ארכיון קטגוריה: Uncategorized

חלומות מתגשמים, אשלייה נכון אבל לחגוג את זה אפשר!

אז בתור מורה בודהיסטית שהכי מחבבת את הרשימה של הבודהה על שמונת התופעות המניעות את העולם, אני יודעת שכל הצלחה, הישג, עונג ושבח הן תופעות לא מהימנות (במובן שיסבו מתישהו גם סבל), ארעיות ותלויות תנאים ונסיבות.

יודעת זאת ובכל זאת מתרגשת ברמות גבוהות מאוד מהעובדה ששלושה סרטים שלי הולכים להיות מוקרנים בקולנוע לב.

כן, ריקות והכל אבל קולנוע לב. זה מותג. זה מקום שהוא חלום של כל קולנוענית במיוחד אחת שעשתה רק סרטים קצרים מהשנים האחרונות.

ולא רק הסרטים אלא ההנכחה של הנושא החביב עלי, וכן מותר לבנאדם לחבב הרבה נושאים… וזה המוות.

כלומר זה לא שהוא חביב, הוא פשוט הדבר הכי וודאי שיקרה לנו וכמויות הסבל שזה מייצר הן עצומות, והבודהה לימד את האופן בו אפשר להתייחס למוות באופן אחר, חופשי יותר שמקבל את היותו בכלל, שלא לומר היותו טבע…

אז אני אתן הרצאה על מוות ואיך אפשר להתקרב אליו באופן שיקל עלינו ואולי אפילו ישמח, ובעיקר ישחרר…

ממש אשמח אם הפוסט יופץ ואנשים יגיעו כי אני צריכה /רוצה שהאולם יתמלא כדי שיזמינו אותי לעוד קולנועי לב בארץ…

וכן הרצון הזה כמובן הוא עוד הכנה לסבל, אבל לפחות אני רואה את זה ואני גם שמחה ממש עכשיו ב"הישג" הזה ויודעת שזה מספיק טוב ממש כפי שזה…

אז הנה הקישור לאירוע של הסרטים וההרצאה שנקרא- מה מועיל המוות לחיים וזה נעשה בזכות אילן לוי מהוצאת פראג ותודעה חדשה. והנה הפלייאר שלי, בו כתוב בשחור על גבי תכלת – קולנוע לב והשם שלי גם 🙂

הבלוג עוד כאן, אני בבית

וואו. עוד זמן ועוד שנה, וכמו שעץ נופל ביער, האם שומעים אותו, גם הבלוג, אם אכתוב כמה מילים מי יקרא אותי והאם זה משנה וכמה סבל שמחות ושגעונות יש בעולם הזה.

אני ברוח מהורהרת מהרגיל, נחתנו אחרי חמישה חודשים ושבוע (מי סופרת? אני!) רק שלשום היישר לזרועות העיר ויום כיפור והחברים איתם בילינו בתאילנד שהפכו למשפחה אלטרנטיבית ותומכת. הגוף פה זוכר ומזהה אבל המיינד בשלו, הודף ומבולבל ונלחץ ורוצה ושוב נאבק עם המציאות שעושה את שלה.

מה עשינו שם בלי כל זה? בלי כל השיט שלנו? כמובן שייצרנו שיט חדש אבל אחר וטרי כמו הופעות סטנד-אפ באנגלית, ומנזרים, להרגיש בבית במנזר שאת לא מבינה מילה מהנאמר ובכל זאת מבינה הכל. כמו אתמול ברגעים שהתהלכתי עם עיניים עצומות ברחוב הירקון כנגד התנועה.

מה עשיתי וכמה בכיתי ועל מה, וכמה צחקתי ועל מה, הלוויות ושמחות והכל קרה פה ושם ובכל מקום, להיות בת אנוש איזו ברכה. משונה.

