אז אחרי שבגיל 43 החלטתי שבעקבות ההשראה שלי יעל שמחה פזואלו אז גם אני- "אולי אני לא אצליח בסוף אבל אלו חיים יהיו לי כשאנסה" הנה סרטון שלי מדברת עליה
אז ב43 הגעתי לחרמון לראשונה, ופתעל'ה פתאום גם לפאריז. אחרי שעשיתי שני סרטים קצרים, אחד עוד בחדר העריכה אולי שם יישאר, אבל עסקינן בפאריז ולא בחיים שיש לי כשאני מנסה פשוט להיות האדם ששוהה בטרם יחלוף….
פריז- אותה אחת שהייתי שומעת את השיר של יעל נעים כשאני בניו-יורק וחולמת וחולמת… ולא יודעת בכלל על מה. על האייקון המשונה הזה. איזה חלום חברתי, משותף לפריבילגים. חלום של דימויים שמזכיר לי למה חשוב לייצג וכמה שזה כוח. אז כתבתי את הספר הראשון על בית קונסרבטיבי בישראל, אז זה עזר לי? זה מעניין מישהו? אולי אם אעשה על זה סרט… טוב, פריז זה לא יהיה.
אז עכשיו אני בפאריז, עם הספר החדש של דוד גרוסמן שמחבר אותי לחלומות ולכתיבה ולמשפחה ולאמהות ולייצוג של סבתא בעולם הספרות העברית. (עוד דבר שעשיתי בספרי הצנוע) אגב- אחד הדברים שהכי בולטים לי בחופשה העצמאית שלי שכאן אינני אמא. אני רואה את האמהות לילדים צעירים, שלי בת שש, ואני כל-כך שמחה להיות נטולה. כן, לכמה ימים, זו הוויה מופלאה, חלילה וחס, שלא תחלוף מהעולם, ההוויה, אבל בינתיים כן, נהדר.
לקטקומבות היה תור ארוך מידי, וחשבתי שבשביל להתקרב למוות, יש לי את כל החיים. בינתיים בבית קברות מצאתי את סימון דה בובאר שעזרה לי להיות אשה וקראתי פעם שהיא תאהב את כל מי שיאהב אותה, תמיד וזה ניחם אותי. אז נתתי נשיקה, אומנם חיוורת, אבל נתתי, ואת החתול הססגוני בבית הקברות המפואר- שמה כדי להזכיר לי פוסט על ניגודים בפריז ובכלל.
וכן, תמיד נהדר גם להתרחק מהמולדת, וכל מה שזה אומר, גם על כך ציטוט מגרוסמן בהמשך, אבל לדעת שאני בלב של אנשים גם במולדת של פלסטין, אפילו הגיע אליי מסר משמח משם הבוקר. בסוף הרי כולנו ניקבר זה ליד זו, כמו במונפארנס, אז מה הטעם בכל האיבה הזו, מה?
יום מענג, קריאה משובחת, הלובר שלא נכנסתי אליו באופק
שתי סבתות, אולי, יושבות בכיכר הרפובליק היכן שפסל אישה עם הכיתוב- ליברטה (חופש)
נשבעת שזו הגלידה הכי טעימה, וברור שהכי יפה שטעמתי בחיי
