Monthly Archives: מאי 2010

וביום כזה, התפקיד הוא פשוט לצעוק…

או לבכות. או לשתוק. ולא להגיד מה זה מזכיר ומה זה לא מזכיר.

להמשיך ולתרגל את הכלל הבסיסי שאין בלתו- שנאה ואלימות יביאו עוד שנאה ואלימות. רק אהבה תביא לעוד אהבה. רק בני אדם יכולים לעצור את המעגל הזה בדיוק בגלל שרק בני אדם יצרו אותו!

ואני, בבוקר הזה, רציתי לכתוב על הסרט המצויין, המרגש והמתסכל של דורון צברי שפתח אתמול את הפסטיבל בשדרות. נסענו במיוחד לשדרות לצפות בו באחת עשרה וחצי בלילה בבית קולנוע מלא עד גדותיו בתושבי המקום, בסטודנטים נלהבים, בבני אדם שצופים בעצמם בשלבים שונים בחיים. חלומות ויצירה, מהפכה וארץ ישראל. אכן כמו שציינה מירב יודיליבץ', כמה סימבולי שלובה אליאב נפטר אתמול. גם עליו דורון צברי עשה סרט. לפחות נחסכה לאליאב עוגמת נפש נוספת ועמוקה של המשט ההומניטרי.

אין זה פלא שדווקא הבוקר התמהמתי מאוד עד שפתחתי את האינטרנט, כנראה ידעתי איזו זוועה מחכה פה. ולכן מה יש לכתוב על הסרט, על המציאות בה אנחנו חיים, על השחיתות, על תל-אביב מלאת הקסם בתקופת המעבר בין אביב לקיץ, על סמואל, ילד סודאני בכיתה ג' ששאל אותי בשבת אם אני חושבת שאחותו מתה במלחמה בסודאן, על מפגשים מרגשים שלי עם קוראים, בתיקון ליל שבועות או במדיטציה של יום שישי, מה יש לכתוב בעד ונגד, איך בוררים מילים כמו טבח והאם מילים אחרות משנות את התמונה, איך לא נזכרים בבחורים חתיכים מהשייטת שהכרתי בעברי וחושבים איפה הם עכשיו. אז פשוט לשים כותרת מאחת התגובות של עידן לנדו ולכתוב את הטור בשביל יום שישי, ולחשוב כמה אירוני- רק פרשת השבוע מלפני שלושת אלפים שנה מתאימה עצמה למציאות, הלא זו פרשת המרגלים הרוויה בריגול מודיעיני, במבצעיות, בקטאסטרופה, בתעמולה, בהפיכת האוייב לתאב חגבים וכמובן באלימות.

 

והנה עוד אפשרות להיום:

הערב יתקיימו הפגנות במקומות שונים בארץ, במחאה על טבח פעילי השלום הלילה בידי כוחות הצבא, ונגד אסטרטגית האלימות של מדינת ישראל, המכירה בכוח כאמצעי הפעולה המדיני היחיד. בוא לעמוד יחד איתנו, ויחד נביע את מחאתנו.

 
תנועת התחברות-תראבוט
 
 
ממשלה של פירומנים מבעירה את האיזור
הפגנת מחאה הערב
 
ממשלת נתניהו ברק ליברמן גוררת את האיזור כולו לתבערה. ההשתלטות האלימה על המשט מבטאת את אובדן הדרך של הממשלה הדוחפים אותם למעשי טירוף, הרג והתאבדות מדינית.

נתייצב יחד יהודים וערבים ונקרא לשים קץ לטרוף המלחמה וסרבנות השלום של ברק נתניהו וליברמן.
 
בשעה 19:00 מול משרד הבטחון ברחוב קפלן בתל אביב
בשעה 19:00 מול בית ראש הממשלה בכיכר פריז בירושלים
בשעה 19:00 בפינת הרחובות הגפן והציונות בחיפה

הקשר הספרותי בין אייכמן לעזה

וכמובן שיש לומר שזה קשר ספרותי בתיווך העיניים שלי….

אז בתחילה חשבתי לקרוא לפוסט אייכמן בעזה אבל חשבתי ש זו כותרת פרובוקטיבית מידי ולא ידעתי מה בדיוק עומד מאחוריה. אני גם לא אוהבת את השימוש בשואה בשביל להצדיק או להאיר את הקונטקסט הפוליטי שאנחנו מצויים בו, אז החלטתי לדייק.

גם בפרשת השבוע דייקתי, לשמחת העורכת ולשמחתי. יצא טקסט שאני אוהבת, עם כותרת שאני ממש מרוצה ממנה ואפשר לקרוא את הפרשה כאן.

 בשבוע הבא אני אכתוב את הטור האחרון שלי שם. לא להאמין, אבל חלפה שנה שלמה של כתיבת פרשות. התחלתי בקורח ואסיים בפרשה אחת לפני קורח. אני אמשיך לכתוב בנרג'י טור דו-חודשי שישחרר אותי מין הסד היהודי. אבל כמו תמיד, לטקסט היהודי יש מקום בלתי נפרד ובלתי הגיוני בחיים שלי כי הנה שלשום החלטתי בדפי הבוקר המסורתיים שלי לעשות סבב שנתי של הפטרות השבוע. למי שלא יודע מה זה הפטרה (וכן, אפטר קשור לזה, יכול לקרוא בויקיפדיה מה זה) דווקא הצעתי את זה לנרג'י, אבל הם לא בטוחים ברלבנטיות של נושא פרשות השבוע והם רוצים לרענן את הכותבים. לי זה יהיה מאתגר, אבל כאמור, עד שקורח יגיע, יש עוד טיפה של  זמן…

השבוע השלמתי כמה פערים תרבותיים-פופולאריים. לא, לא הפלגתי עד לטלוויזיה אבל קראתי סוף סוף את "שלך סנדר"ו של צבי ינאי  וצפיתי בג'ולי וג'וליה המוצלח של נורה אפרון. על הסרט אין מה לומר יותר מידי. עשוי טוב וקלאסי ליום שישי בערב עם חברים. מהספר מאוד נהנתי. למרות שזה לא ספר מאוד ספרותי יש בו משהו מרתק ומלא חמלה ואנושיות. ובשביל זה אני פותחת ספר. תמיד אהבתי מכתבים ואני חושבת לכתוב רומן מכתבים בעצמי. המצחיק הוא ששתי היצירות הזכירו לי את הסבתות שלי שלשתיהן הייתי כותבת מכתבים מלאי שגיאות כתיב באנגלית. בספר חשבתי על גרנדמה שרלוט ההונגרייה שהצליחה להגר לארה"ב שהייתה מאפשרת ובו בעת חונקת ורואים את תוצאות חינוכה הקפדני בשתי בנותיה הדומות זו לזו ושונות זו מזו בעת ובעונה אחת.  ובסרט נזכרתי שוב ושוב בגרנדמה מארג' האמריקאית הגבוהה המרוחקת והמתוקתקת שאיפשרה לאבא שלי, בנה יחידה, לעלות על רכבת בגיל שמונה-עשרה ולא לשוב עוד לביתו.

ואייכמן? לקראת סוף הספר של צבי ינאי הוא מזכיר אותו. לא כיוונתי לזה, אבל מעצמן, עלו המחשבות המשוות לישראל של ימינו. יותר נכון לרוב הדומם של מי שגר פה. בעצם זה רוב שמטקבק, רוב שקורא בלי לחשוב ולשקול את העובדות לשוחרי השלום- בוגדים, מרגלים. בראש ובראשונה קפצו לי המילים הקרות של אייכמן: "אשמתי היא צייתנותי, כניעתי לחובת השירות ולחובת השירות המלחמתי, לשבועת האמונים לדגל". אייכמן שניסה להציג את עצמו כפונקציונר הממושמע נשמע כמו השב"כ בהאשמותיו אנשים חפים מפשע כמו ד"ר עומר סעיד.

