Monthly Archives: נובמבר 2009

ויצא ה"אני" שלי לחפש אהבה

על פרשת ויצא כתבתי פה בנרג'י וקיבלתי עליה מחמאה מהעורכת המסורה.
היא אהבה את זה שהחיבור בין הבודהיזם ליהדות היה מאוד טבעי. האמת שזה היה ממש מקרי. ידעתי שאכתוב על אבנים בפרשה, אבל כדרכי הלכתי לאיבוד במהלך הכתיבה. ואז שיחת טלפון אחת של בחור שקיטרתי באוזניו עשתה לי סדר בראש ופתאום הדברים התבהרו וראיתי את החיבור בין האבנים למחסות הבודהיסטיים שאני לוקחת כל בוקר בשפה הפאלית. 

למה אנחנו יוצאים מהבית, למה אנחנו חיים בכלל? האם זה לא בעיקר כדי לקבל אהבה בדרך זו או אחרת?

אתמול שמעתי אימרה שאני שומעת הרבה ותמיד משתאה מולה, כל-כך נכונה ובכל זאת כל-כך מרוחקת מהחשיבה היומימית שלנו. אתמול תיווך לי את האמירה, המורה היקר ערן הרפז. הוא אמר שזה מדהים איך אנחנו כל-כך מופתעים כשמישהו מת. למרות שזה הדבר הכי בטוח ווודאי שיש בחיים שלנו. למעשה זה הדבר היחיד שהוא וודאי בחיינו. נתעשר, נתאהב, נפרסם, נאכל, כל זה ועוד או פחות, לא בטוח, אבל למות- זה בטוח!

ואולי זה קשור לזה שלאחרונה אני עסוקה בצורה אחרת, בקשר הזה באופן מתמיד, כלומר מודעת לזה שזה מפריע לי, שהעולם היהודי שלי מקיף ומציף אותי ללא יכולת לבחור בו. ודווקא בגלל האמירה שיש פה בעיה, משהו השתחרר.
הפוסט הקודם שלא הצלחתי להעלות היה אמור לעסוק בחיבור הזה, וקראתי לו בוג'ו או ג'ובו או לא חשוב….

 בוג'ו זה בודהיסט יהודי וג'ובו- יהודי בודהיסט. הצירוף הוא עוד המצאה אמריקאית ניו אייג'ית הבאה לתאר את העובדה שמרבית המורים הרציניים והטובים בבודהיזם המערבי הם יהודים. ג'ק קרונפילד אמר לתומר פרסיקו ששאל אותו על העניין כך:
"אני זוכר שכשהתחלנו את מרכז המדיטציה הגדול במסצ'וסטס היינו גולדסטיין, קורנפילד, זלצברג ושוורץ. זה נשמע כמו משרד עורכי דין!"
איך שאני לא אעוות את זה גדלתי בבית דתי. אומנם מסורתי וליבראלי, אומנם ששאל שאלות, ואני השתמשתי בכל הפרצות, ובכל זאת, לעומת כל החברים שלי גדלתי בבית דתי. כמה שלא בעטתי וניסיתי לשנות את סיפור חיי אני לא יכולה וכנראה עכשיו גם לא רוצה לומר שגדלתי בבית אחר.

