Category Archives: Uncategorized

פרשת נוח- ה"גם אני" הראשון…

" וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. ויַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו".

הרבה דברים יש לומר על פרשת נוח- על התיבה, על המבול המפורסם, על הזוגיות וכמובן הפופולאריות של הדימוי בזכות הילדים וחיבתם לחיות- או יותר נכון לנו הבוגרים- לספר משלים דרך חיות. עד שלא נהייתי אמא לא שמתי לב כמה החיות הן עולם עצום בחיי הילדים- סיפורים, שירים ועוד (ואחר-כך מתפלאים שקם דור שלם שלא רוצה לאכול חיות?)

בכל אופן באמת הרבה סיפורים, מיתוסים ומשלים מוכרים על נוח, צדיקותו והמצב האבסורדי אליו נקלע, ניצול הצונאמי הראשון, אבל את הכביסה המלוכלכת, החלק הקטן של גילוי העריות הראשון, פחות אנשים מכירים ובטח שזה לא הדבר הראשון שנחרת בתודעה האנושית.

כי זה בדיוק העניין, יותר קל לייצר עולם עם סיפורים ברורים מאשר סיפורים עמומים של פגיעה במשפחה, מי פגע ואיך ולמה. המיניות הזו, הכה מיוחדת/מאתגרת ותוססת הופכת לבור גדול ושחור כשהכל עניין של כוונה והתכוונות. האם הוא התגולל לתומו ערום באוהל, האם זה היה אקט מכוון של התרסה, מיליון שאלות ומעט תשובות, כמובן במדרשי חז"ל יש המון.

האם סירסו את אביהם, אולי אנסו ומי אנס את מי. לפחות דיברו על זה. גם אז. בתחילתה של האנושות. ניסו לייצר גבולות, להפריד בין מה שראוי לעשות במובן שתומך בבני-אדם ומגדיל את החופש שלהם לבין מה שאינו ראוי- מעליב, מקטין ומבזה את בני האדם.

אזכור סיפור של נוח השיכור המתגולל ערום באוהל הוא תזכורת חשובה שמישהו טרח להשאיר שם, שלח לנו תזכורת עתיקה- גם הם. אולי דרכו של הסופר המקראי לומר- גם אני.

הנה מה שכתבתי על זה ב2009

IMG_4924

רק אני וטוב לי

 

 

והשיר שיצא לי לפרשת נוח 2017

רגע של שבת שאת לא מצפה לו.

לא יכולה לדמיין או לכתוב

ורק בדיעבד חושבת אולי ראית אותו פעם בסרט.

אבל זה רגע קטן כל-כך ולא דרמטי בממדי אריסטו,

כנראה לא הונצח, ובכל זאת קרה.

את מעלעלת בעיתון, בכותרות של שישי

מה שנקרא הלב של החדשות שבמשך השבוע את נמנעת באדיקות מלצרוך

חוזרת על המנטרה- החדשות הרעות מגיעות אליי כך או כך.

והנה כך- קצת לפני שסיימת, במדור של מודעות האבל את מתעכבת

מתוך הרגל ישן שירשת מסבתא והנה השם שלו. דודי.

מכר. תלמיד. אדם.

"אבל רק שלשום…." ובכל זאת הנה שמו.

וכך ברגע, שוב הרגע הוא הדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו כי את כל השאר אי אפשר לצפות.

מודעות פרסומת

גלגולים

לא מאמינה בגלגולי נשמות ומצבי טוב משל כל פליט שהוא בעולם, ובכל זאת, לקראת עלות השחר בניו-יורק, מתגנבת לה תחושה.

השנה 1947 ואני בת למשפחה פלשתינאית אמידה מאל- קודס ואנחנו מבלים את הקיץ באירופה, אחרי כמה חודשים במצרים בהם החלפתי ספרים כראוי אבל בלב התגעגעתי לספרייה המפוארת, המוכרת לעייפה, של אבא שלי. ויש לי תחושה עמומה שאדמתי בוערת, שהאנשים שם נהיים קיצוניים, שאולי כדאי להשיג לבתי אזרחות מצרית.

עוד על הספריות ועל מה שאירע להן כאן כאן

תחושה דומה הייתה לי במקסיקו לפני כעשור.

