! שהיא זו שמלכתחילה פילסה לנו את הדרך מהרחם, מבלי לדעת מה מצפה לנו בחוץ.
שבת של שליחת הפחדים מהבית.

 

מודעות פרסומת

לשנות הרגלי בתי קפה

שינוי זה תמיד טוב. תמיד קשה אבל תמיד מעניין. וכנראה גם תמיד מלמד.

בגלל שעכשיו בימי שישי אחר הצהריים אני מעבירה מדיטציה בצפון העיר, הייתי צריכה לקבוע לקפה עם חברה באזור הצפוני של העיר. מימי האוניברסיטה זכרתי לטובה את קפה אלקלעי במתחם באזל.

התזכורות לגבי הזמן שעבר מגיעות לחיי או בדמות ילדים שנוצרים לחברים או בדמות מקומות שנסגרו או הזדקנו לבלי הכר. אלקלעי הזדקן או התבגר ושינה הרבה מאווירת החופש הצעירה שהייתה בו, עת למדתי לבחינות בקולנוע או תפסתי סטוץ בדרך לשירותים שהיו בחצר.

וכך למרות שקבענו שם, העתקנו רגלינו לבית קפה לולו הסמוך. אני כנראה לא אחדש פה, אבל זה חלק ממהותו של שינוי. לא משנה כמה הדבר מוכר או מיליוני אנשים חוו אותו ולהם זה נראה שיגרה, שינוי זה דבר שקורה לך אישית. כשהאדם משנה לעצמו.

 היה שישי אחר הצהריים ועמוס, אבל הנחמדות של המקום, למרות בחור צפוני ששאל אותי כמה המחשב שלי שוקל, ובעיקר הטעימות של הדברים כבשו אותי. מקום שהדברים בו ממש טעימים. בדרך כלל אני יושבת בסוכר הסמוך לבייתי, וגם בו יש מנות טעימות, אבל פה השיק הצרפתי, הייחודי, שמורגש בכל עוגייה גרם לליבי להתרונן. עוד קצת.

ועכשיו, כן ממש עכשיו, החלטתי אחרי שיעור הפילאטיס בסטודיו לוטוס (אגב הם עושים השבוע מבצע של פילאטיס חינם והמורים שם מצויינים!!!!) לשבת ולכתוב או יותר נכון לסיים את הכתיבה של פרשת השבוע ולשלוח אותה מכיוון שבבית אין לי אינטרנט. המקום עדיין הומה. מאוד. זמר מפורסם ומשובח ישב בחוץ וכמו דיגמן חיי רוח טובים עם ספר (חשבתי לעצמי, האם שלומי יוסף היה מצלם ידוענים, האם יש בזה טעם, האם זה היה יוצא מעניין) ובפנים צילם צלם חתיך את האוכל האסתטי של המקום. כנראה לפרסומת. קשה להתרכז בתנ"ך.

עד כדי כך שאני נוהגת כמו הטרנד הלא מובן לי, הטוויטר ומדווחת ממקום הימצאי. עכשיו אני בטוחה שהאמצעים האלקטרוניים הם הסחות דעת. כי הרי יש פה עולם ומלואו. שלישיית בנות חירשות שיושבות ואוכלות א.בוקר שנראית מדהים, וזוג הורים אמידים ואתסטיים ששותים יין עם ילדה שיש לה בובה-כלבלב שמתקשרת איתה יותר מהוריה. ועוד 2 ארכיטקטיות בפגישה וזוג מבוגר ששאל ואז הזמין מה שאני הזמנתי…. וכמובן בעל הבית שמנצח על כל זה ביד רמה ולא מורגשת. האם הוא מאושר? 

האוכל שוב מעולה. אפילו מצויין. למרות שזה קצת קשה שלא להרגיש את כל המשחקיות של בתי הקפה ושל תעשיית האוכל ליד הצילומים המוקפדים של המנות עת שהצלם מזיז אפונה בסלט המגרה ולוחץ שוב על הכפתור. הנה כך עובד העולם. ממתגים אותו, משווקים אותו, אוכלים אותו והוא הולך וכלה. 

ואת כל זה אני מוצאת לנכון לתעד, למרות הדד-ליין ההולך ומתקרב. למרות שלא כתבתי שום מילה על החיים שבחוץ, כלומר החיים של אנשים אחרים, שמקופחים, שמופלים. שחושבים שהחיים שלהם (למשל מתנחלים מאלון מורה) יותר חשובים משל אחרים (תושבי דיר אל-חטב). באופן מפתיע, על המידע הזה, אני צריכה להודות לטלוויזיה. כן. נדמה לי שאתמול בערב היה היום הראשון בו הדלקתי את הטלוויזיה מאז שחזרתי באוגוסט. בעצם, האחיינים שלי התארחו אצלי, אז היא כבר דלקה. בכל אופן, צפיתי ב'יום שהיה' עם גיא זוהר. זה אומנם היה סיוט לצפות בחדשות, אבל בהרבה הרבה פחות ממה שזכרתי. חוסר הרצינות, כלומר חוסר האמון המוחלט וההאחזות בסיפורים החדשותיים של זוהר, הם מה שעושים את כל ההבדל. והוא גם הביא את הידיעה שמתנחלים של אלון מורה חוסמים, כנראה שוב, את המים מלהגיע לשדות של שכניהם הפלשתינאיים. זוהר הרגיש והדגיש את האבוסרד. לצערי, גם הראו את המתנחלים שהתנהגו מגעיל ובאדנות נוראית, כך שאין הרבה מה להכביר במילים בגנותם. המעשים שלהם הדגימו זאת. איזו בועה!