חיים באר פעם סיפר שהוא אמר לאברך באוטובוס שהוא גדל בשומר הצעיר. אני כנראה לא הגעתי ליכולות הסיפוריות שלו. עוד לא. או שאולי אין לי צורך. היו פעמים, למעשה שנים שזה מאוד תיסכל אותי שאין ביכולתי להתכחש לבית שלי שאין ביכולתי לבחור, לברוא את עצמי מחדש, לא להגיד שאני בת רב.
העיסוק שלי גם בתחום הפרנסה רובו ככולו נוגע בזהות יהודית. אפילו כשאני מלמדת כתיבת מחזות, אני מלמדת ב- בני ברק. כלומר מקום בו אני מתחפשת לדוסית מהמניין, כאחת מהן (חוץ מהפעמים בהם אני שוכחת גומייה ואז שערי האדמוני משתפל על כתפיי הצנועות) ומרביצה בשמונת הנשים שלפניי "תורה חילונית".
יש לי חברה אנתרופוסופית שמזמן אמרה שזה המהות שלי, בשביל זה באתי לעולם. לברר את הזהות היהודית שלי, לחיות את הקרע הזה. בשוכבי ובקומי.
לשמחתי, לפני כמה חודשים, עת הייתי בסערה נוספת של התנגשות הזהויות שלי, ביקשה ממנירקפת בר-קמה המכונה גם סנדיה שהיא גם מורה בתובנה לנהל קורס קצר של תובנה. זה יתאים לך היא אמרה, בגלל החיבור היהודי שלך. בשנייה הראשונה התקפלתי וחשבתי- שוב המקום הזה רודף אותי. ובשעות שעברו אחר-כך אמרתי לה כן. דווקא בחיבור של שני הבתים, הבודהיסטי והיהודי, חיבור אותו אני חיה כל הזמן, יכול להיות עוד מקום לגלות ולראות את הכעס, הרגש, ההתנגדות והחיבה שיש לי לעולם היהודי שלי.
אני מזמינה את מי שחי את החיבור, בעיקר הבודהיסטי, אבל שיש לו נגיעות יהודיות או שאלות לא פתורות, או סתם סוף שבוע פנוי ורצון למלא אותו בתוכן, מוזמן לבוא גם.
ועוד מילה- בקשר לתזמון הסוף שבוע. סוף השנה האזרחית. לפני שנתיים "חגגתי" בריטריט לימודי של טרה הירוקה במרכז בודהיסטי טיבטי במקסיקו! קמנו כל כמה שעות בשביל לבקש את כוחות טרה הירוקה. בשנה שעברה, הזמנתי חברי סנגהה לביתי שהיה בבאר-שבע ובזמן שעשינו מדיטציה, בעצם, בזמן שהגונג היה אמור להישמע, נפל קאסם גדול שהרעיד את הבית.
נחמד שפתאום נוצרת לי מסורת חדשה ומפתיעה ואלטרנטיבית לסיום השנה האזרחית. מסורת שאני בוחרת בה!
 וַיְכֻלּוּ"

ויפאסנה : שבת

השבת כתרגול של התבוננות ושמיטה;

הוויפאסנה כתרגול שבת.

חמישי, 31 בדצמבר, 2009 – שבת, 2 בינואר 2010

באירוח תבור, קיבוץ עין דור

עם סנדיה (רקפת) בר-קמה ואלה מירום

השבת היא מסורת יהודית וישראלית, מסורת של התפנוּת, הזמנה שבועית למרחב של קדושה פשוטה, של חוסר מאמץ, של הימצאות בהוויה כפי שהיא קורת וכפי שהיא קוראת – בכל רגע ורגע.

מדיטציית הוויפאסנה מאפשרת לנו התבוננות רגועה וערנית בתהליכים של הגוף וההכרה ברגע ההווה, מפגש עמוק עם הטבע האמיתי של הקיום ושל עצמנו, ומכוונת לחיים של שחרור והתעוררות.

בואו להרפות לתוך שבת מתבוננת, שבת שמסגרתה מסורת יהודית

בת אלפי שנים, בשילוב עם תרגול הוויפאסנה;

שבת של מדיטציה, מוזיקה ותפילה.

מרבית הסופ"ש יתקיים בשתיקה. נשלב בין פרקי זמן של מדיטציה לבין זמנים של תפילות, הכנות לקראת השבת, תפילות וניגונים.

הקורס מיועד למתרגלים ומתרגלות שהתנסו כבר בקורס אחד לפחות של מדיטציה בשתיקה,

או בעלי היכרות עם עולם היהדות הליבראלית.

עבור הלינה, השהות במקום והארוחות ינוע בין 280-240 ₪ (תלוי במספר המשתתפים/ות).

להרשמה נא לכתוב לאביגיל: avigailg2000@yahoo.com
לחצו כאן להרשמה ללוח טרמפים

לפי המסורת הבודהיסטית והמסורתית יהודית ההוראה מוצעת ללא מחיר נקוב –

בסיום הקורס ניתן יהיה לתרום למורות.

