את מה שכתבתי לעומק על פרשת 'כי תצא' תמצאו בנרג'י. אני לא יודעת אם הכותרת שבחרה העורכת מצחיקה או ממש מעליבה. בכל אופן, זו הייתה בחירתה.
כמה מחשבות.
בפרשת כי תצא מופיע הפסוק
לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה.
שוב ושוב אני רואה דברים שנכתבו בתורתנו שגורמים לי לבחילה קשה. מה כל-כך מפחיד אותם? הלוואי שיכולתי לכתוב זאת בלשון עבר, אבל זה כל-כך קיים! חברה שלי בדיוק סיפרה לי שהיא הלכה לדואר לקחת חבילה והייתה צריכה למלא פרטים. ברובריקה של בן-בת זוג, היא מילאה בת זוג וכתבה את שמה של בת-זוגתה. הפקידה הסתכלה בה ואמרה לה שאין מצב ושהיא לא יכולה למלא את זה. החברה שאומנם מתרגלת בודהיזם, אבל המבט שלה יכול להרוג שאלה 'למה לא?' בצורה שלא ממש הותירה לפקידה יכולת לענות. על אף שהיא ניסתה- כי את לא יכולה… כי אי אפשר…. כי זה לא הגיוני…..
(אגב למי שממש רוצה להעמיק, אפשר למצוא עוד כמה שמלות המופיעות בפרשה זו ואפשר לעשות מזה מטעמים של ממש).
אפרופו יציאה מהארון, או יותר נכון הניסיון להכניס את התופעה בחזרה לאנשהו, (חיפשתי קצת על גלגול המונח יציאה מהארון אבל לא מצאתי משהו ממש מעניין) אז השורש י.צ.א חוזר בפרשה שלנו המון בואריציות שונות.
הנה פסוק מעניין, אולי דו-משמעי?
וְיָצְאָה, מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר…
אולי הוא סתם מסביר את הפחד שלהם שנשים יצאו מבתיהן….
ואפרופו, היציאה הכי מפורסמת בספר בראשית היא היציאה של דינה, הבת של יעקב. דינה יצאה לטייל ולרוע המזל נאנסה! חז"ל כמובן תלו את האונס באשמת יציאתה ורמזו שזה בגלל הקירבה למילה- יצאנית. וגם מחשבות זדון שכאלו, שזו אשמת האישה וכו' עוד רווחות אצלנו והנה הזדמנות להביע התנגדות לכך!
משפט האונס של הנשיא לשעבר משה קצב מתחיל בשבוע הבא
ולסיום כשלמדתי בבן-גוריון קיבלנו תרגיל כתיבה. התרגיל היה לכתוב משהו שמתחיל ב"יצאתי מהבית" או הוא/היא יצא/ה מהבית. החלטתי להביא לפה את הסיפור, במסגרת ההתכוונות הגלובאלית שלי לצאת לאור…. הוא גם מתקשר לפרשה וגם שלשום מצאתי ברכה ישנה שלא זכרתי שיש לי מחבר לשעבר ובה הוא כותב על היום בו נפגשנו. וגם כי עם החזרה המרגשת והמפלורטטת שלי לתל-אביב אני מרגישה שכל יום יכול להיות יום של מפגש מיוחד. כל-כך הרבה השתנה בי מאז שכתבתי את הסיפור ובטח מאז שחוויתי את עצמי כך, אבל זה תמיד משמח לראות את היסודות, את זרעי הבודהה שתמיד היו שם.
יום טוב
היא יצאה מהבית, מוקדם יחסית, אך כהרגלה בקודש בדקה התשעים. עדיין לא בטוחה כי תעמוד במשימתה החדשה, הפשוטה. ריח הגשם עוד לא התאדה כליל ויש סיכוי לזרזיפים אך גם לשמש ישראלית אימתנית. איך זה, תמהה שתמיד ימי שני מתחילים עם תנופת למידה בתולית ומסתיימים עם ליל במפח נפש מאוחר. כמו גיבור של טרגדיה טובה היא יוצאת מוקדם מהרגיל ללא תיק הלימודים הקבוע, ללא מכשיר הקשר הסלולארי, להילחם בגורלה הבודד. תוכנית הבוקר הזה חייבת להצליח, היא ממלמלת שאריות מוטיבציה, היא מוכרחה להתברך, בניגוד לדעתו של אלוהים, כי גם ביום שני, יש טוב. היא טומנת את המפתח המיותם מצרורו בגרב מהוהה אשר דבוקה בעיקשות באחת מנעלי הספורט החדישות. הייתכן וגם זו גדולה עליה, היא תוהה ומושיטה יד חשופה מתכשיטים לכיוון הבוהן. לוחצת באגביות ומשחזרת עשרות רגעים מרוחקים עם אבא בחנויות ברחבי באר-שבע. מדידת נעליים מעולם לא הייתה עניין של מה בכך, בעיקר כי הוריו, כלומר סבא וסבתא של תהל הכירו בינות מדפים. הסב עבד לפרנסתו בחנות כל-בו גדולה באגף ההנעלה ונחשב למומחה בהתאמות. כשנכנסה מרג' התמירה, ידע להבחין כי ניצבת לפניו אישה מסובכת, כלומר בעלת מידה גדולה, גם של חסד ורחמים וגם של אביזרי לבוש למיניהם. תהל התמחתה בסוג אחר של התאמות, יותר