ביליתי ערב עם אביגדור ליברמן. ונהניתי. זה אירע בקולנוע נאביל ז"ל כלומר במתחם נוגה, בתיאטרון גשר הנוכחי.

שנינו היינו דמויות, קהל.  בעברנו גם שנינו היינו מחזאים, ילדים ובטח עוד הרבה דברים משותפים שלא כתובים עליו בגוגל כמו אהבת התיאטרון שהפגישה אותנו לערב אחד, ישובים באותו המתרס.

בסוף הערב, כל אחד מאיתנו פנה להמשיך לחבר את חייו.

הוא בתפקיד גדול יותר מכיוון שהוא מחבר גם את חייהם של רבים מאיתנו. גם כאלו שבוחרים בו, שרואים בו מחבר ראוי של נרטיב כוחני ומכבד וגם מי שלא מחפש אחריו ולא רוצה שליברמן יחבר לו את החיים או את ערכי הנאמנות שהוא חש או את הזכרונות שלו.

ואני בתפקיד קטן בהרבה, כל-כך קטן עד שנוכחותי אפילו  לא השפיעה עליו. ובכל זאת אבל הנה יחסי גומלין מעניינים;  בתוקף פעולותיי הנחשבות שמאלניות אני אולי מופיעה באיזו רשימה שחורה שיש לו והוא מופיע אצלי ברשימה לבנה ומהורהרת זו.

כמה כל אחד מאיתנו חשב על יפו של פעם ועל פליטיה ועל תושביה הערבים המופלים לרעה  בעקבות ההצגה המצויינת שצפינו בה שנינו, אין לי מושג.

אני מקווה שהדי ההצגה אודות השינוי המתמיד בחיים, על הצורך הפאתטי שלנו במישהו שיסדר לנו את החיים, על התפקידים שקיבלנו ועל התפקידים שאנו בוחרים בהם, ועל האומנות כדבר שמשחרר אותנו מעצמנו, מהדהדות הלילה גם אצלו ושישפיעו על ראיית העולם שלו ועל היכולת לראות בני אדם כנושאי סיפור וזכות לאושר רק לטובה.

אז מלבד ההמלצה על ההצגה שש דמויות מחפשות מחבר של פירנדלו ולפני שאעתיק את המילים על קולנוע נאביל, אני מזמינה את כולם למדיטציה, הקרנה  של הסרט נקודת מוצא ושיחה בהנחיית סנדיה ( רקפת בר-קמה)  על ההיבטים הדהרמיים של פעולה לא-אלימה ועל האפשרות לראות מעבר להפרדות של האני והאחר.

זה יקרה ב 5  במאי ב19:30 בבית הסנגהה של עמותת תובנה.

מי יודע, אולי גם אביגדור ליברמן יופיע…

וכולם מוזמנים גם למפגש הדהרמה הפתוח והמפורסם עם כריסטופר טיטמוס ואחרים  ב1-2 למאי. לוח זמנים לימים המיוחדים ומעוררי ההשראה הללו נמצא כאן

קולנוע נגה הוקם בשדרות ירושלים ביפו בשנת 1922, נקרא לפני המלחמה קולנוע נאביל על שם בעליו.

הבנין נבנה כבית קולנוע מפואר בו אולם ובו 1,081 מקומות ישיבה. מעליו תוכנן יציע שיועד ל- 880 צופים נוספים. אולם הקולנוע עצמו נבנה במפלס הרחוב ותחתיו נחפרה (תוך התמודדות עם קשיים קונסטרוקטיביים) קומה לחדרי שחקנים וחזרות. גג המבנה הורם בשניים וחצי מטרים על מנת לשפר את התנאים האקוסטיים באולם.

הקולנוע עוצב באיפוק והותאם לסביבה על ידי שימוש בחומרים מקומיים. חזיתות הבנין צופו באבן חול ובית הקפה והאכסדרה רוצפו בשיש "גילה" מסביבת ירושלים. עיצובו של מעקה הברזל הושאל מעיצוב של בנין שכן וכך גם עיצובה של המרפסת שמעל הכניסה הראשית.

