Monthly Archives: יולי 2009

היום ששינה לי את החיים

על פרשת השבוע ואתחנן כתבתי כאן בנרג'י

האמת שאת הפוסט הזה התכוונתי להעלות ב29.7.09 לפני יומיים, אבל בגלל אילוצי טיסות ושדות תעופה שכבר לא מתירים שימוש חינם באינטרנט אלחוטי נאלצתי לדחות את הרישום.

האמת שזה נתן לי תובנה חדשה לגמרי, כל יום יכול להיות והוא בדרך כלל כזה שמשנה את החיים שלנו. אלא שלרוב אנחנו ממש לא מודעים לכך ולא מבינים את הפוטנציאל העצום הטמון בתפיסה זו והכוונה שלי הייתה באמת ליום ולמאורע קונקרטי.

ב29.7 לפני עשור בדיוק קרתה לי תאונת דרכים.  בדרך נמיר פינת ארלוזרוב.

כששואלים קשָה? אז אני עונה- קשָה לי.

כביכול יצאתי שלמה לגמרי חוץ ממה שנקרא (ועם השנים למדתי להכיר יותר ויותר מקרוב) עם "פגיעת ראש". מונח זה אומר כל מיני דברים והדרך שעשיתי מאז אותה פגיעה הייתה ועדיין עצומה ומתפתלת, מתנגשת ומקבלת, מתישה ומעניקה.

בסך הכל, אחרי עשור ואפילו עוד קודם ניתן לומר שיצאתי בנס. אבל ממש בנס. תזמון, נקודת הנפילה, גיל, סביבה ועוד תרמו ואפשרו לי להיות מי שאני היום.

אני מעלה פה סרטון שהוא וידיאו ארט של שיר שכתבתי אודות התאונה.

http://www.youtube.com/watch?v=J7gRnsRFcgA

 

הנה עוד אחד מ2004

 

תמיד הכל היה רק בראש שלי

עד שברגע אחד במעבר חצייה, בין ירוק ואדום

הכל נהיה הראש שלי.

חמש שנים ועוד לא נזכרת

בארגמן שהתלבש עליי בכביש.

 

יש עוד כמה, אבל הם במחשב שלי ולא בזה שאני כותבת בו. הוידיאו היה חלק מהצגה שעשיתי יחד עם נטלי צוקרמן-ארז במסגרת פסטיבל של אומנים עם נכויות שנקרא "מאה אחוז אומנות".

היו לנו שתי הצגות, שנה אחר שנה. הראשונה נקראה "הנכות הבלתי נראית של הקיום" והשנייה "זמן פציעות" מתוכה לקוח הוידיאו. התהליך הפסיכודרמטי שעברנו ביחד ולחוד היה חלק מאוד מגדל, מרפא ומעשיר בתהליך השיקום שלי ואני מודה לו מאוד.

 

בעולם היהודי, השבת הזו נקראת שבת נחמו. נחמה עצמית היא דבר חשוב מאוד, אבל יחד איתו אף פעם אין להזניח נחמה למי שנמצא לידנו, בצרה אחרת. אם כל דקה, שעה ויום יכולים להיות בעלי פוטנציאל לשינוי חיינו אז הם ודאי יכולים להיות כך לאנשים אחרים. למי שיש את הזכות לחוות את חייו, לשפר, לקבל ולתקן אותם גם כשהם קשים וכואבים מאוד יש לו את החובה לעזור לאנשים אחרים לשנות את חייהם.

 בינה, הארגון בו אני עובדת מארגן במוצ"ש מחאה שקטה  כנגד היוזמה למאסר וגירוש מאות ילדים החיים היום בתל אביב.

במוצאי שבת  בשעה 19:00 בגינת לוינסקי.

זאת ההזמנה שכתב מנהל בינה- ערן ברוך

אני קורא לכל מי מכם שכאדם וכיהודי מזדעזע כמוני מאטימות הלב וגסות הרוח שהממסד הישראלי מפעיל נגד האוכלוסיה חסרת הישע והעלובה הזו.

לבוא עמנו לגינת לויסקי בתל אביב לעמוד כחומה בצורה נגד המעשה הרע הזה.

שבת שלום

וזאת העצומה על החוק כנגד הסתננות.

 

מי ייתן וננחם את עצמנו ואחרים באהבה, באמון ובנוכחות מתמדת גם כשכואב.

 

מודעות פרסומת

דברים

גרסא פרשנית-פסיכולוגית משהו על פרשת השבוע 'דברים' כתבתי בנרג'י

ועכשיו לגרסא האישית- תמיד אהבתי את המילה הזו- דברים. שם נהדר מלא משמעויות שכמובן באנגלית לא יכלו לקחת אותו- THINGS או WORDS או TALKS ומצאו לו שם מצחיק Deuteronomy.

אפרופו מצלול, דברים נשמע כמו גברים ואכן בשניים מהמחזות שכתבתי, החידוד האולי לא מחודד הזה נמצא בפתיחת ההצגה. נשאיר את זה לפעם אחרת, מה זה אומר עליי.

אתמול עשיתי מחווה למשה רבנו, המספר של ספר דברים. יצאתי לטיול לעבר מקדש אינדיאני שנקרא QUEMADO ובדרך החלטתי לא להגיע עד אליו. הטיול היה מדהים, בדיוק בדרגת הקושי המתאימה לי (בניגוד לטיולים אחרים בסביבה פה שהם הרריים ותלולים) והרגיש כמו יותר משעתיים של מדיטציה בהליכה. ראיתי את ההר שנראה כמו אוכף מרחוק. הוא בלט החל מאמצע הדרך ונראה מפתה ומזמין. כל פעם שחשבתי להפסיק עלו בי הקולות-

תמשיכי עוד קצת,

מה הגעת עד לפה, לא חבל?