הלכתי לפגישת משוררים ומשוררות, קמעה הזויה ומלאת עשן, מבלי שבקושי ידעתי ספרדית. הייתי חודשיים בסן קריסטובל דה לאס קסאס, חור די נידח וכל הזמן ירד גשם, מה שלא נערכתי אליו למרות שהגעתי לשנה שלמה, ידעתי שזה בהרים והייתי שם עשור קודם לכן, בטיול שאחרי הצבא וקפאתי מקור. הגעתי דווקא לשם על מנת לכתוב את הרומן שלי "בת של רב" מבלי שיכולתי להסביר בדיוק למה דווקא לשם, חוץ מאהבה נושנה נושנה.

לאחר המפגש המסתורי, בירידה מההר, סיפר לי אחד המשוררים הצעירים על אשה בשם רוסריו קסטיאנוס שמעולם לא שמעתי עליה. אז עוד לא היה ויקיפדיה, או לפחות לא ידעתי עליו אז לא יכולתי לגגל עליה, אלא הייתי צריכה להאמין לו כשסיפר לי שהיא הייתה סופרת ומשוררת מקסיקנית מהאזור שלנו ממש, שהייתה שגרירת מקסיקו בישראל שם היא מתה באופן מסתורי ב1974.  לא אשכח את התחושה הזו תוך כדי צעידה מהוססת רטובה, שבאחת חוויתי איך מרגישה ידיעה קוסמית נבואית. נשמתה התגלגלה לשלי מתל-אביב לבאר-שבע וחזרה לרגע הזה ממש לסייע לי במסע ובהתמודדות עם הבחור. כשביקרתי בבית המשוררת הסתבר לי שהיא מתה ב7.8 שזה יום הולדתה של אמא שלי, שבדיוק אני כותבת עליו שיר באנגלית. בניו-יורק. עיר הולדתה.

GILGUL

פרשת השבוע בעיניים של אמהות

"אני לא מאמינה שאני עושה את זה"

נשמע כמו טקסט מחדר הלידה?

גם.

וגם אני שפתחתי את הבלוג הזה לפני שמונה שנים בשביל לפרשן את פרשות השבוע וזה הגיע לאן שזה הגיע ומאז הנחתי מאחוריי לאט לאט את המילים היהודיות וההיקסמות מהטקסטים הרפיטטיביים הללו (שכשזה בבראשית ובשמות זה עוד קומנקטיבי וכולם אוהבים אבל מויקרא בואכה דברים, לא נאמר את המילה חופרים).

מה לי ולזה?

אבל זו המסיבה שלי! והפסקול שלה כמובן

אז חשבתי לעצמי שאולי האמא החדשה שנהייתי (ולא משנה לי שעברו כבר ארבע שנים!)

יש לה משהו חדש וטרי ובכל זאת לומר משהו על תילי המילים שיש אנשים שמוכנים למות למענם. (ואם אתם מצקצקים בלשון וחושבים "עליהם", אז גם "אנחנו" קצת בסיפור הזה…. לא?)

ומכיוון שזה כאן בפרטי אני יכולה כמו פעם לגובב מילותיי ללא עריכה…

אז פרשת בהר- בחוקותיי מסיימת את ספר ויקרא שהוא ממש ספר להורות כי כל כולו עוסק בגבולות. גבולות לא עלינו כמובן. אין תחרות לחוקים של אלוהים ולעונשים שהוא מתכנן. רשויות הרווחה לא היו פוטרות את אלוהים אם היו עושות אצלו ביקור בית!

ואם אתם חושבים שאני מגזימה אז הנה הציטוט "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו"! מעניין שכשהם רוצים, הם יכולים להיות שיוויוניים….

בכלל בפרשה יש הרבה עניינים של אוכל. ומי כמונו ההורים יודעים עד כמה זה מעסיק!

לשון קשורה, יועצת הנקה ויועצת מזון ואם הילדה טבעונית אז דיאטנית ואם היא אלרגית אז בדיקות ובהמשך להשיג לילדה מטבח וחברים בלי גלוטן, בקיצור מהיום הראשון- הזנה הזנה הזנה.

כל הורה שעבר מגן פרטי לגן עירייה חווה את הטראומה הגדולה מכל- הכנת סנדוויץ' כל בוקר!!!!

לכאן מתאים המשפט מפרק כ'- בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ.

שלא לדבר על המשקל שאמהות מעלות מהשאריות של הילדים, מהתחושה הנואשת הזו לקלוע לטעמם של הילדים- ההתפשרות המביכה על עקרונות בריאים, והתופעה ההזויה שמתחילה בערך בגיל שלוש- לפני השינה, הילדים מייללים שהם רעבים כי הם מבינים כמה שזה חשוב לנו ויודעים שירוויחו עוד זמן ערות אם יאכלו. הם לא קראו את :וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.