"כל עוד חיים אנשים בסדרי החברה הקיימים לא נמצא פתרון כולל, זולת סדרי מדינה המבוססים על ציות להוראות. שום משטר אינו יכול לסמוך על מרגלים ובוגדים" ציטוט של אייכמן  עמ' 255 בספר

כל-כך הרבה אנשים במדינה הזו חושבים בדיוק כך, באופן עיוור הם אינם רואים את מצוקותיו של האחר, הם מקיימים את תורת הגזע עם צידוקים מההפטרה… עמ' 257 בספר: "בעדותו במשפטי נירנברג תרם גרינג את "חוק הטבע" של היטלר למישור המדיני: "למילת כבוד יש משמעות בעולם העסקים, אבל כשמדובר באינטרסים של המדינה המוסר הוא מילה ריקה… כאשר למדינה נקרית הזדמנות להיבנות על חשבון שכניה, היא לא תימנע לנצל אותה בגלל מילת כבוד שנתנה".

צבי ינאי כותב גם על סבסטיאן הפנר ושוב ההבחנה של צבי ינאי על הפנר הידהדה לי לישראל. "הפנר מצביע על משהו קונקרטי יותר מחוסר טעם. הוא מתוודע למה שהוא מכנה "מלכודת הרֵעוּת" והוא מצטט את הפנר: הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי תנחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים…. קריאות ה'אחווה' הגורפות, שבהן פיתו הנאצים את הגרמניים, הרסו את העם הזה יותר מכל דבר אחר.

וכן, זה אולי נשמע גם קצת כמו פעילות החמאס, אבל איזו בררה נותרת להם?

וצבי ינאי כותב ב259 ואני מסכימה איתו: " אני רוצה להסתייג ממסקנתו של הפנר לגבי הרעות. חברות יכולה להוליד גם דברים יפים, אציליים ובעיקר אלטרואיסטיים. הבעיה היא שהרעות הופכת פרי באושים כאשר היא מצמיחה מתוכה את הקונפרמיזם. אותה נהיה לקונסנזוס חמים ומוגן, המביא את הפרט לטשטוש זהותו ולהטמעתה באנונימיות של ההמון".

מה לעשות,  לא לתת לספינה עמוסת ציוד להגיע לעזה הנצורה, המוכה והחבולה מזכיר לי את השואה ולא משנה איזה סיפורים מצטרפים למטען הזה. עוד על המציאות אצל עידן לנדאו המסור שסיים את הרשומה שלו  במונח גיטו שייח סעד.

תושבי מזרח ירושלים נשמו לרגע לרווחה…

תושבי מזרח ירושלים נשמו לרגע לרווחה כאשר שעזבתי את ירושלים לאחר הסיפתח של חגיגות הבר-מצווה של אחייני הבכור.  עכשיו אני בדרך צפונה לשבת שלמה של התרגשות משפחתית. ליוויתי את הילד הזה, שעכשיו באמת הפך לגברברון צעיר שלושעשרה שנה! מדהים.

אבל לחזור לכותרת. התחלתי ללמוד ערבית! לפני כחודש, וכבר אחרי השיעור הראשון כשפגשתי את חברי הטוב וניסיתי להפגין התמצאות הוא אמר לי- מסכנים הערבים שיפגשו אותך. בצחוק כמובן, אבל באמת אני יודעת שהדרך היחידה להטמיע שפה היא לדבר אותה. ומכיוון שבושה זה רגש קצת נעדר אצלי, אני אכן מנסה לדבר.  לדעתי האנשים שאני פוגשת, ביפו, בעכו,  בתל-אביב ובשיח ג'ראח דווקא מבסוטים מהניסיון שלי, (מעבר לכך שכולם מתנדבים להיות המורים שלי….). פשוט אתמול החלטתי לפנק את עצמי ולקחת מוניות בירושלים הלא אהובה עליי. הנהגים היו ממזרח העיר, מאל-קודס, והיה לי ממש זמן איכות של לימוד…

כשיצאתי מהעיר, סימסתי לחברי הטוב את הכותרת של הבלוג, כדי שיצחק קצת ביום עבודתו ההיי-טקיסטית. אני אמשיך לדבר ולשבור את החומות, כל עוד אני יכולה. אחד הנהגים אף נעצר ליד חבר שלו, נהג מונית אחר והתחיל לדבר איתו בערבית, החבר היה מופתע מאוד, עד שהנהג הסביר לו שאני לומדת ערבית וניהלנו בערך שיחה משולשת. מזל שכשהציעו לי לקחת אותי ספיישל עד תל-אביב ידעתי להגיד- "מאפיש מצארי" שזה אין לי כסף! בעצם חבל שאין  לי.

ועל פרשת השבוע כתבתי כאן בנרג'י, זה טקסט שאני אוהבת, על קנאה. קנאה זה נושא שהוא תמיד רלבנטי, גם כשהמינונים פוחתים וכמו לא מורגשים בחייים. את השיר שהוספתי של אווה קאסידי הכרתי רק בשבוע שעבר מאישה ירושלמית מיוחדת. העיר לא משהו, אבל האנשים בה בהחלט כן!

אני האישה עם הלבבות

את השבת האחרונה ביליתי בקיטלוג ובסקירה של ספרים  לספרייה המדהימה בגינת לווינסקי. (וכן, כל הזמן צריך מתנדבים, יש ארבעה אנשים במשמרת, כל שישי-שבת-ראשון) אז מתנדבים באו והלכו, חלק הגיעו עם ילדיהם שהצטיינו בהדבקת מדבקות. בשלב מסוים ילדה אחת חילקה מהשוקולד המיוחד שלה (עם סוכריות כך שיווקה אותו) למתנדבים המסורים שהתפרשו במשרדי מסיל"ה. רק אני ואבא שלה לקחנו מהמתוק מתוק שהיא הציעה ובסופו של דבר, יצאה הילדה הנרגשת אל החצר, אל אמהּ ושמעתי אותה אומרת- "אמא, את יודעת שרק אבא ו… ו…. (תהיתי לעצמי איך היא תגדיר אותי מכיוון שלא ממש הכרנו רשמית) ו…. (ועכשיו ממש הטיתי אוזן להגדרה שלה) והאישה עם הלבבות, לקחו מהשוקולד? חיוך גדול נפרש על פניי, מודה לעגילי הלבבות הגדולים המשתלשלים מאוזניי. ילדים תופסים מהר איך להגדיר אדם על ידי מה שמכונה בעולם התיאטרון- האיבר המוביל. כולי תקווה שלא רק העגילים הם אלו שמניעים אותי קדימה בעולם אלא גם הלב הפנימי הבלתי נראה שלי. 

וביום ראשון ביקשו ממני להשתתף בתוכנית ברדיו מהות החיים. לא היה לי מושג שיש כזה רדיו בכלל. כשהגעתי, לאחר שהתפלאתי שיש תחנת רדיו הממוקמת במתחם היוקרתי של המשכן לאומנויות הבמה, מה רבתה הפתעתי שהרדיו שייך לקבוצת אריסון. דווקא השדרן שהזמין אותי ענה לי תשובה טובה כשהעלתי את פליאתי בפניו. הוא אמר לי את מכירה משהו שלא שייך לקבוצת אריסון.

זה לא שאידאלים לחוד ומציאות לחוד, אלא שהכל מעורבב, ואם בזכות אריסון אנשים יתחברו לעצמם, מה טוב הדבר.