עד הקקטוס הבא ואז תראי,

אם יבוא פרפר אז תדעי,

אם תוכלי לראות את המדבר השטוח אז תחזרי,

אחרי הפיפי,

אם יהיה צל,

זה טוב לדיאטה

ועוד ועוד מחשבות ודברים שהתרחשו מול עיניי, בעיקר קקטוסים ופרפרים. עד שהחלטתי שאני ממשיכה. ברגע ההוא נפסקו ההתלבטויות והיה לי שקט מוחלט. עד שכשהייתי ממש קרובה להר, ויכולתי לשמוע את האנשים שעליו והסוסים שהביאו אותם לשם, הבנתי שאני יכולה גם עכשיו להחליט שזהו. והנה הנוף המדברי שאותו בעצם רציתי לראות, יותר ממקדש מתוייר, התחיל להיגלות מול עיניי ודרש סיבוב קטן בדיוק במקום שבו נעצרתי.

הלכתי לראות את המדבר השטוח והראות לא הייתה במיטבה, אם כי כמובן מרשימה. חזרתי לדרך המלך והבטתי שוב בהר הגבוה ונזכרתי במשה שזכה רק לראות את הארץ המובטחת, אבל לא דרך עליה. כמה כאב ותסכול היו לו שם, כאב עצמי של מחשבות פנימיות ולא קבלה של המציאות. באחת הבנתי מה זה היאחזות במקומות, במטרה הלפעמים טיפשית שיש ב'להגיע' ולא בדרך שהיא באמת מה שיש. ובאותו רגע חוויתי את החופש העצום של הויתור. בדיעבד טוב שחזרתי מתי שחזרתי, כי נפלאות הדרך נתנו לי מתנה- דומה לשם המקום אליו הלכתי- שריפת הזרועות מהשמש.

שאלה למבינים באומנות נוצרית.

היום הלכתי לבקר בבית הקברות בפעם הרביעית. כל השבוע הוא היה סגור והיום לכבוד התיירים המקסיקניים שמציפים את העיר הוא נפתח. הסתבר שיש שם כנסייה קטנה שהשאירה אותי עם פה פעור. באופן מאוד לא טיפוסי היו על התקרה ארבעה ציורים של נשים. הרסתי קצת את אלמנט ההפתעה, כי בהתחלה כשהתיישבתי ראיתי אחד ומעליו היה כתוב- אסתר. מוזר אמרתי לעצמי והסתכלתי לפינה שממול. מעליו היה כתוב- דבורה. עוד יותר מוזר חשבתי והבטתי באלכסון ומעל הציור שסוף סוף היה מוכר והגיוני היה רשום- יהודית. (שזו שערפה את ראשו של הולפרנוס) ואז קמתי ממקומי, כדי לראות את הפינה האחרונה ומה רבה הייתה הפתעתי שמעל האישה הרביעית התנוסס השם- אביגיל!

שתבינו, לא רק שאלו לא ציורים אופיינים לכנסיות במקסיקו ולדעתי (וזו השאלה) גם לא בשאר הכנסיות בעולם אלא שהשם אביגיל זה ממש לא שם מקובל. בעיירה בה גרתי, הרבה פעמים אנשים אמרו לי שזה שם של גבר. ואפילו הדוור שהביא לי פעם חבילה ניסה להתעקש על כך. קצת לפני שהגעתי למקסיקו בפעם הזו, פגשתי איש מהרפבוליקה הדומיניקנית שאמר לי שהוא חשב שאביגיל זה שם משפחה במקסיקו. אחרי זה, שוב לתדהמתי (צר לי שזה מוטיב חוזר בחיי…) מישהו בעיירה שלי המליץ לי על ספר של סופר מקסיקני נשכח שהתפרסם בעיקר כשדרן רדיו. הלכתי לחנות הספרים הקרובה והצצתי בספר. באחד העמודים פתאום אני רואה שמופיע אדם ששם משפחתו- אביגיל.

אני מנסה לגלגל בשעות האחרונות את הצירוף של ארבעת הנשים הללו בהקשר של אומנות נוצרית אך ללא הועיל. אני כן יודעת שבמסורת התלמודית דבורה, אסתר ואביגיל נחשבות לשלוש מתוך שבע נביאות.

אם מישהו יודע על הצירוף או על חשיבותן בנפרד באומנות הנוצרית (מלבד יהודית) אשמח לשמוע. אולי כמו העיירה הזו, זוהי כנסייה וצירוף חד פעמי.

מה שכן בשיטוטים מצאתי את אחד הדברים היותר מצחיקים או הזויים ומדהימים (כן, שוב) שראיתי בחיי. מה שכן, צבע התיק לא הפתיע אותי, כי בסיפור שכתבתי ואולי פעם יתפרסם, צבעתי את אביגיל התנכית באדום.

אז הנה גם היום היה קצת נגוע בתנ"ך. כנראה שככה זה כשנמשכים למדינה קתולית.

ועוד שאלה באנגלית

איך לתרגם הכי בדיוק את המילה PRUDENCE? המופיעה גם בשיר המקסים של הביטלס

והנה סגרתי את הרשימה בהערה על תרגום לצד השני….

 

ומהנעשה בארצנו העריצה… והמאוד לא תנכית! ואולי כן? טוב, תלוי באיזה חלק….

הזמנה להפגנה חשובה שתתקיים מחר החל מעשר בבוקר. מי שצריך טרמפ מעומר או מבאר שבע שיתקשר לחגית

0547822260

 
הפגנה ושביתה ברהט נגד מצעד הגזענים

הוועדה העממית של העיר רהט קוראת להצטרף להפגנת סולידאריות ותמיכה בדו-קיום ובזכות של הקהילה הערבית בישראל לחיות בשלווה ללא הפגנות שנאה ברחובותיה.

 רהט
ביום ראשון – עמידה עם תושבי העיר בזמן בואו של הגזען ברוך מרזל
 

בוועדה העממית להתנגדות לגזענים ברהט הוחלט על הצעדים הבאים:

– הכרזה על שביתה ביום ראשון הקרוב בכל העיר רהט,

– פרסום הודעה לכל תושבי הנגב להשתתף בפעילות להתנגדות לגזענים,

– הקדשת דרשות המסגדים ביום שישי לנושא הגזענות וההתנגדות לה

– ותהלוכה נגד הגזענות ביום ראשון בכביש הראשי בעיר רהט.  