עוד משפט שקפץ לי בפרשה בהקשר האמהי היה: וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

ראשית- מי שכתב את חיים משבת לשבת- לא היו לו ילדים…. 🙂

כשאת אמא שבתות זה הזמן להיזכר ולהבין את חוסר השליטה שלך על חייך, החל משעות השינה, שאת זה הכרת כבר מהיום הראשון ועד המקומות ההזויים שאת עלולה למצוא את עצמך בהם בניסיון למצוא קצת חופש…

שנית- שמעתי שהשבתות הן יתרון עצום אצל גרושים. מקבלים שבת פנויה. אלא אם כן את נמצאת עם גרוש….. שמעתי מחבר טוב, שלקח לו ולזוגתו שנה שלמה לנסות לסנכרן את השבתות נטולי הילדים, כי כל אחד מהפרודים יש לו גם זוגיות עם פרודים שגם להם יש…. טוב הבנתם. זה באמת תיק רציני. מזל שלא מקיימים פה את מצוות היובל מהפרשה אחרת: בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

ובפינת הפרגון לפרשה:

פסוק אחד לפני סיום הפרשה וספר ויקרא כולו מופיע הביטוי: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ

בתור אמא בודהיסטית זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות וגם להעביר הלאה. הרי באמת טוב או רע אין לדעת! אולי. זה מגיע מהמשל היפיפיה והעמוק של האיכר הסיני.

הביקורת האוטומטית, המחשבה שיש דרך נכונה או טובה יותר לעשות משהו או לאכול דבר כזה או אחר, לקחת את זה ביתר קלילות. להיות מודעת לזה, לא להיצמד כל-כך לנכון-לא נכון, טוב או רע…

בקיצור לקבל את הילדה שלי כפי שהיא על כל צדדיה וכמובן גם אותי, את שתינו כפי שאנחנו וכמובן מבלי להחליפה באחרת…. 🙂 זה ממילא לא אפשרי.

הרגע הזה מושלם כפי שהוא….

הנה מה שכתבתי על הפרשה בנרג'י ב2010 כשהמרחק ביני לבין להיות אמא היה כמרחק בין הר סיני לירח….

ולסיום-

  1. לא הזכרתי את המילה קורבן- שמככבת בפרשה.
  2. שלא ישתמע שאני בעד אמהות או בעד פרשות השבוע.
  3. ממש לא.
  4. אני נהנתי.
baby shira beged yam

כל קשר בין מה שצולם בתמונה זו בנוה אילן באוגוסט 2013 לבין המציאות של היום מקרי בהחלט ולא קיים למעט החצאית שעדיין ברשותי והאהבה שהלכה וגדלה.

 

 

השפה נותרה במעיל של שרת המשפטים

המעיל של שרת המשפטים, לא מעיל, יותר ז'קט ג'ינס, מעיל גשם מאורך ושיקי, פוטנציאל לנערה פלשתינאית טמירה שתרכוס אותו כפתור כפתור. הכיסים כה עמוקים ומדוייקים אפשר לשים בהם אפילו טורטית שלא תבליט.

שפות מעסיקות אותי בימים אלו וגם המעיל של שרת המשפטים שנפטרה ממנו כשהתחילה להתהוות לאישה.

לא יעזור לנו מכמה מילים נפטר ומכמה שפות תמיד תהיה הכמיהה לאמא, למאמא, ליאמה, למה. למה שאי אפשר להגיד במילים, במעיל. יפה וחנוט ככל שיהיה.

הרומן שכתבתי בעברית שכותרתו "בת של רב" ושהביקורת בהארץ הכתירה אותו "כשבת הרב זקוקה לאמא" עושה את דרכו חזרה לשפת אמי. הכמיהה.

ובדרך הזו נפרדתי מהמון המון מילים עבריות שחצבתי כמאמר חיים באר: מחרחורי ליבי.

מהלך דומה לזה שעשיתי כשמלאו לבתי חודש ימים והחלטתי לדבר איתה בשפת אמי.

אם יהיה בי האומץ אמצא את הנערה הפלשתינאית סלאם שעל שמה קראתי לבתי את שמה השני ואתן לה את הפוסטאן של שרת המשפטים.