מעז יצא מתוק. אפילו יותר ממתוק אחד. גם השיחה באולפן הייתה מקסימה, שלא לדבר על חלל התחנה עצמו שהסאונד היה ואני אשתמש בדיבור העכשווי- "פשוט מעלף". וגם אחר-כך בבית כשעשיתי על הרדיו גוגל מצאתי את זה. דסי אלעד היא יוצרת מיוחדת מאוד, ( גילוי נאות- היא עשתה את המוסיקה להצגה שלי) אבל גם אישה חכמה מאוד ואני מכורה לשיר שלה- אני ישנה וליבי ער. (אגב, לא מומלץ לכתוב את זה בפתק בשבוע הראשון לבחור שאת מחבבת)

היום או יותר נכון אתמול, יום שני, הייתי בבאר-שבע בתיקון ליל שבועות מוקדם בשכונת ד'. הקרינו שם סרט מעולה! סרט שנאמר לי שיגיע בקרוב לטלויזיה והוא נקרא חלוצים. סרט שהעלה בי הרבה עצב והרבה רגשות והשתאות על מה שהיה פה פעם ואיזה מחיר המדינה הזו גבתה וממשיכה לגבות. לדעתי השמאל הרדיקלי אליו אני משייכת עצמי לא יכול להמשיך ולהתנתק או לנתק עצמו מהמציאות המורכבת בה אנחנו נמצאים שהיא קשורה לסיפור יהודי-ציוני. אבא שלי הגדיר זאת יפה- הציונות עשתה פה משהו שהוא כמו מדע בדיוני. מגדל בבל הפוך, הביאו אנשים עם כל השפות וניסו ליצור מגדל. למזלנו אנחנו בתקופה שמבינים שלמרות השפה האחת, רוצים שכל עם ישמור על השפה המקורית שלו. וזה אתגר לא פשוט.  וכמובן שהשמאל הציוני לא יכול להבין שהסיפור מתחיל ונגמר בו והדברים של רמי אלחנן שפירסמה טלי כוכבי, עליהם הייתי חותמת והם מתמצתים את כוונתי!

עם הסרט הגיעו היוצר שלו ארהל'ה כהן וחבר הכנסת אמיר פרץ. היה דיון מרתק על חלוציות ועל ציוניות בכלל.את הטינות הישנות והתקוות החדשות וכמובן לשמוע את הקולות המגוונים של תושבי שכונת ד' צפון יחד עם הקיבוצניקים של האיזור ועוד אנשים שתהו בעקבות הסרט ואמיר פרץ- האם חלוציות שייכת רק למי שבוחר בה ומתכוון אליה או גם למי שנקלע אליה ה בעל כורחו. או יותר נכון, ואני אוסיף נקלע אליה במרמה. לשמוע שוב את הסיפורים על השקרים שסיפרו לעולים, ששמו אותם על משאיות וזרקו אותם בלב המדבר, זה פשוט מזעזע. הסרט הזה חשוב מאוד, הוא אנושי, הוא מעלה שאלות, הוא מצחיק ומרגש ורלבנטי. אמא של חיים אוליאל שהיא אחת הגיבורות שם היא ממש גיבורה. כפי שאמרה אחת הדוברות במפגש- היא חילצה את עצמה מהמצוקה שאליה הגיעה, ומה זה אם לא חלוציות?

והיום יום שלישי אני אלמד את מגילת רות, ממש כפי שהיא (זה רק 4 פרקים יפים) בתור קריאה של סיפור הליכה רוחני. זה ייקרה כהקדמה לשלל התיקונים שמתרחשים בעירנו ובארצנו (כי ברובם לא קוראים את המגילה עצמה). בשעה 21:00 בבית הסנגהה של עמותת תובנה וכן, תהיה גם מדיטציה.

בהמשך הלילה- אני אלמד משהו אחר, אלמד על תפיסת התיקון בעולם הבודהיסטי וזה יהיה במסגרת תיקון ליל שבועות של קהילת "תפילת הלב" בסטודיו PLAY בלבונטין.

ודבר אחרון- על חודשי אם תרצו- זה אבסורד ובושה וטירוף שלא נותנים לאמיר מחול וד"ר עומר סעיד לראות עורכי דין! וכן, גם שגלעד שליט עדיין שבוי. אבל לפני שאנחנו מלינים בחוץ, מה קורה אצלנו? התעדכנתי עכשיו שהתירו מפגש עם עורכי דין ועדיין כל המעצר הזה וכל מחול השדים המתחולל נגד ערבים ופעילי שמאל ובטח כשזה בא ביחד הוא עצוב וחשוך כל-כך.

ובכל זאת כדי לסיים באור. כבר הרבה זמן אני רוצה לומר זאת. לומר זאת פשוט כמו שאומר זך. אלא שאף פעם לא מוצאת את הנסיבות לומר את זה, אולי כי זה מביך, אולי כי זה לא אופייני, ובכל זאת. בשנה האחרונה אני מרגישה שיש לי מה שנקרא נציג ציבור. והנציג הזה הוא דב חנין. הייתי פעילה בחד"ש תל-אביב בשנה שהוא רץ בפעם הראשונה והיה חבר כנסת ללילה ואז יצא משם, אז זכיתי לשמוע אותו ולהכיר טיפטיפונת ובעיקר להתרשם. ובשנה האחרונה, הוא נמצא גם בהפגנות הקטנות ברחבי הארץ כולל שיח ג'ראח, בלי לנאום או לעשות דבר מה מיוחד, פשוט נמצא שם כי זה חשוב לו, כמו לכולנו. וזה ממלא אותי התרגשות כל פעם מחדש. איך  לשם שינוי, עם כל הפיכחון והאכזבה, יש אמון במשהו קטנטן, יהא זה מערכת הבחירות או הסולידאריות האנושית שתמיד תמיד עובדת. את הקול שלי אני רואה איפה שחשוב לי שהוא יהיה. די מדהים במדינה כמו שלנו, לא?

דרוש גנדי לשיח ג'ראח

אני לא זוכרת מתי כל-כך התמהמתי בכתיבת פוסט.

התמהמתי במובן שלא היו תקלות במערכת, והיה לי זמן, והיה חיבור באינטרנט, ובכל זאת מלבד השם לא ידעתי מה לכתוב.

הסיבה להשתהות בטח טמונה גם בכך שאומנם על פרשת השבוע במדבר כתבתי פה בנרג'י אלא שבניגוד לרוב הפעמים, בקריאה נוספת, אני לא ממש אוהבת את הטקסט. אצלי במחשב הוא היה נראה יותר חי, יש כמה טעויות ובכלל, טוב קורה, אולי כי לא מספיק הכנסתי את הבודהה פנימה ובמתמטיקה אני כנראה באמת לא מספיק מבינה, אפילו כשאני מנסה להחמיא לה ולהשוותה עם שירה היא לא מתקשרת איתי. את השיר שפורסם שם וקודם לכן בגיליון שבו מספר 18 אני מאוד אוהבת! ותודה לעורכת שהכניסה אותו על אף שלא ראתה את הקישור המדוייק למה שכתבתי. אומרים שככה זה עם שירה, אי אפשר להסביר….

{והנה מהפך, היום יום ראשון, לאחר שקיבלתי תגובה בנרג'י ממישהו שאני מעריכה את דעתו אם כי אני לא מכירה אותו, קראתי שוב את הטקסט כפי שהוא מופיע באתר ושוב חיבבתי אותו. נדמה לי שזה קשור בפחד המולד שיש לי ממספרים, מהתחושה שאני לא באמת מבינה את זה, והנה פתאום בין לילה ממש זה אהוב ומובן. איזה כיף!)

נחזור לגנדי או יותר נכון לתורה/אמונה שהוא תירגל ודבק בה ונקראת אהימסה שהיא הסיבה מדוע בכל זאת למרות חוסר הכוחות או משהו מבריק לכתוב אני מעלה את הפוסט הזה.

שוב הייתי בשיח ג'ראח, שוב ראיתי מול עיניי משהו אחד ושמעתי באוזניי דרך החדשות דבר אחר.

שלשום הייתה הפגנה מרשימה בשדרות בן-ציון פינת קינג ג'ורג' ובשום אתר באינטרנט לא ראיתי שסיקרו אותה. אני מניחה שלא פיספסתי כותרות ענק בעיתונים. ארבע אוטובוסים עמוסים אנשי דרום, רובם בדואים חנו בשדרה היפה, המתינו בסבלנות לקהלם, שחלקם כך שמעתי מהמארגנת אף פעם לא היו בתל-אביב. לפחות לא עצרו אף אחד. אולי אם היו עוצרים היו כותבים על זה? חלק מהאנשים שהגיעו כבר נעצרו מספיק פעמים, ובטח ייעצרו ומהכרותי הקרובה מכלא באר-שבע (אפילו הייתה לי תעודת כניסה לשנה אחת) טוב להם שלא נעצרו.

