Monthly Archives: אוגוסט 2009

כי תצאי….לאן? מאיפה? אל מה? אל מי?

את מה שכתבתי לעומק על פרשת 'כי תצא' תמצאו בנרג'י. אני לא יודעת אם הכותרת שבחרה העורכת מצחיקה או ממש מעליבה. בכל אופן, זו הייתה בחירתה.

כמה מחשבות.

בפרשת כי תצא מופיע הפסוק
לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא-יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כָּל-עֹשֵׂה אֵלֶּה. 

שוב ושוב אני רואה דברים שנכתבו בתורתנו שגורמים לי לבחילה קשה. מה כל-כך מפחיד אותם? הלוואי שיכולתי לכתוב זאת בלשון עבר, אבל זה כל-כך קיים! חברה שלי בדיוק סיפרה לי שהיא הלכה לדואר לקחת חבילה והייתה צריכה למלא פרטים. ברובריקה של בן-בת זוג, היא מילאה בת זוג וכתבה את שמה של בת-זוגתה. הפקידה הסתכלה בה ואמרה לה שאין מצב ושהיא לא יכולה למלא את זה. החברה שאומנם מתרגלת בודהיזם, אבל המבט שלה יכול להרוג שאלה 'למה לא?' בצורה שלא ממש הותירה לפקידה יכולת לענות. על אף שהיא ניסתה- כי את לא יכולה… כי אי אפשר…. כי זה לא הגיוני…..

(אגב למי שממש רוצה להעמיק, אפשר למצוא עוד כמה שמלות המופיעות בפרשה זו ואפשר לעשות מזה מטעמים של ממש).

אפרופו יציאה מהארון, או יותר נכון הניסיון להכניס את התופעה בחזרה לאנשהו, (חיפשתי קצת על גלגול המונח יציאה מהארון אבל לא מצאתי משהו ממש מעניין) אז השורש י.צ.א חוזר בפרשה שלנו המון בואריציות שונות.

הנה פסוק מעניין, אולי דו-משמעי?

וְיָצְאָה, מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר…

אולי הוא סתם מסביר את הפחד שלהם שנשים יצאו מבתיהן….

ואפרופו, היציאה הכי מפורסמת בספר בראשית היא היציאה של דינה, הבת של יעקב. דינה יצאה לטייל ולרוע המזל נאנסה! חז"ל כמובן תלו את האונס באשמת יציאתה ורמזו שזה בגלל הקירבה למילה- יצאנית. וגם מחשבות זדון שכאלו, שזו אשמת האישה וכו' עוד רווחות אצלנו והנה הזדמנות להביע התנגדות לכך!

משפט האונס של הנשיא לשעבר משה קצב מתחיל בשבוע הבא

 
 
בואו  הצטרפו אל
מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית 

אשר יעמדו  במשמרת הזדהות עם הנפגעות . 

 
 ביום שלישי הקרוב 1.9.09  החל משעה 8:30 בבוקר
אנו נעמוד מחוץ לבית המשפט המחוזי, רח' ויצמן 1. תל אביב 
 
זו הזדמנות שלך להגיע ולהעביר מסר על חומרת האישומים עליהם ישפט נשיא לשעבר.
 
נא להפיץ ולהגיע, תודה. 
 
 
לפרטים: איריס שטרן לוי, מרכז סיוע תל אביב  volunteers@012.net.il 
 

ולסיום כשלמדתי בבן-גוריון קיבלנו תרגיל כתיבה. התרגיל היה לכתוב משהו שמתחיל ב"יצאתי מהבית" או הוא/היא יצא/ה מהבית. החלטתי להביא לפה את הסיפור, במסגרת ההתכוונות הגלובאלית שלי לצאת לאור…. הוא גם מתקשר לפרשה וגם שלשום מצאתי ברכה ישנה שלא זכרתי שיש לי מחבר לשעבר ובה הוא כותב על היום בו נפגשנו. וגם כי עם החזרה המרגשת והמפלורטטת שלי לתל-אביב אני מרגישה שכל יום יכול להיות יום של מפגש מיוחד. כל-כך הרבה השתנה בי מאז שכתבתי את הסיפור ובטח מאז שחוויתי את עצמי כך, אבל זה תמיד משמח לראות את היסודות, את זרעי הבודהה שתמיד היו שם.