התכוונתי לכתוב פוסט כל-כך חגיגי על ה קמפיין למימון המונים לספר שלי בפלטפורמה היהודית מכל…. פוסט מלא תקווה וחלום ואומץ אבל השפה הזו, השפה שאפשר בהינף יד לבטל פתחה את פיה וצעקה—– שקר החן והבל היופי, או במילה המשותפת שלנו שלא משנה כמה יהיה עמוק הבור, היא תיוותר- כזב כזב כזבה.

DSCF1715

צילום: נינו הרמן האמן שבאפריל 2016 "תפס" את לבו ותכליתו של הפוסט הזה ושם את כל המילים בתמונה. תמונה של שפת האהבה: "והאמת והשלום אהבו".

ממש אשמח אם תתמכו בקמפיין שלי אבל עוד יותר אם תקראו את חברי לדרך, עיסא סוף, בראיון על האפשרות למצוא חופש בתוך כל האשלייה הזו של שפות ושליטה והמילים, המילים והמעשים של מה שחשוב באמת. כדבריו המרגשים על נערות פלשתינאיות שהשתחררו מהכלא הישראלי:

"הילדות הללו הן בנות אדם ואנחנו חייבים לכבד את הזכויות שלהן ולאחוז בידיהן ולהראות להן שלחיים יש עוד פנים".

בריאות, הספד לילד שלא ממש הכרתי ולפינקי זוארץ שהייתה זו זכות גדולה להכירו!

ב2007 נסעתי להרפתקאת חיי, לכתוב את הרומן שלי "בת של רב" בסאן קריסטובל דה לאס קאסאס במקסיקו.

זה מקום קסום שקשה לתאר את קסמו. למרות שניסיתי.

כאן כשכתבתי על יום המתים.

וכאן על מקסיקו אהובתי

וגם כשהודיתי לתושבי העיירה על עמוד בספר שלי מתוך ידיעה שזה מגוחך לחלוטין כי אין סיכוי שהספר הזה אי פעם יתורגם לספרדית או בכלל. הודיתי להם על שנתנו לי בית.

אז בשנה ההיא שהייתה קייטנת חיי פגשתי ישראלי שגם ראה בסאן קריס (כך קוראים לה המקומיים) בית ואפילו פתח הוסטל בשם קאסה דה יגיל. המבין יבין…

ויגיל התחתן עם אלואיסה היפה שגם תרגלה בודהיזם ונולד להם לאחר שכבר עזבתי בן חמוד. פתאום ביום בהיר אחד, לפני כשבועיים קיבלתי ידיעה מחברה מקסיקנית משותפת שהבן הצעיר חטף התקף לב, התמוטט בחצר בית הספר.

ההפתעה, הזעזוע שזה יכול לקרות, למרות הידיעה שסיבת המוות היא תמיד תמיד לידה הייתה עצומה וכואבת. תוך כמה ימים הבן אכן נפטר ואיבריו נתרמו והצילו חיים של אחרים.

הסיפור טלטל אותי כמה ימים ושיאו היה שהבת שלי התעוררה באמצע הלילה קודחת עם תלונות שכואב לה בלב ומצאנו את עצמנו במיון ילדים, מודעים לכך שאנחנו בטח בהיסטריה אבל לא יכולים לקחת את הסיכון לאור סיפור שכזה. בסוף היה לה "רק" סטרפטוקוק…

ועכשיו מוצאי שבת האחרונה, הידיעה המטלטלת הקרובה וכואבת כל-כך על מותו של פינקי זוארץ. פינקי חבר וותיק וטוב של אחותי ובעלה. יחד בשמחות, בשכול, חברות אמיצה ממש של גידול ילדים וחוויות חיים. ופינקי כמו שכולם אומרים בהספדים ובפייסבוק היה באמת אדם מיוחד. היטיבה לתאר אותו אישתו תמי, חברתה האהובה של אחותי מימי האוניברסיטה, היום בהלוויה- "היו לו מפתח מאסטר ללב האנשים שפגש".

מדוייק להפליא כמה סבלנות הייתה לו לכל אחד ויחס אישי. גם לי האומנית השמאלנית הידועה במשפחה… ובאמת במפגש האחרון שלי איתו לפני חודשיים בבת מצווה של האחיינית שלי הוא התגאה מאוד להראות לי צילומים שלו מקריא ספר ילדים פמיניסטי בגני הילדים בבנימינה. כשאמרתי לו שהוא ממש ברק אובאמה הסתבר שהוא לא ידע על המנהג הנשיאותי. אדם כל-כך מיוחד, פתוח, מצחיק ואמיתי היה פינקי.