ההפגנה הייתה חשובה גם כי היא הביאה הרבה מבעלי האדמות הגזולות לפעולה. והיה מפגש (האמת קצת הזוי ובעיקר עצוב) בינם לבין תושבי דהמש. אלו אחר אלו השתמשו במגאפון הסחוט של פרופ' גדי אלגזי כדי לדבר על העוול שנעשה להם. וכמובן היהודים בתוך כל זה, אותו שמאל אחר רדוף המורכב מאנשים כל-כך שפויים שזה מדהים!

אם הרצל עדיין עומד לו על המרפסת בבאזל הוא כבר לא חושב על אגדות ומדינה אלא הוא חושב אם לקפוץ או לא לקפוץ…

ואני בכלל לא במצב רוח רע. באמת שלא. והאמת שאם היינו ממלאים את החזון של הרצל, לפחות לפי אלטנוילנד המוצלח, אז בירת ישראל הייתה טבריה, ירושלים הייתה עיר בינלאומית שהאו"ם או איזה גורם אחר אחראי עליה ועל כל הבאלגן והערבים היו שווי זכויות לא רק במסמכים הרשמיים אלא בפועל.

והנה משהו שהצחיק אותי- משהו שמישהו כתב בטוקבוק- רק לשמאלנים יש זמן לצאת להפגנות…

אז מה היה הפעם בשיח ג'ראח? זה לינק לאתר של הפעילים, כדאי לגולל את הדף למטה ולצפות ביו-טיוב- יש שם עוד סרטונים מההפגנה הזו ומהפגנות קודמות.

אני העזתי לחצות את הכביש לצד "האסור" אבל לצד הבטוח, כלומר לא איפה שאנשים אמיצים התיישבו כמסורת גנדי. ואגב הם לא חסמו את הכביש! הם היו בחלק שהמשטרה גם ככה חסמה על מנת שהפעילים לא ייכנסו למתחם הבעייתי. הכביש לידם הפך בעייתי רק בגלל הנוכחות של המשטרה שפינתה את המפגינים שלא התפרעו אלא רצו לשבת ולמחות.

אנחנו שגם רצינו למחות עמדנו על גבעה והשקפנו ושרנו מלמעלה עם שלטים. (לי יש טראומה מהפגנות מאז ההפגנה שהייתה בבאר-שבע בה ראיתי באיזו קלות עוצרים אנשים, (ולא סתם אנשים, אלא את לאה שקדיאל) כפי שכתבתי בזמנו ברשימה הנצפית ביותר באתר שלי, איזו מדינה עצובה וצבועה ושרק היום קיבלה שוב תגובה חדשה)

לראות את ההתיישבות של המפגינים את חוסר האונים של השוטרים, חוסר אונים שכמובן התרגם לאלימות, לראות את המצב הכאוטי שכולם תקועים וכלואים בו. אבסורד. לצערי נזכרתי בסרט "גנדי", בקטע בו המפגינים צועדים בשרשרת אנושית והבריטים יורים בהם והם ממשיכים לצעוד. זה היה ממש כואב. עמדתי שם מנגד וראיתי איך גררו אחד אחרי השני, שורה שורה עד שהמשטרה השיגה את שלה, אבל בגלל שזה אותו עם, (רוב המפגינים הם יהודים, למרות שהייתה נוכחות יפה ומרגשת של פלסתינאים ואפילו יכולתי להתאמן קצת בערבית הטרייה שלי עם שניים מנצרת) ובגלל שלכולם אמור להיות אותו אינטרס של השכנת שלום ושקט זה היה כואב כל-כך.

וכן, זה בטוח לא עוזר לשוטרי מג"ב שיש שם נשים ומבוגרים והמולת התופים. אבל מהותית זה אמור לעזור, שכולם יסתכלו בעיניים, יסתכלו מרחוק ויבינו את המשחק הלא נחמד שמתחולל פה ויחליטו ביחד לעצור אותו. דוד גרוסמן אמר באחת הפעמים שהיה בשיח ג'ראח שאף אחד לא מגיע עם כוונה להיעצר, ואני בטוחה שגם אף שוטר לא רוצה שמישהו ייפצע או שיתחולל סבל ובכל זאת, זה מה שקורה שם.

וכן, לא היה מזיק מישהו שם עם חזון כמו של גנדי, מישהו שיכול לראות את הסבל של שני הצדדים, שיכול לזהות את אי הצדק ולהציע דרכים אחרות מאלו שאנו מכירים כדי לפתור את העוולות. קצת כמו שהצעתי בפוסט הקודם, עם המכתב הדמיוני של ראש הממשלה.

אם אתם רוצים להיות כאלו אנשים שיודעים לשלב עשייה יחד עם מהות של אי אלימות, אתם מוזמנים גם לשיח ג'ראח אבל גם להתעניין ביוזמה המדהימה הזו. סדנא של תרגול רוחני עם כלים לעשייה חברתית!!!!

 וכן, אני מכירה את האנשים מאחורי הקלעים, אבל כמו שאמר הבודהה רק אהבה תוביל לאהבה ורק שנאה תוביל לשנאה ואנחנו חייבים למצוא דרך אחרת להפסיק את ההתנהלות המביכה הזו שמתדרדרת אותנו כל יום קצת.

ואפרופו דרדור- משום מה המפגינים שרים 'הפאשיזם לא יבוא', והרי הוא כבר כאן. בהוקעת השמאל, בהתנהלות המביכה של השוטרים, בזה שעכשיו אומרים שכלבים יחליפו את השוטרים במרדף אחר מפגינים, למה להכניס כלבים לקלחת האנושית הזו? וכמובן במעצרים הנוראים שנערכו בשבועות האחרונים.

אני מצרפת מכתב שכתב המורה שלי סטיבן פולדר.  

ד"ר עומר סעיד, חברי מזה שנים רבות, קולגה ועמית אקדמי, נעצר באשמת ריגול עבור החיזבאללה. העיתונות הדביקה לו שלל תוויות שקריות ומזיקות. ברצוני לתקן את הרושם הזה.

1. ד"ר עומר סעיד הוא אינטלקטואל חשוב בעל שם עולמי, מדען, פרמקולוג, ואחד המומחים הגדולים בעולם לרפואה ערבית עתיקה, להיסטוריה של הרפואה, ולצמחי מרפא. הוא כתב מאמרים מדעיים רבים, וכמה מהם כתבנו יחד. ד"ר סעיד הוא חוקרו ומחברו של טקסט אקדמי שעתיד לראות אור ולהיות הטקסט החשוב והמהימן ביותר בעולם בתחום הרפואה הערבית. הוא מייסדו ומנהלו של הגן הבוטני הגדול ביותר לצמחי מרפא במזרח התיכון. נושא זה הוא משאת נפשו ועיקר עיסוקו בחיים.  

 

2. לאורך 15 השנים שבהן עבדתי לצידו, הן כקולגה והן כחבר קרוב, ד"ר סעיד מעולם לא ביטא שום שנאה או נטייה לקונפליקט. הוא פעיל לשלום שמייחל לדו-קיום בשלום. הוא פעל רבות להביא ריפוי לקהילתו וליחסים שבין יהודים וערבים. הוא עובד יום יום עם, ולצד יהודים וערבים גם יחד,  הן בעבודתו והן באקדמיה. הפרויקטים שבהם הוא מעורב בתחום צמחי המרפא הם דוגמה לפרויקטים של שלום שבהם משתתפים יהודים וערבים יחדיו. למשל, הוא הזמין ולימד אלפי ילדים ערבים ויהודים בגן  הבוטני שלו, אסף אותם יחד על מנת ללמוד משהו בעל ערך לכל קהילה באשר היא. כל אלה שעובדים איתו יום יום, ומכירים אותו, ובכלל זה הרבה מאוד קולגות של יהודים, יעידו עליו שהוא חבר, שותף אוהד, איש רודף שלום ואדם גדול בעל לב רחב.