על המנחות :

רקפת סנדיה בר-קמה מורה לדהרמה, מנחת סדנאות ויפאסנה והתפתחות רוחנית. נמצאת במסע הרוחני מאז 1986, חייתה שבע שנים בקריפלו – מרכז ליוגה ומדיטציה בארצות הברית, שם תרגלה ולימדה יוגה ומדיטציה. מלמדת בגישה המקשרת בין התרגול לחיי היומיום. מלמדת בעמותת 'תובנה', במרכז לרפואת גוף-נפש, בבית הספר לאינטליגנציה רגשית, במרכז אוריאל ובמסגרות נוספות. מלמדת בקבוצות ובמפגשים אישיים. בעלת טור חודשי ב-nrg של מעריב.

אלה מירום היא תלמידת רבנות וליווי רוחני עם נסיון בעבודה עם קהילות מתפללות שונות. לימוד ותרגול בודהיסטי הינם חלק מחייה והיא למדה תחום זה הן במסגרות אקדמיות והן במסגרות של סדנאות תרגול בארץ ובמסעותיה בעולם. היא בוגרת בתי מדרש שונים ותואר ראשון מהאוניברסיטה העברית בלימודי דתות ולקראת סיום תואר שני בלימודי יהדות. אלה מתופפת בתוף ג'מביי ומשתמשת בו להנחיית תפילות, טקסים וסדנאות.

 

מודעות פרסומת

ערב ד' כסלו

על פרשת השבוע תולדות כתבתי פה בנרג'י. שוב אני לא אוהבת את הכותרת, אם כבר הייתי שמה , "אני ג'ינג'י עם אופי" אולי מישהו זוכר שבשנות השמונים היה כזה חמשיר "אני ג'ינג'י עם אופי- תסתכל איזה יופי, תלתלים של זהב ועיניים כוכב וחיוך שאומר שהכל יסתדר" אני מופתעת שככה בשלוף אני זוכרת את המילים.

עשיתי גוגל על מילות השיר והנה מצאתי מטעמים: את השיר שרה ריקי גל- "אני ג'ינג'ית עם אופי, תסתכל איזה יופי: תלתלים של זהב ועינים כוכב ועם לב כה רחב רק אותך אני אוהב…" שיר מפסטיגל 1983. אולי טעיתי במילים אבל לפחות צדקתי לגבי השנים. ועוד מצאתי באינטרנט שבאותה שנה עזרה לה לשיר את השיר מיכל ינאי שהיתה ילדה בפסטיגל. עם השנים מיכל חידשה את השיר בתוכניתה "הקרנבל של מיכל".

אז פרשת תולדות זו אחת מהפרשות האהובות עליי, מקור להשפעה, השראה תמידית, בעיקר על יחסים בין אחים שפעם העסיקו אותי המון ועכשיו אני זוכה לקטוף את הפירות שכן אני מלמדת את הנושא וגם יש לי יחסים טובים יותר עם אחי ואחותי. את כותרת המשנה שהעורכת בחרה לשים כמוטו כתבתי לפני כמה וכמה שנים. במקרא כתוב שדווקא עשו הוא זה שהיו לו בגדי חמודות, שזה סוג של הוכחה שלמרות שנכתב שעשו היה הילד האהוב על אבא ויעקב על רבקה, היא תיפקדה כאם טובה דייה גם לבנה המרדן והייתה לה פינה בלב אליו. בין כה וכה ככה רציתי לכתוב, להפוך קצת את היוצרות. עכשיו אני מקווה שטוקבקיסטים מלומדים לא יזכירו את הסיפור ויתייחסו לכך כטעות בקריאה.

ולמה כותרת הפוסט? התחלתי לכתוב אותו בערב ב' כסלו, כרפרור לשיר המעולה של ערן צור, אבל המערכת עם כל הבעיות לא איפשרה לי כניסה. אני לא ממש יודעת מה אעשה עם המעבר למקום הבא. אולי זו סוג של תשובה וזו לא הפלטפורמה בשבילי, למרות שאני מאוד אוהבת את האתר הזה ומאוד מעריכה את מי שעומד מאחוריו.

וליתר דיוק, האמת שלולא רשימות בחיים לא הייתי פותחת בלוג. מאוד אהבתי את מה שכתבה פה רוני גלבפיש ואני ממש לא חושבת לעבור למקום אחר. אם כבר לסגור את החנות… נראה, סבלנות בהחלט יש לי ולא הייתי רוצה לעבור לשום מקום אחר.