 

מה שהיה חזק לי כל-כך היה אלמנט ההפתעה. לצערי הרב אני זו שהודיעה לאחותי את הבשורה לאחר שחבר שלי שידע שהם חברי משפחה עדכן אותי במבזק החדשות שהגיח לו בסמארטפון. לא משנה כמה תרגול בודהיסטי באמתחתך, ההפתעה של המוות קשה ומורגשת בכל הגוף. זה כמובן הזכיר לי את בשורת המוות הקרוב הראשון שלי שהגיע כשהייתי בצבא. הטלפון בישר לי על מותה של חברתי נירית מסרטן ואף הנצחתי את ההפתעה הזו בספר וגם בהצגה שלי "למקרה שלא אהיה בסביבה".

העיתוי של המוות המפתיע של פינקי בפסח מאותת לי גם למותו של אחיו של איתן בן זוגי שיחיה. יאיר הרמן ז"ל שבגיל 20 נהרג בתאונת דרכים בדרך הביתה במוצאי חג שני של פסח. והמוות הזה חוזר חזרה לבת שלי שירה שחגגה אתמול ארבעה אביבים.

מאז שנולדה אלמנט המוות נוכח יותר ויותר בחיי- מפחיד אך גם מובן והגיוני- כמו שזה נולד כך זה  גם חולף. בזמנו או שלא בזמנו. יעל, שהייתה בודהה חי בשבילי גם מקושרת לי בנימים לפסח שכן בילינו יחד את הפסח האחרון של חייה במשך עשרה ימים בסדנת שתיקה. היא הראתה לי בסוף תמונות של הבת שלה שהייתה בת חמש…. כל יומולדת שזכתה לחגוג עם הבת שלה היא העריכה כל-כך!

ההגדרה של יעל שמחה פזואלו עליה מבוססת ההצגה שלי למונח חיים- כל-כך חיה ומסייעת- חיים: מה שמשתנה כל הזמן, מה שאינו נתון לשליטתנו גם אם יש לנו אשליה רגעית ומקובעת שכן!

ואת זה אני מקלידה מזכרון, משינון. מוזמנים לצפות בוידיאו ארט מתוך ההצגה כאן ולבוא לצפות בה במוצ"ש הקרוב בצוותא ת"א. עשינו סרטון קצר לכבוד ההצגה ה20 כשהמוטו בו- "מי שחי שיבוא" באמת.

ההצגה הזו מוקדשת לזכר פינקי ואוריאל- אנשי הלב.

PINKY READING

פינקי זוארץ מקריא ושואג את הסיפור לביאת- התמונה האחרונה שהראה לי מהסלולארי שלו

 

 

 

 

הופעה חורפית שלי בטלוויזיה…. לקידום פרוייקט "מדיטציה אחד על אחד" לחולי סרטן בבתים

אז הנה ב"עושים סדר" של הטלוויזיה החינוכית עם איפור יפה וסוודר שהשכנה נתנה, הכל לשמר איזו אשלייה… כאן בלינק ולדבר על מה שלא מעיזים לדבר עליו בהכרח- המוות / סרטן /חולי…

במסגרת פרסום המימונה הלכנו לפגוש את המתמודדת שזכיתי ללווות בשנה שעברה במסגרת הפרוייקט, היא הבריאה לא מזמן והסכימה בשמחה לדבר עליו. אני מאוד שמחה שהיא החלימה!!! זה לא נוצץ כמו הטלוויזיה אבל זה אמיתי וחי וכאן תוכלו לפגוש אותה.

לדעתי גלי מסבירה ממש טוב למה כדאי לתמוך בפרוייקט או לספר עליו לאנשים זקוקים לו.

נותרו שלושה ימים לתמוך בפרוייקט וכל החיים להעזר בו…. הנה כאן

וכמובן במוצ"ש הקרוב תעלה שוב ההצגה שלי "למקרה שלא אהיה בסביבה" בצוותא ת"א. קוראי הבלוג מוזמנים לקבל הנחת ידיד!

סרטן סרטן שעל הקיר, איך אפשר אותך להסביר…. או לפחות להכיר… אולי במדיטציה?

היום הייתה סצנה הזויה במיוחד בה הלכנו לאורתפד כל המשפחה.

לי יש כאבים מהקיץ בכתף, לבן זוגי נתפס הגב כל כמה חודשים והבת שלנו מתלוננת מפעם לפעם על כאבים ברגל. וזה מה שהוביל אותנו לרופא.