יום טוב
היא יצאה מהבית, מוקדם יחסית, אך כהרגלה בקודש בדקה התשעים. עדיין לא בטוחה כי תעמוד במשימתה החדשה, הפשוטה. ריח הגשם עוד לא התאדה כליל ויש סיכוי לזרזיפים אך גם לשמש ישראלית אימתנית. איך זה, תמהה שתמיד ימי שני מתחילים עם תנופת למידה בתולית ומסתיימים עם ליל במפח נפש מאוחר. כמו גיבור של טרגדיה טובה היא יוצאת מוקדם מהרגיל ללא תיק הלימודים הקבוע, ללא מכשיר הקשר הסלולארי, להילחם בגורלה הבודד. תוכנית הבוקר הזה חייבת להצליח, היא ממלמלת שאריות מוטיבציה, היא מוכרחה להתברך, בניגוד לדעתו של אלוהים, כי גם ביום שני, יש טוב. היא טומנת את המפתח המיותם מצרורו בגרב מהוהה אשר דבוקה בעיקשות באחת מנעלי הספורט החדישות. הייתכן וגם זו גדולה עליה, היא תוהה ומושיטה יד חשופה מתכשיטים לכיוון הבוהן. לוחצת באגביות ומשחזרת עשרות רגעים מרוחקים עם אבא בחנויות ברחבי באר-שבע. מדידת נעליים מעולם לא הייתה עניין של מה בכך, בעיקר כי הוריו, כלומר סבא וסבתא של תהל הכירו בינות מדפים. הסב עבד לפרנסתו בחנות כל-בו גדולה באגף ההנעלה ונחשב למומחה בהתאמות. כשנכנסה מרג' התמירה, ידע להבחין כי ניצבת לפניו אישה מסובכת, כלומר בעלת מידה גדולה, גם של חסד ורחמים וגם של אביזרי לבוש למיניהם. תהל התמחתה בסוג אחר של התאמות, יותר נכון איתור אי התאמות. כמו אז בשלל החנויות בהן הבחינה באוזניים המשתאות לשמע האנגלית הקולחת שלה ושל אביה, שהם לא שייכים על אף הכיפה הסרוגה שעל ראשו הזכורה לה משום שדמתה באורח פלא לזו של הזבן המתכופף לרמוס את כף רגלה. מסבתה היא אומנם ירשה גובה וגודל אך מעולם לא הצטיינה בהתמסרות למדידת נעליים. מישוש בהונות כמו יחסי אהבה, כמו בישול, היו בשבילה גישוש לא מובן, חסר תכלית בערמת חול. תהל מתנערת. מתיחה-שתיים ופניה מועדות אל הים התיכון. זה שנושף לכיוונה בקור חורפי מתחתית השדרה. ביום השני הבדיל אלוהים בין מים למים ויש אומרים שבאותה הזדמנות יצר בעולם את המחלוקת. מעניין אלו מים יקדמו אותה והאם כמו כל יום שני היא תטבע במצולות הבדידות או שמא תיסחף בעזרת הגלים לחוף מתאים. אבא היה מתגאה בי, בזאת תהל בטוחה עת היא עושה צעדים גדולים במורד רחוב בוגרשוב, כאילו מדביקה קצב של מישהו אחר. עשרות פעמים התלוותה לאביה למרתון השנתי, המתנהל על שפת הכינרת. מרתון הכינרת, 42 ק"מ המקיפים סוג מסוים של מים, המספקים מתח לה ולאַחֵיה בציפייה הדרוכה מתי כבר ישוב לקו הסיום. שומעים רק את קול צעדיו המדשדשים בנעליו המותאמות בין רחש ההמון הממתין. המים המנצנצים אליה מעבר לגן לונדון מזכירים לה את המגבת הכסופה בה עטפו את אביה עם הגיעו מזיע מֵאוֹשר לקו הגמר. אם תצליח להתמיד במסלולה הטרי בשנה הקרובה, אולי תשדלו לשוב למרוץ שבפעם האחרונה הלך את כולו בחמש וחצי שעות. מדוע הספקות- אם. הנה היא הולכת, ובמרץ ובחן ובקלילות שכזו, ועיני ההולכים הרבים לאורך הטיילת מקבלים אותה כשייכת. לא רואים כי זה עתה החלה לצעוד, האימונית מותאמת, הידיים מתנופפות לצדדים, הרגליים נמתחות ו…הנעליים. תהל מסתכלת תחתיה, כן, אם תתמיד, אז וודאי תצטרך נעליים טובות, שבאמת יתאימו. תיאלץ להודות שרגליה מובדלות הן, חלוקות, צד ימין ארוך יותר מצד שמאל ולא רק הבהונות כי אם גם האוזניים, הידיים והשדיים. כולם ככולם חשים עתה קילוח מטפטף של גורמי שמיים ותהל שגדלה במדבר מביטה ישירות אל קו האופק המחלק את הרקיע. נזכרת בפרס הניחומים של רש"י שפירש שלא נבראו המלאכים בעולם עד שהגיע יום שני. ועם בוא ההארה מגיע אות הברית ותהל זוכה לסימן מקושת בדיוק בנקודה המפרידה בין מים עליונים ומים תחתונים. כל צבעי הקשת קורצים לה שכּן, היום, יום שני, עם שובה למקלחת וליום העמוס יקרה משהו טוב.
שעת לילה ושוב היא יוצאת מהבית לאחר יום לימודים מסעיר, הפעם לסרט. שוב לבד. ולאחר הסרט מתאכזבת לגלות כי המכשיר הסלולארי ריק מתשומת לב וכל חבריה מספסלי העיר שכבו לישון ואפילו הקבועה של הסינמטק לא הגיעה. ליל חורף מבהיל ובוהן ימין הדואבת מזכירים את הבוקר המבטיח שהיה. לבושה במעיל הפרווה המדומה של סבתא מרג' נכנסת תהל לפאב שכונתי, לבד. לא ממש לבד, יחד עם זיכרון הברית המקושתת ויכולת ההסוואה בים של הלכנים. הפאב הפופולארי בקרב רוקרים מזדקנים מלא. שלשת בנים אנונימיים ישובה למשעי מושכת את תשומת ליבה כששאריות פחד משמיעות את קולן ומונעות בעדה להתיישב על כסא הבר הפנוי ולהזמין משקה. על אף שלא איתרה אי-התאמה מיוחדת היא יוצאת משם בתחושת כישלון ומביטה בייאוש במכשיר הקשר הדומם. מכפתרת את המעיל באיטיות ותוך כדי נפרדת מטיפות האדרנלין של הבוקר. "סליחה, את מחכה למישהו?" שואל בחור ברכּות, "למישהי" מרים השקר הלבן את אפו. "אולי תצטרפי אלינו בינתיים, אני דורון ויש לי בפנים עוד שני חברים טובים, הכי טובים". תהל מבינה כי למעשה כבר יום שלישי ואין פלא כי זה עתה נאמר פעמיים כי טוב. ובכל זאת, מפאת כבודו של יום שני, היא נכנסת חזרה לבר להכיר את זה שילמד יחד איתה למדוד נעליים גדולות מידה, את זה שיקרא לה קשת, את זה שתאהב נפשה במשך כל ימות השבוע.