והנה השיר 'יושב בסן פרנסיסקו על המים' מזכיר לי שגם אני בבועה. שונה. טוב שכך. כרגע.

ולסיום תוספת מאוחרת, לגוון את יום שישי שאמור להיות יפה, סיור בדרום תל-אביב עם מוקי צור ההיסטוריון המופלא!

הילד חולם

על פרשת השבוע בּא כתבתי פה בנרג'י. אני בהחלט לא אוהבת את הפרשה הזו. לכן בכתיבה הלכתי בעיקר ללימוד הבודהיסטי ששמעתי עליו לעומק בימי הלחימה בעזה ממיכל כהן שבאה ללמד במקלט ושאבתי השראה מהתרגום הזה ובכלל מאסף פדרמן שבעצם אולי צריך כבר לכנותו ד"ר פדרמן? 🙂

כפי שכתבתי הפרשה יותר מכוננת ממה שנדמה לנו. וכמו הכותרת שהעורכת נתנה, זו אכן פרשה עגומה, ולא יעזרו הטוקבקים המלומדים שיש שם. מכות מצריים זה כתם מכוער בתרבות שלנו, גם אם ניתנת שם לאדם בחירה חופשית. הוא הרי אמור ללכת בדמותו של אלוהים, ואם כזה אלוהים, מי צריך אלוהים בתור מסיר כתמים? ובכלל….

השבוע זכיתי והוריי הזמינו אותי לאופרה הישראלית 'הילד חולם'. הם אומנם ישבו במקומות טובים ויקרים, ואני ישבתי בקצה הקצוות, אבל דווקא לאופרה שכזו, יש אפקט טוב לראות מרחוק, אז אם אתם מתלבטים ואתם סטודנטים של הרגע האחרון, אל תהססו. 

לדעתי האופרה הייתה מצויינת. אני יודעת שיש הרבה חילוקי דעות על איכות והתאמת המוסיקה בתור אופרה ולמחזה עצמו, אני ממש לא מבינה במוסיקה ובטח שלא באופרה, למרות שראיתי כמה וכמה הפקות, אבל אני נהנתי והרגשתי שהמוסיקה מעוררת השראה ומחשבה ורגש. וזה לדעתי מה שחשוב.

זה מה ששירבטתי על הכרטיס בחושך. השרבוט המועט שכיסה את רוב הדף כנראה גרם לשומר הסף להתבלבל ולחייך אליי כשחזרתי מההפסקה. "הגוויה השנייה שאדם רואה זה לא כמו הגוויה הראשונה. משהו מהבתוליות הולך לאיבוד, נהיה קונקרטי. גוויה במובן גבר, זה כבר הופך להיות מוכר, משהו רגיל, פחות מאיים מפעם לפעם. הספר. המלחמה. להיות ילד חולם"

הלוואי ויכולתי לתאר יותר את מה שהיה שם, את התאורה המצויינת והתפאורה שגורמת לך להרגיש את קסם התיאטרון והחיוך המריר-מתוק אל מול הטקסטים הלוויניים. כנראה שבכל זאת מבקרת סרטים או הצגות אני אף פעם לא אהיה. אפשר לקרוא ביקורות של אנשים מהיישוב פה פה ומבקרים פה ופה. (בסוף של הביקורת של צבי גורן רואים גם את כל הפולמוס הדרמטי סביב המוזיקה של גיל שוחט).

התמונה האחרונה במחזה נקראת המשיח והיא מרהיבה בעיצוב הבמה שלה ובכלל. זה מין גן-עדן של ילדים מתים שמחכים להתעוררות. אפשר לקרוא את כל הטקסט של התמונה הזו מתוך המחזה המקורי של חנוך לוין פה. לקרוא אותה בעיניים של מכת בכורות ולנשׂום כמה דקות לפני שאנחנו מנופפים ברמיזות לשואה שלנו שנמצאות במחזה. בניו-יורק ראיתי הפקה מצויינת של המחזה הקלאסי של ת'ורנטון ווילדר OUR TOWN, העיירה שלנו. מחזה שבהחלט הקדים את זמנו. אחת התמונות המרשימות שם ביותר גם היא מתארת דמויות מתות. צריך להיות רב-אומן בשביל לעשות זאת טוב.עכשיו אני רואה שההפקה עדיין שם, אם אתם בניו-יורק, אל תהססו. זה מצויין! וזול בהרבה מהאופרה הישראלית…

אני מרגישה שאני רוצה לומר או לכתוב משהו חכם, משהו על הילדה החולמת שהייתי. משהו על המבנה הבלתי אפשרי של הורים וילדים, על חיים ומוות ועל כל האמצע הזה שהוא כל-כך רב-גוני. שאנחנו נאחזים בו כל-כך. הרבה חברים של ההורים שׂלי מתחילים למות או מתגלות להם מחלות קשות. זה מעיד כמובן גם עליהם, על הגיל שלהם, ומכאן גם עליי. אחת מהן בוחרת לא לקחת טיפולים כימותרפיים ולמצות את הזמן שנשאר לה עד שיבוא המוות. קהילת החברים של הוריי קצת כועסת, כאילו מתמרמרת, נעלבת- איך את מוותרת על החיים? אבא שלי ואני מבינים אותה.

אתמול כשהנחתי מדיטציה (הגיעו 9 אנשים!!! שלושה מהם לעולם לא עשו מדיטציה. כל-כך כיף לדעת שאף פעם לא מאוחר להתחיל והעובדה שזכיתי להיות במקום שמאפשר להם את זה, היא כל-כך מעניקה וכייפית שממש קשה לי לתאר את זה!)