בסוכות הקרוב אני חוזרת הביתה מרצוני להתארח בסוכת הוריי עם כל המשפחה. זה יהיה יום ההולדת ה47 שלי. בדיוק לפני 18 שנה עוד התווכחתי ולא הלכתי לארוחת חג כי הלכתי לסדנת המדיטציה הראשונה שלי. ח"י שנים אני חוגגת. ולא רק שאני חוזרת לאותו בית אליו סירבתי ללכת, אלא שלמחרת ב10.10 אני אקרין סרט שיצרתי. כן, אני יצרתי סרט, ממש לא לבד, בעיקר בעיקר בזכות איתן הרמן בן הזוג שהוא יותר מבן זוג, הוא עיניים טובות וכחולות, וכן גם מקור לדוקהה (דחק או אי נחת או סבל בשפת העברית) אבל יותר מקור לחופש!!!

אז יש לנו סרט שיוקרן בסוכה של בית הכנסת בו מרדתי והתמרדתי לפני כלכך הרבה חגים ושנים, והנה שם זה יקרה. לא מאמינה שחיי כה יפים וטובים. וגם מאמינה כי הרי הם לא כאלה שלי, הם מתרחשים ובעדינות מאפשרים לי לקחת חלק שמח ומיטיב.

הנה אפילו יש טריילר לסרט על מישהי שהולכת פעם ראשונה לריטריט מדיטציה בעמותת תובנה. הבודהה מבן יהודה

שנה טובה אהובה, תעיזי להיחשף ולעשות סטנד אפ ולהרפות ולכתוב

2022 לאן תקחי אותי?

בשנתיים וחצי האחרונות נהייתי קולנוענית. חובבת, מתחילה, בעצם תלמידה מן המניין ובכל זאת נהייתי. עכשיו לפני הסרט הכי ארוך והכי טרי שיקראו לו "הבודהה מבן יהודה" זה זמן לעצור ולראות האם הכסות הזו מתאימה לי? מתאימה לי באמת כולל כל מה שמגיע עם זה?

תמיד טוב לעצור ולראות, ואיזה כיף שיש לי את התנאים והיכולת לעשות זאת!

ההבנה שבני דורי מנהלים את המדינה הזו (עיין ערך חברתי לשעבר, הסרט שלא הושלם על איילת שקד) היא מטלטלת וכמו מפגש עם מראה. גדלתי. איזה כיף, זכות גדולה להזדקן!

הערב ההוא שבפוסטר, בסוכות, בו הכל התחבר בבית הכנסת בו גדלתי, בו הקרנתי את חיי אחרי שגדלתי שם ונפנתי לצלם בבית הגידול החדש שלי בעין-דור, וואו, איזה סיפור מעצים ומרגש, זכות עצומה.

ואת כל הסרטים האלו לא הייתי עושה לולא איתן. בנזוגי, אהובי, אבי בתי היחידה והייחודית. העובדה שהוא צלם היא כמובן הבסיס, אבל היותו משען, מקור של אמון, יכולת עשייה בלתי נלאית והבנה שבאנו להנות ולשחק בעולם הזה עם כל התנאים, רעים וטובים שיש היא זכות עצומה בזוגיות ובעשייה. הרבה בוחרים לעבוד איתו בגלל האישיות הקסומה והחד פעמית שהוא מסתובב איתה בעולם ואיזה כיף שהוא צלם הבית שגם יודע לשים גבולות, אז יום לאחר הצילומים המדהימים בעין דור בעודנו מעכלים את המרחב של מרכז המדיטציה של תובנה הוא הגיש את התפטרותו הרשמית עד שנקבל תמיכה של קרן קולנוע… תודה לך איתן הרמן שאתה עוזר לי לעצור עד הקרן הבאה…. 🙂

לא להאמין שיש לנו שישה סרטים קצרים שהתחלנו לעשותם באפריל 2019

הפעם הראשונה- חייבות וחייבים לדבר על זה….

1999 אבן גבירול סטודנטית לקולנוע שותפה של יניב עשור כיום אלוף בצה"ל ראש אכא ושחר, חברים של איילת בן-שאול, לימים שקד

אני בת ארבעים וחמש ובכל זאת בזמן האחרון עדיין עסוקה בפעם הראשונה שלי.