מודעות פרסומת

שופטים- הצלחה וכשלון- אפשר למות מזה

על פרשת השבוע שופטים כתבתי ביתר הרחבה בנרג'י פה. כמובן שבחרו להדגיש את הקטע הקטנטן בו התייחסתי ברגע האחרון למותו העגום של דודו טופז. כל מוות הוא עצוב. מאוד אהבתי את הרשימה של אודי.

המעניין הוא שהשבוע הייתי מאוד עסוקה במה שנקרא בבודהיזם- שמונת המצבים הארציים.

אלו הם שמונה מצבים בהם אנחנו נמצאים ואותם אנחנו חווים כל הזמן ללא ביקורת. הם אלו שגורמים לנו לחשוב שהדברים הם כפי שהם והם גורמים לנו המון, אבל המון אי-נחת. שימו לב שמדובר במצבים ולא ברגשות ובמחשבות ש"באמת" עולים לנו או נגרמים לנו ואליהם אנחנו מגיבים.

Profit and Loss   רווח והפסד

Success and Failure הצלחה וכישלון

Praise and Blame שבח ואשמה

Pleasure and Pain הנאה וסבל

 

הייתי עסוקה בהם, כי מאז שחזרתי לארץ, שבועיים בתל-אביב ועוד שבוע בסיני אני בדרך כלל במצב רוח מצויין. יותר נכון הרוח שלי במצב מצויין. התודעה שלי ערה ואני בסוג של קבלה של כל מה שיש. כולל כאבי גב מטורפים, הלחות התלאביבית המפורסמת והבעיות של מדינת ישראל שכל הזמן מודחקות למרות שהן בוערות!!! 

נכון שחזרתי למצב די אידאלי מהרבה בחינות, אבל תמיד אני יכולה לנפנף בזה שאני רווקה בת 33 (כמעט 4) ללא מקצוע ממשי, כלומר פרנסה מינימאלית ועם כתב-יד שעבדתי עליו שנתיים ושלא בטוח שהולך להתפרסם.

אבל אני מתרגלת את המושגים "יש" ו"אין" והרבה הרבה "אמון" ו"נוכחות" ויש המון חדווה בלחזור הביתה אחרי שנתיים ולראות את השינויים ואת הדמיון ובעיקר את נפלאות התודעה.

ונחזור למצבים. לא מצאתי מאמר טוב בעברית המפרט אותם, אולי מישהו מהסנגהה ירים את הכפפה… אולי אני. בינתיים אני שמה קישור באנגלית מומלץ. אני חושבת שהמצבים האלו יכולים להסביר לנו משהו על דודו טופז ובעיקר על עצמנו. התחלתי לומר מקודם, ששמתי לב שכל רגע של "נפילה" שהיה לי השבוע היה קשור ל"כישלון" שפגע בי. וראיתי עד כמה שבחים, במיוחד כשהם באים בתור חיזורים שאני לא מעוניינת בהם יכולים להשפיע עליי, להחמיא וקצת לעוור.

כשתרגלתי במקסיקו קראו למצבים האלו preocupaciones mundanes כלומר המצבים המטרידים- שגורמים לנו להיות עסוקים בהם, שכובלים אותנו ומטרידים אותנו. השלב הראשון הוא כמובן לשים לב לכמה המצבים הללו מנהלים את חיינו. לפחות את חיי.

