האם מדינה פלשתינאית יכולה לפגוע בנו? "האם משהו יכול לפגוע בנו".

שיר של מחמוד דרוויש שהגיע אליי במייל הזכיר לי מייל אחר שקיבלתי בימות המלחמה מאנשים שרצו להתמודד אחרת עם התותחים הרועמים:

"[אל סוהר:] עוד אלמדך איך לחכות

בשער מותי הדחוי.

לאט לאט

אולי תמאס בי

ותשיל את צלך מעלי

ותכנס אל לילך משוחרר

מצל הרפאים שלי." מחמוד דרוויש

מתוך של רשימה מאת שרלוט ג'וקו בק שפורסמה בכתב העת בודהיזם בישראל תחת הכותרת "האם משהו יכול לפגוע בנו". בין היתר, היא עוסקת בתחושת הנפרדות ברמה הרגשית כמקור של דוקהה, של סבל.

סבל (במובן הבודהיסטי) או דוקהה, הוא הקשר המשותף שכולנו חולקים. כולם בכל מקום סובלים. בני האדם חוו סבל בעבר, בהודו העתיקה, סובלים בבריטניה המודרנית; ובעתיד, בני האדם גם יסבלו… איזה דבר יש לנו במשותף עם המלכה אליזבת? אנו סובלים. הסבל כולל את כל רמות המחיה, מהאנשים ברי המזל ביותר ועד לחסרי המזל והנואשים, וגם אלו שנמצאים בין הרמות הללו. כולם בכל מקום סובלים. זהו קשר שיש לנו אחד עם השני, משהו שכולנו מבינים .

כאשר אנו מדברים על הסבל האנושי שלנו, זה מוציא החוצה את הנטיות החומלות שלנו. אך

כאשר אנו מדברים על הדעות שלנו, על מה אני חושב ומה אתה חושב בנוגע לפוליטיקה או

דת, אז אנחנו נכנסים למלחמות. אני זוכר שצפיתי בסרט לפני כעשר שנים בלונדון. הוא ניסה

לתאר את תושבי רוסיה כבני אדם על ידי הצגת נשים רוסיות עם תינוקות וגברים רוסים אשר

לוקחים את ילדיהם לפיקניק. באותו זמן הצגת תושבי רוסיה בצורה כזאת היתה יוצאת דופן

מכיוון שרוב התעמולה במערב ציירה אותם כמפלצות טיטאניות או כזוחלים קרי דם וכך

מעולם לא חשבת עליהם כבני אדם רגילים. אם אתה רוצה להרוג מישהו, אתה צריך לגרום

לו ללבוש צורה כזאת. אתה לא יכול להרוג מישהו ביעילות אם אתה מבין שהוא סובל בדיוק

כמוך. אתה צריך לחשוב שאותם אנשים הם בעלי דם קר, אלמותיים, חסרי ערך ורעים

ושיהיה עדיף להפטר מהם. אתה חייב לחשוב שהם רעים ושזה טוב להיפטר מרוע. עם

גישה כזו אתה עשוי להרגיש שזה מוצדק להפציץ או לירות עליהם במכונת ירייה. אם אתה

מודע לקשר הסבל המשותף לכולנו, זה הופך אותך לבלתי מסוגל לבצע פעולות שכאלה.

עד כאן הכתבה שאפשר למצוא פה את כולה

והנה המייל ההוא שהגיע אליי מכרמל שלו: האם נוכל להבין ולמוסס את הדוקהה הזאת: את הפחד ואת הכעס, את הנפרדות ואת ההבחנות של "אנחנו" ו"הם" (או ההיפך), את ההזדהות עם צד זה או אחר ואת הביקורת העצמית, את השיפוטיות של מי אשם (יותר) ומי צודק (יותר)? האם נוכל לשהות באי-ידיעה, להתבונן בהתהוות המותנית של המצב הדינמי שאליו נקלענו, ובאינספור התנאים והנסיבות שחברו יחד כדי ליצור אותו? האם נוכל להרחיב את הראייה, ליצור מרחב של לב פתוח וחומל לכל מי שהקונפליקט נוגע בחייהם? האם נוכל להיות בצער, לשמוע את הזעקות, לבכות יחד ולסלוח?

