ארכיון חודשי: אפריל 2012

לצערי הרב הכיבוש ממשיך. ממש כאן ועכשיו. כלומר בפאתי אריאל, בפאתי חברון, בפאתי…

הלוואי שהיו לי מילים אחרות. פחות מתריסות, פחות כובשות, פחות. אבל אין לי.

הייתי בסיור בדרום הר חברון ביום ראשון.

יפה יותר ממני כתבה על התחושות , על האינפורמציה ועל הקשיים נטע לוי, כאן בבלוג של דהרמה מעורבת חברתית.

ראינו ושמענו שם איך כדבריה " יש התעמרות ואלימות שלטונית וממסדית. והיא סמויה יותר, מכוסה בהצדקות. קשה יותר לזהות אותה.  בירוקרטי. המדינה רוצה שיהיה לך קשה, שחייך בשטח C יהפכו כה קשים ובלתי אפשריים עד שלא תיוותר לך ברירה אלא לנדוד עם משפחתך אל ריכוזי הערים הפלסטיניות בשטחי A ו-B. כך, 60% משטחי הגדה יהפכו יותר ויותר מאוכלסים ביהודים ופחות ופחות מאוכלסים בפלסטינים. נקודת פתיחה טובה להסדר קבע עבור ישראל".

ואני כותבת על זה בגלל שהנה זה קורה שוב פעם. בשם שמורת טבע שכמובן נוצרה לא מזמן, כדי שלמתנחלים יהיה מקום לטייל בו, הולכים לכרות 1500 עצי זית ששייכים לטבע הלא נכון, כלומר שייכים לפלשתינאים.

הייתי לפני שנתיים בדיר איסטיה. במסיק זיתים.  אני יכולה להעיד שזו הפרנסה שלהם, שזה כפר שלו עם אנשים מקסימים,  שהביוב של ההתנחלות זורם בשוגג אל אדמות הכפר וזה לא מטופל, אבל מה זה יעזור?

מי רוצה לגעת בפצע הכואב הזה, באמת ? בזה שאנחנו מעדיפים ססמאות ושמורות מאשר זכותם של בניאדם מסויימים לקרקע, כבוד, חיים הוגנים. היישוב הזה מוקף בהתנחלויות, בצבא וכמובן בטבע מקסים שהמדינה שלנו לא מעוניינת שיחיו בה האנשים הספציפים הללו.

איך אפשר להסביר את זה אם לא שהכיבוש ממשיך? ואולי כדי להיות יותר עדינה, שאנחנו עושים טעויות נוראיות שישעיהו ליבוביץ' הצביע בדיוק עליהן ב1967

מי יכתוב על עקירת הזיתים המתוכננת הזו שהלווואי והיא לא תצא לפועל?

איך אפשר להסביר, להודות, להתעמת, להכיל, לשנות את זה שרובנו לא סופרים את הפשתינאים כבני אדם?

כתב על זה חברי האמיץ אביב טטרסקי בדיוק לפני חודש כאן.

מי ייתן  וכל  בני האדם יהיו חופשיים, מאושרים, יאהבו את עצמם כפי שהם ויוכלו לראות את עצמם באחר.

אני מאחז?

אתמול ביקרתי בשטחים הכבושים.

טיול פנימי וחיצוני.

עברתי סמוך סמוך למאחז בשם אביגיל.

לא נכנסתי ליישוב, לא פגשתי, רק ראיתי מתנחלת צעירה עם תינוק חגור במושב האחורי מצפצפת לאוטובוס שלנו שחסם לרגע את הדרך. היא הייתה בדרכה לאביגיל ואני, עם השם אביגיל, בדרך ליישוב המערות הסמוך. אין לו שם.

לא מצליחה לכתוב מילים על אתמול. רק שהוא עדיין איתי.

ואני מתרגלת נוכחות של היום וקשה לי.

היום לפני חודש חזרתי לאחר שבעה חודשים של טיול, של שהייה, של תרגול החיים בארצות אחרות.