כדי להתמודד עם זה, החלטתי לנסות ולהגביל את השליטה של המצבים על חיי. אולי זה ניסיון שיסתיים מאוד מהר, אבל בינתיים החלטתי לא להתקין אינטרנט בבית. האינטרנט, כפי ששמתי לב, לא רק שמעכב את הכתיבה של הספרים והמחזות שאני חולמת עליהם, אלא הוא גם שולח לי הרבה, אולי אף מלבה, המון, מצבים ארציים. לשמחתי, ידיד טוב שלי גר במרחק עשר דקות הליכה ומכיוון שהוא עובד כל היום, אני יכולה להגיע אליו במשך היום, לזמן קצוב. כמו כן, יש לי קפה ממש חמוד ליד הבית, ממנו אני כותבת ברגע זה ובו, כמו במקסיקו שם לא היה לי חיבור בבית, יש אינטרנט! אז אולי אהיה פחות זמינה ומעודכנת, אבל נראה לי שאהיה קצת יותר משוחררת. הלוואי.

מי ייתן ונשתחרר מהכבלים האלו. שבת שלום

נ.ב

לשבח אנשים אחרים, זה נראה לי בסדר גמור. במסגרת הפינה שלי אצל שמעון פרנס בימי שישי, אני מקריאה שירים. (זו הייתה המסורת של ידידי קווה שפרן שנתן לי להחליף אותו בזמן שיטוטיו בעולם.) השבת הזו בחרתי בשיר כל-כך יפה, של חגית גרוסמן. השיר נקרא הנח לאור והוא פה בPDF למי שרוצה לקרוא.

זהירות שמחה- פרשת ראה

מדהים מכמה זוויות ואפשריות אפשר להתייחס לכל פרשת שבוע.
פה בנרג'י כתבתי על חוש הראייה, כפי שהיא מוצעת ביהדות וקצת כפי שמוצעת בבודהיזם.
ברשימה הקודמת שלי פה כתבתי על עזה, גם כן מתוך פסוק שדיבר אליי בפרשה.
והיום אצל שמעון פרנס אני אדבר קצת על שמחה, למרות שיצאתי קצת מגמגמת. ואולי לא ממש חכמה. וזה בסדר.
אני מרגישה שחסרה שמחה ברחוב. אני שמחה להיות השמחה, אבל לפעמים באמת מרגישה שאני המחייכת היחידה ברחוב התל-אביבי. לא היחידה, אבל בין הבודדים….
למה כל-כך קשה לייצר שמחה, טבעית, פנימית?
אם לילדים יש את זה בכזו טבעיות, לאן זה נעלם?
הפרשה שלנו למרות שהיא רובה עוסקת בציווים, איסורים והזהרות מפני עבודה זרה, באופן קצת מפתיע, מלאה גם בשמחה. בצורה לא רציפה אומנם,  השמחה מופיעהשבע פעמים, וגם מסתיימת בציווי על החגים, שהם כביכול סיבה לשמחה. כולנו מכירים את ושמחת בחגך….

הנה משפט מפתח- וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

ואכן, (למרות חוסר ההסכמה עם הכנסת אלוהים לסיפור) אני חושבת שההנחייה צריכה להיות לשמוח כל הזמן. לא באילוץ, אלא במאמץ נכון, לחפש את הקסמים שקורים כל הזמן כמו הילדה שראיתי עכשיו בקפה, משחקת ומתכלכת עם החצץ ומגישה את כף ידה לכלבה שהייתה לידה, שתלקק. יש כ"כ הרבה דברים לשמוח עליהם. למה זה לא קוּל או עמוק, לשמוח?

אני הראשונה להכיר שיש סבל בעולם. הרבה סבל. גם למי שיש לו ואדרבא ואדרבא למי שאין ולמי שאנחנו כופים עליו את נוכחתנו- כמו הפלשתינאים.

אבל בבסיס כל זה- כל בני האדם רוצים להיות מאושרים ולא לסבול. נכון שלכל אחד הגדרות שונות לאושר, אבל זו אמירה שממש אי אפשר להתווכח איתה. כל בני האדם רוצים להיות מאושרים ולא לסבול- אנחנו פשוט שוכחים את זה ולכן, אנחנו צריכים לפתח את זה בתוכנו ומסביבנו. ולא לתת לאנשים לגזול לאנשים אחרים את הזכות לאושר.

וכן, קשה לשמוח בכל מה שאנחנו עושים, לשמוח בכל משלח ידינו, בבחירות שלנו, אבל הנה אפילו בפרשת השבוע זה חוזר בגרסא אישית יותר-
אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ; וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל, מִשְׁלַח יָדֶךָ.

אני לוקחת מפה שצריך לחפש בכל דבר נקודות של שמחה, וזה מוכרח להתחיל אצלנו בבית, בבית הפנימי ובמי שקרוב לנו.