ובינתיים חודש חדש הגיע ולכבוד ראש החודש נסעתי לירושלים ללמוד במסגרת מיוחדת במיוחד. ימי השיפוץ מאפשרים לי חופש שונה, אני ישנה בגבעתיים או בירושלים, משתמשת באוטו של ידיד בשביל סידורים ובכלל זוכה לקבל המון עזרה מחברים. התברכתי.

לצערי, אמא של אחת החברות האהובות שלי נפטרה לפני כחודשיים מסרטן ובמסגרת ההתמודדות וההנצחה שלה היא יוזמת ערבי לימוד לנשים לזכרה. בערך ארבעים נשים, מדורות שונים, כולם קרובות לאם או לבת הגיעו לערב הראשון לבית שכולם כבר מכירים. חלק מילדות, חלק מביקורים שגורים וחלק מהשבעה שהייתה שם לא מזמן.

הלימוד דיבר על נושא המעברים בחיים והתמקד במדרש על פסוק מתהילים- למנצח על איילת השחר.

איילת השחר משמעו האור הראשון של הבוקר. ובהלכה השחר זה זמן חשוב, שיש לו שעה מדוייקת, כשיש אור ראשון למרות שהשמש עוד לא נראית.

היה לימוד מרתק שלי כמובן הזכיר גישה בודהיסטית המאפשרת לנו לעשות שינוי בחיים שלנו, שינוי שנובע מכניסה פנימה, ממציאת כוחות פנימיים עצמאים ולא מתלותיות. זה הזכיר לי מה שאני משננת לעצמי הרבה במהלך השבועיים המשתפצים שאני עוברת- תסתכלי סביב- תסתכלי על המזל שיש לך- תראי את הבחור על הסקייטבורד שחוסם את התנועה כשאת ממהרת ואיך הוא נהנה מהחיים, למה לא? לאן יש למהר? סעי לך לאיטך ותהני מהתנופה ומהחדווה שלו. אל תשכחי שכל רגע זה רגע שאפשר להתעורר בו.

המדרש הוא ארוך ולא אביא פה את כולו ואת כל המחשבות והדעות היפות של הנשים, אחת מהן בשבוע הארבעים להריונה. {היא סיפרה שמישהו שאל אותה- מתוך כמה? והיא ענתה בייאוש קל- מתוך ארבעים!} 

הוא מתחיל באמירה- מה אילה זו קרניה מפצילות לכאן ולכאן אף שחר זה מפציע לכאן ולכאן.

אם כך לאיילה כבר מיוחס כוח מיוחד בדומה לקרני השמש שאלוהים ברא, לכוח לעשות טרנספורמציה בעולם.

בהמשך המדרש כתוב בצורה פיוטית ויפה

"אימתי הוא חושך? בעלות השחר, והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין והמזלות הולכין להם, אותה שעה אין חושך גדול ממנו, ואותה שעה הקב"ה מעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם".

יפה, לא?

לקראת סוף המדרש הוא מספר על איילה צמאה למים. הוא שואל: "ומה היא עושה?" (וכמעט בטוח שמפה לאה גולדברג שאבה את השאלה- מה עושות האיילות בלילות?) אז האיילה חופרת גומה ומכנסת קרניה לתוכה וגועה, והתהום מעלה לה מים.

כלומר כמו שאלוהים מעלה את השחר מתוך החושך, מפשפש בעולם שיצר ויוצר ממנו דבר שכבר היה, כך גם האיילה, מרכזת כוחות, אבל גם סומכת שתבוא ישועה, מרכזת את קולה ושואבת מים מבפנים, מים שתמיד שם.

טוב, אולי בהמשך אעדכן את הפוסט בעוד קטעים מהלימוד, כדי שהרצף יהיה ברור אבל בינתיים אסיים עם השיר של יונה וולך שגם הלימוד הסתיים איתו: 

 

בנקיק נסתר בצוקים

איילה שותה מים

מה לי ולה

אלא צוקי ליבי

אלא מעיין חיי

אלא נסתר

איילה מה לי ולה

אלא אהבתי

 

חיי שרה בשיפוצים

על פרשת חיי שרה כתבתי פה בנרג'י http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/966/242.html

כן, עכשיו גם הקישוריות לא עובדות. לצערי, את התמונה לא החליפו בפרשה וגם לא את הכותרת. כן, הפרסום כנראה עובד…. האמת שדווקא תלמיד אחד בישיבה החילונית (לא תלמיד שלי) ניגש אליי לפני שבועיים וסיפר לי שסבא שלו מסביר כל ארוחת שישי משהו על פרשת השבוע וכל פעם הוא משתמש במקור אחר. עוד הוא סיפר שבאותה שבת, של עקדת יצחק הוא הביא מהאינטרנט דברים שאני כתבתי! אז הנכד סיפר לסב שאני מורה בישיבה החילונת וכל זה דרך האינטרנט. זה היה ממש משמח.

