בין מיינדפולנס ליצירה יש לי עיסוק קטן פעם בשנה בקולנוע ישראלי.
כבר כמעט עשור שהתמזל מזלי ללמד כל שנה סמסטר סתיו לסטודנטים זרים באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע.
שם הקורס הוא החברה הישראלית דרך הקולנוע הישראלי ואני נהנית להקרין סרטים, מנסה לגוון לעצמי כל שנה ולראות איך הקולנוע וגם החברה הולכות ומשתנות להם.
השנה הראתי שני סרטים שהעלו על פני השטח תמות שאני עוסקת בהם גם בתרגול הבודהיסטי שלי. אמון וחוסר אמון. והנה כתבתי על זה פעם ממש מזמן כאן בטור האישי שהיה לי פעם.
הראשון היה הסרט עומאר של האני אבו-אסעד. סרט פשוט מצויין בכל רמה אפשרית והנה לא רק אני והתלמידים שלי חשבו כך- ראו ביקורת וגם זאת .
מה שמתגלע בסרט שבאמת עובד מצויין כסרט מותח, מרגש, עצוב ומצחיק הוא חוסר האמון שקיים בתוך החברה הפלשתינאית. חוסר אמון אלו באלו בגלל התוצאה של הכיבוש. מה שנקרא- הכיבוש משחית. אנחנו הישראלים תמיד אומרים שהכיבוש משחית אותנו אבל הסרט מראה שהכיבוש משחית גם את החברה הפלשתינאית בגלל כל סיפורי ההלשנות, המעצרים, הפחד התמידי שהם מצויים בו. חוסר אמון ובטחון בעולם זו הוויה מאוד כואבת ומטלטלת. לא בריאה לנפש ולגוף. למעשה הסיבה שאנשים פונים לדת, לאמונות בדברים מסויימים מגיעה מחוסר האמון הבסיסי הזה בחיים.
לצערי, בשנה האחרונה נתקלתי בעצמי עד כמה סיפורי המעצרים/ההלשנות נוכחים בחברה הפלשתינאית בהקשר של החברה הישראלית המאפשרת למאות נערים להיות כלואים בבתית כלא צבאיים, בעינויים. הם קוראים למשתפי"ם בכלא- ציפורים, וזה לא ייאמן כמה ממוסד זה. בכל כפר כולם יודעים שמתישהו תגיע אליהם עונת המעצרים ואז מתרחש גל כזה כי אי אפשר להיות בכלא בלי למסור איזשהו שם. וכך אוסרים על כל מיני סעיפים וחצי שנה במקרה הטוב עוברת עד שהראשון משתחרר עם קנס וטראומה לכל החיים ועד שהאחרון- בערך שנתיים משתחרר גם הוא.
הבודהה מציע לפתח אמון ברגע הזה, כי האמת שזה באמת הדבר היחיד שבטוח וזמין לנו להתבוננות וגם לשינוי ולצמיחה. עכשיו יורד גשם וקר וזהו זה. מה יהיה אחר-כך? באמת אללה הוא אכבר….
הסרט השני שלמדתי ממנו הוא סרטו של אבי נשר מ2016- החטאים. עוד על חטאים כאן. ורק עכשיו כשאני כותבת רשימה זו, מבינה שממש לא התכוונתי להשוות בין אתם יודעים מה. באמת באמת שלא.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ומספר סיפור משפחתי שאפשר להזדהות איתו, על אף שמדובר במשפחה שהיא דור שני לשואה. דבר שמאוד עניין את הסטודנטים שלי שמאוד אהבו והתרשמו מהסרט.
סטודנטית אחת האירה את תשומת ליבי, שבעצם התהליך שהדמויות עוברות הוא תהליך של רכישת אמון אלו באלו. שוחחנו על כך שבתקופת השואה, משהו בסיסי שנשבר בעולם, הוא תחושת האמון בבני-אדם, גם בקרובים לך ובדרכים מאוד עדינות הסרט עוסק בזה כחוט השני וזה חלק מכוחו.
זאת אני, לפני עשרים שנה בדירתי הראשונה באבן גבירול, סטודנטית לקולנוע- שנה ראשונה.