שמעון פרנס לקח את המושג משלח יד רק לעבודה והעיר שרוב האנשים לא מרוצים או שמחים בעבודתם. זה אכן עצוב מאוד. התבאסתי שלא ממש היה לי מה לומר, לא משהו חכם, אבל אני בטוחה שיש מוצא, אלא שהוא מורכב ודורש מאנשים להתאמץ כדי לחפש את השמחה בחייהם. אחרת מה הטעם בחיים?

בבודהיזם יש מונח שאני מאוד אוהבת שנקרא מודיטה. זה שמחה משתתפת בשמחתו של האחר. דרך הפיתוח של האיכות הזו אנחנו מגלים עוד ועוד שמחה בתוכנו. אנחנו מגלים ששמחה של מישהו אחר ממש לא לוקחת מהשמחה שלנו ואפילו להפך. לדוגמא, רק חזרתי לתל-אביב, אחרי שנתיים והופתעתי לראות את "תופעת הצרפתים". החלטתי לשמוח בשמחתם ולא לחוש שהם מקלקלים או מרעישים, ותאמינו לי (בתור מי שמתגוררת באזור בוגרשוב) זה עושה את כל ההבדל ואני מוצאת גם בהם המון יופי.

ולסיום אני שמחה לומר שבקרוב ייצא דיסק של מוזיקאית מוכשרת מאוד ואישה מיוחדת בשם דסי אלעד–  היא כתבה את המוזיקה להצגה שלי שהייתה לפני שלוש שנים בפסטיבל עכו. יש לה גוף קטן וקול עוצמתי ומרעיד! ובכל הופעה שלה יש התגלות קטנה. בספטמבר מתוכננת לה הופעה בתל-אביב.

שבת של שמחה
 

על עזה

לא, לא קרה שום דבר חדש בעזה. זה פוסט כביכול לא אקטואלי, אלא שעזה עוד שם ועוד בוערת, בעצם קרחת….
מה שקרה זה שבמסגרת ההכנות שלי לפרשת השבוע "ראה" מצאתי (כמו תמיד) דברים שאני יודעת שלא אשתמש בהם, כי גם בניו-אייג' מעריב וגם בתוכנית של שמעון פרנס זה יהיה מורכב מידי בשביל להסביר, לבאר ולהיות מובנת. כלומר אולי זה אפשרי למישהו אחר, אבל אני יודעת את מגבלותיי להדק וגם לא משלמים לי מספיק כדי שאעשה את המאמץ.
אבל כאן ברשימותיי הפרטיות חשוב לי להביא את הדברים.
בפרשת השבוע יש פסוק מסקרן-

לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא-תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם–לָמֵת.

לפסוק יש הרבה פירושים. חז"ל למדו מזה- לא להתגלח בעקבות אבל, לשים תפילין ראש לא על השער כי אם בין העיניים ועוד…
ופירושים שלי כמו לא להרחיק את עצמנו מהמת. לא לגלח את הזכרונות וכמו ליצור קרחת של רגשות בינינו למוות ואולי מלשון קור, לא לקרר עצמנו אל פני המוות. ואולי בגלל שאנחנו נוטים להתגודד עם חברים ומשפחה לאחר המוות, אנחנו נוטים לברוח מהמת עצמו ואולי אנחנו יכולים למצוא לבד את האומץ להיות עם המת (קצת כמו הטקס המרשים והמיוחד שעושים היפנים כפי שנראה בסרט פרידות. אגב בסרט מגלחים את פני המת.) ועוד ועוד….

במסגרת הגלישה בתקליטור התורני מצאתי פסוק אחר מירמיהו עם ניחוח דומה ושונה:

בָּ֤אָה קָרְחָה֙ אֶל־עַזָּ֔ה נִדְמְתָ֥ה אַשְׁקְל֖וֹן שְׁאֵרִ֣ית עִמְקָ֑ם עַד־מָתַ֖י תִּתְגּוֹדָֽדִי׃
הפרשנות היא מה שהדהימה אותי וגרמה לי לעצב. מה יש בעזה שתמיד הוא קשה כל-כך?
1.רד"ק – אמר קרחה לפי שפרעה הכה אותה תחילה ואחר כך בא נבוכדנצר וקרחה שלא נשאר בה דבר:

2. מצודות דוד – רוצה לומר הנה מעזה נתלש השער מכל וכל ונשארה מוקרחת רוצה לומר לא נשאר כלום ממנה כי פעם יכום פרעה ופעם נבוכדנצר. נדמתה אשקלון – נכרתה אשקלון אף השארית מהיושבים בעמקים עם כי רבים היו. עד מתי תתגודדי – עד מתי תשרטי בשרך מחמת צער אבל כאומר הנה מאז התגודדת ממכת פרעה ועתה שנית ממכת נבוכדנצר ועד מתי תתגודדי עוד ואמר בענין מליצת המקוננים:
 
3. מלבי"ם  – עזה שכבר נחרבה מפרעה וניתקו שערותיה באה לה עתה קרחה לקרוח יתר שערותיה שנשארו וכן נדמתה אשקלון שארית עמקם – אשקלון שכבר נשדדה, עתה נדמה ונכרת בם העמק שנשאר ולא נחרב אז עד מתי תתגודדי – היא מליצה הלציית. במה שתפס מליצת קרחה, והיה דרכם לקרוח ולהתגודד על המת, כמו שנאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, אמר הקרחה כבר באה, ואת תתגודדי גם כן, עד מתי?