די מדהים שכולנו משערים לאיזו פעם אני מתכוונת, ולא, לא הגלידה או האופניים או הנסיעה הראשונה לחו'ל. הכוונה כמובן לאינטראקציה המינית הראשונה שלי.

גם בגיל 24 לפני עשרים שנה כתבתי על זה כשהייתי סטודנטית לקולנוע והמורה שלי לתסריטאות הרים גבה ואמר- לא יכול להיות שמישהי בת 20 עוד תהיה בתולה. ולא אני לא מאשימה אותו בהקטנה, בדיכוי היצירתיות ובסיבה בגינה לא המשכתי בקריירה תסריטאית שלי. יש לזה עוד המון תנאים ונסיבות, אבל עובדה שאני זוכרת את האמירה שלו.

כמה כיף שעשרים שנה אחר-כך חזרתי לסיפור הזה והשלמתי לא מזמן סרט קצר ויפה, שאינשאללה יזכה שצופים יצפו בו ויתרגשו. מצרפת טריילר לסרט סטיק-לייט בכיכובם של גיל פישמן וגל דיין.

ועוד יותר כיף ומרגש, בעצם לא עוד יותר כיף אלא מאוד מפחיד שלא לומר מבעית שביום שני הקרוב, מחר, אני הולכת לעמוד על במה ולספר סיפור קצר ואמיתי יותר על הפעם ההיא.

פעם שאני תוהה אם הבחור שעשה איתי את מה שעשה, עצר מאז אי פעם לחשוב עליה.

אנחנו חיים בתקופה נהדרת, עם סרטים מטלטלים ומעולים כמו "צעירה מבטיחה". זמנים בהם אנחנו מפנות תשומת לב להתנהלות המינית שלנו, להנחות היסוד שעל-פיהן צריך לחיות ולנער אותן היטב.

מותר להישאר בתול/ה עד איזה גיל שרוצים!

ואל תאמינו לאף אחד/ת שאומרים אחרת….

אז מי שרוצה לראות אותי ועוד כמה אנשים מוכשרים מספרים את הסיפורים המטורפים שלהם, מוזמנת בכל לשון שהיא, גם הגבר ההוא….

רק לא בנט…. לא מתנצלת.

לא אוהבת את המילה לא. לא תמיד. לעיתים כן.

אוהבת שיש לה יכולת השתנות. לא לא זה כן.

לא אהבתי את קמפיין רק לא ביבי, כאילו שהוא הבעיה כאן. גם הוא כן.

אוהבת שהכל משתנה כל הזמן. לא כן זה לא.

ובכל זאת בנט מדיר שינה מעיניי. לא אוהבת את זה.

בנט ואיילת שהתהדרו באחד הקמפיינים שהם לא מתנצלים.

פרצופה המכוער של הציונות. המכוער והזחוח והמאפשר את החיים מלאי המתח שאני פוגשת בכל האנשים שבאים לסדנאות המיינדפולנס שאני וכמותי מעבירים. מלמדים בין היתר גם להתנצל. איזו מילה יפה זו, איזו תנועה אנושית וחומלת, והם לא.

הם רואים אותנו כמתרפסים, כחלשים, כנועים, ורק הם בפסגת האולימפוס לא מתנצלים.

בחילה קשה מתעוררת בי על המחשבה ששרי החינוך והמשפטים, השנים הנוראיות והמהלכים הרעים שהם הובילו הולכים לעמוד בראש המדינה שלא מתנצלת. ממפלגה שפעם לא עברה את אחוז החסימה, עם הקריצה הנואלת של דתיים וחילוניים ושום דרך אמצע, הולכים לשלוט בנו, כבר שולטים בנו.

השופטים שקורסים מעומס העם המתוח והמתוסכל, פגשתי לא מעט כאלו, המורים שפגשתי שקורסים מהשיטה, מהלחץ, מחוסר האחזקה, פגשתי המון כאלו בשנים האחרונות.