.

3. ד"ר סעיד מרבה לנסוע ברחבי העולם, בעיקר לירדן, שם הוא קונה צמחים, עורך מחקרים, ופוגש מומחים. חבל שעובדה זו הפכה עילה לחשדות, שלדעתי לא יכול להיות להם כל שחר.

 

אני בטוח במאת האחוזים שטעות גדולה ואי צדק זועק נעשה לנגד עינינו!

 

ד"ר סטיבן פולדר,

סופר וחוקר. 

 

נאום ראש הממשלה בניחוח בודהיסטי

תראו מה מצאתי במסגרת ההכנות לתיקון ליל שבועות. (זה ארוך אבל שווה, אפשר לגולל לקראת הסוף, איפה שכתבתי עד כאן. עוד אפשרות להנעמת הקריאה זה להאזין לIMAGINE או להללויה…

זהו נאום שכתבו נחי אלון וחיים עומר, פסיכולוגים, מורי דהרמה והמחברים של ספר נהדר שנקרא "השטן שביננו". 

הם קראו לזה כך- 

נאום ראש הממשלה בכנסת, לקראת משא ומתן עם הפלסטינים 

"אזרחי ישראל 

1. מזה למעלה ממאה שנים נתונות התנועה הלאומית היהודית בישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית במאבק-דמים טראגי שחולל סבל בל-יתואר לשני הצדדי . כמעט מראשית הסכסוך ראה כל אחד מן הצדדים בנוכחות הצד השני ובפעולותיו איום על עצם קיומו. כל צד נחלץ למאבק-כוח שמבחינתו היה צודק ובלתי-נמנע. הצד היהודי הלך והתחזק. ב- 1948 הביס את הפלסטינים ואת המדינות שתמכו בהם והקים את מדינת ישראל. בתוך תלאות המאבק בנינו חברה יהודית דמוקרטית המיוסדת על שוויון זכויות . ביחסינו עם הפלסטינים, מאז ועד היום הייתה ידנו על העליונה בכל העימותים המזוינים בהם לחמנו, ואנו בטוחים שכך יהיה גם בעתיד, אם ייגזר עלינו להלחם שוב. ההישגים הללו תבעו הקרבה וגבורה מצד רבים. רבבות לוחמים ושאינם- לוחמים, איבדו את חייהם או נפגעו קשות. לעולם לא נוכל לגמול כהלכה לאלו שהקריבו במאבק את יקיריהם או את חייהם. 

2. במלחמה, ששון המנצחים הוא , בו-בזמן, אסונם של המובסים. אכן, תבוסותיהם של הפלסטינים היו להם 'נכבה', אסון . רבים מאד, ובהם חפים-מפשע, איבדו את יקיריהם, את רכושם , את אדמתם או את חייהם. רבים היו לפליטים חסרי -עצמאות; רבים הלכו בגלות לארצות ערב ולעולם הגדול, חלקם ביוזמתנו; הנשארים בישראל הפכו למיעוט רב-קשיים. כעם שההיסטוריה שלו רצופת-אסונות, אנו יכולים להבין את אסונם, גם אם אין אנו מסכימים לדרכם. כשם שרבים בנו ראו בפלסטינים איום קיומי המחייב מאבק לחיים או למוות, כך רואים הם אותנו. אנו יכולים להבין זאת. כשם שאנו פעלנו מתוך תחושה עמוקה ולגיטימית של צדקת הדרך, כך מרגישים הם. אנו יכולים להבין זאת. כשם ששנים רבות חשנו תחושה עמוקה של היות-קרבנות-לעוול, ואיבה כלפי מי שחולל את העוול , כך מרגישים הם כלפינו . אנו יכולים להבין זאת. כשם שאנו מיאנו בעבר, בטרם ניצחוננו, להשלים עם הקיים ובחרנו להמשיך להלחם, כך יש בהם הממאנים להשלים עם הקיים. אנו יכולים להבין זאת. כשם שמכות שניחתו עלינו לא שברו את רוחנו, אלא, אדרבא, דירבנו אותנו להיאבק ביתר שאת, כך קורה גם בצד השני. אנו יכולים להבין זאת. והחשוב מכל: אנו מבינים שאסון המובסים ואיבתם הם זרעים העלולים להצמיח את השלב הבא בסכסוך . 

אבל, להבין את הצד השני אין פירושו להסכים עם מעשיו או לוותר על הבנת הצד שלנו. מאבקנו הוא צודק. בנסיבות ההיסטוריות, מול הברירה בין מאבק מתמשך לבין חורבן נוסף, לא יכולנו אלא להיאבק עד שנגבר על המאיימים עלינו . זו הייתה חובתנו האנושית והמוסרית, ולאורה פעלנו. שום עם לא היה פועל אחרת בנסיבות דומות. 

3 . המאבק לחיים או למוות לא הניח לנו עד כה לעסוק במה שמעבר להישרדות המיידית. כשהבית בוער צריך להשתלט קודם כל את האש ויהי מה, מבלי לברור באמצעים. כיום, גם אם אש הסכסוך עדיין בוערת ומפילה קרבנות, אין היא מסכנת יותר את עצם קיומו של ביתנו. ניסיון -הדורות הקשה של העם היהודי, ובפרט השואה שניחתה עליו, אינם מניחים עדיין לרבים מאתנו להאמין שחיינו בטוחים. אבל בראייה מאוימת פחות ומפוכחת יותר, ובהיותנו עתה בעמדת כוח ללא -תקדים, אנו יכולים ליטול עלינו אחריות מעבר לזו שנטלנו בעבר, כדי לצמצם את כמות השמן הנשפך מכיוונים שונים על מדורת הסכסוך, וכדי לתקן חלק מהנזקים שחולל. 

נטילת אחריות גדולה יותר על הפתרון איננה בגדר נטילת אחריות על הבעיה. אין אנו אחראים לעצם הסכסוך, קל וחומר שאין אנו אשמים בו. הוא התפתח בניגוד לרצוננו ולכוונותינו. לנוכח מכות שניחתו עלינו נאלצנו להגן על עצמנו. קיווינו שמעשי הגנה-עצמית תקיפים ירתיעו את הצד השני מלהמשיך במעשיו, ופעמים רבות התבדינו. אנו יכולים להבין כיום שעצם השימוש בכוחנו, ועצם הצלחותינו במאבק תרמו להסלמת הסכסוך. הסלמה יכולה להיות תוצאה טראגית גם של מאבקים צודקים. 

בחכמה שלאחר מעשה, אנו יכולים להבין גם שלמרות שפעלנו בצדקה, בתום לב ובלית ברירה, עשינו גם מעשי עוול שפגעו בחפים מפשע. מעשים אלו נעשו בניגוד לחוקינו ולכוונותינו שלנו, ולכן הם מהווים גם פגיעה גם בנו עצמנו. בין היתר, במלחמת השחרור עודדנו במקומות שונים את בריחתם של תושבים פלסטינים,לעתים בכוח2 , למרות שמדיניותנו קראה להם להישאר בבתיהם ולחיות לצידנו; מאז מלחמת השחרור ועד היום סובלים הערבים אזרחי ישראל מאפליה בכל תחומי החיים3 , וזאת בניגוד לנאמר במגילת העצמאות ולחוקי היסוד של מדינת ישראל; במהלך מפעל ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון נעשו מעשי השתלטות של יהודים על קרקעות פלסטיניות פרטיות וציבוריות ביהודה ושומרון, בניגוד לחוקינו שלנו. לא מנענו זאת ולא תיקנו את המעוות4 . עלינו לפעול לתיקונם של אלו. 