האם אנחנו יכולים לתמוך בזכותם של הפלשתינאים למדינה? אני חושבת שכן. ומזמינה למיקום וירטואלי בו אפשר לתמוך וגם למיקום ממשי, מחר, בתל-אביב:

אנו אזרחי ישראל יהודים ופלסטינים תומכים ביוזמת אבו מאזן לשדרג את מעמד פלסטין באו"ם ותומכים בהקמת המדינה הפלסטינית על בסיס גבולות 67 לאלתר. בתאריך סימבולי זה של כ"ט בנובמבר הגיע הזמן לממש את חזון שתי המדינות ,אנחנו קובעים כי הכרה במדינה פלסטינית היא אינטרס מובהק של שני העמים.

הסכסוך ארוך הימים והעקוב מדם לא יפתר דרך הכוחנות, הנשק והאלימות אלא במשא ומתן שיוביל להקמת מדינה פלסטינאית לצד מדינת ישראל. שידרוג מעמדה של פלסטין באו"ם מהווה בסיס הוגן, יציב ושיוויוני יותר לחידוש המשא-ומתן. לכל עם יש זכות להגדרה עצמית ועצמאות, והגיע הזמן לממש זכות זאת של הפלסטינים.  רק כך נבטיח עתיד טוב יותר לילדנו ולדור העתיד.

אתם מוזמנים להשתתף בעצרת התמיכה בהליכת אבו מאזן לאו"ם ובהקמת מדינה פלסטינאית בגבולות 67 שתתקיים ביום חמישי ה29 לנובמבר בשעה 18  רחוב רוטשילד 16 בתל אביב מול היכל העצמאות בתל אביב.

בין הדוברים: פרופ' גליה גולן, דר' אלון ליאל, דר' רון פונדק, מוסי רז, דר' סופיאן אבו זיידה, דר' נאוה זוננשיין ןדר' נבילה אספניולי .

אומנים: מירה עוואד ויונתן שפירא.

אנא הפיצו באירגונים שאתם קשורים אליהם

בין האירגונים המשתתפים: פורום אירגוני השלום, גוש שלום, פסיכואקטיב, קול אחד, ביה"ס לשלום, כפר נוה שלום/וואחאת אל סלאם, פעילי מרץ, ראבטת אל ביאיין אל ערב, כל השלום, שלום עכשיו, מחסום ווטש, לוחמים לשלום  ועוד אירגונים רבים שמאשרים השתתפותם

 בברכה,

ד"ר נאוה זוננשיין                                                                                               ד"ר מראם מסארווי

מנהלת ביה"ס לשלום                                                                         חברת נווה שלום/ וואחאת אל סלאם

נוה שלום / וואחאת אל סלאם

 

כשהתותחים רועמים התרגול הרוחני לא שותק. תרגול רוחני בימי מלחמה זו לא מחשבה שאנחנו רגילים לה.

"הטייס האוטומאטי" שלנו פועל ביתר שאת וכמו מגייס אותנו לזרם מחשבות אחד. יש טובים ויש רעים. יש ניצחון ויש הפסד. יש פטריוטיות ויש בגידה. זרם המחשבות שגם בימים כתיקונם נותן תחושה שהוא שולט בנו זורם במלוא המרץ ואף מוזן מהמערכת החברתית שסביבנו. העצירה שהתרגול הרוחני מציע לנו נדמית לא אפשרית, לא במקום. ולמה?

התרגול הרוחני יכול להתרחש בכל מקום ובכל שעה. בזמנים הקשים ביותר, כמו מחלות או אבל אנחנו נדרשים לו ומחפשים אותו, למה להתייחס לזמן מלחמה כמו אל זמן שגרתי ואחר בו אנחנו צריכים לחשוב כמו כולם ולהתנהג באופן אחיד? למה אנחנו לא יכולים דווקא בזמני מלחמה לזכור את ערכם המיוחד של החיים? של כל חיים?

אין לי כמובן תשובות אבל אני יודעת שהתרגול הרוחני שלי, שבמקרה הוא מדיטציית ויפאסאנה לפי המסורת הבודהיסטית מסייע לי לעבור את הימים הקשים האלו בצורה יותר ברורה ובהירה. בצורה יותר אוהבת. גם את מי שלא חושב כמוני.