הערכים של ביבי שדואג לעצמו, שהורס את הדמוקרטיה, עדיפים על הצמד הזה, כמו שמשון ויובב המרושעים שהפחידו אותי בילדות כששלטו בפינוקיו, בכסות הדאגה לעם הורסים ומחריבים את הדמוקרטיה, ובל נשכח איפה השניים הכירו מלכתחילה, איך יצאו לדרך מאותה לשכה ממש אליה הם מנסים לחדור.

מה כן? כן לכוח השינוי, לרגע הזה, לערך הדמוקרטי של שיוויון רעות ואחווה.

עוד שבועיים מעבירה סדנא של התבוננות בזמן ספירת העומר לקראת חג השבועות בנווה שכטר של התנועה המסורתית

וזה בסדר, אני יודעת שאני לא מעניינת אבל מקווה שאצליח להעביר עד כמה החיים שלנו יקרי ערך ומעניינים אותנו באופן אישי, את מרבית המנהיגים שלנו לצערי הם לא. לא אבל אולי כן.

יום האשה 2021 בספרייה העירונית. את לא ואת יכולה להיכשל בחיים האלו!

אף פעם לא כתבתי ונדמה לי שגם לא התייחסתי ליום האישה. זה מן יום מהימים האלו שלא תופסים מקום בתודעתי. כמו ולנטניין ב14.2 או יום האם, שהפך ליום המשפחה.

גדלתי בבית פמיניסטי כשהפמיניזם באמת היה בחיתוליו… ותכלס גם אני. במידת מה הלידה שלי וחיתולי הבד המתישים שהובילו לדיכאון של אמא שלי, עם הזמן הובילו אותה לגלות את מה היא רוצה בשביל עצמה, ובמרחק השנים, המדיטציות וכמובן האמא שאני נהייתי, לאם אחת ומבחירה, אני מברכת על-כך. מודה לשנות השמוניא בהם אמא שלי הייתה ראש שדולת הנשים בנגב, הייתה חברה של מהפכניות כגון שלי יחימוביץ' לאה שקדיאל הבג"ץ והאגדה ועוד… ואנחנו בעיקר צחקנו עליה.

ולמה בכל זאת כותבת היום, דווקא היום, שלרגע יכולתי להיות אשה, אדם חופשי בביתו, הילדה שלי בבית הספר, הבנזוג שלי מצלם לפרנסתו, אני מלמדת מדיטציה בזום בישיבת הבוקר ובוחרת כספר דהרמה מעורר השראה את הספר של נטלי גולדברג- עצם הכתיבה. אנחנו מדברים במפגש (בעיקר אני) על היכולת לחוות את החיים כיצירת אומנות, ללמוד להקשיב לחיים ולא לרצות מהם כך או אחרת, לעצב אותם כל הזמן, להגיע ליעדים. להקשיב ולתת לדברים להתרחש, לבלבול הגדול בו אנו שרויים, כשהחיים עוד לא חזרו למסלולם ואולי הגילוי המסעיר והמטלטל שאין מסלול? זה ריקוד חופשי, קנבס פתוח, אותיות שחורות שמחפשות נמען, תווים הרמוניים שנוחתים על שקט ועוד…

חוזרת לישון, דוחה את מטלות הבית והסטודנטית שאני ומצאתי עצמי הולכת אל אחד המרחבים שכבר שכחתי כמה הוא יקר ומהותי לליבי ולגופי. אפילו עכשיו כשאני כותבת עולות בי דמעות התרגשות. הספרייה הציבורית. המרחב הפותח והפתוח שתמיד פיתה ועורר אותי לחיים, להזדמנויות וכן גם לתסכולים ולתחושת הזמן האוזלת, ובכל זאת חופש. ותחושת חיות יקרת ערך, תחושת אנושיות במיטבה, המצאת השפה והכתב, הודייה לשבט הקופים הקדום שהחליט לרדת מהעץ ולהתפתח ולספר סיפור…

בשבוע הבא אני מתחילה שוב ללמד את הסוטה האהובה עליי, זו שאני צריכה ללמוד שוב ושוב, שנה אחר שנה, יום ביומו, הסוטה על שמונת התופעת המניעות את העולם. מניעות אותי. וימשיכו להניע, וכמה טוב.