 

וזו שאלתי- עד מתי. שבוע שעבר הייתי בסיני. אף אחד לא זוכר את עזה, שהיא גם כן גבול בינינו לבין מצריים. את המנהרות ששם- זוכרים, אבל מה עם האנשים מעל פני הקרקע, שבעצם חיים כאילו היו מתחתיה. בכל השיחות עם המצרים שהיו בחוף או עם בעלי החושות- סודנים ובדואים ובטח שלא הישראלים, אף אחד לא מדבר על עזה. דקות התהילה הרעה שלה חלפו לאחר המלחמה ונדמו. וכמובן גם לפני זה, מלבד עמירה הס האמיצה, איש לא מתייחס לרצועה הזו ברצינות. האם זו קללה? האם רק אם יהפכו אותה לקרחת, תבוא לשם השלווה?

חיפשתי לראות היכן מוזכרת עזה בימים אלו ומה שמצאתי, בעיקר בתגובות העציב אותי עוד יותר. הנה כאן אבל גם מצאתי טיפה של תקווה בארגון המצויין של לוחמים לשלום שתמיד עוסק בבעיה הנמשכת מזווית אנושית ואמיתית.

וחוץ מעזה הרחוקה, הנשכחת שניתקות שערותיה שוב ושוב ושוב (וגם בסיוע שלנו היושבים בנחת, או לפחות בשמנו) אז יש גם קרוב אצלנו סבל שאפשר לנסות ולתרום למיזעורו, בשבת הקרובה.

סוף עונת הציד!

צעדה המונית ברחובות תל אביב

ביום שבת, 15.8

 

לילדים ישראלים – אזרחות ישראלית!

 

הממשלה ממשיכה לאיים בגירוש 1200 ילדים של מהגרי עבודה:

הילדים האלה נולדו פה, גדלו והתחנכו פה, ואין להם בית אחר בעולם.

הילדים האלה הם ילדים ישראלים, כמו כל ילד וילדה אחרים שלומדים איתם בגן ובבית הספר.

בעקבות לחץ ציבורי כבד, נדחה הגירוש – אך לא בוטל. הילדים עדיין חיים בפחד.

יש רק דבר אחד לעשות, רק פתרון אנושי אחד, והוא לאזרח את הילדים האלה.

אנחנו אומרים: די לאיום בגירוש! הסדירו מייד את מעמד הילדים והוריהם.

 

די לגירוש העובדים! די להחלפתם בעבדים חדשים!

 

ציד אדם המוני מתרחש מדי יום ברחובות הערים:

עובדים חפים מפשע נעצרים ומגורשים, והקבלנים ממשיכים לנצל ולהתעשר.

קל לרדוף את המהגרים שהגיעו לכאן כחוק. אבל מה עם חברות כוח האדם שמביאות עובדים חדשים במקומם, גובות מהם הון עתק, והופכות אותם ללא חוקיים? בהן הממשלה לא מוכנה לגעת.

על כל עובד שיגורש מישראל יביאו עוד שני עובדים חסרי זכויות, משועבדים לקבלן שהביא אותם.

אנחנו אומרים: חייבים לעצור את ציד האדם! אף עובד בישראל לא מרוויח מהגירוש.

 

יד מביאה, יד מגרשת – וחברות כוח האדם מתעשרות!

 

הדלת המסתובבת לא עוצרת לרגע:

חברות כוח אדם ממשיכות להביא אלפי עובדים חדשים, ועושות הון מסחיטת דמי תיווך.

השיטות המאפיונריות של חברות כוח האדם הגדולות, ושיטת "הדלת המסתובבת" שלהן, הן כבר מזמן לא סוד. כולנו שמענו על השוחד שקיבל שר בממשלה כדי להביא לישראל אלפי עובדים, במקביל לגל מעצרים וגירוש המוני. מאבק באבטלה? הצחקתם אותנו.

אנחנו אומרים: עצרו את הדלת המסתובבת! די להתעשר מניצול, די לרמות את כולנו!

 

בשעה 18:00 נתכנס ונצא לדרך מפינת הרחובות רוטשילד ונחלת בנימין

יחד נצעד לעבר אזור נווה שאנן בדרום תל אביב, שם נמשך ציד האדם זה שבועות.

 

בשעה 19:30 נגיע לגינת לוינסקי (גן הקווקזים), מול התחנה המרכזית

יחד נפגין נגד ציד האדם, נגד הדלת המסתובבת, נגד האיום בגירוש הילדים.

יחד למען עתיד הילדים. יחד למען העובדים. יחד למען כולנו.

 

בואו לצעוד איתנו. יחד אנחנו יכולים לעצור את הטירוף הזה.