בנזוגי שהוא גנן ילדים בעברו כל הזמן מתקשה לקבל את מערכת הדעות והמחשבות הכוללת שמסתובבת בארצנו. זו של "ניכנס בהם". הוא אומר שכשהיה גנן וילד אחד היה מרביץ לשני, אז ברור שקודם כל עצרו את הילד המרביץ. אבל זה רק הסימפטום. את מלוא העבודה והעשייה השקיעו בלהבין מדוע. למה הילד מרביץ, למה הוא "כזה", מאיפה באה האלימות ואיך אפשר לעשות איתה עבודה.

אסף פדרמן, שכני לרשימות וחברי לדרך, כתב רשימה נפלאה על הפחד מאזעקות ובכלל. וחברים נוספים טובים מארגנים אירוע. אירוע אחר. ביום שלישי בתל-אביב ובמקומות אחרים בארץ. 

זו לא הפגנה ולא תמיכה ולא סיעור מוחין על המצב. אלא אירוע של נוכחות ומדיטציה. אירוע של הכלה של התקופה הזו וניסיון להכניס בה קצת אור, קצת חוכמה מהתרגול הרוחני שכה נחוצה לכולנו בימים שכאלו.

מי ייתן ולא נדע עוד מלחמה!

למלא את החלל, מדרש קולנועי על רחל ולאה. זהירות, ספוילרים! מיועד למי שצפה בסרט המצוין למלא את החלל…

יש אומרים שמאז שייקספיר לא התחדש שום דבר בספרות, אבל למעשה האמירה יותר מדויקת כאשר נתלים על עץ גבוה יותר וקדום יותר והוא הספרות שמגיעה מהתנ"ך. תככים בין משפחות, בתוך משפחות, בגידות ואהבות בין מלכים ונסיכות, כל השפע הדרמטי נמצא ביסודותיו של הבית היהודי. (ולא, לא המפלגה, אם כי בטוח שגם משם אפשר לפרנס כמה וכמה דרמות).

בצפייה שנייה ב"למלא את החלל", (בבאר-שבע, הצגה שנייה במוצ"ש מתוך ארבע הקרנות!) לא יכולתי שלא לחשוב על "רחל ולאה" או יותר נכון "לאה ורחל" ההיסטוריות/ספרותיות שדמותן מרחפת מעל הסרט. גם אם הן לא היוו השראה ליוצרת הסרט הרי שהן האחיות הכי מפורסמות שהיו נשואות לאותו אדם בעולם היהודי בו אנו חיים.

* "איך זה להתחתן עם האישה הכי יפה בעולם"? שואלת שירה את יוחאי. יופיה של רחל, שהמספר המקראי כותב עליה שהָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה, לעומת התיאור הלא ברור של לאה שעיניה היו רַכּוֹת הוא מהמופרסמים. נדמה שהשאלה הזו כבר הדהדה לשירה שוודאי גדלה (לפחות בעיני עצמה) כאחות הקטנה של האישה הכי יפה בעולם. היא וודאי השוותה עצמה פעמים רבות לאחותה והרגישה בהבדלים ביניהן.

* "אני לא מבין מה השם רוצה ממני. יש סימנים אבל אני לא מבין אותם" אומר יוחאי לשירה כשהיא רואה אותו בוכה ומתייפח. זה קורה לקראת סוף הסרט, ממש לקראת ההכרעה שלה, ואולי אפילו זה מה שגורם לה להכריע. המצוקה שלו והתזכורת שלו אודות הסימנים. אחד המדרשים המפורסמים ביותר על רחל ולאה מנסה לפתור את השאלה כיצד יעקב שכל-כך אהב את רחל, לא הבחין בליל הכלולות שהוא נמצא עם לאה אחותה. עד כדי כך שבמקרא כתוב וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה כלומר רק בבוקר הוא שם לב לכך. המדרש עונה על השאלה וגם כמובן נוקט עמדה לפאר את רחל ואת יחסה ללאה אחותה. על פי המדרש רחל סיכמה עם לאה שהיא תסתתר מתחת למיטה בליל הכלולות והיא תיתן ללאה סימנים. רָחֵל הַצַּדֶּקֶת מָסְרָה סִימָנִים לַאֲחוֹתָהּ לֵאָה שֶׁלֹּא תִּתְבַּיֵּשׁ. סימנים אלו היו ככל הנראה מוסכמים בין יעקב לרחל במהלך מערכת היחסים שלהם. במדרש נועז יותר נכתב שהסימנים היו קולות שעשתה רחל כדי שיעקב יחשוב שהיא זו שנמצאת איתו. ההודאה של יוחאי שהוא לא מבין את הסימנים מאותתת לשירה שגם היא לא בהכרח מבינה את הסימנים, אבל שהם קיימים. למעשה ההודאה מזכירה לה את אחותה שמההתחלה הנחתה אותה איך להתנהג עם גברים וכמו העבירה לה כבר את הסימנים איך להיות אשת איש.