נזכרת עכשיו שהבוקר נפתח בגלילת חדשות קצרה והבנה שאם צעירה ומוכשרת נהרגה אתמול בתל-אביב ברכיבה על קוריקנט. הלב נצבט, שלא לומר משתגע. מה דחוף לנו לרדת מהעץ ולהמציא ולהתייעל, וזאת כמובן לא השאלה הנכונה. זמן לצער. צער על כל המתים והחיים שהננו.

וחוזרת לספרייה. הספרים שרציתי למצוא מושאלים. שיטוט חופשי במדף שפעם לא ידעתי שקיים- רוחניות. המדף גדל וגדל כותרים רבים שנושאים את שם הבודהה ומחברים רבים שאני מכירה אישית. שיטוט במדף שפעם מזמן הייתי פוקדת מוצאת את האוצר של טרקובסקי. מבקרת גם את המדף של הספר שלי, שני עותקים שרואים שהושאלו ניצבים שם. מוצאת שוב את אחד הספרים של גבריאל גרסיה מרקס וחומדת אותו.

ואז מוצאת במקריות מפליאה טקסט בוק לקורס אותו אני הולכת ללמד וזה לא מפתיע- מאישה שאני משתמשת הרבה בהנחיות הכתיבה שלה כהנחיות למדיטציה. אליזבת גילברט שהתפרסמה ב-לאכול לשתות להתפלל. אני פשוט מעריצה את האשה הזו. כן, כן.

אני רק בחצי הספר אבל ממליצה עליו בכל פה- קסם גדול- חיים יצירתיים מעבר לפחד.

והנה הציטוט מהעמוד השני שהרטיט את ליבי וישמש מוטו ליום התרגול בנושא שמחה שאעביר באם הקלישאות- פרדס חנה…

"עלינו להעז לשמוח. עלינו להתעקש על שמחתנו בכבשן המייאש של העולם הזה". זה ציטוט של ג'ק גילברט משורר שלא קשור אליה משפחתית.

בתמונה אני בניו-יורק עם הספר המתורגם שלי עם אבי שטיין

יום נשים שמח לכולם

לונדון. הסרט. בכורה ישראלית. הסרט שלי…

ראשית- החדשות הטובות… ביום ראשון בשמונה בערב בפסטיבל וירטואלי מתוק וחביב (היינו בו פעם במציאות, אולם אחד הוותיק בסינמטק תל-אביב, דצמבר 2019… פסטיבל לונג שורט)

ממש בלחיצת כפתור כאן

ועכשיו לגלגולו של סרט…

יש יצירות שאת לא יודעת איך זה קרה שהן נכתבו ואז יצאו לאור. למשל חזרת מדייט כושל ויצא לך שיר, אצלי זה בערך הסתכם כך…

כי כמעט רוב היצירות שלי, נכתבו בדם יזע ודמעות, בואו, בעיקר דמעות… ו/או מתוך דד-ליין לקול קורא שראיתי ודחף אותי לכתיבה.

אבל את המחזה הקצר "לונדון", אני ממש זוכרת כמעט פרט לפרט איך הוא התהווה, כמעט מתוך עצמו.

זה היה סביב יום ההולדת הרביעי של בתי, ישבנו בגן מאיר בשעה שיש להורים לשרוף עד שהתפקיד שוב יקפוץ עליהם, וזוג הורים בגן סיפרו שהם נותנים לעצמם מתנה ונוסעים ללונדון בלי הבנות לראות הופעה של בוב דילן.

משהו בסיפור שלהם הדליק לי איזה גלגל מחשבתי והתרגשותי וחזרתי הביתה וכתבתי טיוטה למחזה על הזוג הזה שהמכשלה לנסיעתו היא המחשבה המפוחדת שלי- מה אם יקרה להם משהו. למי הן ישאירו את הבנות.

וכשראיתי יום אחד כהרגלי בקודש קול קורא למחזה קצר לפרויקט המחזאים המופלא, היה לי מה לשלוח להם! נס גלוי.

