הלוואי שהיו לי מילים אחרות. פחות מתריסות, פחות כובשות, פחות. אבל אין לי.
הייתי בסיור בדרום הר חברון ביום ראשון.
יפה יותר ממני כתבה על התחושות , על האינפורמציה ועל הקשיים נטע לוי, כאן בבלוג של דהרמה מעורבת חברתית.
ראינו ושמענו שם איך כדבריה " יש התעמרות ואלימות שלטונית וממסדית. והיא סמויה יותר, מכוסה בהצדקות. קשה יותר לזהות אותה. בירוקרטי. המדינה רוצה שיהיה לך קשה, שחייך בשטח C יהפכו כה קשים ובלתי אפשריים עד שלא תיוותר לך ברירה אלא לנדוד עם משפחתך אל ריכוזי הערים הפלסטיניות בשטחי A ו-B. כך, 60% משטחי הגדה יהפכו יותר ויותר מאוכלסים ביהודים ופחות ופחות מאוכלסים בפלסטינים. נקודת פתיחה טובה להסדר קבע עבור ישראל".
ואני כותבת על זה בגלל שהנה זה קורה שוב פעם. בשם שמורת טבע שכמובן נוצרה לא מזמן, כדי שלמתנחלים יהיה מקום לטייל בו, הולכים לכרות 1500 עצי זית ששייכים לטבע הלא נכון, כלומר שייכים לפלשתינאים.
הייתי לפני שנתיים בדיר איסטיה. במסיק זיתים. אני יכולה להעיד שזו הפרנסה שלהם, שזה כפר שלו עם אנשים מקסימים, שהביוב של ההתנחלות זורם בשוגג אל אדמות הכפר וזה לא מטופל, אבל מה זה יעזור?
מי רוצה לגעת בפצע הכואב הזה, באמת ? בזה שאנחנו מעדיפים ססמאות ושמורות מאשר זכותם של בניאדם מסויימים לקרקע, כבוד, חיים הוגנים. היישוב הזה מוקף בהתנחלויות, בצבא וכמובן בטבע מקסים שהמדינה שלנו לא מעוניינת שיחיו בה האנשים הספציפים הללו.
איך אפשר להסביר את זה אם לא שהכיבוש ממשיך? ואולי כדי להיות יותר עדינה, שאנחנו עושים טעויות נוראיות שישעיהו ליבוביץ' הצביע בדיוק עליהן ב1967
מי יכתוב על עקירת הזיתים המתוכננת הזו שהלווואי והיא לא תצא לפועל?
איך אפשר להסביר, להודות, להתעמת, להכיל, לשנות את זה שרובנו לא סופרים את הפשתינאים כבני אדם?
כתב על זה חברי האמיץ אביב טטרסקי בדיוק לפני חודש כאן.
מי ייתן וכל בני האדם יהיו חופשיים, מאושרים, יאהבו את עצמם כפי שהם ויוכלו לראות את עצמם באחר.