בכל אופן, למרות שזה ממש בסיסי, ואני אמורה לעשות הקדמה בסיסית למדיטציה ולכל העולם הזה, מצאתי את עצמי אומרת את האמת הגלויה של הדברים. אולי חלק ממנה, לא דיברתי על המהות של התרגול שבה נמצא החופש המוחלט. השחרור. אבל אני, כנראה בהשפעת השבוע האחרון וההלוויות האחרונות שהוריי וחבריי פוקדים, אמרתי להם לאחר המדיטציה עצמה, שחלק גדול של התרגול, בעצם יש בו סוג של הכנה למוות, של הקבלה האמיתית שלו. בדיוק כמו החברה של הוריי {שלימדה אותי לאפות עוגיות צ'וקלד צ'יפס ולשחק משחקי קופסא וגם אנגלית וחשבון}.

כן, אמרתי להם שכשאנחנו יושבים במדיטציה ונרדמת להם הרגל ואנחנו מצליחים כמה שיותר ויותר להיות עם זה, בעצם אנחנו מתכוננים לחוסר הנחת והנעימות עם העובדה שאנחנו הולכים למות. אנחנו רואים את התמונה הכוללת של החיים. ואנחנו שוב ושוב חוזרים לנשימה כדי להרגיש את היותנו בחיים. להרגיש לגמרי ובאופן מוחלט את הידיעה הזו שאנחנו כאן.

מי ייתן ונצליח להתקרב יותר ויותר לחלומות שלנו, להבין שיש מצב שאנחנו כבר חיים בהם.

 

ועוד ידיעה לא אופטימית- בגלל תאונת דרכים שעברתי, אני מאוד רגישה לתאונות של הולכי רגל. במיוחד כאלו שנגמרות במוות. במיוחד הסעירה אותי הידיעה שהשבוע מת נער בן 16 בגלל דריסת אוטובוס. אתם בטח לא שמעתם על זה. אם זה היה קורה ברעננה בטוח הייתם שומעים ונסערים, וזה בטח היה מקבל אזכור ישיר ועצום בכותרות העיתונים. אבל מכיוון שהדבר אירע בדרך שועפט בירושלים והנער הוא נער פלשתינאי, אנחנו לא יודעים על זה כלום. או כמעט כלום ובטח שאין כתבות שצועקות מחדל. והילד חולם….

CAUSE I'M FREE!

הייתי חייבת לבחור בכותרת לועזית כי זה היה הפסקול שהתנגן לי בפנים ובחוץ באחד הימים השמחים של חיי, יום השחרור מצה"ל. אם היה לי סורק, הייתי מעלה את התמונה מהבקו"ם בה אני לבושה במכנסיי עבודה כחולים קצרים של קיבוץ וחולצת פסים שאהבתי כי נקנתה ב'גולף' לא הייתה שאריות שקיבלתי בירושה וחשבתי שהיא מחמיאה. מה שכן, החיוך חמוד חמוד.

במסגרת דפדופיי ביומן ישן ומקוטע שמתחיל ב1993 מצאתי בהפתעה ובשמחה, סוג של תיעוד. מה5.10.96

כן, שוב אני והפעם יש לי סיבה. עוד יומיים אני משתחררת מצבא ההגנה YES! ועוד 4 אני בת 21 וכל זה אומר דרשני. מה גם שאחי הגדול טס לשנתיים, הווה אומר תקופה חדשה בפתח ועוד ימים טובים יבואו אלינו. זהו, הייתי חייבת להנציח את הרגע, את תחושת האושר העילאית של בנאדם לפני שחרור, את ההרגשה שמפה רק טוב יכול לצאת {בתקווה שאסונות לא ירצפו לי את הטוב ברע} חוץ מזה אני כבר לא בתולה. חשבתי שאני אתעד את זה בזיקוקין ובמסיבות או לפחות סיפור נוגה ביומן, אך זו סתם עובדה אחת מיני רבות ולא שום דבר מרגש. חבל קצת אבל אם יש דבר חסר טעם בעולם, זה להצטער על משהו שעשית ואתה לא יכול לתקן.

ואז אני כותבת שם עוד כמה דברים לא מאוד מעניינים ובכל זאת מביכים (כן, יותר מביך אבל פחות עצוב ממה שכבר חשפתי פה למעלה) ומסיימת כך

זהו, העיקר שבעוד יומיים אני בחוץ, ציפור דרור וזהו. כיף כיף כיף, וקצת לבד. לילה טוב

 

משמח אותי שלמרות איך שאני תופסת את הנערה המתבגרת שהייתי, בטח הנערה המתבגרת הציונית (אם כי תמיד החשבתי עצמי כשמאלנית חריפה) שגדלתי להיות, אני רואה שהייתה לי גם חוכמה ואינטואציה בריאה לגבי הרבה דברים.

עוד קטע מפתיע שמצאתי ביומן הזה מה-2.7.94, מהזמן בו הייתי בשנת שירות של הצופים ועוד עמדתי בבתוליי שחשבתי שהם הם המקור לחוסר הנחת בחיי.

זה ממש מתסכל שבסוף אני אשאר לבד. אולי בגלל הכפירה שלי בתנ"ך אז אני לא אזכה לזוגיות המובטחת של נוח

לא ידעתי שהייתי מודעת כל-כך למהלך ההתנגדות שלי לארון הספרים היהודי שהיה העורק הראשי של הבית שלי. ושגם ייחסתי לו כזו חשיבות מפחידה.

אבל זה משמח אותי במיוחד כי זה הקשר לכתיבת הפוסט הזה!

