Monthly Archives: נובמבר 2013

שותלים ובוכים, עוקרים ומפרים צווים…

אמש, לראשונה מזה הרבה שנים צפיתי במדורת השבט, במהדורות החדשות השונות, לכבודו של אריק כמובן.

אבל בדרך כלל דברים מגיעים אליי באיחור. כמו הפרק המצויין והעצוב כל-כך בעבודה ערבית על השריפות או כמו הטקסט האינטרנטי של מאחורי היערות:

האם ראיתם את הסאטירה המצויינת הזו על מנכ"ל קק"ל? http://newkklhebrew.wordpress.com/ וכמה חבל שזו סאטירה וכמה חבל שזה כך-כך מופרך שרק נגיד בשלט, כן היו פה כפרים, כן היו בהם אנשים, כן, עכשיו הם במקום אחר. מה החשש הגדול?

כמאמר שירו של אהוד בנאי- היו כאן פרדסים, היו עצי זית, עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית…

אולי החשש הגדול כי מה יהיה עם המעשים שעוד נעשים בשם ארץ ישראל היפה? אז אולי כבר לא שותלים יערות יהודיים על כפרים ערביים

עכשיו עוקרים עצים ששייכים לפלשתינאיים כדאי להכשיר קרקעות להתנחלויות, או יותר נכון להכשיר את תרבות הפנאי של המתנחלים (וגם של ירושלמים, עיין ערך אדמות וולאג'ה שהופכות לפארק לאומי מאחורי חומת ההפרדה שכמובן שהתירוץ לבנותה הוא ביטחון ולא גזל).

אפשר לקרוא על זה כאן, לגבי ההתנהלות הלא חוקית של רשות שמורות הטבע והגנים וגם מה אולי אפשר לעשות. ובאמת לא ברור איך משנים פה את התודעה הכוזבת שחונכנו עליה.

 

מודעות פרסומת

פרידה מדניאל דיוויס, חבר יקר שלימד אותי לנהל מטבח, כוחה של סנגהה בזמן משבר ועוד.

ביום חמישי בערב דניאל נפטר או כמו שזיו כתבה דניאל עזב את הגוף שלו. כמעט שבוע אחרי יעל שמחה. הם היו קשורים מאוד זה לזה וגם התייחסו אחד לשני כאחים. כשראיתי שדניאל לא היה בהלוויה שלה, ידעתי שהסוף קרוב. ועדיין זה כל-כך כואב. כמה מאמצים הוא עשה לחיות, כמה מנוחה וקבלה של המצב היו לו. הוא חייך כל-כך הרבה ואמר שהוא אפילו מסתקרן לקראת השלב הבא. פשוט מדהים. מורה.

לי זה עצוב, כי זה האדם השני ששירה שלי, שהיא כולה בת שבעה חודשים, הכירה ועכשיו איננו. היא וההריון שלי תמיד יהיו קשורים ליעל שמחה ולדניאל. 

בערב גשום אחד, בינואר, בסופה ירושלמית אספתי אותו מביתו בבית זית ונסענו לתרגל מדיטציה בעיר עם עוד שתי חברות יקרות לסנגהה. דניאל עם מחלתו ואני בשבוע 25 של ההריון (קצת יותר מחצי) וגשם זלעפות ובכל זאת החלטנו לנסוע. כוחו וקסמו של התרגול. חנינו את האוטו בעיר ובדרך אליהן, החלקתי על פלסטיק, התגלצ'תי והשתטחתי על הטוסיק כולי מפוחדת על הגב וכמובן על העוברית הקטנה שלי. דניאל הרים אותי ממש מהר ובהושטה החזקה שלו, בידיעה של המחלה שלו, שכבר הייתה במצב קשה, כבר משהו בי ידע שיהיה מה שיהיה ואין מה לפחד, רק להיות עם התחושות הגופניות. ישר בכיתי ואמרתי שאני בסדר רק חוששת לבטן ודניאל החמוד אמר שהוא לגמרי שכח שאני בהריון ורק נורא דאג. הגענו לבית החברה, שהיה ממש סמוך והערכנו נזקים. מיד אכלתי עוגיות מתוקות ושכבתי להרגיש אותה. ואכן היא הגיבה. נשארו רק כאבי היד והגב.