* הסרט הוא גם סוג של מדרש הפוך ומתקן על האחיות. הרי החיים של לאה ורחל (מלבד המדרש שהזכרתי) היו רצופים מאבקים. בעיקר על אהבת יעקב. הקנאה הובילה אותן להתחרות על כמות הילדים, על הצלחת הילדים ועל שמותיהם. רק כאשר רחל מתה בלידתה (בדיוק כמו אסתר) אז התפנה יעקב לרעייה הפחות נחשקת, זו שחותנו דחף לו אותה ללא רצונו. בסיפור שלנו האחיות באמת אהבו זו את זו ושתי הדמויות, גם הגבר וגם האישה, בוחרות באפשרות הנישואין המשותפים. שיתוף הפעולה שהיה ביניהן כאחיות, מתחזק לאחר המוות ומזכיר את המשפט המופיע במגילת רות: כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל. במהלך חייהן של רחל ולאה הן רבו, אך לאחר מותן התייחסו אליהן כאילו הן בנו ביחד את ביתו של יעקב, וזו בעצם ה"משימה" ששירה מתגייסת לעשותה. היא בונה או ממשיכה את בית הוריה על ידי שיתוף הפעולה עם אחותה המנוחה האהובה,.

* "אבל זה אסור, הוא הבעל של אסתר" אומרת שירה להורים שלה מיד כשהם מעלים את אפשרות החתונה עם יוחאי. המשפט הזה מגיע לדעתי מתת המודע של שירה. מחשבה שהיא הריצה בראשה, מסקנה שהיא הגיעה אליה עוד בזמן חייה של אסתר. הרי אם שלמות הזיווג של אסתר ויוחאי מוצג בפנינו כבר על תחילת הסרט אני מתארת לעצמי שהוא היה מפגן של אהבה גם בחייהם, ובוודאי מקור להשוואה ולקנאה מבחינת שירה שכל-כך כמהה להתחתן ולהקים בית של אמת. האמירה הספונטאנית הזו, שאיננה מדויקת מבחינת ההלכה, מצביעה על המקום הפסיכולוגי הטבעי להרבה אחיות צעירות המסתכלות על האחיות הגדולות ועל חיי האהבה שלהן כעל מודל. שירה עושה את הדבר "הנכון" אבל בעצם בסוף הסרט גם מתחברת לדברי הרב שאמר לה שהשידוך צריך להיות רק עניין של רגש. היא מתוודה לעצמה ואולי גם בפתק המסתורי שהיא נותנת לרב, שהמקום הרגשי הזה כלפי יוחאי קיים בה. ואולי תמיד היה קיים בה אלא שהוא הפחיד אותה מאוד ובלבל אותה.

* האמת שבסרט יש עוד דוגמאות או מודלים לאחיות. צמד האחיות הג'ינג'יות שבסיפור שלהן, למרות שזה לא נהוג, האחות הצעירה מתארסת לפני האחות המבוגרת. יש גם את אֵם המשפחה ואת הדודה מחוסרת הידיים שלא ברור למי בדיוק היא שייכת מבחינה משפחתית, למרות שלפי האינטימיות המוצגת בסרט, נדמה שהיא אחותה של האֵם. וזוהי בחירה נוספת של היוצרת, לא להראות שלמות משפחתית, ובכלל להיכנס אל העולם הקולנועי דרך הפריזמה של סיפורי אחיות.