פתחתי את הבלוג בגלל פרשות השבוע. האם בתת-מודע ניסיתי להתחבר ממקום חדש לתנ"ך רק בשביל שאחזור לדרך הישר וכמו אקבל פרסים על התנהגות טובה? אני לא חושבת. אולי פעם.

היום, ורק בזמן האחרון למעשה, אני בהחלט עוסקת בפרשות ובכלל בטקסטים יהודיים ממקום  חופשי ושלם, עד שזה לא מאיים עליי בכלל. למען האמת, בריטריט הקצר שניהלתי ושעסק בחיבור בין בודהיזם ליהדות פלוראליסטית, עלה בי קול מאוד ברור שאמר לי- אביגיל, אין בך כבר חלקים מפחידים וגם לא חלקים מכוערים. וזה משפט שאפילו יותר מרגש מהשחרור הרשמי והמשמח שהיה מצה"ל.

אז בעצם עברה שנה מאז שהבלוג נפתח. לפי השנה העברית אפילו טיפה יותר, כי התחלתי בפרשת שמות ולפי השנה הלועזית טיפה פחות, כי התאריך מצביע על ה22.1 וזו עוד תהיה לגבי התאריכים- איך אפשר שלא להשתגע עם הזהות היהודית בעולם המודרני שלנו?

הבנתי ביום שישי האחרון, יום שהיה קסום ומשמעותי וכמו הוציא את המשפט ההוא מהריטריט- אביגיל, אין בך כבר חלקים מפחידים וגם לא חלקים מכוערים, מהמחשבה לפועל ולחיים, הבנתי שסיימתי מעגל בבלוג הזה והוא כבר לא צריך לקבל את השמות של הפרשות. אני חופשייה מגבולות עצמי!

אני כמובן מחוייבת לפרסום הפרשות בנרג'י, פרשות שאני יותר ויותר נהנת לכתוב ולקבל פידבקים מתוקים מכל מיני זרים וגם אקשר לשם את מה שאכתוב, אבל אני עמדתי בהתחייבות שלי, אי אז כשגרתי בדרום הארץ, בתקופה של קץ הלחימה הנוראית ההיא שכולם כבר שוכחים. רק נזכרת וזה כבר מכעיס!

כמה הומאניים ורחמניים אנחנו יכולים להיות כלפי הנפגעים מאסונות טבע מרוחקים כמו האיטי וכמה ערלי לב ואכזריים אנחנו יכולים להיות כלפי מי שנפגע מהאש שלנו. מי שאנחנ וצרים יום יום על חייו? פה ממש קרוב…

והחיים שלי עדיין נפרסים ויש בהם כל-כך הרבה חופש שאני מודה לכל מי שמאפשר לי אותו ואם ארצה אטבול בארון הספרים היהודי ואם לא אז לא. אני מחוייבת רק לערך החופש של כל בני האדם באשר הם .כיף כיף כיף, וקצת לבד. לילה טוב

וָאֵרָא- זה לא הגיל זה….

על פרשת וָאֵרָא , שצריכים לקרוא כ-ואראה, כי אלוהים אומר למשה שהוא נראה לעיני אברהם, יצחק ויעקב, כתבתי פה בנרג'י.

אני מרוצה ממה שיצא. אמא שלי מעדיפה שאני אכתוב יותר על הפרשה והעורכת מעדיפה שאכתוב על הזווית הבודהיסטית. כל פעם מתרחש ריקוד בין הנושאים, בין הצרכים השונים. אני אוהבת את הדימוי של הריקוד. בריטריט שהייתי עם שינזן יאנג, הוא השתמש בדוגמא של ריקוד כדי להדגים את תהליך ההתרכזות של המדיטציה. זה כאילו שיש 4 רקדנים במסך- יש מחשבה, רגש, תחושה וצליל. אנחנו מנסים להתרכז כל פעם רק ברקדן אחד.

אתמול העברתי שיחה על הקשר בין דהרמה ליצירה שלי, בעיקר התמיכה של הדהרמה ביצירה שלי ואמרתי שאולי זה היה יכול להיות נחמד יותר, או שלם יותר אם היה לי את הספר שלי להראות, כלומר כמוצר מוגמר, ודיברתי על מושג "ההצלחה" כדבר כובל, כמצב שהבודהה תיאר כמצב ארצי ובעייתי, ואחת המשתתפות שבאה במיוחד לשמוע אותי אמרה שהיא דווקא חושבת שאני סיפור הצלחה ושהיא מאוד מאוד אוהבת את הטור שלי ומושפעת ממנו. זה אומנם היה "שבח", עוד אחד מהמצבים הארציים שאנו כבולים אליהם, אבל זה היה נעים.

ובאמת בנִרְאוּת יש מין ההצלחה. לפחות כביכול. והכל זה תמיד כביכול. גם כשמסתכלים על הפתיחה של הפרשה המזכירה נשכחות, המזכירה דבר מיוחד שנראה ולכן יש לו תוקף, זה דבר מדאיג ולא אמין. מה שנשאר, מה שישנו זה הדבר הזה הלא מתווך שלא צריך מדידה. לא קראתי את כל ההספדים על לאה גולדברג, גם לי יש מערכת יחסים ארוכה ואהובה של הערצה וחשש איתה. עוד מהימים שהיה לי את הספר "ניסים ונפלאות" ממנו אולי למדתי להכניס את עצמך כדמות אמיתית עם חולשות. וזה גדל לאחד השירים האהובים- אני הלכתי אז כאילו מישהו חלם אותי יפה. ולסיום סיומת "מכתבים מנסיעה מדומה" עליו כתבה לי חברתי הקדשה בעיפרון "תכתבי באמת". אני חושבת שלאה גולדברג כדוגמא, כאפשרות זה דבר שלא הייתי יכולה לחיות בלעדיו. אם אני מגדירה את עצמי לעיתים כ'כותבת את עצמי לדעת', הרי זה כי יש לי אילן מצליח, ועוד איזה מצליח, להיתלות עליו. תקדים.

