Monthly Archives: אפריל 2010

אז אני אמרתי לו והוא אמר לי….

מישהו יודע איך עובד הפרסום בוורדפרס? כלומר כשאני מפרסמת או יותר נכון מעתיקה את מה שכתבתי ברשימות לכאן בפוסט חדש, זה מתעדכן איפהשהו באתר הזה?

כשמישהו מהחברים בתקופת דייטים, אז זה המלל הכי שמיש או נפוץ וזה בדיוק הדבר שאני מנסה להימנע ממנו. לא מדייטים אלא מהדיבור עליהם.

גם אני בתקופה כזו ואני שמה לב לדיבור המיותר, המייתר הזה. אני שמה לב במיוחד כי לפני חודש בערך יצא לי להתאהב בסביבה סטרילית. סביבה שכולה הייתה עסוקה בשתיקה או בדיבור נכון. ראיתי כמה שקט הלב יכול להיות כשלא מדברים על הדברים אלא פשוט חיים אותם, פשוט נפגשים מבלי לדווח ולפרש. כי זה הדיבור שממלא ובונה את החיים שלנו, דיבור שמגדיל ציפיות ומקטין את האנשים שרק אמש חלקנו איתם בירה או יצוע… או להפך, הדיבור מגדיל אותם ומקטין אותנו, דיבור שבעיקר לא נאמן למציאות. מציאות שמתרחשת, שהתרחשה כאשר אנחנו עם האדם הנחשק או לא ולא כאשר אנחנו מדברים עליו ללא הרף, מנתחים כל מילה או סמס שהוא שלח או חושבים איך להגיד לו שפיספסנו את המומנטום ובאיזה מדיה להשתמש כדי להבהיר שזהו, זה נגמר, ואז לא להבין איך מישהו אחר מרשה לעצמו לומר לנו שבאינטואיציה זה לא יילך איתנו. איתנו שכרגע "זרקנו" מישהו אחר…

על פרשת השבוע אמור כתבתי פה בנרג'י, בעצם רוב התורה זה דיבור של אלוהים והרבה מהדיבור הזה לוקה בסתמיות ובפרשנות על פרשנות… וברור שיש דברים שצריך לדבר עליהם וגם על הדייטים צריך לדבר וללמוד מהם ולעשות רפלקסיה עם חברים, אבל הכל במינון הנכון שלא מחטיא אותנו, אותם ואת בני האדם בבתי הקפה שלידנו שמדברים גם הם על אותם הדברים בדיוק….

אז על מה כן ראוי לדבר? על אומנות כמובן.

בשבוע שעבר ראיתי את "כלת הים" של קרן ידעיה המוכשרת. אני לא יודעת למה בזמנו יאיר רווה השמיץ אותו ולמה בקולנוע לב מיד שיבצו את הסרט באולם הקטן, אבל זה סרט פשוט טוב. קטן, עם סיפור קטן או גדול, והרבה שתיקה ורגש. דווקא את הדיבור ממש צריך להשלים שם. מה הדמויות המרכזיות אומרות לעצמן, בעיקר דאנה איבגי המרשימה, זו ממש החידה של הסרט והאתגר שבו. יופי של סרט, כשלא באים עם ציפיות כנראה הכי נהנים, אבל יכול להיות שהסרט פשוט טוב כי הוא עובד, עם מוזיקה טובה ומשחק משובח והמראה שובר הלב ומרטיט האיברים של מחמוד שלבי  ובקיצור מומלץ.

וגם ראיתי את "מלון אירופה" שזו הצגה מעולה!!! היא מועלת בתיאטרון קרוב. גם המחזה טוב, גם הבימוי ובעיקר השחקנים, בעצם לא בטוח שבעיקר, אבל השחקנים פשוט מעולים!!! אם יש לכם זמן השבוע או בהמשך החודש, סעו לתחנה המרכזית שזה סוג של תיאטרון בפני עצמו ותהנו.

 ואם כבר אתם ליד התחנה המרכזית, אפשר לבקר בספרייה של מהגרי העבודה, ביוזמה המדהימה שיש שם. אני התחלתי להתנדב שם בעקבות הפוסטים של מרית בן ישראל  על ספריית גן לווינסקי והם תמיד תמיד זקוקים לעוד מתנדבים, הנה, אני נזכרת שיש דיבור נכון ששווה לדבר עליו. בתחילת המשמרת הראשונה האחראית אמרה לי- את רוצה לטאטא או לאסוף מזרקים? ואני שאמרתי לעצמי שהיא בטח צוחקת כי אני בגינה הזו פעם בשבוע מטעם העבודה שלי ואני יודעת שזו כבר לא גינה של נרקמונים, אמרתי לה שאחפש מזרקים. והיא אמרה לי לא לאסוף עם הידיים ואני אמרתי שקודם אראה אם באמת יש. ומה רבתה ההפתעה שתוך שנייה כשהבטתי על הדשא ראיתי שלושה מזרקים ועטיפות של קונדומים והכל רק בפיסה שליד הספרייה, קצת לפני שהגיעו הילדים הרבים לשמוע שעת סיפור. גשם חזק קשה לי לראות אפילו שעיניי פקוחות…. לקחתי כפפה והרמתי את המזרקים ואחראית המשמרת אמרה שאני לא צריכה להתלהב ורק להישאר באזור הקרוב לספרייה. וזהו. הילדים הגיעו וכמו באהבה ממבט ראשון, או באומנות, כשהיא טובה היא פשוט טובה, אז כבר לא היה צורך במילים מיותרות….