פלאפל בשלושה שקלים, פחית קוקה קולה ב-2. איפה? ממש לא רחוק, בפלסטין

כשטיילתי בשנות התשעים במרכז אמריקה, החבר'ה היו אומרים שאפשר לדעת כמה זול להתנייד במדינה לפי עלות פחית קוקה קולה.

אתמול קפצנו לבקר בדיר איסטיה. הכפר שאנחנו מיודדים איתו כפר שנתיים. הכפר בו אנחנו ישנים ומרגישים בבית. כפר בו תמיד יש את מי לבקר, מה לעשות ואנשים שמזמינים לקפה.

רגע אחד עושים בדיקה רפואית בתל-אביב ומתפנקים עם יוגורט בתמרה, אחרי חצי שעה אנחנו בבית הבד של הכפר. כשבאנו לנסוע לקראת ערב, עצר אותנו חבר, סאמר והזמין לקפה. אמרנו לו שאנחנו צריכים עוד לחזור עד לאבו-גוש, ליד ירושלים. והוא אמר לנו, דחילק, לכם זה שטויות, זה לא כמו לנו, מסע בלתי אפשרי. זה אכן מסלול חד כיווני. הקלות הזו שלנו להתנייד. המובן מאליו הזה שלנו, הבעלות על הזמן. חירותו של כל אדם. לא רק בגלל האמת המרירה הזו (שנאמרה בחיוך ענק) נשארנו עוד קצת. רצינו גם לראות את התינוק החדש שלו.

אני לומדת ערבית ומבינה לא רע אבל עם מספרים (כמו בכל שפה) תמיד קשה לי. כשקנינו את הפלאפל חשבתי שאומרים לי עשרים שקל לשתי מנות. טיפונת הופתעתי מהמחיר ונתתי את השטר. כשהוא החזיר לי 14 שקלים הייתי בשוק. ממה הוא אמור להרוויח? ועוד יש סלטים חופשי. איך מנה בישראל עולה 13-16 שקלים? ועוד אין שום פריט שצריך לייבא משום מקום. אולי מביני המספרים יכולים להאיר את עיניי על הכלכלה הפלסטינית האומללה.

בדרך חזרה אנחנו עוברים את המחסום הקליל של כביש חמש החדיש וההומה. (רק בכיוון הכניסה לישראל כמובן) לא מחסום כמו עשרות המחסומים הפזורים ומפריעים (מפריעים זו מילה קלה, שתקועים בגרון ומשפילים, אלו מילים מתאימות יותר) לחיים של הפלסטינאים. בדרך כלל בנזוגי, נדרך עוד לפני שהגענו ומסרב לשתף פעולה עם שומרי הביטחון כשהם שואלים מאיפה הגענו. הוא אומר שאנחנו לא חייבים דין וחשבון ועונה שהגענו מ"שם". להגיד שבאנו מדיר איסטיה, את זה אנחנו לא אומרים. הפעם אנחנו סוחבים איתנו הרבה שמן זית טרי שקבוצת חברים מוכרת בשביל תושבי הכפר והוא ממלמל שהגענו מאריאל. גם זהויות יש לנו פריבלגיה להחליף.

שלא כמנהגנו אנחנו שומעים חדשות. סיפרו לנו שהרסו בתים בחארס, הכפר הסמוך לדיר איסטיה. כמובן שאין לזה שום אזכור. גם באינטרנט בקושי מצאנו משהו:

עיסא סוף מכפר חארס שליד סלפית, מסכם אירועי יום הרס 7.11: זהו, כוחות הצבא יצאו מהכפר. הם הצליחו להרוס לבסוף 2 בתים, ירו כדורי גומי וגז מדמיע וגם כמה כדורים חיים. רבים נפגעו, עוד לא יודעים מה מספר האנשים שנפצעו. אין להם מזל, לאנשי האזור: כי אריאל צריכה להתרחב עוד, כי כביש מס' 5 צריך לחתוך את הגדה, כי באזור יש התנחלויות קטנות וגדולות שזוללות אדמה ומשאירות פירורים לילידים, כי הגדר אמורה לעטוף אותם במכלאות. והפלסטינים מפריעים. בינתיים נודע על שימוש מאסיבי בגז מדמיע ועל עשרה פצועים מכפר חארס – כפר עקשן, שמסרב להיעלם.