לפרטים: עבדאלקרים אל עתייקה                0544336579  

אנו קוראים לכל כוחות השלום ולכל מתנגדי הגזענות לעמוד לצידם של תושבי רהט בכדי להוכיח כי קומץ קטן של גזעני הימין הקיצוני לא יצליחו לפגוע במרקם החברתי ובשכנות הטובה בין תושבי המדינה.

 

מקסיקו אהובתי

לא יודעת איך ולמה מקסיקו נכנסה לי לורידים.

אני כן יודעת מתי. באביב 1997 כשעליתי על מטוס בלוס אנג'לס לעיר עם השם המצחיק- גוואדלחרה. במטוס קטן מלא כמו בסרטים באנשים משופמים, חשתי פחד והתרגשות. נתינת אמון ראשוני בלא ידוע, שכן נסעתי לעיר הזו רק כי הכרתי בעקיפין משפחה ישראלית של חברים שהתגוררה שם. אחרי יומיים החלטתי להאריך את השהות שלי שם והשאר זו באמת היסטוריה שעוד תסופר.

(בספרדית, היסטוריה זה סיפור)

זה נשמע קצת מטורף, אבל עכשיו באתי לכאן כדי להיפרד. כן, זה טיפשי וזניח וגם עכשיו כשאני יושבת מול ההר החשוף הנשקף מהחלון, בתחתיתו כמה בתים וירק, בקצהו השמיימי צלב ענק והקולות מלמטה מוכרים כל-כך, אני חושבת לעצמי, מי אני ולמי איכפת שזו פרידה.

פתאום אני נזכרת איך כשנפרדתי מהחבר האחרון שלי התהלכתי כמו זומבי ברחובות תל-אביב, בטוחה שהלב השבור שלי זולף החוצה, מכתים את צעדיי העתידיים, רציתי לשאול אנשים, (ובעצם חלק שאלתי) אם הם מכירים את הכאב הזה ומתי זה יעבור, אם יש להם תרופה למכאובי הלב. גם אז זה היה סיפור פרטי שלי וגם הפרידה הזו ממקסיקו.

פרידה מלאת היסוסים ושאין בה ממש, אבל פיזית אנחנו צריכים להינתק, אני והיא. אני צריכה לבנות לי בית ביבשת אחרת ולהותיר לה מקום בלב ולא מתחת לרגליים. לפחות לבינתיים, לשלב הרווקות של חיי.

בטיול של היום, מחוץ לעיירה שהמילה קסומה (כפי שהיא מתוארת במדריכי התיירות) קטנה עליה- ריאל דה-קטורסה, גיליתי קצה של חוט בדבר הסיבה להתאהבות הכובלת, הקצת מעכבת, ועם זאת המשחררת לקשר שנוצר ביננו. בגלל הדגל.

דגל מקסיקו הוא סיפור רב מימדי, סיפור שמקורו במיתולוגיה האצטקית. על פי הסיפור האצטקים קיבלו נבואה שעליהם לבנות את ממלכתם היכן שימצאו צמח קקטוס (המסמל את ליבו של האל) ובראשו נשר (סמל השמים והשמש) המחזיק בפיו נחש (סמל האדמה והתהומות).

בלב הסיפור נמצאת המקריות שאנחנו רואים אותה כגורלית, נמצאת האזנה לטבע ולאיזו דרך נסתרת אבל ברורה שמוליכה אותנו לבנות ולחיות, דרך שמכוונת שמאלה או ימינה ובעיקר לעצור ולראות. כמו שהיום ראיתי יונה בשמיים שנוחתת על סברס ובדיוק אני שם כדי לראות את זה קורה.

כמוני, מקסיקו שומרת על כל מיני זהויות, לא מוותרת על אף צבע או שפה. האתגר שלה הוא לחיות ככה, כפי שהיא, להשאיר בתוכה קצת מהכל ולהישאר חזקה מול כל אלו שרוצים לשנות אותה, להפיץ אהבה גם אם היא נראית מתרפסת וגם אם אין לה נמענים.

החבר הראשון, בעצם השני, אבל זה שאיתו טעמתי אהבה ואת הפחד שטמון בה, או בי, היה מקסיקני. שנה שעברה כשגרתי במקסיקו זכיתי לראות אותו, אחרי עשר שנים של ניתוק. הוא סיפר לי שהיה לו חיזיון של גלגול שהיה לו. בגלגול הוא היה חייל רומאי בישראל. אמרתי לו שאולי הייתי נערה שהגישה לו מים בעודו רוכב על הסוס והוא קטע אותי מיידית ואמר "מה פתאום. היית האישה שלי".

ואז חשבתי או הרגשתי שבגלגול אחר הייתי ספרדייה. (גם עם ספרד יש לי חיבור עמוק, אבל לא כמו עם מקסיקו) ולמרות שבתחושתי הייתי מיהודי ספרד שגורשו, כנראה שהייתי בצד של הספרדים שכבשו את מקסיקו, השחיתו, השמידו ושינו אותה ללא הכר. כל האהבה שלי והמגנטיות שיש לי לכאן הם סוג של כפרה, של בקשת סליחה. והנה הגשם החזק שהתחיל לרדת עכשיו במפתיע, על ההר, על העיירה, אבל חזק ככל שיהיה לא מצליח להתגבר על קולות הרחוב מרמז לי שמקסיקו סולחת לי ומרשה לי להמשיך בדרך חדשה, דרך של שלום, אפילו שאני חוזרת לדרך שבה העם אליו אני שייכת עוסק בכיבוש.

אולי הייעוד שלי בגלקסיה (כפי שתרבות המאיה מתייחסת לחיים שלנו כאן) הוא להיות בצד שמשנה דברים מבפנים. לחולל טרנספורמציה לא רק בתוכי אלא בתוך התרבות אליה נולדתי, תוך שאני מחזיקה את הצד המגורש יחד עם הצד הכובש בתוכי, באינטימיות, מתוך הכרות, תוך שאני נושאת אהבה לכל מקום אליו אני הולכת.