4. להסלמה המתמשכת היו תוצאות כבדות לשני הצדדים. בעיית הפליטים הפלסטינים, היא בעיה ממארת באזורנו, ועד כה לא התקדמנו כלל בדרך לפתרונה. עד כה שלטה האמונה המוטעית שהבעיה הכבדה הזו יכולה להיפתר רק כאשר יסתיים המשא -ומתן בין הצדדים בהצלחה. את מחיר ההמתנה העקרה בת ששים השנה שילמו בראש ובראשונה הפליטים עצמם, אבל למעשה משלמים אותו שני הצדדים. אינטרס מעשי ומוסרי עליון של מדינת ישראל הוא להקל ככל האפשר מעל כובד הבעיה הזו,שכן היא מולידה דורות חדשים של ייאוש ואיבה ומזינה את אש הסכסוך. 

היום, מתוך עמדתנו האיתנה, אנו מצהירים קבל עם ועולם שאנו מקבלים אחריות על תרומתנו להסלמתו הטראגית של הסכסוך ועל עוולות שנגרמו במהלכו לחפים מפשע. מכאן רצוננו לפתוח מיד בצעדים מעשיים להקלת בעיית הפליטים, מבלי לחכות לתוצאותיו של משא- ומתן. אדרבא, זו תהא פתיחה מיטיבה למשא- ומתן הקרב. אנו מוכנים להתחיל בכך ביוזמתנו ובאורח חד-צדדי. אם יצטרפו אלינו שכנינו הפלסטינים במאמץ זה- נשמח, אך אין אנו תובעים זאת מהם. הצטרפותם היא עניינם שלהם. בכוחנו לעשותו גם בעצמנו, מבלי לחכות לאישור, הסכמה, רשות או עידוד מצד איש.
בכוונתנו להשתתף במאמץ בינלאומי להקמת קרן כלכלית שתסייע לפירוק מחנות הפליטים ולמציאת מגורי -קבע, תעסוקה ולאזרחות במקומות מגוריהם או בארצות אחרות שיצטרפו ליוזמה. מדינת ישראל תתרום את חלקה, כלכלית ואנושית. הסכמתם של הפליטים לקבלת פיצוי לא תפגע כמובן בזכותם ליהנות בעתיד מפירותיו של הסכם -שלום בין הצדדים. אנו משוכנעים שמדינות רבות בעולם, יצטרפו למאמץ מרפא זה. אנו נתרום את חלקנו, הן בממון והן במאמץ אנושי, כדי לסייע לפתרון הבעיה הממארת הזו הפוגעת בכולנו.
 

5. תוצאה כבדה אחרת של הסכסוך היא הפגיעה בשוויון הזכויות וההזדמנויות למיעוט הערבי הגדול החי בקרבנו. הלוך הנפש המושרש של הישרדות-בכל-מחיר עורר בנו חשדנות וחששות, ואלו המשיכו לשלוט בנו גם לאחר שביססנו את קיומנו. אלו גרמו לכך שבעוד הציבור היהודי בישראל נהנה משוויון זכויות מלא, לא השכלנו להגשים את זכותם הבלתי-מותנית של המיעוטים בישראל לשוויון. אנו מעריכים עד מאד את העובדה שלמרות הפגיעה בזכויותיהם , גילה הרוב המכריע של אזרחי ישראל הערביים אחריות ונאמנות למדינת ישראל , גם בזמנים קשים של עימות וכאב. במיוחד כשלנו באשר לציבור הדרוזי והבדואי, שלא זכו לשוויון מלא למרות שבחרו לקחת חלק פעיל בהגנה על בטחון מדינת ישראל, ואיבדו רבים מבניהם. 

אנו יכולים להרשות לעצמנו כיום להשתחרר מן החשדנות ומן החששות, ולמחוק את "כתם ההפליה של אזרחיה הערבים של מדינת ישראל, על צורותיה וביטויה השונים"5 . זהו אינטרס אזרחי, בטחוני ומוסרי עליון של מדינת ישראל. כל עוד ישנה אפליה, אין הדמוקרטיה שלנו חסונה די הצורך. מחובתנו לסגור את הפערים הכלכליים והמוסדיים בין האזרחים הערביים ליהודים בכל תחומי החיים; מחובתנו לאפשר לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד. מחובתנו לדאוג לזכויותיהם בסוגיה הקשה והטעונה של קרקעות6 . כל אלו דורשים השקעות גדולות בממון ובאמצעים . שומה עלינו לפתוח במאמץ לאומי שיהיה לתועלת לא רק למיעוטים כי אם למדינה כולה. אזרחי ישראל הערבים יהיו שותפים מלאים בחשיבה, בתכנון ובביצוע של צעדים אלו אם ירצו בכך. 

6 . מטרת הצעדים שאנו מכריזים עליהם היום, ושל צעדים נוספים שרצוננו לעשות בעתיד, איננה למצוא חן בעיני הצד השני, לשכנע אותו שכדאי לו לשאת ולתת אתנו, לפייס אותו, או לזכות במוניטין בעיני האומות. צעדים אלו אינם בגדר חולשה, כניעה ללחצים, התרפסות, הכרה בצדקת הצד השני או ויתור על עמדת כוח. . להיפך: מטרתנו היא לעשות את מה שראוי לנו שנעשה , הן מן הבחינה המעשית והן מן הבחינה המוסרית. אנו מכריזים עליהם מתוך תחושה עמוקה של צדקה ומתוך עמדת כוח. עצם עשייתם תגביר את צדקתנו ואת כוחנו
לצעדים אלו תהיה גם תועלת מעשית גדולה: אנו מאמינים כי הם ידליקו את דמיון אומות העולם ואת רצונן הטוב. ברבות הימים יעירו גם רצון טוב אצל הפלסטינים המשוחררים מקנאות ומנקמנות. רק מאמץ של שני הצדדים ושל אומות העולם יוכל לפתור באורח מניח את הדעת את שלל הבעיות שנו סובלים מהם. 

7. אנו יודעים כי יהיו לנו מתנגדים בשני הצדדים: בקרבנו יהיו מי שיפסלו את עצם רעיון התיקון על הסף, מתוך אמונה שממילא אין פתרון לסכסוך. אחרים יאמרו:" קבלת אחריות–בבקשה, אבל רק בתמורה לקבלת אחריות נגדית של הצד השני. צעדי תיקון–בבקשה, אבל רק בתמורה לצעדי תיקון מן הצד השני". לחושבים כך נאמר: אם ניתלה את מעשינו בתגובתו של הצד השני, אנו מקנים לו כוח לקבוע אם נעשה את הראוי אם לאו. רצוננו להוביל בכוחנו, לא להיות מובלים. אם יעשה הצד השני את שלו, מוטב; ואם לאו, אנו את המוטל עלינו עשינו. נפעל מתוך חירות שאיננה תובעת דבר מאיש אלא מעצמנו בלבד. 

אחרים בקרבנו יטענו שאין לנקוט צעדי תיקון אלא אם כן הצד השני יהפוך את ליבו: יתנער מרגשותיו ויחדל מלהתאבל על אסונו; יתנער ממשאלותיו וישכח את חלום השיבה; יוותר על שאיפותיו, ויכריז מראש על קץ התביעות. אנו איננו תובעים מן הצד השני שיהפוך את ליבו. לכל אחד מן הצדדים שמורה הזכות להתאבל, לחלום ולשאוף, כל עוד לא פגע במשנהו. תקוותנו היא שבעתיד, עם סיומו המוצלח של המשא ומתן, תנוח דעתו של כל אחד מן הצדדים, תתפוגג האיבה וניתן יהיה להכריז יחד ובכל הלב על 'קץ התביעות וקץ הסכסוך'. אבל עד אז נפעל בכל כוחנו באופן חד צדדי כדי לתקן, מבלי לוותר על הזכות הבלתי-מעורערת להגנה עצמית. 

8. קרוב לודאי שצעדי התיקון לא יספקו את הצד השני. יש בהם רבים הסבורים שהתיקון היחיד האפשרי הוא החזרת המצב לקדמותו, שובם של רוב הפליטים לאדמותיהם ואף חזרתם של יהודים אזרחי ישראל לארצות מוצאם . עמדה טוטאלית זו מתכחשת למציאות הבלתי-הפיכה שנוצרה באזורנו במאה השנים האחרונות, וחותרת לחולל עוול חדש כדי למחות את הישן . בל נצפה שהאוחזים בעמדה זו ישמחו על פעולותינו. 