והנס היותר גדול הוא שהתקבלתי לחממה של ארבעת המחזאים המוכשרים שעזרו לי ללטש את המחזה, לנקות ואפילו להרוג בו דמות אחת 🙂 ואז עזרו לי במציאת בימאית מושלמת שמצאה קאסט מושלם. אושר גדול. כולל זה שהייתי צריכה להתוודות בפני הזוג איך גנבתי להם סיפור… אבל הי, כיף להיות השראה של מישהו, לא?

מה שהשתבש כביכול בסיפור ההצלחה הזה, שכנראה בגלל זה הוא נחקק בלוח ליבי, הוא שלא זכיתי להיות נוכחת בערב ההצגה שעלתה פעמיים על בימת צוותא וזאת בגלל שהייתי בתאילנד לראשונה בחיי, בינואר 2018.

אבל בהחלט קשה להתלונן…. אז המחזה עלה וזכה לתשואות, וכל משפחתי וחבריי וגם אותו זוג זכו לראות את היצירה שלי. קלאסי. אבל עוד לא סוף הסיפור…

שנה לאחר מכן, בפברואר 2019 בזמן שהיינו באילת ואיתן בן הזוג שלי קדח מחום והעיר אותי בלילה שאביא לו מים ואדוויל לסירוגין עלתה בי פתאום המחשבה- אני צריכה לעשות מלונדון, מהמחזה שהחמצתי את הפיכתו להצגה, צריכה לעשות ממנו סרט. אני אקח את הקאסט, אקח את בנזוגי הצלם לכשיבריא, אקח את הבית של חבריי הנדיבים, ובשוט אחד ארוך אני אעשה מזה סרט! בשביל מה למדתי קולנוע לפני עשרים שנה חשבתי לעצמי, ובין התעוררות להזייה של בנזוגי פרשתי לו את הרעיון וקיבלתי הסכמה…. מפוקפקת משהו אבל הסכמה שהפכה בהמשך להתרגשות!

הקאסט המוכשר (אסתי קוסוביצקי, גלי אשכנזי לוין, איתי צ'מה)  הסכים, בנהזוג (איתן הרמן) קנה מייצב למצלמה, החברים הנדיבים (גיא ומיכל דקל) נתנו את הבית ליומיים-שלושה והחברים שבהשראתם עשינו את המחזה נתנו את המוסיקה של חן קליין ואייל אבן-צור!

וכך תוך חודשיים זה קרם עור וגידים, דחפתי את כולם כך שנספיק להגיש את הסרט לדד-ליין של פסטיבל ירושלים (הו, היוהרה!) וכך היה. כל התנאים התארגנו ובאפריל 2019 כבר היה לנו סרט קצר ראשון. {שמיד אחריו, הפך לסרט שני, דוקומנטרי הפעם, כי באתר להפצת סרטים שגיליתי ראיתי קול קורא אחר, אבל על כך בפעם הבאה…}

בכל אופן, מכיוון שידענו שנטוס באוגוסט לארצות הברית לבת-מצווה משפחתית, הגשתי לפסטיבלים אמריקאיים (מפסטיבל ירושלים נדחנו בעצב) שידעתי שאהיה בסביבתם, וכך קרה המזל הטוב שב4.8 יומיים אחרי שנחתנו כבר היינו בפסטיבל סרטים בניו-ג'רזי שאפילו זכינו בו במקום הראשון בקטגוריית הסרטים הבינלאומיים. מעולם לא חשבתי שאכיר כה מקרוב את המושג-  Beginners luck

פה פחות או יותר מסתיים המזל וגם סיפור ההצלחה, אבל זה רק לכאורה, כי אחרי ניו ג'רזי גם היינו בפסטיבל סופר מתוק ואינטימי בלב ליבה של מנהטן, תוכנייה והכל, שאלות ותשובות, ממש אמריקה!