מהצד שלו, בת של השכנים בגיל 12 התלוננה על כאבים בשוק (איפה שהבת שלנו כמעט בת ארבע הצביעה) והתגלה לה סרטן ממנו נפטרה.

מהצד שלי, נירית חברתי בגיל 17 התלוננה על כאבים בברך, במסע לפולין כמה אירוני, אמרו לה שזה כאבי גדילה אבל אז התברר שזה סרטן ממנו נפטרה כעבור שלוש שנים.

וביחד, שנינו פגשנו חברה פלשתינאית בת תשע עם כאבים בירך, שגם התברר, אתם כבר יכולים לנחש כ…. כמו שאומרת הדמות בהצגה שיצרתי- "מה לעשות- סרטן זה פופולארי". לפחות החברה האחרונה החלימה והיא חוגגת כבר ארבע שנים מאז!

אז אתם יכולים לתאר לעצמכם למה נרעשנו לרופא- התוודינו שבאנו הרבה מתוך פחד והוא התפלא מצידו על היותנו מוקפים בסרטן, רמזנו שזה עוד כלום, אלו רק הילדות שהכרנו…. בין 2012 ל2014 הכרנו אישית ומקרוב שישה אנשים שנפטרו מסרטן וכמובן אנשים שהתמודדו/החלימו ועוד….

וזה מדהים כמה שזה פושה ומפחיד, ובשביל לעשות את זה "קליל" סיפרנו לו גם על ההצגה שיצרנו שעוסקת בין השאר גם ב…. עוד על ההצגה 'למקרה שלא אהיה בסביבה' כאן

זה ממלא אותי בהתרגשות שאני שייכת לציבור שלא מפחד ברמת העומק מהסרטן אלא מודע לקיומו, ממשותו ואפשרות היותו מילה נרדפת למוות.

ישנו פרוייקט בו אני מתנדבת ואליו אני שייכת שנקרא "מדיטציה אחד על אחד" לחולי סרטן והפרוייקט הזה שם לו למטרה  לתמוך ולחזק את חולי הסרטן באמצעות ליווי אישי והקניית כלים מתחום המדיטציה.  זאת, מתוך הבנה עמוקה  אודות  הקשר ההדוק בין  מידת החוסן הרוחני והרגשי לאיכות החיים ואף לתוחלת החיים של  המתמודדים עם המחלה והשלכותיה .

בימים אלו מתקיים פרוייקט למימון המונים וזה ממש יהיה משמח אם תוכלו גם להצטרף או לצרף לקיומו של הזרם שלא מתכחש /נרתע/בורח/מקלל וכיוצא בזה את המחלה (אולי גם לפרקים) אלא מסתכל לו כמו שפעם היו אומרים- בלבן של העין.

זה הפרוייקט ויש בו כל מיני תשורות מעולות והכי אשמח שהוא יגיע לעוד קהלים שאין להם ממש סיכוי להכיר את זה וגם להעזר בו. עוד סיבה שהפרוייקט הזה כה מיוחד הוא שהוא מתרחש בכל הארץ, יש מתנדבים בפרישה ארצית, וזה מצויין כי יש חולים לרוחבה ולאורכה של הארץ….

ותמונה האשה מעוררת ההשראה, המורה שלי לחיים, שגם כשאין לי כוח לקום עם הבת שלי באמצע הלילה בשביל לעשות קקי, אני נזכרת בה ויודעת שהייתה נותנת הכל בשביל הקימה הזו.

ולא רואים שהיא חולה…

ושמה יעל שמחה פזואלו לוי שידעה איך לחיות וגם איך למות והיא הגתה את פרוייקט המדיטציה הנ"ל וגם הייתה ועודנה ההשראה להצגה שעושה שימוש בכתביה ומחייה את חזונה ואת חייה על אף שנפטרה בנובמבר 2013

________-331

מאיר בנאי- תמיכה בפרוייקט המדיטציה "אחד על אחד" לחולי סרטן ושכנות במובן העמוק… וכמובן כמה מילים של שכן על ההצגה "למקרה שלא אהיה בסביבה"

מאיר בנאי היה הסלב של ילדותי. ממש ברחוב הסמוך, צמוד לשביל של פלפלון, ממש ליד הבית של חברתי נירית שנפטרה מסרטן ב1995 גרה לה משפחת בנאי.