לפרטים ולהצטרפות למאבק: אלעד, 0523-511311

 

הצד הבטוח של סִינָי (וגם מקסיקו)

לא, זה לא שיש צד בטוח. בשום מקום.

החיים הם לא דבר בטוח וזה בסדר.

אפילו יותר מבסדר.

זה מה שזה, חיים וזה המון.

הם לא מוצר עם תעודת אחריות והתחייבות, הם מה שקורה כרגע, כשאנחנו שמים לב שאנחנו פה.

כשאנחנו מתפנים ממלחמת ההישרדות ומכירים בכך שיש לנו חלומות ותקוות וייאושים קטנים וגדולים מהסביבה שלנו ומעצמנו.

העצמנו הזה שלפעמים אנחנו כל-כך לא סובלים ובכל זאת פוחדים עליו כל-כך.

נסעתי לבד לחמישה ימים לסיני.

חוץ מהמיטיבה שלי, חברה שבזכותה התחלתי לתרגל דווקא בתובנה, כולם הביעו התנגדות. בעיקר החברים שעובדים בעבודות מלחיצות ומתגמלות.

התנגדות זה בלשון המעטה. ככל שדעות חבריי נשמעו כך חשתי ביותר ויותר פחד מושלך לעברי.

פחד שנובע מעובדות, כלומר יש סכנות וכיסים בסיני, אבל איפה אין.

לא הסכמתי לטבוע בתוך הפחד הזה ונסעתי.

לשמחתי מכיוון ההורים לא נתקלתי בהתנגדות. בגלל זרותם הנשכחת אבל המתמשכת, הם לא ממש שומעים חדשות.

ומה הסתבר? בזמן שהבטתי, בהשתקפות האור על המים, תחילה של השמש ואחר-כך של הירח אז לא רחוק, בתל-אביב הבטוחה, קרה הרצח המזעזע והמוזר במועדון ההומו-לסבי. בשכונה שאיש אינו מפחד לעבור בה בשום שעה או מצב.

לרגע לא חשבתי שאני עושה מעשה פוליטי. ממש לא, אבל כנראה אחרי שחלקתי מונית משדה התעופה אילת למסוף טאבה יחד עם משפחה ערבית והנהג האילתי היה די המום מכך, הדברים החלו לחלחל. ובין שקיעה לזריחה עוד ועוד סימנים שזהו מעשה פוליטי החלו להתגלות מבלי שחיפשתי אותם.

אני וחברים אחרים בקצה השמאלי והשפוי של המפה תוהים רבות מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב או את דעת הקהל המתלהם שבחר את הממשלה שלנו. הנה מעשה. מעשה שמביע אמון בשלום שקיים ביניינו לבין המצרים, ודווקא פגשתי תיירים מצרים שם. שניים אפילו מקהיר, צעירים אינטלקטואלים עם אנגלית מדהימה (אחד מהם גם דובר צרפתית) הומניסטים- אתאיסטים עם לפטופ.

כן, זו יכולה להיות אמירה פוליטית- לנסוע לסיני יחד עם הפחד. לתת לו יד ולקפוץ למים. ואני נותנת את הדוגמא הזו כי אני מרגישה שחוויתי אותה על בשרי.

בשעה הראשונה להגעתי לחוף המקסים אלכסנדריה בביר-סוויר נכנסתי למים. שוכחים כמה שהמים שקופים לכדי יופי, כמה בייתיות ונעימות יכולים להשתקף מהרים, כמה שמש זה דבר שורף וגם ממכר. שחיתי ונהנתי, נהנתי ושחיתי, מביטה בזהירות מעל השוניות ומעל החול. והנה בדרכי חזרה אל החוף מבלי משים שיפשפתי את החלק העליון של כף הרגל בשונית וכמו חיצים, חבורת קוצים שחורים שלחה אליי גרורות מלאות ארס. למרות הכאב והלחץ תרגלתי נוכחות והישארות עם הכאב ותוך ששחיתי חזרה דואבת השתדלתי לא לשפוט את עצמי בשום צורה ולא לכעוס על שום דבר.

הגעתי לחוף ולמרות המודעות לביקני הלא מחמיא דידיתי בכאבי לבדואים ולסודנים שנראו לי מבינים עניין. הם אכן הבינו ואמרו לי לטמון את הרגל בחול, הסתבר שעל כל אצבע בכף רגלי השמאלית ננעץ קוץ. עוד הם אמרו שכדאי למרוח שמן, לימון, מלח ומים חמים ובסופו של דבר, תוך כמה ימים, הקוצים ייצאו. בינתיים זה ישרוף הם הרגיעו. אולי יתנפח. סך הכל, את פלשת לבית שלהם.

מה שנכון נכון.

כאב לי אבל שמחתי שאני נוכחת עם הכאב, בכיתי קצת ובעיקר שמחתי שאני עוד עם הכאב ולא עם מחשבות כפירה על הגעתי או אשמה על חוסר זהירות או בהלה לעתיד. ההרים, השקט והיופי של המים המוארים בשמש יחד עם המילים האמיתיות של המארחים עשו את אותה העבודה, גם כשהייתי 'מסכנה' רשמית.