ועוד אמת, שכבר מיום שבת אני מנסה להעלות את הפוסט הזה. וזה לא מפתיע בכלל עם הכותרת שבחרתי לעצמי לפני שהיו בעיות בשרת.

בחרתי את השם כי אני בתהליך שיפוצים וכנראה שכל החיים אנחנו בשיפוצים אלו או אחרים. יום שבת ה14.11 היה לפי התאריך הלועזי היום בו עליתי לקרוא בתורה לכבוד הבת מצווה שלי, לפני 22 שנים! באותה פרשה.

אז יש לי הרבה דברים לומר, אבל בינתיים אני מבסוטית שאפשר להעלות דברים וגם אני אחרי טיפול יוגה, הידעתם שיש דבר כזה? של מורה מצויינת ליוגה שגרה בירושלים, בעין-כרם.

היה קר בחוץ וחם ונפלא בפנים וקצת עצוב בלב, כי עין-כרם המקסימה, שבאה לי בדיוק בזמן, בשעת דמדומים שהכיפות הזהובות של הכנסייה מבריקות, היא ממש כפר או יותר נכון הייתה כפר של אנשים אחרים. מקומות כמו "מדרגות הכפר" שימשו את האוכלוסיה הפלסטינית ממש לא לפני הרבה זמן והיום גרים שם אנשים שבטח נאבקים להקים להם מדינה. לפחות זה, אבל עדיין זה היה מוזר. גם הם משפצים לעצמם את ההיסטוריה אחרת.

ברור שהרבה מקומות כבושים במדינה הזו, מה שלא מקל על החיים, אבל בפעם הזו, והייתי שם הרבה פעמים בחיי, העלתה את זכר הכפר ביתר בהירות. מה שלא מפריע לי להמליץ על בית קפה מדהים וטעים שנקרא ענבל- לחמניות טריות טריות. מחברה ירושלמית שמעתי שהארוחות בוקר שם מצויינות. למי שזה נשמע כמו סוג של 'הרצחת וגם ירשת' שלא יילך. עוד הפריע לי שכשהסתכלתי בויקפידיה על עין כרם הופיע הטקסט המקומם הזה: (שהזכיר לי פעולות בצופים שהייתי עושה על סטריאוטיפים ואפלייה- כלומר זה כל-כך בסיסי שזה זועק.

(שהזכיר לי פעולות בצופים שהייתי עושה על סטריאוטיפים ואפלייה- כלומר זה כל-כך בסיסי בשקיפות של זה, שמנסים לומר, שזה זועק:)

"בתחילה יושבו הבתים הערביים הנטושים בעולים ממרוקו, רומניה ותימן, אך במרוצת השנים מצאו ירושלמים רבים את הקסם שבשכונה הכפרית והציורית, ואט אט התחלפה אוכלוסייתה בבעלי מקצועות חפשיים, אמנים ואוכלוסייה אמידה

מה שעוזר לי לקחת ביתר קלות את תקופת השיפוצים אותה אני מבלה בגבעתיים, בירושלים, אצל השכנה מהדלת ממול ועוד מקומות היא להבין שאני בסוג של טיול. לא טיול כל-כך מוצלח, אבל טיול. וכך בלב התחנה המרכזית השנואה עליי בירושלים יכולתי להצית סיגריה אפילו שאני לא ממש מעשנת, לקנות גלידת ריאו ולהסתכל על העננים המטורפים שנעים בשמיים. כמובן שעם כובע צמר ועם לב משתאה אל מול ההמולה הירושלמית, עדיין לא ברור לי איך אנשים בוחרים לחיות פה. ועוד אנשים אהובים עליי מאוד.