היום היה לי יום ממש מיוחד. יום של מפגשים. לפרוט ולתאר מה היה נוגע בכל אחד מהם יהיה אפשרי אבל לא אמיתי. היו במפגשים הרבה פיוס, הפתעות ואמת שהביאה להקלה גדולה.

אחד מהם היה מיוחד דווקא כי היה צפוי. כביכול. העברתי מדיטציה בלוטוס סטודיו- סטודיו חדש ליוגה בצפון תל-אביב. מדיטציה של שישי אחרהצהריים. הגיעו ארבעה אנשים עם הסקרנות היפייפיה הזו להיות עם עצמם. במסגרת. אין דבר יותר משמח מלאפשר את זה לאנשים. באמת. לפחות ברגע הזה האם לזה מישהו יקרא אי פעם הצלחה? מן הסתם לא וגם לא צריך. זה הקסם הבלתי נראה שילווה אותי לישון.

והמשפט הפותח של הפוסט?: "זה לא הגיל, זה התודעה. או אולי יותר נכון הגיל של התודעה". 

משפט שהתחלתי לכתוב אותו אתמול כשחזרתי בלילה לאחר שחברה אמרה לי שאני כבר גדולה מידי ללכת לאברקסס ביום חמישי. אמרתי לה שלא נראה לי, שזה לא הוגן שאם הדי.ג'יי מלפני שלוש שנים יכול לנגן שם, למה אני לא. בכל אופן עמדתי שם בכניסה לאברקסס שנחצה לשניים. האם זה סלקציה פנים-גילאית? כלומר שאנשים מיידעים עצמם? אין לי מושג, נשארתי בעבר השני של המדרכה פשוט מביטה. מביטה בנכנסים וביוצאים נזכרת בתקופת הבילויים שלי, בגחמות, בחלומות וברצונות הלא נהירים לי של פעם. וזה היה מתוק. כמעט כמו היום היקר הזה. שבשביל אחרים באי רחוק מכאן הוא סיוט מתמשך ובטח גם בשביל כמה שאולי גרים קרוב אליי או לפחות באזור השבר 'האישי' שלנו.

שמות אהוביי

על פרשת שמות כתבתי פה בנרג'י ועכשיו אני צריכה לחשוב איך לקשר את השם שיצא לי ככותרת לפוסט לפרשת השבוע. במדרש על פרשה מאוחרת יותר נכתב שאלוהים סופר את בני ישראל במפקדים כדי להראות שהוא אוהב אותם, כמו מלך שמוציא את אוצרותיו ומונה אותם. כשאתה מתחיל עַם של שניים עשר איש זה עוד קל. ובפרשת שמות באמת מתחיל להיווצר לו עם.

אני נמצאת בבית הוריי. מעל לשלוש שנים שלא ביליתי פה שבת עם אהוביי, שהם בני משפחתי. אפשר למנות אותם, אבל אשמור על פרטיותם, לעת עתה. הפעם האחרונה שהייתי פה עם אהוב משלי, הייתה באמת באמת רחוקה ולפעמים זה קצת עצוב לי לחשוב על זה. הפעם לא.

כולם בבית הכנסת ואני שהגעתי קצת לאחר כניסת שבת, פה. שמחה להיות פה בחדר ילדותי שהפך למשרד הפנסיה של אבא שלי.

בטור שכתבתי השבת אני משווה קצת בין בודהה למשה למרות שבאופן כללי ובכלל למרות מהות הטור שלי בנרג'י אני לא מאוד אוהבת את החיבור שמנסים לעשות בין יהדות לבודהיזם.

 בריטריט האחרון שהייתי בו ושהיה מצויין, גם הבנתי שהדהרמה בניגוד לתורה היהודית, לא זקוקה להרבה מילים, להרבה הגנות וצידוקים. היא אמת אמיתית שנשענת על משהו רך ואותנטי, וזה בניגוד ליצירה המפוארת (לפעמים) של העם היהודי. יצירה כל-כך לא טבעית (בניגוד לאיך שמנסים להציג אותה) ולכן זקוקה לכל החוקים, לאלוהים חזק ואימתני שכביכול ברא את העולם.

אבל עכשיו אני פה, עצמאית לחשוב את דעותיי ויותר מכך לכלכל את מעשיי ולהחליט לבד אם אני הולכת או לא הולכת לבית הכנסת, וזה ממש לא עניין של מה בכך. עניין אפילו די מרגש. כלומר בזה שזה כבר לא עניין, אין שום הרמת גבה, אפילו לא מהאחיינים שלי שלומדים במוסדות חינוך דתיים ומגבשים תפיסות עולם בהתאם. נזרקה הערונת מפי הבכור (שזוהי שנת הבר-מצוה שלו) לגבי פסל הבודהה שיש לי (שכמובן אני לא סוחבת איתי) אבל זהו. חופש. שמות אהוביי ייאמרו היום בברכת המזון וזה יהיה נהדר. בדיוק המקום שבו אני צריכה להיות.