ומילה על שפעת-

בעקבות הדיבורים על ה- influenza –השפעת שהשפיעה על התיירות ובכלל על הכלכלה של מקסיקו והניסיון שלי להגות את המילה כמו שצריך מבלי להתבלבל עם המילה influencia פתאום נחשפה בורותי. אף פעם לא שמתי לב שהמילה שפעת חולקת את אותו השורש ש.פ.ע מלשון השפעה. לא יודעת מאיפה המקור, אבל אני מתארת לעצמי שבן-יהודה או מי שזה לא יהיה שבחר בשם המחלה הזו לקח מהלטינית את ההכוונה. (והנה שיטוט מהיר לחיפוש הממציא, הפנה אותי לשכנה תמי המלומדת ממני)

אז כן, במידה זו או אחרת, מקסיקו משמשת כשפעת ותיקה בחיי, מופיעה בכל מיני עונות ובכל מיני צורות ולמזלי היא גורמת לי, בינתיים, רק לבריאות. ולמרות כל זה, הביקור הזה הוא חיסון של פרידה.

(עוד קצת על הביקור הנוכחי אפשר לקרוא בפוסט עם הכותרת של פרשת השבוע האחרונה)

קובץ:Flag of Mexico.svg

מטות-מסעי- או שאת מתחתנת או שאת כותבת יומן?

על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י ונדמה לי שבפעם הזו יש הכי הרבה תואם בין מה שכתבתי לבין החיים המציאותיים שלי. פעם חשבתי שאפשר ממש לפרש את השבוע שחלף דרך פרשת השבוע וחשבתי לכתוב טור פרשות בסגנון סקס והעיר הגדולה. אני די בטוחה שאפשר לעשות זאת, גם כי כמעט במרכז כל פרשה עומד גבר. אבל אני זנחתי את חיי כחתולה עירונית, לפחות לבינתיים, והנה הדהרמה היא שממלאת את חיי ומעניקה להם משמעות.
לפני שתים עשרה שנה אולי אפילו שלוש עשרה ישבתי באותו בית קפה בו אני יושבת עכשיו בסן קריסטובל דה לאס קאסאס- מקסיקו. זה היה הביקור השני שלי באותה שנה במקסיקו בה משום מה התאהבתי. הייתי פה עם חברה טובה שאחרי שנתים הכירה בחור מקסיקני-יהודי בחופי סיני. אז ישבנו פה, ממש פה בבית הלחם עם גלויות ויומנים וחלמנו את העתיד שלנו ועכשיו עם מחשב שבודהה שומר על המסך שלו אני חוזרת אחורה וקדימה ובעיקר נוכחת.
אז התאהבתי בעיירה הקסומה הזו שלימים הפכה לעיר אבל נשארה קסם קרוב לשמיים. הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואשוב אליה. ואכן לאחר עשור חזרתי כדי לכתוב את הרומן הראשון שלי. בלי לברר שום דבר ומה השתנה הגעתי. וכמו בית, העיירה פשוט הייתה שם, כמו חיכתה לי. עם רמזורים ועם תוספות, אבל בגרעין היא נשארה עם הצבעים שאין להם שם, עם היצירתיות שמדברת אלייך בכל פינה, עם הלב הפתוח כמו זה שמצוייר בכניסה לגלריה של קיקי האומנית שאני מאוד אוהבת ועם הקירבה המטריפה לשמיים הבהירים המובנים כל-כך.

קיץ שעבר, כשעזבתי לאחר שנה של חוויות, לא האמנתי ששוב אחזור והנה אני פה לביקור קצר ומעניק. למרות שהרבה חברים שיקפו לי שעשיתי משהו מיוחד לא הבנתי זאת, רק עכשיו כשחזרתי ואני מסתובבת באותם הרחובות, פוגשת את החברים מפעם אני מבינה שהגשמתי חלום.
הנה פיסקה מהיומן, מצחיק, אפשר להתייחס ליומנים שלי כאל מטה- מסעותיי….
"אין מילים. לחזור אחורה כמו במטה קסמים אל העבר, אל תפאורה שהייתה לי במשך שנה שלמה. כן, תפאורה, הוציאו אותי מהמשחק והכל נמשך ועכשיו אני חוזרת ודבר לא נעצר, רק מתקדם. נזכרת כמה הייתי רעבה פה ועכשיו תחושה של שובע למרות הפיתויים האהובים, הזולים כל-כך. איזו תחושה של ברת מזל וידיעה פנימית שזהו, אני כבר לא שייכת לפה, למרות שכן, סוג של הוכחה שאפשר להיות שייכים לכל מקום, לכל דבר, כמו במדיטציה של הבוקר שקראתי שוב על כמה זה מיוחד להיות בן-אדם ולפגוש את הדהרמה. אין גבולות. אין סיבה לא לתרגל ולהגיע לחופש פנימי מוחלט. ועדין יש בלבול ותהיות אבל הלב יותר ויותר בבית וכולם מתעניינים בספר שלי, וחלק מספרים על הכתיבה שלהם, כאילו למרות שהספר לא יצא ומי יודע מה יעלה בגורלו, לפחות בעיירה שלי השארתי חותם מסויים".
ולמי שמבין ספרדית זה יהיה תענוג לראות את המוטו שבחרה רוסאריו קסטייאנו, מחזאית, משוררת וסופרת מקסיקנית מהעיר הסמוכה לפה, קומיטן. כשרק הגעתי לסן קריסטובל על מנת לגור, הצטרפתי לחבורת משוררים. אחד מהם סיפר לי אודות קסטייאנו שהייתה שגרירת מקסיקו בתל-אביב ומתה שם באופן מסתורי שנה לפני שנולדתי. למרות שאני לא מאמינה בגלגול נשמות פרופר, היה לי ברור תוך שחזרנו הביתה בגשם סוחף מדוע הגעתי דווקא לכאן. ואתמול בקפה אחר שהוא גם חנות ספרים ולכל הסנדוויצ'ים יש שמות של סופרות, פתחתי את אחד הספרים שלה וכמה נדהמתי לקרוא את המוטו שהיא מביאה שם. המוטו לקוח מספר חוכמה של תרבות המאיה שנקרא LIBRO DEL CONSEJO ואפשר לקרוא עליו קצת פה באנגלית.
זה המוטו
Nosotros no hacemos mas que regresar. hemos cumplido nuestra tarea. nuestros dias estan acabados. pensad en nosotros, no nos borre'sis de vuestra memoria, no nos olvidie's