מה שאנחנו כן שומעים ברדיו זה את הידיעה ההזויה הזו: ישראל תבנה בהתנחלויות כעונש לפלסטינאים. בבית אנחנו "מבינים" יותר את ההסבר, אבל ככה הציגו את הידיעה, בפשטנות הזו, פשטנות שכבר מצדיקה את המעשה, את הבנייה. ששמה את הפלסטינאים תמיד באיזה מקום של ילדים נשלטים. פשטנות שלא שואלת את מי אנחנו מענישים? מי זה אנחנו? בעלי הבית? השלטון הצבאי נגמר כביכול, לא? הקלות הזו של המילים, האופן בו אנחנו מתייחסים לשכנינו. זה לא שבעתיד זה יתנקם בנו, זה כבר מתנקם בנו. האדנות הזו, תחושת הצדק היהודית. זה פשוט מעורר בחילה! כתב על זה, על ההתנחלויות החדשות שמסלקות תושבים מאדמותיהם, בדיוק עכשיו ובפירוט עידן לנדו.

ומה אפשר לעשות? לא יודעת למה אני מחליטה לסיים כך גם את הפוסט הנוכחי, כמו את הקודם. כאילו שיש לי איזו שהיא השפעה. אבל יש לי. לכולנו יש. לבקר בכפרים בשטחים, להסתכל על מצעים של מפלגות, להתנדב להסיע פלסטינאים לבתי חולים, להתנדב למסיקי הזיתים שעונתם כמעט נגמרת, יודעים מה, רק לקרוא את הכתבה של עידן לעומק זה מספיק. ולנשום. ואולי לחייך, להיות מאושרים לרגע על כל מה שיש לנו.

להיות ילד או ילדה חולי סרטן זה נורא. להיות ילד או ילדה פלשתינאים חולי סרטן זה ממש נורא.

לא שאני משווה. האמירה היא רק בשביל הכותרת.

שתמשוך.      

סרטן זה לא הדבר הכי מושך בעולם. ופלשתינאים על אחת כמה וכמה.

אבל אני לא משווה.

קיבלתי את הזכות להיות קרובה לכמה אנשים חולי סרטן. בגיל 17 חברה טובה שלי חלתה ונכנסה למערכת הטיפולית לילדים. דווקא בגיל בו אתה ממש לא רוצה להיחשב ילד, הדבר הטוב ביותר היה מחלקת הילדים האונקולוגית. היא נפטרה מהסרטן בגיל 20. ילדה? ילדה!

השבוע זכיתי לבקר ילדה בת תשע, פלשתינאית מהכפר זיתא, שלפני כחודש הסתבר שיש לה גידול סרטני בירך באורך של 25 סנטימטר. במסגרת ההסכמים של ישראל עם פלשתין הרבה מטופלים "זוכים" להיות מטופלים ללא תשלום, כלומר פלשתין משלמת עליהם לישראל, בתוך ישראל, בה מערכת הבריאות משוכללת וטובה יותר. זה נפלא כל עוד אנחנו לא אלו שגם מונעים מהם לפתח את המערכת שלהם. אבל לא על זה רציתי לכתוב.

להיות חולה סרטן זה דבר נוראי, אתה חסר שליטה, מחוסר וודאות מינימאלית ונוגע לא נוגע כל הזמן ברעיון המוות. לתוך כל הקלחת הזו, צריך להוסיף את העובדה שאתה בארץ זרה, (שלא לומר ארץ אויב) ללא יכולת של בני המשפחה שלך לתמוך בך. בשבועות הראשונים הרשו לילדה מאיס להיכנס לארץ רק עם אמא. שלמזלם היא גם אחות וגם דוברת אנגלית. השבוע הזה הותר גם לאב להצטרף לשבועיים בלבד. זה אומר שהם משאירים את שאר ילדיהם מאחור והמזל הוא שהם משפחה מלוכדת ותומכת.

בין הכימותרפיה הם שוהים בדירונת בבית החולים אותה הם חולקים עם אישה מעזה שלבנה בן השלוש יש גידול חמור בפנים. האישה נמצאת כבר חודש וחצי בתל השומר, לא יודעת אנגלית וגם לא עברית והיא נמצאת במצוקה כלכלית די גדולה. כנראה שלהיות מעזה, זה הכי גרוע בסולם.