בשנת 1986 נרכש הבנין על ידי יזם שתכנן לשפץ את הבנין ולהפכו לתיאטרון. במקום נערך שיפוץ בתכנונו של

האדריכל יוסי בר-דעה שיעודו להתאים את המבנה לצרכי האופרה הישראלית. באולם תוכננו 912 מקומות ישיבה. בזמן ששימש האולם למופעי האופרה "הועלמו" שלוש השורות הראשונות עקב שימוש בשש מעליות הידראוליות. במקום אותן השורות נפער "בור התזמורת". כל מעלית מופעלת עצמאית מה שמאפשר גמישות בגודלו של הבור. הבמה מתוכננת לתפאורות ומתנשאת בשל כך לגובה של עשרים מטרים.

בשנת 2000 שופץ הבנין וכמות מקומות הישיבה שבו הוקטנה ל- 890 בלבד. כיום משמש "אולם נגה" כאולם הבית של תיאטרון גשר.

ארבע כוסות אלטרנטיביות או עוד יום ברשות הפלשתינאית. איזו כותרת יותר מושכת את העין? במה בא לנו יותר להתעסק על הבוקר?

ובכלל. בחיים. אומרים שבערב ראש השנה, חשוב להתנהג כפי שאתה רוצה להיות במשך כל השנה, האם בערב פסח חשוב להתכוונן אל החיים הרוחניים שלנו שמטפחים חופש?

מה מביא לנו חופש? חקירה בתוך התרבות היהודית שלנו ובתוך הסבל הפרטי שלנו או הכרה בבעייתיות של הנוכחות היהודית בפלשתין? הכרה בסבל של האחר?

אתמול הייתי שוב בבית ג'אלה. במנזר טליתא קומי, המקום שמעודד ומאפשר לישראלים ולפשתינאים להיפגש בשלווה. אתמול זה היה מפגש מעודד במיוחד של ארגון שנקרא peace it together ארגון שעובד עם בני נוער ועם סטודנטים ומנסה לעודד דיאלוג בין הצדדים.

למרות שתמיד מפגשים כאלו, במיוחד כשאני עם חבר שלי, מעוררים בי תהיות וחיכוכים ומפגישים אותי עם סבל של דעות, תגובתיות בתוכי ובאחרים, הפעם היה שם אדם צעיר ומיוחד, בוגר התוכנית, בשם מחמוד ג'אברי שהראה לי משהו אחר שעשה את כל החוויה, למיוחדת במינה.

בלי להכיר דהרמה או כל תרגול רוחני אחר מחמוד מבטא את היכולת שלנו להיות מהטמה גנדי. לשמוע צעיר, במקרה זה פלשתינאי שכל כך מחוייב לרוח האנושית שבאדם, להבנה שאנחנו שונים אבל דומים כל-כך, שיש לכולנו שאיפה להיות מאושרים, שמלחמות זה איוולת והליכה כנגד הטבע שלנו, שלקיחת אחריות על החיים שלנו זה להיות אדם, שדרך חברות אפשר לבנות פה עולם מופלא, ועוד הרבה תובנות על האפשרות לכבד כל אדם על הבחירות שלו, זה דבר פשוט מעורר השראה. גם בקבוצה הישראלית היו צעירים מאוד מרשימים ששימחו את נפשי מאוד. כאלו שמבינים שאין חובה בכל שיחה להיות השגרירים של המדינה, כאלו שאמרו שהם באו בשביל לבנות אמון, כאלו שאמרו שאולי כדאי לנסות להשיל קצת זהויות ולנסות להיות פשוט בני אדם. ובמיוחד אלו שדיברו על חשיבות ההקשבה.