אחרים בצד השני ירגישו שהתיקונים שננקוט הם קטנים, 'קוסמטיים בלבד', יציאה ידי חובה, ואין בהם משום מענה על האבדנים ועל הסבל שסבלו. משאלתם היא שגודל התיקון יהיה כגודל האבדנים והסבל. זוהי אשלייה: אין בכוחו של תיקון או פיצוי כלשהו להשיב חיים שאבדו או למחות סבל בן עשרות שנים. כל שפיצוי יכול לעשות הוא לאפשר למי שסבל ונפגע חיים חופשיים יותר וכבולים פחות. 

אחרים בצד השני יאמרו שלפני כל צעד של תיקון עלינו להכריז קבל עם ועולם שאנו האשמים בסכסוך ושכל מעשינו היו מעשי עוולה. משאלתם מבוססת על ראייה פשטנית של 'הטובים נגד הרעים', שאיננה מתאימה כלל להבנת הסכסוך המורכב והטראגי שאנו נתונים בו. 

9. בראייה מפוכחת, אל לנו לחכות להסכמה או הכרת תודה בצד השני. קרוב לודאי שנעמוד מול עמדה צוננת, מסתייגת או עוינת. בל ירתיענו הדבר. אם יראו שכינינו הפלסטינים את מה שיש בכוונתנו לעשות, ולא רק את מה שחסר בה, נשמח כמובן. אבל גם אם לא יראו זאת כך נמשיך לפעול כפי שראוי לנו לפעול, מתוך אחריות המבוססת על עמדת כוח ובשכנוע עמוק בצדקת דרכנו ובמוסריותה. " 

עד כאן… 

המשך המאמר ואף תחילתו, שכן הנאום הוא רק חלק ג', נמצא בלינק הזה 

 רוני גלבפיש כתבה על הכתיבה ההכרחית והחשובה של עידן לנדו בימינו. אכן כן, למרות שהנה זה כבר בכל העיתונים והשאלה היא עכשיו מה? עוד פעם האשמות על בגידה? עוד שנאה שמולידה שנאה? בכל חוסר האונים שמתרחש בקילומטרים הספורים האלו שאנו קוראים להם מדינה רק הנאום הזה מפיח בי איזושהיא תקווה למשהו ממשי שאפשר לעשות, לשאוף ולהתכוונן אליו. 

וכן, למי שלא מספיק לו "רק" לעשות מדיטציה ולשחרר את התודעה שלו משנאה, מוזמן למחות על העוול העצום שעשתה ועושה מדינת ישראל לבדואים של הנגב. עוד סוג של השתקה, התנכלות והתייחסות סוג ז' לאזרחים. 

הפגנה ביום רביעי בשדרות בן-ציון פינת קינג ג'ורג', כן, בתל-אביב, איפה שעמדו ואולי עוד עומדות, הנשים בשחור. 

ועוד דבר שיכול לסייע, מלבד עבודת הקודש של הדיווח, הזמנה למפגש חוויתי בין ישראלים, פלשתינאיים ואנשים בינלאומיים אשר מטרתו לפרוץ מעבר לפחדים, לפתרונות הפשטניים ולפוליטיקה. המטרה לגעת באנושיות המשותפת וליצור תשתית המאפשרת בניית שותפויות.

למרות הדשא, הספרייה והנדנדות זו עדיין גם גינת נרקמונים

כן, שם פרובקטיבי, ככה זה מרגיש לי כרגע כשאני מעלה פה את הפוסט שכבר העלתי בצהריים בבית הישן- רשימות.

הנה  ערב, מוצאי שבת, כל מה שהיה פה קודם איננו.

ביליתי כמעט חמש שעות בגינת לווינסקי, בפרוייקט הקסם של הספרייה למהגרי העבודה הרבים שישנם פה. ממש פה קרוב רק שאפשר לא לראות אותם. זה התחיל בדרך שראיתי את כל האנשים שהסתובבו ברחבי העיר תלאביב בבתים הפתוחים וקומץ מהם הגיע גם לספרייה המיוחדת. ושם הקראתי סיפורים וציירתי, ואפילו התאמנתי על שיעורי הבית בערבית עם הילדים הסודאנים. וכן, גם אספתי מזרקים וסכינים מהרצפה והרגעתי את הילדים הסודאניים ששיחקו כדורגל וששני נרקמונים הפריעו להם וקיללו אותם בקללות מבחילות ומפחידות. המשטרה שהגיעה עזרה כמובן רק לשבריר שנייה, הרחיקה קצת את הנרקמונים שחזרו כמובן. והקשבתי לצלילים הרועמים של הטורניר של הפילפיניים וניילנתי כרטיס ספרייה לאיש סיני ששמח לחתום את שמו ושיחררתי טושים משני אחים שהריכוז והראש שלהם כנראה לא משהו וששאר החברים שלהם אמרו שהם משוגעים. ומה אני אגיד. זה לא פשוט. לא הרצון המקרטע שלי להוסיף עוד כתב-יד למדפים המתפקעים גם ככה ולא המרדף אחרי כסף שגורם לאנשים לעזוב את הילדים שלהם במדינות אחרות ולחיות בסוג של עבדות וגם לא קל לאנשים או בעיקר לנשים שבוחרות (ובעיקר לא) לנטוש את הגוף והנשמה שלהם בעבור סמים וגם לא קל לפלסטינאים ששיתפו פעולה עם גורמי הבטחון הישראליים ועכשיו הם מה שמכונה משתפי"ם והילדים שלהם נטמעים-לא נטמעים בתוך החברה הביזארית שנרקמת שם בדרום העיר, שתקועה שם במקום באמת הכי נמוך בתל-אביבי, מקום אותו מישהו הגדיר לפני שבועיים, כאזור עם אנרגיה של רצפה.

וזה מה שכתבתי בבוקר השבת הזו שהתחילה אביבית ומבטיחה: על פרשת השבוע בהר-בחוקותיי כתבתי כאן בניו-אייג' נרג'י

המוטיב המרכזי של פרשת השבוע- הר סיני ושמיטה- במובן הבודהיסטי מלווים אותי כל השבוע.

המתח או הריקוד הזה בין חיזוק עצמי, חיזוק הידיעה הפנימית לבין היכולת לשמוט הכל, להעז להיות משהו אחר לגמרי כמו לטפס על קיר בפארק הירקון, למרות שזה לגמרי לא אופייני לי, זה מתח שצריך כל הזמן לחיות אותו. מתח בריא מה שנקרא, אחרת אנחנו קופאים במקום, נשארים כמו שאנחנו, משותקים מפחד, מתובנתים בתוך הדפוסים הישנים שעמלנו ליצור שלא לומר לצרוב בהתנהגות.

אפילו בנוגע לפוסט הזה, אני תוהה. האם יש לי מה להגיד? האם אני רוצה לפרסם רק בשביל שעוד אנשים יגיעו לפרשת השבוע שכתבתי? שיגיעו אליי? וכשיגיעו כביכול, מה אז? האם לכתוב מתוך הרגל? בתרגול אני רוצה להיות הר שיכול לקבל את כל מי שעובר מעליו, גם את העיזים שמחרבנות מטבעם, גם את בני האדם שזורקים עליו זבל וגם את הפרחים המדהימים שהוא מצמיח, או מאפשר להם לצמוח. כמה אני יכולה להיות אדם כותב רק בשביל להיות אדם כותב, כמו ההר, או האי. שהוא לא לצורך משהו, כמו שיואב אבני כתב– העולם הוא מלכ"ר, וגם אנחנו, בני האדם, לא? לפחות אני. אבל מה עם מי שלידי? כל אלו שממשיכים לחיות כאילו ייקחו לקבר את התארים ואת הזוגיות ואת הכסף. ומה עם הפעמים בהם אני רוצה לטפס על הרים אחרים? להתאחד ולהתערבל עם הרים אחרים? להתהדר ביד מלטפת או בספר על המדף?