בדירות הניתנות לחולים ולמשפחתם (ואין ספק שזו יוזמה מדהימה) מקבלים ארוחה אחת בערב, אבל לא בחמישי עד שבת. כמו בכל העולם, האוכל ברחבי בית החולים הוא יקר בהרבה ולא ממש מספק.

בדירה יש מקרר קטן ומיקרו-גל. בעצם עדיף למשפחות הללו להיות בתוך המחלקה. הבדידות קטנה יותר, יש הרבה משחקים וגם שלוש ארוחות ביום.

מאיס, הילדה המתוקה מתחילה להרגיש קצת יותר טוב, אם כי התיאבון עדיין לא חזר אליה, ואנחנו מחליטים לקחת אותה לתל-אביב וליפו לטבול בים. ההתרגשות גדולה. לא היא ולא הוריה היו בים התיכון. כשאבחנו אותה לפני חודש בירדן, ההורים המסורים לקחו אותה לעקבה כדי שתראה ים בפעם הראשונה בחייה. האם אומרת שהיה די נורא אבל האבא מזכיר לה שהבעיה לא הייתה בים, אלא בבשורות הנוראיות שהם קיבלו, בשורות שלא היו יכולות להציל שום חוויה.

ביציאה מבית החולים, האבא שואל אם צריך ללכת למשרדי הבית חולים לקחת את תעודות הזהות שהם הפקידו. (כשאתה פלשתיני, גם כשאתה חולה ובמצוקה, אתה עדיין חשוד, גורם עוין, נשלט). אנחנו מחליטים שחבל על הזמן ועל היום השמשי ומסתפקים בכך שיש להם את אישורי השהייה. גם עכשיו כשאני כותבת על זה אני תוהה אם זה לא יסבך אותם. אותי. האם מותר להם ולכל החולים לצאת להתאושש קצת מחוץ לבית חולים מבלי שזה יסכן אותם עם השלטונות? נדמה לנו שהאישור הוא גורף לכל חלקי הארץ ולא מוגבל רק לבית חולים, אבל מי יודע?

בכל אופן, ההורים בולעים במבטים את הדרך, את הטיילת, את כל ההמולה התל-אביבית היומיומית. מאיס חלשה קצת, שומרת את הכוחות ושוכבת על אמא. בטיילת היא מתרוממת בשמחה.

כשמגיעים לחוף ביפו, הדבר הראשון שמאיס קולטת זה כלבים שמתרוצצים על החוף. בעולם המוסלמי אין כלבים כחיות מחמד ובכלל כלבים הם ממש לא חיה אהודה.

על כתפי אביה היא מוגנת ולא מפחדת. יש יום יפה ולאט לאט היא מסכימה להוריד את המכנסיים הארוכות והחולצה הארוכה ולהיזהר על העירוי שנעוץ לה ביד. אוספים צדפים, בונים ארמונות ומכסים את הרגליים החולות בחול. שמחה וששון. אנחנו מצהירים שהיום הוא עיד אל בחר- חג הים. האבא אומר עיד אל חוֹריה. חג החופש.

בסוף היום הולכים לאכול במסעדה ביפו והם מופתעים מהגודל ומהעומס של המסעדה, בסתם אחר הצהריים רגיל. לשמחת כולם מאיס אוכלת פיתות עם חסה ומלח (מתכון מנצח שלמדה מסבתא שלה) קצת חומוס, כרוב ועיניים של דג. אפילו לוגמת לאט לאט קולה.

כולנו מסתכלים בשקיעה מושלמת בסוף היום, בשבילנו זו עוד שקיעה אבל ההורים ובעיקר מאיס מוקסמת. היא אפילו הולכת לבד לאוטו להביא מצלמה. זו השקיעה הראשונה שלה בתוך הים. מוזר לחשוב באילו נסיבות היא הגיעה לראות אותה. האם היא תראה אותה שוב בקלות יותר? בריאה יותר?