וכל זמן הטיול, הרשתי לעצמי לשחרר אחיזה באביגיל. וזה שימח אותי.

אתמול הסתבר שהרבה אנשים אחרים אוחזים באביגיל. אנשים שאני לא מכירה. אנשים שרוצים להיות מאושרים, אני באמת בטוחה בזה. אבל אני די בטוחה שם לא חושבים על האושר של השכנים שלהם. וזה מה שמעציב אותי.

אביגיל התנכית, המשוררת, זו שהצילה את דוד משפיכות דמים מיותרת וטבעה את המושג היוםזיכרוני- בצרור החיים, אני חושבת שהיא לא הייתה מתגאה במאחז שהוקם על שמה. שבעצם הוא כבר יישוב. יישוב שהוקם על חשבונם של אחרים. לא הייתה מתגאה אפילו שהכינו מסביבו פלטפורמה של כל הסיפור שלה. הניחו לידה התנחלות בשם כרמל ובשם מעון, כל התפאורה של הסיפור הרומנטי שהיה לה עם דוד המלך.

אני יכולה להמליץ על המון מקומות שהייתי בחוץ לארץ, אבל אני הכי ממליצה לכם לנסוע לשטחים. לראות בעיניים על מה מדובר. להכיר את הנוף ומי הם האנשים שגרים שם במאחזים, בהתנחלויות, ביישובים הפלשתינאיים, במקומות שבגללם החיים שלנו נראים כפי שהם נראים וגם לראות חיים של אחרים שלא נראים בכלל!

דרך מעולה ללכת לבקר זה עם קבוצת הכפרים.

ג'ט לג בערבית

ארבע בבוקר. בצפון.

בן הזוג דווקא ישן.

יום האדמה, בו חגגתי בחתונה של חברה, עבר בשלום.

מניחה אוזניות על ראשי ומקשיבה לשיעורי הערבית הנושנים. לא כל-כך ישנים. משנה שעברה. אלא שמעל גיל שלושים, נדמה שהחיים לא רק משתבחים אלא גם רצים מהר יותר.

מקשיבה. עכשיו כשהספרדית כבר שוטפת ומקורקעת במחזור הדם אולי אצליח להנחיל שפה חדשה.

כָּמָאן מָרַה. עוד פעם.

המואזין באחד הכפרים הסמוכים מתעורר גם הוא והערבית מנחמת בגלים מעגליים.

יָעֵפֵת וצלילים קרובים ורחוקים.

עוד מיטה חדשה בחדר לא מוכר, בארץ כה מוכרת, מסתבר שגם שעה של ג'ט-לג יכולה להיות קסומה כששמים אליה לב. כשמפנים לה זמן.  

יום גְ'דִיד. יום חדש.

בדרך מהצפון, בן הזוג ישן ואני שומעת דיסק של ערבית לכיתה ו'.

בבית הספר לא מצאו מורה, אז לאחיין שלי אין צורך בספר, במחברת ובדיסקים שחילקו בתחילת השנה.

תל-אביב. בן הזוג עוזר לאחיו להתקבל לבצלאל.

ביקשו להגיש מתקן לארבע מצות ולהסביר גם את ההקשרים התרבותיים של המוצר.

מתוך העייפות, בן הזוג שואל אם זו לא בקשה קצת משונה. אחיו עונה מיידית שלא. שבצלאל שייך לאוניברסיטה העברית.

בטיול התאהבנו בסדרה הגאונית של סייד קשוע. סדרה שפיספסנו כי אין לנו טלוויזיה. 

"ערבים קוראים לזה" אומר הגיבור אמג'ד עליאן בפתיח. מסתבר שזו תשובה להרבה דברים.

עם קשר ובלי קשר מאוד שמחה לחזור וללמוד שפה חדשה. לוּרָה גְ'דִידָה.

ובינתיים, עד שנעשה מדיטציה מַעָ גִ'ירָאן= מדיטציה עם השכנים, אז:

עגבניה. בנדורה.

וגם אהבת חינם עם איראן