הלימוד הבודהיסטי מכוון אותנו להיות אי. במובן של להיות נקודת האור של עצמנו. להחזיק את עצמנו מצד אחד מקורקעים מצד שני מאפשרים למי שרוצה לגלות אותנו, לעשות זאת. להיות אי שאי אפשר להציף אותו בקלות, שאי אפשר לסחוף אותו או לכבוש, אי ששייך לכולם ולאף אחד ולעצמו. בטח לא כל האפשרויות של אי מובנות מתוך הקטע שהבודהה דיבר עליו עם אננדה, הבן-דוד שלו- הנה תרגום מסויים לדברים-

Ananda, I am now grown old and full of years. My journey is drawing to its close. Therefore, Ananda, each of you should make the Dharma his island, and have no other as his refuge. And whoever after I am dead shall be an island unto themselves, who makes the Dharma their island, the Dharma their refuge, they will be the foremost amongst my monks

בכל אופן בפסח של לפני שנה שאלתי את כריסטופר טיטמוס איך אני יכולה להמשיך להיות אי וגם לפגוש אי אחר, במובן הרומנטי. למרות שהשאלה תקפה לכל אדם. איך איים נפגשים? במעברי ספינות? איך הם מתאחדים? ברעידות אדמה ובלוחות טקטוניים שזזים?

מישל וולבק בספר אפשרות של אי ממש לא מעלה אפשרויות חיוביות כמו הלימוד של הבודהה. להפך, האנושות שם מגיעה לקיצה. הוא מקצין את האפשרות של אדם להיות אי/הר משל עצמו, מנותק ווירוטאלי לגמרי, לא מאושר ולא חופשי מסבל. להפך, מייצר עוד ועוד סבל בגלל שהוא לבד עם תודעה עכורה. ווירטואלית.

וגם הפוסט הזה מחובר בנימים אלקטרוניים בודדים שלא מסבים לי נחת ובכל זאת אני פה, משתפת איתם פעולה לפני שאצא החוצה אל העולם.

ועוד מילה על עולם הטכנולוגיה- תקשורת שאני הולכת ומתנתקת ממנו, אתמול בלילה הייתה לי הפתעה.

כשיש לי חיבור טוב לאינטרנט, אני שומעת כמכורה את הביצוע של אביתר בנאי לעטור מצחך ואני מפנה דווקא לקישור הזה ולא למקור ביו-טיוב כי זו הייתה ההפתעה שלי.

אותו אורן בן אדרת, בעל הבלוג, שאין לי מושג מי הוא, שלפי חיפוש קצר בגוגול, אנחנו נראים כמו שני האנשים הרחוקים ביותר שיש, לפחות מבחינת העיסוקים והעניין, כתב על השיר הזה את המילים היפות והחכמות שכתב שהייתי כותבת וודאי בעצמי.
אין לי מנוי בקפה ולא פייסבוק או טוויטר ובכל זאת הוא נגע בי, בי אדם לא וירטואלי בעליל. שנדמה לי שאני הכי הפוכה ממנו בעולם ובכל זאת, אהבת השיר שלנו דומה דומה. מעניין, לא? מעורר תקווה בקשר למין האנושי. במובן שנניח זברה וכלב- בטח לא ימצאו שום דבר משותף ביניהם שהם יכולים לעשות יחד, ובני אדם, לא משנה מי הם יהיו, תמיד יוכלו למצוא משהו, אפילו נקודה קטנטנה של דמיון, של חיבה, של חיבור בין האי/הר שכל אחד מייצר. אולי נתתי לעצמי תשובה קטנה?

חג שבועות קרב ובא. בשלוש שנים האחרונות זכיתי לחגוג את שבועות בארצות הברית. תרבות תיקון ליל שבועות בארץ הלכה והתפתחה מאז בקצב מטורף. אני כבר יודעת על כמה וכמה תיקונים, חלקם בערבים של לפני החג עצמו. הנה כמה בבינה. אני אלמד בתיקון שיהיה בבאר-שבע.

בערב שבועות אני אלמד את מגילת רות כמסע הליכה רוחני בבית הסנגהה ואז אצטרף ליוזמה של תיקון חדש של קהילת תפילת הלב. ואעביר שם מדיטציה ואת האופן בו העולם הבודהיסטי רואה תיקון. הכל כבר מתוקן! הלא היקום הוא מלכ"ר….. ועכשיו נתחיל להזיז הרים.

שבועות ידוע בתור חג של גבינות ולחם. אישית התמכרתי למאפייה שנקראת זומר בפינת פרישמן- דיזינגוף, אבל

קיבלתי מייל מאנשים שאני מאוד אוהבת שממליצים בחום עצום על מאפייה קצת יותר מרוחקת ממני ולכן אמליץ עליה, בגלל השם הנוסף שלהם- אופות ללא גבולות שמזכיר לי את המהלך החשוב של מנהל עירוני א' והתמונה שיש להן באתר.

ודבר אחרון (הנה פתאום נהיו הרבה סיבות מדוע לפרסם את הפוסט וזה משמח אותי. שזו סיבה חשובה מאוד!)

קיראו והעבירו הלאה! חשוב שהמייל הזה יגיע לכמה שיותר אנשים שאיכפת להם

  

ג'סיקה פישמן עלתה לישראל מארה"ב לפני שבע שנים. לפני שנולדה עברה אמה גיור רפורמי שכלל לימודי יהדות וטבילה במקווה. משפחתה הייתה פעילה מאוד בקהילה קונסרבטיבית במינסוטה. בית ספר יהודי. כשרות. כל שבת הלכה המשפחה לבית הכנסת. כנערה, הגיעה ג'סיקה לישראל לששה שבועות במסגרת USY (תנועת הנוער הקונסרבטיבית), והתאהבה בארץ. כשבגרה, הגיעה ג'סיקה לשנת התנדבות בישראל במסגרת תוכנית 'עוצמה' של הסוכנות היהודית. כשסיימה את הקולג' החליטה לעלות. היא התנדבה לצה"ל. שירות מלא, שנתיים, כחיילת בודדה. היא הייתה חיילת מצטיינת. אחרי השירות היא פגשה את מ'. הם התאהבו, עמדו להתחתן. כשהגיעו אל הרבנות אמרו להם שג'סיקה לא יהודיה. אם הם רוצים להתחתן, שתתגייר. ג'סיקה נעלבה עד עמקי נשמתה. מעולם איש לא פקפק ביהדות שלה. אמו של מ' סירבה לנישואין אם היא לא תתגייר. היחסים נעשו עכורים. הם נפרדו. לפני שבוע פינתה ג'סיקה את דירתה השכורה בתל אביב. היא חוזרת לארה"ב. ג'סיקה לא גרה כאן יותר.

 הסיפור פורסם על ידי סמדר שיר בידיעות אחרונות בשבוע שעבר. המקרה של ג'סיקה אינו בודד. אלפי עולים מאתיופיה  ומברה"מ לשעבר זוכים ליחס דומה. חייבים לקחת חזרה את היהדות לידיים. המונופול של הרבנות מנתק את ישראל מערכיה היהודיים.

  

 חתמו על העצומה כדי שמקרה ג'סיקה לא יחזור שנית.

כשאלפים רבים יחתמו, הפוליטיקה הישראלית תבין שהרוב הדומם מפסיק לשתוק.

 

קישור לחתימה על העצומה

 

אל:

חברי ממשלת ישראל

חברי הכנסת הנוכחית

 

אנו, החתומים מטה, קוראים לראש הממשלה, לשרים ולחברי הכנסת להתעורר.

אנו קרובים לנקודת השבר.

המקרה של ג'סיקה פישמן מלמד עד כמה הידרדרה מדינת ישראל,

אך זו לא הזירה היחידה בה הנחנו לקיצונים להשתלט על הזהות היהודית שלנו.

היהדות היא של כולנו: חילוניים, אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים – וכל מי

שהזהות היהודית שלו חשובה לו.

הפסקנו לשתוק.

אנו לוקחים חזרה את הבעלות על דמותה היהודית של המדינה.