התלבטתי עם בנזוגי מה לעשות והחלטתי שמכיוון שהרגשתי אותה, אשאר למדיטציה, לשיחה שאחרי ואחר-כך נראה.

זה היה ערב מאוד מיוחד, כוחות החיים והמוות, ואי הידיעה שלנו, המסתורין הגדול והמתוק, ההרגעה של דניאל נכחו בחדר.

בשלב מסויים החלטתי שכדאי שנלך ודניאל התנדב ללוות אותי לטרם-טיפול רפואי דחוף. לצערי הוא לא היה יכול לנהוג וכך עם יד דואבת נהגתי לשם. אבל חוץ מזה, דניאל היה המלווה המושלם. בתור מי שמתורגל בבתי חולים, זה היה לו מיוחד להיות המלווה לשם שינוי והאחראי הבריא. העברנו הרבה זמן בשיחה, בהודייה, בצפייה של חולים אחרים, בהחלפת תפקידים.

גיבסו אותי וגם אז נהגתי אותנו בחזרה לבתינו. יודעת שהיה לי שם שיעור מאוד גדול בקבלת החיים כפי שהם, כולל כל מה שהם מביאים לפתחך. אחרי כמה ימים ירד שלג.

הנה דניאל ביו-טיוב מספר על המחלה והדרך שלו

הבודהה שהכרתי מתה. פרידה משמחה יעל.

הערב נפטרה יעל שמחה פזואלו. שבוע לאחר מסיבת הפרידה שערכה לעצמה.

לא הייתי שם בגוף אבל בלב ובנפש כן.

פגשתי אותה לראשונה בריטריט עם כריסטופר טיטמוס. היא עלתה לשיחה איתו, שיחה שלאחריה בנזוגי ואני התחלנו לכנות אותה המוארת.

לא ידעתי אז שיש לה סרטן. היא דיברה איתו על סיפורים ועל פנטזיות שאנחנו מספרים לעצמנו ועל האפשרות להניח להם. הרגשתי/שמעתי שהיא ממש מצליחה לעשות זאת.

לאחר הריטריט הבנתי שהיא חולה בסרטן הרבה שנים, שהיא אמא לילדה מתוקה ויפייפיה, בת-זוג, בת, חברה, אהובה, פסיכולוגית ועוד תארים וכמובן מוארת.

כל מי שזכה להכיר אותה זכה. בכל שיחה שלל של תובנות, של לב פתוח, של אהבה ללא גבולות, של נתינה, של שמחה. גם אסף פדרמן נפרד ממנה הבוקר פה ברשימה היפה הזו.

שבועיים לפני שילדתי, בפסח האחרון, זכיתי לחלוק איתה חדר בריטריט מדיטציה ארוך. שתינו קמנו לשירותים הרבה. אני בגלל ההריון המתקדם והיא בגלל המחלה. חלקנו חיוכים גנובים בשעות מאוחרות של הלילה. היא סיפרה כמה שהיא מתורגלת בלילות קשים מאלו, בשהייה בבתי חולים.

ראיתי אותה בפעם האחרונה ביום כיפור. לא האמנתי שהיא צמה. אמרה שזו המסורת שלה מזה שנים. השמחה של הנעליים החדשות, של המפגש עם מה שיש, האמהוּת שלה, הנסיעה שלה על אופניים לקבל כימותרפיה, כל אלו ועוד ילווו אותי עוד הרבה. 

אני קוראת לה בודהה, כי ההתמודדות שלה עם החיים ועם המוות הייתה של אדם מואר. ולולא הייתי פוגשת אותה לא הייתי יודעת שזה אפשרי, לא הייתי מאמינה שיש מישהו שבאמת מבין שהוא הולך למות ויכול לקבל את זה ולחייך אל זה בהבנה שזו המציאות. גם בחיים שלה וגם במוות שלה אני יודעת  שהיא בודהה. זו שהתעוררה. זכרה ברוך כל-כך.