הכנות של הצעירים, במיוחד פלשתינאית אחת ששיתפה שאחותה שלומדת בירושלים ונתקלת במחסומים כל יום כעסה עליה שהיא הולכת למפגש הזה ואף אמרה לה שאם היא תחלוק חדר עם ישראלית, היא לא תרצה לישון איתה יותר באותו חדר, היא אומץ והתקווה היחידה שיש לנו. כנות להישיר מבט אל מה שישנו.  כפי שהוא. עכשיו.

על החוויה המיוחדת שלי מפסח האחרון, חוויה ששיחררה בי משהו אדיר כתבתי פה בנרגי'

קיבלתי תגובה מאוד מעניינת מניסים אמון, אדם שאני מחשיבה אותו בעיקר בגלל התרומה שלו בהוצאת ספר הטאו.

התגובה שלו הובילה כמובן לתגובות אחרות וגם שלי שנדרכת יותר מתגובות של אנשים מסויימים, אכן יש משהו באינטרנט.

ברור שזה מובן מאליו, אבל כנראה בגלל שאין לי פייסבוק. ורק בלוג וטור צנועים זה עדיין מפעים אותי לראות את הקישורים וההתקשרויות שנוצרות דרכו.

ואולי האינטרנט דווקא מזיק כי הוא מעודד תגובתיות, הדבר שכובל אותנו , הדבר ממנו אנחנו מנסים קצת להשתחרר.

ויחד עם זאת, כמובן שזה הכלי שלנו. אם אי פעם אעשה פייסבוק זה יהיה בשביל ליצור קשר עם כל הפלשתינאים שאני מכירה. למרות שבסדנא של אתמול מישהו אמר שזה אבסורד שאפשר להיפגש רק בפייסבוק ולא פייס TO פייס.

והנה הבוקר, קיבלתי מייל ממתרגלת בעמותת תובנה, שגם הייתה בריטריט של פסח שעבר, שנכחה לפני כמה שבועות, בשיחה שלי במסגרת חמישי דהרמה.

היא כתבה לי יופי של רעיון.

 4 הכוסות ל4 איכויות הלב:

כוס ראשונה ל מטא – אהבה
כוס שניה לקארונה – חמלה
כוס שלישית למודיטה – שמחה
כוס רביעית לאופקה – איזון הלב

שיהיה חג מלא אהבה וחירות פנימית. ולמי שרוצה להתקרב אל האפשרות להיות מהטמה גנדי במזרח התיכון אני ממליצה מאוד על

סופשבוע "להיות שלום"

בהנחיית זהר לביא ונתן גלייד, מקימי סנגה סווה

שיתקיים אחרי פסח משישי, 29 אפריל – עד שבת, 30 אפריל

אתן/ם מוזמנות/ים לפעילות של סוף-שבוע המשלב תרגול והתבוננות בודהיסטית מדיטטיבית עם עשייה פוליטית הנוגעת בסכסוך הישראלי-פלשתינאי.

סוף השבוע ישלב עבודה עם פלשתינאים, יחד עם זמן המוקדש להתבוננות פנימית – מדיטציה, שתיקה, הנחיות של מורים ושיתוף קבוצתי. ננסה להביא את האיכות של המדיטציה אל המציאות הקשה בשטחים ולהכיר באפשרות להגיב לסבל באהבה. במהלך הסופ"ש נתארח בכפר הפלשתינאי דיר איסטיא, באזור אריאל. לפרטים נוספים או להרשמה, אנא צרו קשר במייל זה info@sanghaseva.org

מה זה לא להעיז? לא להעיז לדבר על הסכסוך, על העצב העצום, על ג'וליאנו מר וזכרו המבורך, על האומנות, על האדם ועל הדמיון של כולנו שאנחנו מדחיקים. לא להעיז לראות את הסבל שנוצר מההאחזות שלנו בזהות היהודית שלנו.

אני כתבתי בטור שלי על ארבע האמיתות ועל הסכסוך. גם אני לא מספיק העזתי. וזה ניכר גם בתגובות. התחמקתי ופחדתי מהרדאיקאליות של מה שלימד הבודהה. נעצרתי בגבולות הזהות, בגבולות ה"אני" שגם אני עדיין נאחזת בו.