ולסיום סיומת פתאום הבנתי ששוב חזרתי לקטע האהוב של קורטאסר המופלא בסיפור- רחוקה- יומנה של אָלינָה רֶיֶס מתוך הקובץ שמיים אחרים

"ללכת לשם ולהשתכנע שהרווקות הזיקה לי, זה הכל, להיות בת עשרים ושבע ובלי גבר. עכשיו יהיה לי הגור שלי, הטיפשון שלי, עכשיו מספיק לחשוב, וסוף סוף להתחיל להיות, לטובתי. ובכל זאת, כיוון שאני עומדת לסגור את היומן הזה, כי או שאת מתחתנת או שאת כותבת יומן, שני הדברים לא הולכים יחד- עכשיו אני כבר לא רוצה לצאת ממנו בלי להגיד את זה בשמחה של תקווה, בתקווה לשמחה. ניסע לשם, אבל זה לא יהיה כמו שחשבתי בלילה של הקונצרט. (אני אכתוב את זה וגמרנו עם היומן, לטובתי.)"

וישאל את נפשו למות

על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י.

התייחסתי שם למוטיב השאלות ועכשיו אני תוהה למה מעט פעמים אנשים כותבים או דורשים את הפטרת השבוע המצורפת מהנביאים. אילו סיפורים בחיים שלנו אנחנו מניחים בחצר האחורית ומטפלים בהם רק פעם ב…

ההפטרה של פרשת פנחס לקוחה מספר מלכים ומספרת על ניסיון ההימלטות של אליהו הנביא. (לא, לא כי נמאס לו להיות זה שמחכים לו שיבוא כל פסח….)

הוא נמלט כי יש איום על חייו, אבל למרות האינסטינקט הראשוני לברוח, פתאום כשהוא מגיע למדבר הוא מבין שבאמת נמאס לו מהתפקיד, נמאס לו מהחיים. וגם יש לו רפלקסיה עצמית- "קח נפשי כי לא טוב אנוכי מאבותיי".

זה מזכיר לי שהיה לי חבר דכאוני (לצערי, היו לי כמה…) שעבר תקופה קשה. הוא היה יכול לקום בבוקר ולרצות למות, אבל אחר-כך כשהיינו בסופרמרקט היה מסתכל בקפידה על הרשימה של המוצרים כדי לוודא שהוא לא קונה משהו שמזיק לבריאותו. זה תמיד מסמל לי סוג של קצה של התחייבות לאמירות שלנו.

גם אני אחרי שנה שלמה במקסיקו שבה בין השאר חקרתי את נושא המוות מזווית בודהיסטית-טיבטית והייתי בטוחה שהגעתי למקום בו באמת ובתמים שיחררתי את הפחד מלמות ואני מוכנה להיעלם ברגע זה בלי צער גדול מידי, הופתעתי לגלות משהו אחר מאוד ברגע שהייתי על המתקן הראשון בפארק השעשועים הענק (שלא ברור לי למה זה נקרא שעשועים) SIX FLAGS בניו-ג'רזי והרגשתי את הפחד מציף את הראש, הלב ובעצם כמו הדם, נמצא בבת אחת בדרגה של לפני פיצוץ בכל איבר ואיבר בגופי.

מאז חשוב לי לפתח תיאום בין המחשבות, הכוונות, השאלות והמשאלות לאופן הפעולה בחיים. כתבתי בנרג'י שקנאות זה דבר שמפחיד אותי ואכן בהפטרה רואים כמה מעט כוונת אמת קיימת בקנאות לדבר מה. במרבית מילותיו, אליהו צובע את הדיכאון והייאוש שלו בכך שאין לאלוהים מאמינים, שבני ישראל עזבו אותו ושאר עמיתיו הנביאים נהרגו, ורק בשורה קטנטנה "איותר אני לבדי" מתחבאת האמת. תחושת בדידות אמיתית תקפה אותו שלא קשורה לאידאולוגיה הגדולה. אני חושבת שאמת אמיתית (כמה שזה נשמע טיפשי) היא דבר שמתקיים בכל תנאי, גם אם אתה נשאר האדם האחרון בעולם שנושא אותה. ובטח היא לא דבר שצריך להרוג אחרים בשבילו!

אני מצרפת חלק מההפטרה כי יש בה שורות שירה מרהיבות.

ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר, דֶּרֶךְ יוֹם, וַיָּבֹא, וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד); וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ, לָמוּת, וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי, כִּי-לֹא-טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.  ה וַיִּשְׁכַּב, וַיִּישַׁן, תַּחַת, רֹתֶם אֶחָד; וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל.  ו וַיַּבֵּט, וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם; וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב.  ז וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ, וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל:  כִּי רַב מִמְּךָ, הַדָּרֶךְ.  ח וַיָּקָם, וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה; וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, עַד הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב.  ט וַיָּבֹא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה, וַיָּלֶן שָׁם; וְהִנֵּה דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.  י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.  יא וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה, וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה.  יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.  יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, וַיֵּצֵא, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה; וְהִנֵּה אֵלָיו, קוֹל, וַיֹּאמֶר, מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.  יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ.

 

וגם הזמנה לערב שנשמע מדהים ויתקיים ביום ראשון בשפה האנגלית

ערב עם דיויד לוֹי  (DAVID LOY) בירושלים

דיויד לוֹי הוא פרופסור לפילוסופיה ובודהיזם בעל שם עולמי, מתרגל ומורה זן (רושי), פעיל חברתי וסביבתי ומחברם של ספרים רבים ביניהם 'אי שניות- מחקר בפילוסופיה השוואתית', ו- 'הדהרמה של דרקונים ושדים- נושאים בודהיסטים בפנטזיות מודרניות'. דייויד כותב הרבה על הרלבנטיות של הבודהיזם בעשיה חברתית ותיקון עולם וההרצאה שלו תעסוק בדיוק בכך.