 

ובכל זאת, אם לצאת מהבית הקונקרטי, אז מילה על סבל אחר בבתים אחרים. כאמור בימים אלו מציינים אנשים שנה למלחמה בעזה.  נהרגו בה גם חיילים ישראלים. את  אחד מהם, עמית רובינזון, אני מכירה בעקיפין. היום, יום שישי, הייתה האזכרה שלו בקיבוץ מגל. מצמרר להסתכל על הסרטון הזה, שכנראה חברים שלו העלו לרשת. פשוט להסתכל על החיוך החי שלו ולשמוע את השיר המשונה שאולי מישהו יודע מה מקורו. מה אנחנו עושים עם כל העצב הזה? איך אנחנו מטפחים שמות של חיים ולא שמות של הרוגים?

יהי זכרו של עמית ברוך. יהיו חייהם של אהוביו ואוהביו מבורכים כפי שהם.

יצירה יהודית- פוגל, כהן, בנאי וגם פוקס… בית התפוצות

לא יכולתי לתאר לעצמי שכך אתעורר ואשמח מהליכה לא צפויה לעבודה.

כשהתחלתי לעבוד בבינה, התחלתי במחלקת סמינרים, וזה כלל העברת סמינרים לתיכוניסטים בנושא זהות יהודית. היו כל מיני תיכונים וכל מיני ילדים וכל מיני גישות, והלימוד העצמי, בו פגשתי את עצמי בכל מיני זוויות וגם חברים יקרים (במיוחד אחת אהובה) היה אינסופי ורחב כמו הפוסטר שהיה לאבא שלי במשרד הרב בבית הכנסת שהכיל את ים ההלכה.

בשנים האחרונות התעסקתי רק בפרוייקטים של פרשת השבוע ושל לימוד קבוצות קבועות בישיבה החילונית. השבוע ביקשו ממני לבוא ולהעביר משבצת בסמינר. אמרתי לא. אמרו לי שזה לאנשים בוגרים, מרכזים של תנועת הצופים (בה גדלתי!) עדיין ניסיתי לומר לא, ימי רביעי אמורים להיות מוקדשים לכתיבת הפרוזה או המחזות. אמרו לי שזה בתל-אביב, בבית התפוצות, אמרתי שרק אם לא תהיה בררה ואז כשאמרו שזה על אהבה. התחלתי להיסדק….

כך מצאתי את עצמי הבוקר בקו 25 המוכר לטובה בדרך לאוניברסיטה בה הכל התחיל. לא הכל, הכל, אבל שלב מכונן וגדול מכינון חיי הבוגרים.  האמת שכשהתחלתי ללמוד קולנוע בשלהי 1998 אפילו עבדתי בתנועת הצופים. וגם נפרדתי ממנה.

הבוקר ראיתי את הבדל השנים. התלמידים אותם תלמידים, הבנות עדיין מעוצבות, הבנים עדיין סקסיים ומביטים, ליותר אנשים יש מכשירי האזנה באוזניים, יותר אנשים מפחדים להידבק בשפעת, אבל אותם מבטים ושיחות שלשם שינוי לא הייתי חלק מהן. היה לי בדל של מוסף ספרים שמישהו השאיר בתחנה (בטח לא תלמיד של מדעי הרוח…) ושקעתי בו. במיוחד נהנתי מהביקורת של חגית גרוסמן היקירה על ספר השירה החדש של יקיר בן משה)

חשבתי לעצמי, כמה חבל שכל אותם בקרים בהם נסעתי לאוניברסיטה לא הייתי כה שלמה ומאושרת עם עצמי איך שאני, ומצד שני, זה כנראה לא היה יכול להיות אחרת. הייתי צריכה לעבור את כל המסע בשביל לחזור כך שלמה בפסיעותיי. מי יודע לאן כל האושר הזה עוד יכול להתגלגל….

כך שכן, אפשר לומר שכשהגעתי לבית התפוצות (שגם הדרכתי בו בצבא לפעמים) כבר הייתי עם עיניים פקוחות ולב שמח. אבל באמת שמה שפגשתי פה היה מפתיע ומרנין, בצורה שקשה לתאר.

בית התפוצות עבר מהפך ששוב מחזיר תקווה שדברים יכולים להשתנות. המקום היה אחד המקומות הכי יהודיים-גלותיים (במובן השלילי שאפשר לתאר) מקום קודר ללא חלונות (זה הפך להיות חלק מהעיקרון המנחה שם שדיברנו עליו בהדרכות) משהו משמים שלא מפתה עיסוק בזהות היהודית החדשה, משהו שמשאיר את הזהות מוגדרת למקום רחוק ולא שייך לכאן. מקסימום מותאם לחובשי כיפה בלבד.

והמקום הפך מואר ורחב ומאיר עיניים, מרמת בתי השימוש (לא לזלזל, זה חשוב מאוד!) ועד למרפסת הצמודה לארומה ממנה אפשר לראות את הים! מה מסמל יהדות חדשה אם לא הים התל-אביבי.

בקומת הכניסה, איפה שעוד לא צריכים לשלם יש חלל של יודאיקה מודרנית עם שומר צעיר וחתיך, ובכלל המקום חי! כמובן שעם כזו חיוביות גם הסדנא הייתה מוצלחת ומעודדת, חזרו לצופים כמה אנשים ביקורתיים וחינוכיים עם אהבה בעיניים והם מובילים מהלכים חדשים וליבראליים שנחסכו ממני כשהייתי חניכה ומדריכה לפי שטנץ ציוני כוחני.

והאמת שמזמן רציתי לכתוב על יצירה יהודית. וההתחדשות הזו פשוט התפרצה עליי.