קרוב וסמוך וחלק מהנוף. היה אפשר לדמיין צלילים בוקעים מהמחסן כשעברת לידם. בכל יום כיפור השמועות היו מנחשות אם מאיר יהיה או לא יהיה בבית הכנסת האורתודוכסי וכך או כך שם היה נקבע מקום המפגש של כל החבר'ה לדורותיהם.

כמובן שקניתי קלטת של גשם ושל ההופעה החיה. וכמובן שהיה את אביתר.

אח של… שתי שכבות מעליי, חביב הבנות, זה שנתנו לו לצאת לטיולי הצופים השווים גם בלי שהיה חלק רשמי מהשבט. הרבה עם גיטרה ומבט מופנם ולכבוד החנוכה או שמא היה זה פורים יצר עם השכבה שלו הופעה של מאמי בו הוא שיחק את תפקידיו של בנדודו אהוד.

אז במובן מסויים זה מרגיש מוות של שכן ובמובן העמוק כולנו שכנים, מאוכלסים זה ליד זה בעולם, מחפשים בו מקום.

הבחירה המובנת לא לספר על המחלה מעניינת וכמובן לגיטימית ועדיין מפתיעה כמו החיים… גם כשרואים אפשרויות אחרות של שיתוף, של למידה וצמיחה, של שכנות אנושית במובנה החיובי ביותר.

איכשהו לסרטן תמיד הייתה נראות בחיים שלי. אותה חברה נירית פנתה בגיל 19 לגיוס כספים ב"ערב חדש" על מנת להשיג טיפול תרופות חדשני ביוסטון. וזה מזכיר לי פתאום את המדרש על רבי יוסי שהיה עיוור וראו אותו אנשים הולך בלילה עם אבוקה. שאלו אותו- למה לך אבוקה אם אתה עיוור והוא ענה- שיראו הבריות אם אני הולך ליפול לאיזה בור ויתריעו אותי מפניו.

היום כשמימון המונים נהיה דבר שגרתי זה כמו מזכיר לי את האופציה החברית/השכנית של התמיכה. ואני כה מאושרת לקחת חלק בפרוייקט המדיטציה אחד על אחד שבימים אלו מגייס כספים לצורך המשכיותו והגדלתו. כל הפרטים כאן יעל שמחה פזואלו לוי ההשראה לכל זה למדה מאוד להעזר באנשים בזכות מחלתה.

וההצגה בהשראתה שכתבתי וביימתי ממשיכה להסתובב לה ולשמחתי אחד השכנים פה ברשימות, המבקר רון שוורץ היה בה וכתב עליה בגלובס ביקורת מרגשת ביותר, כנה כל-כך ועוסקת בדיוק בפחד מפני הסרטן והרווח שטמון ביכולת להסתכל לו ולמוות בעיניים. וכמה שזה קרוב אלינו כל-כך. הנה כאן בהפניה

ממש אשמח אם השכנים פה יגיעו לראותה!

יש הצגה אפילו מחר, הצגה מיוחדת מלווה בהרצאה של שניים מהמובילים בתחום המיינדפולנס- ד"ר ריקרדו טרש ומתי ליבליך. כל הפרטים כאן

24-1

מזל סרטן / המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה" לא נותנת לפחד להשתלט, והתוצאה רגישה. ביקורת

תודה שכן! על הכנות ועל החוכמה האנושית והעין הביקורתית שלא החמיצה את האומץ והעדינות שיכולים להיות במפגש עם המוות. תודה!

פורסם ב-19/1/17, מגזין G – גלובס @@ אני נוטה לנחש מה יעבור לכם בראש ממש בעוד שנייה-שתיים, כשתקראו שהמונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה", מבוססת על חייה ועל כתביה של שמחה יעל פזואלו לוי…

מקור: מזל סרטן / המונודרמה "למקרה שלא אהיה בסביבה" לא נותנת לפחד להשתלט, והתוצאה רגישה. ביקורת

הפוסל במומו במומו פוסל- כמה מילים על להופיע באריאל

לפני כמה שנים, לא מועטות, בן זוגי היקר עבד עם אמן. הם עשו ביחד פסלים של כבשים ועוד כל מיני. ויום אחד הזמינו ממנו פסלים לשים בכיכר העיר של היישוב אפרת.

האמן שהיה איש מקסים ושמאלן עם תעודות התלבט ואני צקצקתי לשון ואמרתי שלדעתי לא כדאי לו. לא האמנתי שהוא שוקל להניחם שם, גרנו אז באבו-גוש היינו ישנים מפעם לפעם בדיר-איסטיה יישוב בשטחים, וליווינו חברה צעירה, ילדה פלשתינאית חולת סרטן, אל תוך מערכת הבריאות הישראלית- מהמחסום לתל-השומר וחוזר חלילה.