זוהי האמת הנאצלה של הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה ויאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל – בקיצור כל חמשת המצרפים הם סבל.
במותו ציווה לנו את האפשרי כתבה עמירה הס. וראובן מירן עם התמונות המצויינות והמעציבות של נועם לסטר שתפסו בין היתר את סאלח בכרי המוכשר שמזכיר לי כמה עבודה יש עוד לעשות בשביל שאומנים ובכלל בני אדם  יחיו פה בשלום ובאושר ובכבוד.

כמה חבל שבחייו לא מספיק הקשיבו. לא מספיק עשו אינטגרציה בלב, לא מספיק מעיזים לערער על האמונות שלהם ולחפש את האומנות שלהם. את אומנות החיים ששואפת לטוב שיכולה ליצור לנו חיים מדהימים פה!

וכמובן שיש ערך בזהות יהודית. אין לזרוק אותה לפח. כל אחד במינון שמתאים לו. הדיסק החדש והמפעים של אהוד בנאי בהחלט עושה את העבודה, את החקירה, זה דיסק מעז. רסיסי לילה.

וזה לא קשור לנושא

אבל אם חושבים על מתנות לפסח, למרות שאני לא אוהבת את פסטיבלי המתנות האמריקאיים שכובלים אותנו לצרוך ולמדווד ולהשוות, אני בכל זאת  רוצה להמליץ על הספרים של אבן חושן שיצאו במבצעים מיוחדים. גם כי זו הוצאה מיוחדת במינה וגם כי אני הולכת להוציא שם את ספר הפרוזה הראשון שלי.

וגם

יום של מדיטציה והתבוננות במציאות של חיים בתוך סכסוך
הדרך מייאוש לתקווה עוברת דרך הלב…

בשבת הקרובה, ה-9 באפריל, מ-10:00 עד 17:00, במרכז אוריאל, אלוני אבא 

אנחנו מתנהלים בחיי היומיום שלנו בין עבודה, משפחה, חברים ועיסוקים שונים. ברקע, עם או בלי קשר ישיר לחיינו, יש לכולנו חיבור משותף: אנו חיים באזור הנתון בסכסוך קשה ומתמשך – ואיכות החיים שלנו מושפעת במידה רבה מאירועים בזירה המדינית-ביטחונית. האירועים האלה יכולים לעורר פחד, כעס, עצב, תסכול או ייאוש, והם מקשים עלינו להתחבר לכמיהה הטבעית והבסיסית שיש בנו לחיים בשלום.

דווקא בתוך המערבולת המאיימת הזאת חשוב לעצור לרגע ולבחון מה אנחנו מרגישים ומה אנחנו רוצים באמת. אולי אם נתבונן נצליח לראות יותר לעומק את המציאות של הקונפליקט ונמצא את הדרך לתת מקום לכאב ולתסכול מבלי לאבד תקווה.

רבים מעדיפים שלא לעסוק בסכסוך מכיוון "שהכל כבר נאמר" וממילא "אין מה לעשות". המודעות לחיים בתוך הסכסוך מעוררת קושי ואי-נעימות, אז למה בכלל לדבר על זה? ואולי הבעיה היא בדרך שבה אנחנו "מדברים על זה" בדרך כלל? אולי במקום להתווכח על אידיאולוגיה ופתרונות אפשר פשוט להקשיב, ביחד, למה שמתחולל בתוכנו בתגובה להתרחשויות החיצוניות…

אולי אם נעצור ונתבונן בצורה כזו – גם אם נצא לרגע מגבולות הנוחות שלנו – נוכל ליצור מרווחים בדרך החשיבה הרגילה שלנו ולפתוח פתח להבנות ולדרכי התמודדות חדשות. וכשנקשיב נתחבר ביתר עוצמה לשאיפה הטבעית שיש בנו לעתיד טוב יותר, וליכולת לקחת צעדים קטנים אך משמעותיים כדי להפוך אותו למציאות.