נושא הערב:

שלושת הרעלים בעולם גלובלי: חמדנות, שנאה ובורות מופיעות בימינו בצורות שלא היו קיימות בזמנו של הבודהה. תרבות הצריכה הקפיטליסטית היא חמדנות ממוסדת. קומפלקס התעשיות הצבאיות – שנאה ממוסדת. בתעמולה ובפרסומות מתוחכמות קיימת בורות ממוסדת. מה משמעות הדבר עבור הבודהיזם של היום? 

מתי ואיפה:

ביום ראשון, ה12.7 בשעה 19:30 בקמפוס גבעת רם, המכון ללימודים מתקדמים (בנין פלדמן, חדר 130, מעל הכניסה). השיחה תינתן באנגלית.

הערב יתקיים על בסיס תרומה (דאנה).

עוד על פרופסור לוֹי ניתן למצוא בקישור הבא – http://en.wikipedia.org/wiki/David_Loy

יומולדת לפרידה קאלו

לכבוד יום הולדתה של פרידה קאלו, גדולת הציירות המקסיקניות, אמנית הכאב הפרטי. 6.7.1907

 

ואם אהבתָ אותי בגלל השיער

אז מה עכשיו כשאני קירחת

ורואים שהצלקת הכעורה נושמת שקופה בראשי

ואם אפשר להאזין לבני 21

ולראות אותם נוגעים בירח

ולקבל. לקבל שהם לא מבינים שהם כבר הגיעו

ומה על ציפורני הטרף שלא נתפסים

כבר בדברים, לא ננעצים

בגברים כפי שציפיתי

גם לא בגיל בו אני אשה. אשה שוכבת

ומקווה שבהזזת אצבע תבין שיש לפתוח חלון

ויום אחד תביא אבטיח בשביל ההורמונים והצבע

ואיך אפשר לתאר נדנדות ונפילות עתידיות

שכבות על שבכות של התרחשות אנושית

בהליכה ובצליעה

פלונטר אינסופי של חבלי טבור וגֵנִים של קופים

וגם אם תיעצר מול הפורטרט שלי

תמיד תציץ במראה שלידו. שלידו אני

מיסגרתי שקיפות שתזכיר לך את הצמא התמידי

ואיך לסלוח לך שאתה בן-אדם

וגם לי

תמיד מדממת בקרביים הבלתי נראים.

 

פרשת בלק- מה אפשר ללמוד מחיות?

ביתר אריכות כתבתי על פרשת השבוע פה בנרג' אגב, אני מקווה שזה ברור שלא אני נותנת את הכותרות השונות. לא שמשהו לא בסדר בהן…. סתם בשביל הרקורד.

האתון של בלעם מלמדת אותו לקח חשוב, בין אם היא משמשת כמצפון פנימי שלו ובין אם "סתם" חיה שלוחת האלוהים, חשבתי על כמה אנחנו למדים מחיות. מהחיות "הפרטיות" שלנו ומחיות בטבע.

כמה אפשר ללמוד אפילו מזבוב שמותח לנו את העצבים או ממקק שאנחנו יראים ממנו כאילו היה שלוח השטן בעצמו. בסרט WALL-E המצויין, שמסתבר שראיתי בדיוק בשנה שעברה, עשו תיקון יפה לחשיבותם של מקקים בעולמנו.

ועוד נקודה למחשבה- במדרש רבּה, מסבירים מדוע אלוהים סידר שהחיות לא ידברו "סתם פי הבהמה שאילו היתה מדברת לא היו יכולין לשעבדה".

מכיוון שזה הפוסט החמישים שלי חשבתי לכתוב בו חמישים דברים שאפשר ללמוד מחיות. מכיוון שבילדותי גדלתי עם כלבים, עד התיכון וזה היה ממש מזמן, אין לי יותר מידי הערות לכתוב, לכן חשבתי להזמין אנשים לכתוב דברים שהם עצמם מניסיונם האישי למדו מחיות.

{לצערי, משום מה אני לא יכולה לפרסם תגובות, אז לא נראה לי שאצליח לומר תודה או תגובה מסויימת ועל כך אני מתנצלת}

הפסקול המלווה את הרשימה הוא כמובן תוכי יוסי של אברהם חלפי.

1. כשכואב מאוד מאוד, אפשר גם להתרחק מהבית. אם עדיין לא הגיע זמנך להיפרד מהעולם, יחפשו וגם ימצאו אותך. (לימדה הכלבה הראשונה שקיבלה אותי למשפחה שלי- מפּיץ)

2. אין מה לקנא באנשים אחרים. במיוחד לא באיך שהם נראים (לימדו אותי פרפר וציפור שעפו זה לכיוון זו במהלך ריטריט ויפאסאנה)

3. עדיף להיות שמח וצוהל גם אם חושבים שאתה מטומטם (מלמד אותי כל כלב סאטר-אירי שאני פוגשת, ומרגישה שהוא התאום היפה שלי)

4. אין מחיר לחופש (כל פרפר שאני רואה)

5. אפילו בתוך מדים יש בן-אדם (לימדה אותי מפּיץ שהייתה מזהה את אחי מתקרב כשהיה חוזר מהצבא)

6. לפעמים יש חשיבות לשמות (לימד אותי דובּי, כלב הזאב שלנו שכנראה השתגע ככל שהתבגר והיה גדול משמו. לאחר ששנתיים הסכים לישון רק ברכב של אבא שלי מסרנו אותו)

מוזמנים להמשיך את הרשימה ולאהוב חיות…

משום מה, למרות כמות צפיות לא רעה, חוץ משניים- עלמה ובחזרה לצועד (ותודה רבה אבל ממש רבה לכם) אנשים לא מוסיפים מה הם למדו מחיות.