בכניסה לבית החולים, האם מדברת בטלפון. היא "השאירה" אצל אחיה, בכפר דיר איסטיה את אמא שלהם, היא מעל שמונים ומכיוון שהיא אחות (תרתי משמע) היא מתדרכת אותו על התרופות. אחיה הוא איש יקר שאנחנו מכירים כשנתיים ושבבית הישן של אמו אנחנו ישנים כשאנחנו באים לעזור לצרכי הכפר. דרכו בעצם הגענו אליה. בכל אופן, היא מדברת כמובן בערבית ויש בדיקה בטחונית שגרתית בכניסה לבית החולים. אני ובנזוגי מתלבטים אם לפתוח את החלון "ולהסתכן" שישמע אותה או פשוט לחייך ולפתוח את הבגאז'. השומר עסוק מידי (מדהים כמה תנועה יש בבתי חולים) ומסתפק בחיוך. מעניין אם בספסל האחורי חשו במתח הקטן שלנו או לא.

בסופו של יום נפרדים לשלום. אם מאיס תרגיש מספיק טוב בימים הקרובים היא תחזור הביתה לפני הכימותרפיה ואם לא הם יישארו וימתינו בדירה הקטנטונת כשבוע. אולי אם יהיה לה עוד יום טוב ניקח אותם לירושלים. מקום שאף אחד מבני המשפחה עוד לא היה בו, והכמיהה גדולה.

הקשר האישי, האנושי הוא כל-כך פשוט וממלא שאנחנו ממשיכים לסידורים ולעבודה בשמחה עצומה. תחושה שזכינו להכיר משפחה מדהימה ומיוחדת ולא חשוב מאיזה רקע היא. המסירות והקשב של האבא ממש מעוררים השראה. מאיס רק מסמנת בתנועת יד והוא כבר כורע כדי שהיא תוכל לטפס על כתפיו. היא מתלוננת על משהו קטן והוא כבר נענה וחושב על פיתרון יצירתי להעביר לה את המצוקה הרגעית שלילדה יכולה להיות ענקית.

איך אפשר לעזור? אני לא ממש יודעת. יש מאות ילדים פלשתינאיים וחולים פלשתינאיים בבתי חולים ישראליים. אני יודעת שיש מערך מתנדבים שמסיע חולים מהמחסומים לבתי חולים ובחזרה. הקושי הרי מתחיל כבר במחסום. את הארגון שנקרא בדרך להחלמה   הקים אדם בשם יובל רוט,  אח שכול, שבסופו של דבר אתמול הוא גם עזר לנו, קבוצה קטנה של חברים שדרך קשר אישי תומכים במאיס ובמשפחתה, להחזיר אותם חזרה הביתה עד לכימותרפיה הבאה. כמובן לא הביתה הביתה, אלא עד המחסום.

באחת מהשיחות הקצת פוליטיות שלנו, האב אמר לי, כן, זה מטורף כל האיבה הזו, הרי בסופו של דבר כולנו בני אדם ואני אמרתי לו, והוא הסכים, שבתחילה כולנו בני אדם. וזה מה שאנחנו צריכים לזכור!

גם ישנם אנשים כמו בומה ענבר, אב שכול, שעוזר יומם וליל להשיג אישורי שהייה למשפחות החולים ועוד אלפי פרטים בירוקרטים שצריך לטפל בהם.

שלא לדבר על תמיכה נפשית שחסרה בערבית.

בדיוק הגיע אליי פוסט קצת ישן. אבל כל-כך רלבנטי. הוא מדבר על הביקור בשטחים. היכרות ראשונית לא מתווכת. בשבילי ההיכרות האינטימית עם הכפר דיר איסטיה דרך קבוצת דהרמה מעורבת חברתית (אגב, אנחנו מוכרים שמן זית של הכפר בכל מיני נקודות מכירה בישראל למי שמעוניין) פתחה לי דרך חדשה בחיים, דרך התבוננות בסכסוך הזה שלנו ובעוד הרבה סכסוכים בעינים אחרות לגמרי.

אני חושבת שמה שהכי יכול לעזור זה לשנות את התודעה שלנו. לראות כמה היא מוגבלת בכל מה שקשור לסכסוך. לפגוש פלשתינאים, לשמוע את הכאב שלהם, לתת לו לגיטימציה וכמובן גם לשלנו. לא ממקום משווה אלא ממקום אנושי, משתף. משותף.