מודעות פרסומת

ללבוש לבן לכבוד גלעד שליט, איזה חוסר אונים

היום אחרי המקלחת, כשהתלבשתי, נזכרתי שאמרו שהיום צריך ללבוש לבן. חשבתי לעצמי שעד הערב, עת אסע ללמד בבני-ברק, אני בטח לא אצא מהבית ובכל זאת שלפתי חולצה לבנה.

זה מה שאנחנו יכולים לעשות למענו? איזה אבסורד! בכלל לחשוב בפשטות שיושב שם מישהו, עלם חמודות ישראלי, בשבי. שבוי. וההורים שלו בעולם המודרני המתוחכם של היום, העולם הפתוח והדמוקרטי לא יכולים להחזיר אותו הביתה. הביתה. איזה נורא. והאנשים מתבקשים ללבוש לבן. איזו טרגדיה.

ולא יכולתי לעשות עם זה כלום? אני זוכרת שכשגרתי בדרום כשהייתה מלחמה בעזה תליתי בחוץ כביסה לבנה ודימיינתי שזה דגל לבן שאולי יכול לנופף לשלום בין השמיים המתמלאים טילים. בעזה תיארתי לעצמי לא בטוח שיש את הפריבלגיה לעשות ולתלות כביסה, שלא לדבר על הפרדת צבעים. ולגלעד יש בגדים לבנים?

הסתבר לי הבוקר שמישהו שהכרתי לא מזמן, בחור בשם עמרי בלאו, כתב שיר מקסים על גלעד. שיר שמבטא את המצוקה שאנשים חופשיים בני גילנו מרגישים כשהם חושבים על גלעד. אני שומעת בשיר אמת של יוצר ואני לא יודעת אם הוא מכיר את גלעד או לא, אבל רואים שזה מציק לו, שהוא מבין את האבסורד שיושב אי שם עלם חמודות, שהמדינה שלו נטשה אותו.

אלו המילים שהוצאתי מיו-טיוב. במיוחד אהבתי את חוסר החרוז בבית השלישי, אם הכותב היה משתמש בשם המשפחה של גלעד היה לו חרוז מושלם, אבל הוא בחר שלא לעשות את זה, הוא בחר בצרימה.

היום כמעט נסגר, ענן מסתיר ת'אור
הליל שוב יורד בשבי השחור
חשבת כבר על בית, שמות, על פרצופים
שיחקת מחבואים- חיפשת אלוהים

החדר מתקצר- רוחות הופכות צללים
שמעתי את קולך- ענף ברעפים
עכשיו אצא אליך, אעוף כמו ציפור
עצום את שתי עינייך- הבט נא אל האור

בכל דרכי אליך לא העזתי להחליט
האם חזיון תעתועים היה או שמא זאת תגלית
בכל דרכי אליך לא העזתי להחליט
היכן אתה גלעד

העשב מתבדר, לוחש לי רמזים
איך כל יום שעובר נועל אותך בפנים
אמור שלא שכחת הוסף להאמין
תגיד שגם הרגשת אותי איתך בפנים

איך לכתוב מאהבה ולא מתוך הפצעים?

זו השאלה שהתכוונתי לשאול את כריסטופר טיטמוס  ולא הספקתי. זו כנראה תהיה השאלה שצריכה להישאר איתי קצת ללא מענה. בבודהיזם, בניגוד ליהדות, ובעצם אולי לא בניגוד, מה אני יודעת, הערך הגדול הוא בשאלה, בשהייה בה ולא בתשובה.

על פרשת השבוע אחרי מות קדושים כתבתי טקסט שאני כבר אוהבת פה בניו-אייג'. טקסט שאני חוזרת לקרוא בו אפילו שנאבקתי איתו כמה שעות טובות הוא הערובה לכך שזה טקסט שאני אוהבת.

השבוע בעקבות השבועיים של פסח, שבועיים ואפילו יותר מאז שגיליתי שאני אהובה 7/24 שבועיים שעדיין ממשיכים לחיות בי, להחיות אותי התחלתי במלאכת כתיבה חדשה. זה מרגש ומסעיר ובדיוק החופש שאני זקוקה לו. החופש להיות מי שאני רוצה להיות. החופש להשלים עם כל הנקודות הביוגרפיות שהובילו אותי לרגע הזה ממש. להסתכל עליהן בחיוך, לעצב אותן בתוך רומן מכתבים, אחד הז'אנרים האהובים עליי.