אבל השיעור חיכה לי למחרת, לאחר טיפול מסור בידי מוחמד בתרופת הסבתא המומלצת, כשהיום עבר ועבר וראיתי שאני נמנעת מלהיכנס למים, בגלל הפחד.

היה איתי ספר מצויין שסתם שלפתי מהמדף "לדעת אישה" של עמוס עוז ולשמחתי, על אף שפיתה אותי להישאר עימו, היו בו תובנות שלבסוף שיכנעו אותי להיכנס לאזור "הלא בטוח".

הנחו אותי איפה יש שביל ארוך של חול שבצידיו השוניות המפחידות וכך לאט ועם הרבה נוכחות ופחד שחיתי. מקווה שזה לא יקרה שוב, מבינה שדברים קורים ואולי יש טריטוריות ובתים, אבל עם מספיק זהירות והתכוונות טובה אפשר לחיות בשלום ולחיות בשלום.

באחת הבנתי את גלי הפחד ששודרו אליי לפני שנסעתי, אבל גם הבנתי שהפחד ממש לא יכול לשלוט בחיים שלנו. הוא תוספת לפעמים רצויה, אבל עם שיקול נכון ואמון גם ב"אוייב העיוור" לכאביי אפשר לחיות בטוב. מה טוב? מצויין! סיני שכולם כה מתגעגעים אליה. האזור השקט והיפה והמעורר והנינוח, איפה שכולם רוצים להיות מאושרים בלי טלוויזיה ושאר נפלאות מודרניות ואפילו מצליחים.

התחלתי פינה אצל שמעון פרנס בגלי-צה"ל. בימי שישי אחר הצהריים, אם תפתחו בארבע וחצי זה בוא יבוא. סיפרתי לו שהייתי באילת ועל ההתכוונות הטובה שצריך לנסוע איתה. הוא כמובן, כמו הרבה אנשים שרוצים לערער אותך שאל "את לא חושבת שאת תמימה?" ממתי תמימות הפכה לדבר רע?

מעבר לזה שאין במעשיי תמימות אלא ערנות, הרי שאלו הם החיים החד- פעמיים, לא נקפוץ למים?

בשיחת דהרמה ששמעתי בסיני מאת המורה סילביה בורשטיין היא אמרה דבר יפה. המעשים הקטנים של בני האדם, ההתקשרויות באינטרנט המכווצות את העולם ופועלות מתחת לכל הפוליטיקה הם אלו שיביאו לשינוי. העובדה שאין יותר דבר כזה חדשות. לכל אחד יש חדשות וכל אחד יכול לראות מתחת לאף שלו ולדווח מה יש שם. וככל שאנשים יחוו את השלום, נניח בסיני, השלום בוא יבוא.

היא התנסחה יותר יפה כמובן, אבל זה באמת חידד לי את החשיבות של ההגעה לסיני. לפתוח את הלב לכיוון שאנחנו רוצים שהוא יגיע אליו.

{במסגרת פינת ההמלצות הרשו לי לומר

1. השיטה הגאונית ביותר היא למצוא טיסה של הרגע האחרון לאילת. רצוי בשבת, למי שזה מתאפשר, שאז התעריפים צונחים!

2. לא לקחת הרבה דברים, בטח שלא בגדים, מילא רוב הזמן בגד-ים, תיק גב קטן בהחלט מספיק.

3. מומלץ להביא ספר שתמיד התכוונתם לקרוא ואף פעם לא יצא, אני לקחתי גם את "אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי, אין לי מילים לומר כמה שהספר הזה מצויין

4. אני התכוונתי לנסוע לקומקום-תלאתה אבל מכיוון שהמונית נעצרה בביר-סוויר וראיתי כי טוב באלכסנדריה אצל בילאל וממילא היופי הוא אותו היופי בכל מקום, נשארתי. זה מקום מצויין וצנוע ונקי, והאוכל אולי יותר יקר בכמה לירות אבל טעים-טעים!}

ולסיום פרשת השבוע. כתבתי על פרשת עקב פה בנרג'י

בפרשנות שלי פה אסתפק, כלומר אתהדר בשיר של רוני סומק. הוא מתאים גם למצב הפחד עליו כתבתי פה וגם למה שכתבתי בנרגי' על המזון שרוב הזמן מזין את חיינו ועל האפשרות לטעום דבר אחר.

הקטלוג האדום של המילה שקיעה 

משורר צרפתי רואה שמש מאדימה    

וסוחט מענבי העננים את צבע היין.

משורר אנגלי מדמה אותה לשושן

והעברי לדם.

הו ארצי, ארץ הנועצת שפתים קניבליות בצוארה הבתולי

של השקיעה,

משוטי הפחד תפורים לאורך זרועותי

ואני, בתבת חיי, חותר כמו נוח

לעבר אררט.