נכון איתור אי התאמות. כמו אז בשלל החנויות בהן הבחינה באוזניים המשתאות לשמע האנגלית הקולחת שלה ושל אביה, שהם לא שייכים על אף הכיפה הסרוגה שעל ראשו הזכורה לה משום שדמתה באורח פלא לזו של הזבן המתכופף לרמוס את כף רגלה. מסבתה היא אומנם ירשה גובה וגודל אך מעולם לא הצטיינה בהתמסרות למדידת נעליים. מישוש בהונות כמו יחסי אהבה, כמו בישול, היו בשבילה גישוש לא מובן, חסר תכלית בערמת חול. תהל מתנערת. מתיחה-שתיים ופניה מועדות אל הים התיכון. זה שנושף לכיוונה בקור חורפי מתחתית השדרה. ביום השני הבדיל אלוהים בין מים למים ויש אומרים שבאותה הזדמנות יצר בעולם את המחלוקת. מעניין אלו מים יקדמו אותה והאם כמו כל יום שני היא תטבע במצולות הבדידות או שמא תיסחף בעזרת הגלים לחוף מתאים. אבא היה מתגאה בי, בזאת תהל בטוחה עת היא עושה צעדים גדולים במורד רחוב בוגרשוב, כאילו מדביקה קצב של מישהו אחר. עשרות פעמים התלוותה לאביה למרתון השנתי, המתנהל על שפת הכינרת. מרתון הכינרת, 42 ק"מ המקיפים סוג מסוים של מים, המספקים מתח לה ולאַחֵיה בציפייה הדרוכה מתי כבר ישוב לקו הסיום. שומעים רק את קול צעדיו המדשדשים בנעליו המותאמות בין רחש ההמון הממתין. המים המנצנצים אליה מעבר לגן לונדון מזכירים לה את המגבת הכסופה בה עטפו את אביה עם הגיעו מזיע מֵאוֹשר לקו הגמר. אם תצליח להתמיד במסלולה הטרי בשנה הקרובה, אולי תשדלו לשוב למרוץ שבפעם האחרונה הלך את כולו בחמש וחצי שעות. מדוע הספקות- אם. הנה היא הולכת, ובמרץ ובחן ובקלילות שכזו, ועיני ההולכים הרבים לאורך הטיילת מקבלים אותה כשייכת. לא רואים כי זה עתה החלה לצעוד, האימונית מותאמת, הידיים מתנופפות לצדדים, הרגליים נמתחות ו…הנעליים. תהל מסתכלת תחתיה, כן, אם תתמיד, אז וודאי תצטרך נעליים טובות, שבאמת יתאימו. תיאלץ להודות שרגליה מובדלות הן, חלוקות, צד ימין ארוך יותר מצד שמאל ולא רק הבהונות כי אם גם האוזניים, הידיים והשדיים. כולם ככולם חשים עתה קילוח מטפטף של גורמי שמיים ותהל שגדלה במדבר מביטה ישירות אל קו האופק המחלק את הרקיע. נזכרת בפרס הניחומים של רש"י שפירש שלא נבראו המלאכים בעולם עד שהגיע יום שני. ועם בוא ההארה מגיע אות הברית ותהל זוכה לסימן מקושת בדיוק בנקודה המפרידה בין מים עליונים ומים תחתונים. כל צבעי הקשת קורצים לה שכּן, היום, יום שני, עם שובה למקלחת וליום העמוס יקרה משהו טוב.
שעת לילה ושוב היא יוצאת מהבית לאחר יום לימודים מסעיר, הפעם לסרט. שוב לבד. ולאחר הסרט מתאכזבת לגלות כי המכשיר הסלולארי ריק מתשומת לב וכל חבריה מספסלי העיר שכבו לישון ואפילו הקבועה של הסינמטק לא הגיעה. ליל חורף מבהיל ובוהן ימין הדואבת מזכירים את הבוקר המבטיח שהיה. לבושה במעיל הפרווה המדומה של סבתא מרג' נכנסת תהל לפאב שכונתי, לבד. לא ממש לבד, יחד עם זיכרון הברית המקושתת ויכולת ההסוואה בים של הלכנים. הפאב הפופולארי בקרב רוקרים מזדקנים מלא. שלשת בנים אנונימיים ישובה למשעי מושכת את תשומת ליבה כששאריות פחד משמיעות את קולן ומונעות בעדה להתיישב על כסא הבר הפנוי ולהזמין משקה. על אף שלא איתרה אי-התאמה מיוחדת היא יוצאת משם בתחושת כישלון ומביטה בייאוש במכשיר הקשר הדומם. מכפתרת את המעיל באיטיות ותוך כדי נפרדת מטיפות האדרנלין של הבוקר. "סליחה, את מחכה למישהו?" שואל בחור ברכּות, "למישהי" מרים השקר הלבן את אפו. "אולי תצטרפי אלינו בינתיים, אני דורון ויש לי בפנים עוד שני חברים טובים, הכי טובים". תהל מבינה כי למעשה כבר יום שלישי ואין פלא כי זה עתה נאמר פעמיים כי טוב. ובכל זאת, מפאת כבודו של יום שני, היא נכנסת חזרה לבר להכיר את זה שילמד יחד איתה למדוד נעליים גדולות מידה, את זה שיקרא לה קשת, את זה שתאהב נפשה במשך כל ימות השבוע.