בכל אופן אני מוסיפה עוד שיר שקשור ללמידה מחיות. שיר כובש של להקה חמודה שנקראת BOWERBIRDS שהייתה לי הזכות לשמוע אותם לפני שנה בשיקאגו. להופעה בניו-יורק לא אלך. למרות שאנחנו לא לבד כמאמר השיר, לפעמים אנחנו כן.

זן נדיר 9.99

זה פוסט אישי. למה לפרסם אותו? כי אני לבד בניו-יורק וכרגע חזרתי מלספר סיפור אהבה, במיקרופון, לעשרים זרים, או יותר בפאב שכונתי בברוקלין וכולם בארץ ישנים וזה מין רגע כזה, אחד מהמון רגעים שאני רוצה לנצור מהתקופה המקסימה אך המשונה וחסרת ההגדרה הזו.

לפני שבועיים אבא שלי נתן לי IPOD. אני ממש לא בנאדם טכנולוגי וגם לא בנאדם שחייב מוסיקה תמידית באוזניים והסיבה שביקשתי את המכשיר היא בשביל שאוכל להוריד מהאינטרנט שיחות דהרמה ולהאזין להם בהליכותיי המרובות. עצה טובה שקיבלתי מחברה.

הסתבר שלאבא שלי יש טריליון שירים מכל מיני סוגים על האיי-פוד וכשראיתי שיש לו 6 סוויטות לצ'לו- סולו מה רבתה השמחה ויצאתי להליכת מבחן בפארק. אפילו הקפתי את מאגר המים האהוב פעמיים.

זו הייתה תחושה של התעלות ממשית, לשמוע את ניו-יורק בסאונד מרשים ואוהד, לא שהמאגר על שם ג'קי קנדי צריך סאונד-טרק, הוא מפעים בכל מצב וזו גם הייתה הסיבה שלמרות הקלילות של ההליכה יותר לא יצאתי עם האיי-פוד להליכות והמשכתי להנות מהדרך באופן טבעי.

ואז הגיע החלק בו ניסינו להוריד את שיחות הדהרמה המדוברות לאיי-פוד ללא הצלחה. אבא שלי הזהיר שאפּל הם מאוד בעייתיים ומעצבנים, אבל ניסינו שוב ושוב ללא הצלחה בכמה מחשבים שונים. כשהגענו לקצה של הצלחה, התוכנה שאלה אותנו אם אנחנו מוכנים להחליף את השיחות בכל המוזיקה שכבר יש לנו על המכשיר. למרות שאני לוקחת מחסה בדהרמה ולא במוזיקה לא הסכמתי וגרסתי שיש דרך נוספת להתמודד עם הנושא.

מאז ההורים שלי נסעו והתקשרתי לאיי-פוד בעצמם להבין מה אפשר לעשות. מסתבר, ואולי למי שלא מאותגר טכנולוגית כמוני זה ברור מאליו ועל כך הסליחה (רגע, אמרתי שזה פוסט אישי….אז למה אני מתנצלת?) בכל אופן, מסתבר שכמו הורים וילדים, גם לאיי-פוד יש מקור אחד בלבד. המקור הוא במחשב של אבא שלי שנמצא בישראל ואם אני רוצה להחליף הורה אני מוכרחה למחוק את כל הגנים הקודמים שירשתי ולהתחיל כטאבולה ראסה בהתקשרות שלי עם מחשב אחר. הלוואי שזה היה כך עם בני זוג.

כל זה רק כדי לומר שלקחתי איתי את האיי-פוד למעין טיול פרדה, נסעתי דרומה, הרחק לברוקלין וחשבתי שאקח אותו לטעום עוד קצת מהצ'לו ולבדוק על אילו שירים אני בדיוק מוותרת. בעודי מחכה לסאבווי החלטתי לשים את זן נדיר, לא יודעת אם זה האיי-פוד או מה, אבל למשמע הצלילים והמילים חייכתי חיוך שלא מהעולם הזה. זה שיר שצריך להתנגן כפסקול בכל תחנה ותחנה בעיר המטורפת הזו. הציפו אותי אושר והתרגשות ותחושה כל-כך פרטית אבל כל-כך מחוברת לכולם מבלי שהם יודעים את זה. זה שיר שהעביר לי את כל היום מול העיניים, שיחה עם חברה אהובה שחוגגת יומולדת של גדולים אבל מרגישה קטנה ועוד חבר אהוב שמנסה להבין את פשר החיים בפלנטה הזו- "איך כולנו נאחזים בלא ברור מה"- כדבריו. שיר שמזכיר שאנחנו אולי מפחדים אפילו מהצל של עצמנו אבל יש לנו חברים טובים לדרך וגם את עצמנו.

אם לא די בזה, בתיק היה לי ספר של פול אוסטר באנגלית. אני ממש לא רגילה לקרוא באנגלית ואני לא יכולה לשפוט אם הספר הוא טוב או לא, אני רק יודעת שאני נהנת ממנו. מה גם שיש עליו את שמי רשום או יותר נכון חרוט בכתב ילדותי משהו, בכתב ידו של אוסטר בגלל שהלכתי יום אחד לשמוע אותו מקריא קטעים מספר חדש והייתי אחרונה לגשת לשולחן שלו וזה הספר היחיד שנשאר למכירה. (השתכנעתי די מהר כי הספר מוקדש לדוד גרוסמן ולמשפחתו והוא נקרא MAN IN THE DARK, עכשיו אני רואה שהוא תורגם לעברית אז אם מישהו קרא אשמח לשמוע דעה)

אחרי שמיעת זן נדיר פעמיים-שלוש העברתי לצ'לו שלי וצללתי לקריאה. הגעתי לקטע בו הוא מתאר את הסרט החד-פעמי "סיפור טוקיו". תיאור ארוך ויפיפה שהראה לי שאפשר לערבב ז'אנרים באומנות. במילים הוא מתאר את הסרט ברגישות ובדקות הבחנה שממש השתאתי והתרגשתי מול המילים. למרות שבאמת אין תחליף לסרט הזה כמו שאוסטר עצמו כותב-

Some films are good as books, as good as the best books (yes, Katya, I'll grant youthat) and this

is one of them, no question about it, a work as subtle and moving as a Tolstoy novella.