וזהו פחות או יותר… כלומר היוהרה ההיא הובילה אותי לנסות לביים סרט נוסף שבו הבנתי שאני לא באמת יודעת לביים וזה הוביל אותי לחזור לספסל הלימודים, תואר שני בימוי והפקה באוניברסיטת תל-אביב, עכשיו אני כבר בשנה השנייה.

אז מה זה הפוסט הזה פתאום, כשאוטוטו הסרט ההוא כמעט נהיה ענתיקה וכיכב בכמה פסטיבלים, והקורונה נושפת בעורף מציפה שוב את העובדה שאנחנו פגיעים ושבריריים כל-כך. מיטלטלים בין האשלייה שנהיה פה לנצח, אשליית השליטה על החיים שלנו לבין ההזמנה להתמסר אליהם, ליצור אותם ובתוכם, לרגש בנוכחות באמצעות סיפור ואמצעי מבע עתיקים וחדישים, באמצעות תקשורת אנושית רבת מימדים.

לחיי הערים הגדולות ששינו צורתן, וממשיכות לשנות אותנו….

ולסיום הנה הטריילר

למה אנשים עושים דברים? יום הכיפורים 2020

אני לא יודעת.

כי אנחנו יכולים ויכולות.

זמנים מתעתעים.

שמים לב לתעתוע לבלבול לפקפוק לגלגול להדהוד, פתאום השורשים המרובעים נזקקים יותר ללשון.

מצאתי כאן בבלוג שיר שכתבתי ולא זכרתי שכתבתי. עד כדי כך שאפילו עשיתי גוגל לראות אולי מישהי אחרת כתבה אותו. אבל לא מצאתי ולאט לאט זה התחוור לי שזו אני שכתבה.

לכבוד יום הולדתה של פרידה קאלו, גדולת הציירות המקסיקניות, אמנית הכאב הפרטי. 6.7.1907

ואם אהבתָ אותי בגלל השיער

אז מה עכשיו כשאני קירחת

ורואים שהצלקת הכעורה נושמת שקופה בראשי

ואם אפשר להאזין לבני 21

ולראות אותם נוגעים בירח

ולקבל. לקבל שהם לא מבינים שהם כבר הגיעו

ומה על ציפורני הטרף שלא נתפסים

כבר בדברים, לא ננעצים

בגברים כפי שציפיתי

גם לא בגיל בו אני אשה. אשה שוכבת

מקווה שבהזזת אצבע תבין שיש לפתוח חלון

ויום אחד תביא אבטיח בשביל ההורמונים והצבע

ואיך אפשר לתאר נדנדות ונפילות עתידיות

שכבות על שבכות של התרחשות אנושית

בהליכה ובצליעה

פלונטר אינסופי של חבלי טבור וגֵנִים של קופים

וגם אם תיעצר מול הפורטרט שלי

תמיד תציץ במראה שלידו. שלידו אני

מיסגרתי שקיפות שתזכיר לך את הצמא התמידי

ואיך לסלוח לך שאתה בן-אדם

וגם לי

תמיד מדממת בקרביים הבלתי נראים.

מה עשיתי בקורונה

ברור שלא מספיק

ברור שלא את מה שרציתי לעשות

לא התקדמתי עם לימודי הערבית

לא התקדמתי עם כתיבת התסריט

ולא לא לא סידרתי את הבית. להפך.

מה כן? סרטונים. אז כוכבת רשת עוד לא, וכנראה לעולם לא, איכשהו לא עבר את רשימת הTO DO שלי… אבל כן סרטונים ממינים שונים:

סרטוני מיינדפולנס וקורונה:

הראשון ביער

וגם באנגלית

השני בשמורת געש

וגם באנגלית

השלישי בשמורת אירוס ירוחם

הרביעי בחוף הים בתל-אביב

שעת סיפור לילדים:

הספר מחשבות הן כמו עננים בשמיים מיינדפולנס לקוראים הצעירים- הוצאת צלטנר

פרדריק סיפור באנגלית סיפור מקסים של ליאו ליאוני

המנון לבית הקפה הסגור הקפה שלנו סגור וזה עצוב

אמירה קצרה ללא מילים על הקורונה שהמחישה כמה אנחנו והפלסטינאים לא באמת נפרדים ואולי אף מחוברים, גם בחוף הים