ובכל זאת אתמול בשיחת דהרמה קסומה בבית הסנגהה הבנתי שאולי הגיע הזמן לנסות דבר מה חדש ולא להתחכך בפצעי העבר. למרות שעכשיו הם כבר לא כואבים ונדמה שהגלידו. למרות שאני יכולה להכיל את הפצע, את הדימום המתון שהם מייצרים, למרות זאת, אני יכולה לחכות עוד קצת. העבר לא בורח לשום מקום. למה לא לכתוב קצת הווה של אהבה? לכתוב מתוך האהבה העצומה שהתברכתי בה? (ולא, אין בן-זוג ברקע למי שמשוכנע שכן. זה החלק המפתיע, אבל הוא בוודאי שועט בדרכו… אם אתם מכירים אותו, אתם יכולים לעזור לו בכיוון)

האם זה עתה כתבתי את מה שכתבתי? האם אני אחראית לכך? לבקשה הזו? כל בוקר בסיום המדיטציה אני מאחלת למי שאוהב אותי ולמי שלא אוהב אותי, למי שאני אוהבת ולמי שאני לא אוהבת ולכל הברואים כולם שיאהבו ויקבלו את עצמם כפי שהם ברגע זה ממש. אז אם אתם מקבלים דקונת של חופש ביום ותוהים מאיפה זה נחת עליכם, אני בטוחה שלא תרימו גבה ובדברים אלו אני משכנעת את עצמי שאפילו אם אמא שלי תתגלגל לפה, כל שכתבתי נעשה מהתכוונות טובה.

השבוע ראיתי את 'רוחות' של איבסן בתיאטרון תמונע. המחזה כמובן מצויין והבימוי של ההפקה הנוכחית נתן לו הרבה כבוד והפך את המחזה לאירוע תיאטרוני של ממש. אני  ראיתי את ההצגה הזו בהבימה לפני חמש עשרה שנה עם גילה אלמגור ואורי רביץ בתפקידים הראשיים. אני זוכרת אותם ואת הבמה הגדושה הפומפוזית אבל לא יותר מזה בעצם. זכרתי את הדימוי של הבן בזרועות אימו. בהפקה הזו הדימוי לא חזר על עצמו, אבל היו רגעים קסומים של ממש, הרבה בזכות חוה אורטמן בתפקיד האם שהייתה פשוט מרתקת! אם מורכבת דיה בהחלט. לצפות בדורון תבורי בתור הכומר היה לצפות בשחקן העושה עבודתו בשלמות, בשקיפות ממש, כאילו ללא מאמץ. מצויין ובלתי נשכח. שאר השחקנים, הבן יפתח אופיר, רגינה המשרתת- הילה טוביאן ו"אבא" שלה אייל נחמיאס היו מצויינים ובקצב הנכון. כפי שאמרתי אירוע תיאטרוני של ממש. מומלץ

וסוף סוף הגעתי לחלקיקים אלמנטריים של מישל וולבק. לא ברור לי איך למרות כל המרירות שלו והביקורת החברתית ורסיסי החמלה המועטים שהוא מעניק לדמויות הקשות שלו אני כל-כך נהנת מהכתיבה שלו. וגם קראתי את קול של פרפרים של ידידתי מספסל הלימודים רקפת זיו-לי. מאוד נהנתי לקרוא את הספר הזה. כמובן שהוא שונה בתכלית מוולבק. וטוב שכך.  במחשבה על הכותרת ששמתי לפוסט הזה אני מבינה שאולי הראשון כתוב מתוך פצעים והשני מתוך אהבה. ואהבה היא הדרך שלי. את הספר שסיימתי לכתוב, שגורלו עוד לא ידוע סיימתי בפסוק מירמיהו "מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה". כמעט כתבתי שאני צריכה להזכיר את זה לעצמי יותר, אבל בעצם סיום המדיטציה שלי, כל בוקר, מנכיח את זה בדיוק.

לנסוע לסיני או לא לנסוע?

חברי הטוב ביותר לא היה אף פעם בסיני. אני מאוהבת במקום הזה מאז גיל תשע עשרה. נסענו לשם, לרבוץ בחוף ולטייל בהר הגבוה וזה היה שבוע קסום של סוף הנעורים שמשום מה אני לא זוכרת כקסומים בכלל. למרות שהם היו.

תיכננו את החופשה הזו, מבחינתי גם כדי לא להיות פה בימי הזיכרון-עצמאות, כבר הרבה זמן. שנה שעברה כשנסעתי לבדי הוא אמר שאני משוגעת, אבל אז כשלא הייתי פה, התחולל הרצח בבר-נוער, ממש קרוב ובעיקר נפשית אלינו. והוא הבין שסכנות יש בכל מקום ואמר שבפעם הבאה שאני נוסעת הוא בא.

ועכשיו האזהרות החדשות. ותחושת הלסמוך יחד עם תחושת אחריות צצות בזו אחר זו. אני לא הייתי פה שבועיים, התודעה שלי רגועה והלב פתוח לרווחה, כך שבשביל האפקט הנפשי, סיני לא חסרה לי. ובכל זאת, סיני.

אשמח לשמוע דעות.