אתם מוזמנים להצטרף ליום של תרגול והתבוננות,

סביב הנושא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ביחד נבחן האם ניתן להביא איכויות של התבוננות, הבנה וחמלה אל המציאות הקשה של חיים בסכסוך היהודי-פלסטיני האלים. ננסה לברר האם וכיצד ניתן להגיב לסבל באהבה, תוך כדי עמידה נחושה מול עוול. נעמיק את הכרותינו עם עצמנו ונמצא דרכים חדשות למעורבות מתוך אכפתיות ותקווה לעתיד של שלום והלימה.

היום יכלול מדיטציה, תרגילים חווייתיים  והקשבה עמוקה ומכבדת – כל אחד ואחת לעצמה ולשאר המשתתפים.

 היום מאורגן על ידי קבוצת "דהרמה מעורבת חברתית" ויתקיים במרכז אוריאל, באלוני אבא,  ביום שבת ה-9 באפריל, מ-10:00 עד 17:00.

עלות: 25 ₪ למקום ותשלום למנחים על בסיס תרומה נדיבה (דאנה)

הרשמה: על מנת שנוכל להיערך אנא הירשמו בהקדם באימייל: levyneta@gmail.com

ארוחה: אנא הביאו מנה צמחונית אותה תוכלו לחלוק בארוחת צהריים משותפת

על המנחים:

שירי בר למדה אצל ג'ון סיד וג'ואנה מייסי, מתרגלת בדרך הדהרמה, ומסיימת בימים אלו תואר שני בהתמרת סכסוכים. הייתה פעילה ורכזת ב-שביל זהב ובין השאר מנחה כיום בפרויקט קומי שמקדם שיתופי פעולה בין ארגונים ישראלים ופלסטינים.

נטע לוי, פסיכולוגית קלינית מתמחה, מתרגלת מדיטציית ויפאסאנה ויוגה, תלמידת בודהיזם, מנחת קבוצות דיאלוג ישראלי-פלסטיני, חברה ופעילה ב"פסיכואקטיב – אנשי בריאות נפש למען זכויות אדם".

אביב טטרסקי, מטפל בכיר ומורה לזן-שיאצו, מדריך סיישין קיטאידו, עוסק וכותב על הקשר בין גוף ותודעה. מתרגל מדיטציית ויפאסנה וזן מעל 15 שנה, מנחה שיעורי מדיטציה ותנועה. רכז בעמותת תובנה.

מי שמע על קיביה? בזמנו התלבטתי אם ללמוד קולנוע והיסטוריה.

בסופו של דבר החלטתי רק קולנוע.

ההיסטוריה וגם הקולנוע חוזרים על עצמם. מלמדים אותנו כל פעם משהו אחר.

לכן אני גם אוהבת את פרשות השבוע היהודיות. כל שנה חוזרים על אותם סיפורים והם אף פעם לא אותו דבר.

המילים שמצאתי ש ישעיהו ליבוביץ' כתב כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים חוזרים אלי כבר שבוע שלם.

הגעתי אליהן כשהתכוננתי להקרין את הסרט מדורת השבט של יוסי סידר.

"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה, ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה – חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם – היהודי והערבי כאחד".

 – ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, תשל"ה, עמ' 420

ועכשיו כשחיפשתי אותן שוב הגעתי לפעולת קיביה

ולכך שעיריית הרצליה האמיצה החליטה לקרוא לרחוב על שמו של האדם השפוי שחסר פה.

וגם לסרט שהולך להיות מוקרן הערב בטלוויזיה. בערוץ 2. במדורת השבט.

וכך אחרי שאלמד ואתרגל עוד דהרמה, אני אאבק את הטלוויזיה ואחבר אותה לחשמל.

חשמל זורם בכפות הידיים של כולנו. ובאפשרותנו לכבות את האש.