סרט קצר של שתי דקות שעלה ל17 האחרונים מתוך 670 בתחרות הסינמאניה של הסינמטק- לראייה שמו אותנו בבאנר (הבחורה הבלונדינית שרכונה על המחשב היא אשה שעורכת טקס נישואין בזום. היא סטודנטית לרבנות המכהנת כרב קהילת הלב בתל-אביב נעמי אפרת)

סרט דוקו של עשר דקות- המשך יבוא אם יהיה לו המשך

לימדתי הרבה מדיטציה בזום

וכמעט שכחתי-

עשיתי לימוד על הרומן שלי באנגלית ל180 איש הרומן "בת של רב" הוצאת אבן חושן 2012 להשיג בחנויות הספרים או אצלי. לרכישה הספר באנגלית- אמאזון A rabbi's daughter 

וכמובן שלמדתי קולנוע כל התקופה וסיימתי את הסרט הקצר שלי "קצב לא אחיד" 12:30 דקות. נראה מה צופן לו העתיד, בינתיים הוגש לכל מיני פסטיבלים.

הנה יש לו טריילר שעשינו רק אתמול…

תובנה לסיום- לא הייתי בשום צורה שהיא יכולה לעשות את כל זה, וזה המון וזה מספיק בלי בן הזוג שלי לחיים הקסומים והמוטרפים שיש לי- איתן הרמן, צלם מוכשר, עורך כי יכול ובעיקר נשמה ג'ינג'ית טהורה!!!

יש ציטוט מהדאו דה צ'ינג שאומר, "מי שיודע מהו די, תמיד יהיה לו די."

img_20200419_162456670

לכתוב. לכתוב יומן. לכתוב יומן ללא. לכתוב יומן ללא נמען. לכתוב יומן ללא נמען כמו לנשום

ימים מרגשים של עשייה, של מחשבות, של אהבות, של שגרה ושל עצירה, של משחק מטורף בתוך החיים הכאוטיים האלו. כל-כך הרבה עשייה שלא ברור לאיזו תוחלת. להנאתי זה ברור, אבל מעבר לזה? הרי הייתי יכולה להנות גם מקריאת ספרים. מה יש בה ביצירה, וגם של מקבץ סרטונים שאיש לא רואה, או מעט אנשים, ובכל זאת. התיידדות עם חיים לא מפוענחים. איזה כיף.

יש לי בלוג ללא קוראים, כמעט, לא יודעת מי הקוראים, ובכל זאת כמו העץ הנופל ביער יש את היש. שאם היו עושים עליו סרט דוקומנטרי היה אפשר לשמוע ולראות כל-כך הרבה פיקסלים שהם כל-כך הרבה קיום רוטט חי ורקוב בו בעת, כל כוחות הנפילה של העץ שמורכב מכל-כך הרבה שבבים. שלא לדבר על האדמה עליה הוא נופל שהיא גם חלק מהסיפור כולו.

מאז שנסגר האתר של רשימות, לפעמים כמו כמו כאב פנטום אני עוד בודקת אם הוא שם, עוד יותר מתמיד פחות מתפתה לכתוב. אני אפילו לא יודעת איך מוצאים את האתר שלי עצמי והנה בכל זאת. כתיבה הכי יומנית עם החשש/תקווה שמישהו יקרא את זה וזה יועיל לו או לי או גם וגם באיזה אופן עלום מן העין.

והאם לא בשביל זה אנחנו חיים?

חיפשתי לראות ממתי אני מתנדבת בפרוייקט שמחפש כוחות שיחיו אותו דרך תרומות. פרוייקט יקר ערך כמו הרבה פרוייקטים שקיימים. מצאתי את טופס ההרשמה שמילאתי לפני חמש שנים ואני מצרפת אותו כאבן דרך בכאוס שהוא חיי.

טופס הצטרפות לאחד על אחד

img_20200326_172836413