אז נתחיל בדוד פוגל שכתב את חיי נישואים שרק עכשיו אני קוראת. קיבלתי אותו לפני כמה שנים מחברה אהובה (שכבר הוזכרה למעלה…) והתנאים הבשילו דווקא בשבועות האחרונים שאקרא אותו. אקרא ואתפעם. וגם אתעצב. חיי נישואים, כתוב בעברית שהייתה ואיננה, בזהות יהודית חיה של לפני השואה, מתווכחת, רוצה להשתנות, כלואה בעצמה, נירוטית ועמוקה כמו ים. איזה תענוג וקושי שזורים בכל פתיחה של כל דף.

בבודהיזם תמיד מדברים על תודעה של מתחיל. שתמיד צריך לנסות ולחזור אליה, להתחבר אליה. איזה כיף שיש עוד ספרים 'קלאסיים' שאפשר לגלות ולחזור אליהם וללמוד שוב על העולם ועל עצמך. כביכול הזהות היהודית שם היא לא בפרונט, אבל עצם הנישואין ללא יהודייה מוציאים את זה, עצם היהדות של פוגל, וכמובן וינה של לפני השואה מנכיחה זהויות ומחייבת אותנו לבחון את זהותנו שלנו.

הבאים בתור אלו האחים כהן. הם ואלמדובר הם הבימאים שתמיד אוהב ולא משנה מה הם יעשו.

'יהודי טוב' הוא סרט מצויין אבל לא בטוח שאני אובייקטיבית כי כמו שגל אוחובסקי כתב, שהדמויות בסרט הזכירו לו את ההורים ואת החברים של ההורים של איתן בן-זוגו, אז גם אצלי זה כך.קשה להבין זאת אבל ב'יהודי טוב' יש משהו עדתי. העדה של האמריקאים היהודיים הפלוראליסטיים. הם הפכו לעדה רק כשהם הגיעו לפה. אבל בגלל האשכנזיות והטאץ' האמריקאי הנחשק, כביכול ההיטמעות שלהם הייתה בלתי נראית. הם גם לא קופחו, אבל גם התקשו לייצר מורשת מיוחדת. מורשת שהילדים יכולים להתגאות בה. יכולים להצביע עליה בבירור. המורשת שלי ושל ההורים של איתן פוקס זהה והם אף הכירו. אחד החלומות שלי, זה שאיתן יביים את הספר עליו אני עמלה. אין שם הומואים או לסביות, רק התבגרות להורים אמריקאים קונסרבטיבים וכמו שזה נשמע- זרים מאוד. וזר לא יבין זאת. או שאולי כן? כל זה קורה לא בפרוורי אמריקה, אלא פה בישראל החילונית, ביישוב כמו שאני גדלתי בו או בירושלים, כמו שאיתן גדל. תחשבו כמה יכול הדיון על זהות יהודית להרוויח אם איתן פוקס יעשה עליו סרט. וזה לא חייב להיות "הסרט" שלי.

ואפרופו היישוב בו גדלתי, אני ואביתר בנאי גדלנו באותה עיירה. ברחובות מקבילים. בבתי כנסת שונים. אביתר שהוא מקור השראה בלתי פוסק. בעיקר בשני התקליטים הראשונים, אבל גם באחרונים המתחזקים. ובעצם הוא היה מעורר השראה גם בתור נער, כשכיכב בהופעות בתיכון, על הגג או בהפקה שעשה למחזמר 'מאמי' וכמובן היותו נחבא אל הכלים ובכל זאת חברותי מאוד.

ביישוב הקטן שלנו היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הספרדי, בית הכנסת של חב"ד ובית הכנסת של אבא שלי. "המאבק" הגדול היה בין השניים האחרונים וכל יום כיפור, היום בו כל היישוב פקד את בתי הכנסת היה נוהל רגיל. בסוף כל נדרי, לא משנה לאיזה בית כנסת הלכת, נפגשים כולם מחוץ לבית הכנסת של חב"ד, גם כי זה היה יותר מרכזי מכולם, אבל גם כי לשם הגיע לעיתים מאיר בנאי. הבנאדם הכי מפורסם ביישוב.

אין לי מושג איך זה מתנהל היום, אם בכלל, אבל כל זה בא לתאר איזה עולם של פעם, עולם שמי היה מאמין שאביתר שגדול ממני רק בשנתיים יקדיש את המוסיקה שלו (המוזיקה זה כן היה דבר ברור) לבורא עולם.

בשיר החדש 'אבא' שיר שאני מאוד אוהבת, בעיקר בגלל החלק הפיוטי, המוסיקלי על 'יונתי בחגוי הסלע'- אני ואביתר נפרדים. ברמה מסויימת, זה גם מה שהפריד אותנו בילדות. כשהוא היה חילוני כמו כולם וגם אם בפועל לא לעג לי או לא חשב שיש פסול בדתיות שלנו, הוא ייצג לי את הכלל ואני היוצאת מהכלל בעיניו. 

פתאום, אני רואה שקצת נמשכתי בלשוני ומהססת אם להשאיר את הפתיחות הלא מובנת הזו פה ברשת (לבינתיים זה יישאר, בתקווה שחברתי תכולת העין (המוזכרת פה פעם שלישית), תרמוז לי אם כדאי לי קצת לצנזר את עצמי)

"אבא אני רוצה לעמוד מולך
ולהאמין שאתה אבא טוב
אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אליי
ולמצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור , אבא
ושם אני מאמין לעצמי

יונתי בין חגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש חדש
שיאיר ליבי ואת מיתרי"

בכל אופן, הכוונה לא לאבות הפרטיים שלנו, למרות שאני בהחלט רואה את אבא של אביתר כנוכח שם בשיר וגם בשיר מהדיסק עומד על נייר כשהוא שר- אבא היה בלי חולצה עובד בגינה (בעצם אולי עמיר לב כתב את השורות הספציפיות האלו…) אבל הפנייה אל האב הגדול, המיתולוגי, זה שאנחנו צריכים את אישורו, לדעת שהוא אוהב, פה אנחנו נפרדים. אני למדתי בדרך שלי, שרק אני יכולה לתת את זה לעצמי, אני וההתנהגות שלי, שיכולה להביא את זה גם מאחרים.