כמו שאומרים באנגלית-

LITTLE DID I KNOW

לא יכולתי לדעת שהאמן המוכשר, רודף השלום שהחליט לשלוח לשם את הכבשים שהם הכינו בחדווה, ימות כעבור שנתיים מסרטן ובטח שלא יכולתי לדעת שביום מן הימים תהיה לי הצגה שתעסוק בסרטן, תעלה בצוותא ויזמינו אותה להופיע באריאל.

ההצגה שנקראת "למקרה שלא אהיה בסביבה" היא על חיים ועל חופש ועל דהרמה (מה שהבודהה לימד) ובמובן הזה מתאימה לכל קהל ובכל מקום- אבל כמו שאמרתי אז לאומן ההוא- מה עם הנורמליזציה? זה לשתף פעולה עם הכיבוש, עם המצב הקיים, עם אלו שעוצמים עיניים למה שקורה מטר מהם בגללם וחיים את חייהם היפים, ועוד אנחנו שיודעים כמה הכיבוש נוכח בחיי היום-יום של הפלשתינאים חברנו, דווקא עלינו להגיד לא. זו היכולת שלנו להתנגד.

והנה ההצגה שלי תעלה שם בכ"ט בנובמבר כמה אירוני. ועוד אירוני שהיא נוצרה גם בהשראתה של חברה טובה, הדודה של חברתנו הילדה, תושבת הכפר השכן, דיר-איסטיה שסובל קשות מהימצאותה של אריאל ושאר התנחלויותיה שלידה. ההצגה גם מוקדשת לזכרה. גם היא נעימה זידאן נפטרה מסרטן. לפחות, חברתנו הילדה, הפכה לנערה והחלימה.

אז כסף זה שיקול- והרצון להביא/להשמיע אומנות לכל קהל באשר הוא זה שיקול- והידיעה שההתנגדות שלי כל-כך קטנה ורק לשם ההתנגדות אין בה ממש- גם זה שיקול וההבנה שההצגה שלי עם המסר החד פעמי של יעל- יכולה לחולל מהפכה תודעתית בחיי צופיה- גם זה שיקול. וההסכמה/הבנה של חבריי הפלשתינאים לכך שאקיים את ההצגה, כי התלבטתי קשות איתם בטרם החלטתי- גם זה שיקול. וגם הידיעה שאתרום אחוז מההצגה לארגון המדהים של דהרמה מעורבת חברתית שבזכותו חציתי את הקווים- גם זה שיקול.

לנקות את המצפון? אולי. לפחות יש לי מצפון ובמה לנקותו… וגם המילים של מורים שעודדו אותי להקשיב לעצמי ושההצגה ראויה לחצות את הקווים ובמיוחד המורה שלי סטיבן פולדר שכתב לי:

A difficult decision – but my tendency is to go to the heart of the ignorance and have the courage to bring another voice. To go into the sickness, in order to heal, to go in there and have to power (of non-self) to allow an alternative truth to be heard.

אז בלב חצוי ובהבנה כואבת של הפתגם ששמתי בכותרת- אני חייבת לומר שהחיים הם באמת הפתעה אחת גדולה- והאם אני יכולה לומר משהו על הבימה שבחרו להופיע בקרית ארבע? כנראה שאיבדתי את זכותי. ובכל זאת הנה אני אומרת. מקווה שיזמינו אותי לשם ושאומר  לא. אבל אני לא באמת יודעת. ולא לדעת זה לא בהכרח דבר רע!.

חבר טוב, מורה, כתב לי "את רק צריכה להחליט אם גם את מוכנה להשתתף בכיבוש ולהרוויח ממנו" וזו אמירה חריפה מאוד. אבל האמת היא שלחיות פה זה אומר בדיוק את זה, וגם ללמד מיינדפולנס בבית-ספר בהר אדר ממנו רואים את החומה והגדר והשער ממנו נכנסים לא נכנסים הפועלים- זה בדיוק אותו הרווח.  אני סומכת על הדהרמה שלא עסוקה ברווחים והפסדים ומקווה שהבחירה להופיע באריאל היא הבחירה הכי טובה שאני יכולה לעשות למען הגדלת הטוב, החופש והשחרור לכל הברואים.

img_2007