וזה אחרי שבתחילת הספר הוא אומר לקטיה ביתו משפט שסימנתי ומאוד אהבתי והזדהיתי איתו

Escaping into a film is not like escaping into a book. Books force you to give something back to them, to exercise your intelligence and imagination, wheras you can watch a film- and even enjoy

it- in a state of mindless passivity.

 

אז למה אני מספרת את כל זה?

בביקור הזה אני צורכת המון תרבות. ממש המון, תיאטרון, מוזיקה, בלט, תערוכות וגם קולנוע. וכל העיר הזו היא תופעה אומנותית עצומה. לשבת בכיכר ולצפות באנשים חולפים עם החלומות והאכזבות זו תופעה מרתקת ועוד בכל-כך הרבה צבעים ושפות- תענוג. תענוג שיש בו גם כאב ורפלקסיה עצמית.

שבוע שעבר הלכתי לראות את הסרט של תתיה רוזנטל ואתגר קרת 9.99$ חבל שלא זכרתי את האימרה הבודהיסטית המאוד פשוטה- לבוא בלי ציפיות. וזה לא שהסרט הוא לא טוב. הוא טוב. הוא עשוי טוב, אפילו מאוד, הוא מצחיק ומרגש ולשמוע את הדמויות הכביכול ישראליות מדברות באוסטרלית ועוד עם שחקן כמו ג'פרי ראש היה פשוט מתאים מאוד. תחושה של כפר גלובאלי קטן, כאילו כך באוסטרלית, הדמויות של קרת דיברו מאז ומתמיד.

אבל כשיצאתי מהאולם וכנראה גם לאורך הסרט, משהו בי היה מאוכזב, משהו בי הרגיש שנעשה עוול לסיפורים של קרת או יותר נכון לחווית הקריאה. אתגר קרת חתום גם הוא על התסריט, וכפי שאמרתי הסרט הוא טוב ועכשיו אוסיף אפילו מצויין ובכל זאת משהו בי תהה האם כל צורת אומנות יכולה להיות מבוטאת בכל צורה אחרת.

וזה מזכיר לי תערוכה שהייתה פה שנה שעברה על השילוב של סלבדור דאלי בסרטים. למשל התפאורה שהוא עשה לסרט של היצ'קוק או תרומותו לפנטסיה של דיסני. אז השאלה הזו מטרידה אותי כמה זמן ובגלל הערצתי את אתגר קרת והיצירה הספרותית שלו (וגם הקולנועית בעצם- מדוזות), משהו בסרט לא עבד לי. כי העניין אצל קרת הוא לא רק הסיפור, הפואנטה או ההברקות, משהו במילים, בניסוח. למרות שהסרט מאוד נאמן לתחושה הזו, הקרתית, בכל זאת משהו בי התכווץ.

ולמרות זאת, בדיוק היום בשיחה עם החבר שגם מעריץ את קרת שמתי לב שבמשך השבוע, בכמה הזדמנויות ביום, אני נזכרת בסרט. בדימויים שלו, בקדרות שלו, בקושי לתפוס את החיים כפי שהם וברצון הבלתי נלאה שלנו להיות מאושרים בכל-כך הרבה דרכים. פתאום הבנתי שהסרט הזה הוא יצירת אומנות בפני עצמה. שהוא יכול היה, שלא כמו האיי-פוד, לעשות משהו חדש לגמרי וגם לשמור על איזו נאמנות למקור שכנראה יכלה לנבוע רק בגלל העוצמה שביצירה המקורית. (עכשיו אני נזכרת בגל שהיה כשהתפרסמו סיפוריו של קרת וכולם חשבו- מה הבעיה לכתוב כמוהו, הנה, זו ההוכחה שבאמת אי-אפשר).

זהו, אני כמעט מסיימת את הסיבה שלכבודה התיישבתי לכתוב. די מופתעת שאפילו יצא לי בסוף חיבור בין התימות השונות. אבל הנה מה שבאמת הניף את הפוסט:

כאמור נסעתי לברוקלין לבאר שכונתי שחשבתי שאמור להיות בו מופע תיאטרלי קטן בו אנשים מספרים על חוויות נעורים מפחדות. מכיוון שהרומן שסיימתי עוסק בבת שמונה עשרה שכמעט ולא קורה לה שום דבר מעניין (אולי בגלל זה אביגיל הספר לא מתפרסם?) כלומר לא מעניין רשמית (תפסיקי להיות כל-כך ביקורתית!) בקיצור, חשבתי שזה יהיה לי טוב ללכת לשמוע על אנשים שכן קרו להם דברים מעניינים בתיכון.

מסתבר שהערב שינה חזות והמנחה לא היה ובכלל התכוונו שהקהל יביא חומרים. מכיוון שזה ניו-יורק אז היו מספיק אנשים מוכשרים שעלו וסיפרו סיפוריהם. חובבת קהל שכמותי, התחלתי לחשוב על סיפור מעניין שאוכל לספר. לא מהתיכון, אלא מהשנים שאחרי, סיפור של סגירת מעגל רומנטי בינלאומי, סתם כך כדי לבדוק אם הוא עובד. הוא עבד אבל לא ממש ולאחר שירדתי מהבמה נזכרתי במורי אתגר קרת שפעם מזמן, בשנת אלפיים אמר שחשוב שלכל אחד יהיה סיפור בארים טוב. סיפור שאיתו מתיישבים על הבאר וסוחפים את היושבים לידך.

חשוב לקבל עצות מסופרים ראויים. חשוב להרגיש את החד פעמיות של החיים שלנו, את הנדירות שלהם על כל הפרטים השוליים והלא שוליים שלהם כמה שיותר פעמים ביום.

כמו שתי האמירות המרכזיות בסיפור טוקיו- Life is disappointing, isn't it

לצד- i want you to be happy

לא יודעת מי המציא את הסיסמא אומנות או נמות, אבל בשבילי בהחלט יש שם משהו, אומנות כדרך לצפות בחיים ולקחת בהם חלק אקטיבי ויצירתי. כמו שסטיבן פולדר אומר- החיים הם כמו ריקוד!