לא מאמינה בגלגולי נשמות ומצבי טוב משל כל פליט שהוא בעולם, ובכל זאת, לקראת עלות השחר בניו-יורק, מתגנבת לה תחושה.
השנה 1947 ואני בת למשפחה פלשתינאית אמידה מאל- קודס ואנחנו מבלים את הקיץ באירופה, אחרי כמה חודשים במצרים בהם החלפתי ספרים כראוי אבל בלב התגעגעתי לספרייה המפוארת, המוכרת לעייפה, של אבא שלי. ויש לי תחושה עמומה שאדמתי בוערת, שהאנשים שם נהיים קיצוניים, שאולי כדאי להשיג לבתי אזרחות מצרית.
עוד על הספריות ועל מה שאירע להן כאן כאן
תחושה דומה הייתה לי במקסיקו לפני כעשור.
הלכתי לפגישת משוררים ומשוררות, קמעה הזויה ומלאת עשן, מבלי שבקושי ידעתי ספרדית. הייתי חודשיים בסן קריסטובל דה לאס קסאס, חור די נידח וכל הזמן ירד גשם, מה שלא נערכתי אליו למרות שהגעתי לשנה שלמה, ידעתי שזה בהרים והייתי שם עשור קודם לכן, בטיול שאחרי הצבא וקפאתי מקור. הגעתי דווקא לשם על מנת לכתוב את הרומן שלי "בת של רב" מבלי שיכולתי להסביר בדיוק למה דווקא לשם, חוץ מאהבה נושנה נושנה.
לאחר המפגש המסתורי, בירידה מההר, סיפר לי אחד המשוררים הצעירים על אשה בשם רוסריו קסטיאנוס שמעולם לא שמעתי עליה. אז עוד לא היה ויקיפדיה, או לפחות לא ידעתי עליו אז לא יכולתי לגגל עליה, אלא הייתי צריכה להאמין לו כשסיפר לי שהיא הייתה סופרת ומשוררת מקסיקנית מהאזור שלנו ממש, שהייתה שגרירת מקסיקו בישראל שם היא מתה באופן מסתורי ב1974. לא אשכח את התחושה הזו תוך כדי צעידה מהוססת רטובה, שבאחת חוויתי איך מרגישה ידיעה קוסמית נבואית. נשמתה התגלגלה לשלי מתל-אביב לבאר-שבע וחזרה לרגע הזה ממש לסייע לי במסע ובהתמודדות עם הבחור. כשביקרתי בבית המשוררת הסתבר לי שהיא מתה ב7.8 שזה יום הולדתה של אמא שלי, שבדיוק אני כותבת עליו שיר באנגלית. בניו-יורק. עיר הולדתה.
