אף פעם לא כתבתי ונדמה לי שגם לא התייחסתי ליום האישה. זה מן יום מהימים האלו שלא תופסים מקום בתודעתי. כמו ולנטניין ב14.2 או יום האם, שהפך ליום המשפחה.
גדלתי בבית פמיניסטי כשהפמיניזם באמת היה בחיתוליו… ותכלס גם אני. במידת מה הלידה שלי וחיתולי הבד המתישים שהובילו לדיכאון של אמא שלי, עם הזמן הובילו אותה לגלות את מה היא רוצה בשביל עצמה, ובמרחק השנים, המדיטציות וכמובן האמא שאני נהייתי, לאם אחת ומבחירה, אני מברכת על-כך. מודה לשנות השמוניא בהם אמא שלי הייתה ראש שדולת הנשים בנגב, הייתה חברה של מהפכניות כגון שלי יחימוביץ' לאה שקדיאל הבג"ץ והאגדה ועוד… ואנחנו בעיקר צחקנו עליה.
ולמה בכל זאת כותבת היום, דווקא היום, שלרגע יכולתי להיות אשה, אדם חופשי בביתו, הילדה שלי בבית הספר, הבנזוג שלי מצלם לפרנסתו, אני מלמדת מדיטציה בזום בישיבת הבוקר ובוחרת כספר דהרמה מעורר השראה את הספר של נטלי גולדברג- עצם הכתיבה. אנחנו מדברים במפגש (בעיקר אני) על היכולת לחוות את החיים כיצירת אומנות, ללמוד להקשיב לחיים ולא לרצות מהם כך או אחרת, לעצב אותם כל הזמן, להגיע ליעדים. להקשיב ולתת לדברים להתרחש, לבלבול הגדול בו אנו שרויים, כשהחיים עוד לא חזרו למסלולם ואולי הגילוי המסעיר והמטלטל שאין מסלול? זה ריקוד חופשי, קנבס פתוח, אותיות שחורות שמחפשות נמען, תווים הרמוניים שנוחתים על שקט ועוד…
חוזרת לישון, דוחה את מטלות הבית והסטודנטית שאני ומצאתי עצמי הולכת אל אחד המרחבים שכבר שכחתי כמה הוא יקר ומהותי לליבי ולגופי. אפילו עכשיו כשאני כותבת עולות בי דמעות התרגשות. הספרייה הציבורית. המרחב הפותח והפתוח שתמיד פיתה ועורר אותי לחיים, להזדמנויות וכן גם לתסכולים ולתחושת הזמן האוזלת, ובכל זאת חופש. ותחושת חיות יקרת ערך, תחושת אנושיות במיטבה, המצאת השפה והכתב, הודייה לשבט הקופים הקדום שהחליט לרדת מהעץ ולהתפתח ולספר סיפור…
בשבוע הבא אני מתחילה שוב ללמד את הסוטה האהובה עליי, זו שאני צריכה ללמוד שוב ושוב, שנה אחר שנה, יום ביומו, הסוטה על שמונת התופעת המניעות את העולם. מניעות אותי. וימשיכו להניע, וכמה טוב.
נזכרת עכשיו שהבוקר נפתח בגלילת חדשות קצרה והבנה שאם צעירה ומוכשרת נהרגה אתמול בתל-אביב ברכיבה על קוריקנט. הלב נצבט, שלא לומר משתגע. מה דחוף לנו לרדת מהעץ ולהמציא ולהתייעל, וזאת כמובן לא השאלה הנכונה. זמן לצער. צער על כל המתים והחיים שהננו.
וחוזרת לספרייה. הספרים שרציתי למצוא מושאלים. שיטוט חופשי במדף שפעם לא ידעתי שקיים- רוחניות. המדף גדל וגדל כותרים רבים שנושאים את שם הבודהה ומחברים רבים שאני מכירה אישית. שיטוט במדף שפעם מזמן הייתי פוקדת מוצאת את האוצר של טרקובסקי. מבקרת גם את המדף של הספר שלי, שני עותקים שרואים שהושאלו ניצבים שם. מוצאת שוב את אחד הספרים של גבריאל גרסיה מרקס וחומדת אותו.
ואז מוצאת במקריות מפליאה טקסט בוק לקורס אותו אני הולכת ללמד וזה לא מפתיע- מאישה שאני משתמשת הרבה בהנחיות הכתיבה שלה כהנחיות למדיטציה. אליזבת גילברט שהתפרסמה ב-לאכול לשתות להתפלל. אני פשוט מעריצה את האשה הזו. כן, כן.
אני רק בחצי הספר אבל ממליצה עליו בכל פה- קסם גדול- חיים יצירתיים מעבר לפחד.
והנה הציטוט מהעמוד השני שהרטיט את ליבי וישמש מוטו ליום התרגול בנושא שמחה שאעביר באם הקלישאות- פרדס חנה…
"עלינו להעז לשמוח. עלינו להתעקש על שמחתנו בכבשן המייאש של העולם הזה". זה ציטוט של ג'ק גילברט משורר שלא קשור אליה משפחתית.
בתמונה אני בניו-יורק עם הספר המתורגם שלי עם אבי שטיין
יום נשים שמח לכולם