האלוהים כמקור חיצוני, כמקור שיכול להבטיח אם למסע יהיה סוף טוב או לא, זה מקור שאני לא רוצה להכניס אותו שוב לחיי. לקחת מחסה בבודהה בכל יום, זה ממש לא אותו דבר, ועל כך, בפעם אחרת…

ויחי הספק בבית הדין הרבני…

על פרשת ויחי כתבתי פה בנרג'י

באופן מקרי או לא מקרי, אבל בעיקר משמח את הלב, גם אחותי כתבה על פרשת השבוע הזה וזה התפרסם כאן באתר של התנועה הרפורמית. כתבנו ללא ידיעה שאנחנו כותבות, כלומר היא יודעת שאני מפרסמת בנרג'י, אבל לא התייעצה כדרכה. מצחיק שפתחנו באופן דומה.

אני תמיד מנסה לקרוא לפרשה בשמה, כלומר לא להטעות את הקוראים שיחשבו שהם באים לקרוא משהו מגניב או ביקורתי או חתרני ואז יראו שהם קיבלו משהו על פרשת השבוע. הפעם התלבטתי בין ספק לחיפוש, ובכלל שמתי לב שהרבה דברים חשובים לי באים בלשון נקבה כמו אהבה, אומנות, צעקה או ברבים כמו חיים. וכבר נאמר שהעברית היא שפה סקסמאנייקית ולפעמים אני תוהה עד כמה אנחנו כאלו לעצמנו. לא סתם הצייר דלקרואה צייר את החירות כאישה.

שוב נעלמתי לכמה ימים. לא לעצמי, אלא מהמציאות הישראלית. נחמד לי שאני מתעדכנת דרך הכותרות של רשימות, דרך הכותבים שאני אוהבת, שמפנים אותי כמו מין משקפת למה שחשוב לקרוא ולדעת. היה לי מאוד עצוב לשמוע שדן דאור מת. שמחה שלפחות היצירה שלו חיה. (עוד נקבה)

אז למה יחי הספק? כי במקום שמפסיקים לשאול שאלות, זה נהיה מאוד עצוב. לא שלקבל תשובות או להישאר בחוסר ידיעה זה משמח, אבל זה מקרב אותנו אל החופש. {הנה החופש הוא זכר חיובי! דרוש לי אחד כזה}.

כמה וכמה תלמידים, בקבוצות שונות, לאחרונה מעירים לי על כך שאני ספקנית מידי, ביקורתית מידי, שאני מפסידה משהו בחוויה של הטקסט. אני לא מסכימה איתם ומנסה להדגיש כמה הספק הוא לא נוגדן לאהבה.

למרות המחלוקות ודרכי החיים השונות, אין שאלה שאני ואחותי גדלנו בבית שמעלה על נס את הספק. אני חושבת שזה מתבטא בכתיבה שלנו ואני בטוחה שזה מתבטא גם באהבה ובקשר האחאי שאין עליו עוררין. אני ברת מזל.

בניגוד לבתים יהודיים שבהם אין ביקורת, שאלות וספק והחופש, (כן, אותו חופש גברי שחשבתי לרגע שחסר לי בחיים) נועד לשחרר ולשרת את הגבר בלבד. אולי עכשיו זה מובן יותר מדוע דלקרואה היה חייב לבחור בחירות כדימוי הנכון להוביל את המהפכה.

קיבלתי קבוצת סרטונים ממרכז צדק לנשים, עמותה הפועלת למען שוויון, צדק וכבוד בבית הדין הרבני., זה הראשון וזה השני

עיקר הפעילות שלהם היא בייצוג נשים עגונות ומסורבות גט בבית הדין הרבני, בבג"צים נגד בית הדין הרבני, בתביעות נזיקין בבית המשפט נגד גברים (או נשים) בגין סרבנות, ובתביעות נגד המדינה על רשלנותם של בתי הדין הרבניים. הם מייצגים גם נשים וגברים שגיוריהם בוטלו, והגשנו את הבג"צ נגד ביטולי הגיורים של הרב דרוקמן.  כולם יודעים שיש סיפורים מזעזעים, אמיתיים, על המתרחש בין כותלי בית הדין הרבני.

זה לא ממש קשור אבל בחודשים האחרונים הכרתי בחורה צעירה, פייה יפה. היא הגיעה לארץ מרוסיה כשהייתה בת חמש. מי שיראה אותה לא יחשוב שהיא רוסייה, ובטח שלא יחשוב שהיא סוחבת פצע וטראומה מהממסד הדתי ומהחברה שלנו, חברה שמושפעת מהיהדות הממוסדת, המכוערת בצורה שאנחנו אפילו לא מודעים לה, זה כבר בנימים שלנו. משוקע ברובנו. אמא שלה לא יהודייה והפצע הזה הוא עמוק וחסר מקור.

כמו שאומרת שולמית אלוני, עד שלא תהיה פה חוקה, עד שלא נפריד את הדת מהמדינה, היהדות היפה תלך ותסתאב, ותפצע את כולנו. בינתיים, כך אומר מחר לתלמידי, הספק חייב לחיות.