ובעצם ירושלים היא גם עיר משתפצת, תדיר. ושוב אנחנו מתחברות…

וירא- אין לנו על מי לסמוך אלא על הרגע הנוכחי

על פרשת וירא כתבתי בנרג'י פה
הפרשה היא באמת בעייתית. גירוש ישמעאל, סדום ועמורה, סקרנות נשית שהורגת, בנות לוט המפתות בעל כורחן, עקדת יצחק, חיים שלמים. לא הרבה השתנה. ואנשים חושבים שיש אלוהים בעולם. וירא זה מלשון שאלוהים נראה. הפרשנות המסורתית כל-כך יפה, מחפה על כאב כל-כך גדול.

כל-כך נהנתי בהכנת הפרשה להכיר את קארל סייגן. נראה לי שבפעם הבאה שישאלו אותי על אלוהים אומר שאני אגנוסטית. תמיד הייתה לי חולשה לפיזיקאים…. וכמובן שרש"י, יחיד ואין בלתו, על אף שמצטט ללא הרף, סוג של בלוגר מתקדם….
 רש"י על בראשית פרק יח פסוק א
וירא אליו – לבקר את החולה (בבא מציעא פו) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו:
 באלוני ממרא – הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו (בראשית רבה):
 ישב – (בראשית רבא) ישב כתיב בקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין שנא' (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל:
 פתח האהל – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו:
 כחום היום – (בבא מציעא פו) הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:
 
הוציא חמה מנרתיקה- לא קסום? איך עם כל הקשיים שלי עם ארון הספרים היהודי ועם מה שגרם לו לעבור אלינו מיד ליד, כל הסבלים כולם שהם אבותינו ואימותנו אני חושבת שזה קסום ויפה? זה המסע שלי, מסע שמבין כמה כאב יש בכל המיתוסים שעברו בורידים, בדי.אנ.איי, בריקוד של החיים שלי. אני כנראה שוב בתחילת הדרך. חלק יודעים לבטא את המיתוס טוב ממני, כמו שועי בשיר המרגש על אברהם ויצחק. אולי כי הם דמויות גבריות אף פעם לא התחברתי אליהם רגשית. יותר מה שצמח שם מפריע לי, ששם התברר והתחוור לאבא הראשון שיש שם מישהו חיצוני שמולו מבררים מחליטים ומיישמים דברים ולא מול הבן, מול עצמו. יש אמת שעל פיה חיים ולה מוסרים דין וחשבון. שוב ושוב חוזרת למילים של ס. יזהר- מנוולים על מה צריכים הבנים למות?

ולחיות?

בחודשים האחרונים כל פעם שאני נוסעת לעבודה בישיבה החילונית ששוכנת מול התחנה המרכזית אני פוגשת את החיים ותוהה. משתאה תהיה מילה יותר מדוייקת. בכלל להיות יצור חי בישראל זה דבר מסובך. אולי טוב שלא כולם מודעים לכך אחרת הייתה עולה צעקה כל-כך גדולה. ואיך היא לא עולה? כל ההפגנות והמסיקים והדיבורים שיש, הם כאין וכאפס לעומת עוולות החיים שנמשכות כל הזמן. מה עושים עם כל זה? ממש אין לי פתרון. אני לא שומעת חדשות, זה עוזר רק קצת. אבל עוזר. אני רואה את החדשות ממקור ראשון, רואה בעיניים
נרקומנים ועניים ושוטרים וגנבים וקניות מוטרפות ומסעדות יוקרה ששני מטר מהם שוכב הומלס. וזונות כמובן, זונות שגברים נשואים הולכים אליהם. והצגות תיאטרון רפרטואריות שמלאות באשכנזים. שלא לדבר על אנשים בפריפריות הגבולות שאנחנו מתנכלים להם לחיים, לבתים שלהם ממש.

ובתוך כל זה אני שמבינה באיחור קליל שאני בת שלושים וארבע. ועדיין אנשים שאני מכירה יחסית היטב מופתעים ואומרים לי שהם חשבו שאני בת 28 וכן, בטח שזה מחמיא, אבל זה מתחיל לעצבן. אבל אני הרי לא בת 28 ממש לא, וטוב שכך אבל עוד מעט חצאית המיני שלי תהיה פתטית. לא כן? כמובן שתלוי איך אני אחשוב. כמובן.

בפרשנות לפרשה כתבתי על השיר אבא של אביתר בנאי. אני מאוד מאוד אוהבת את השורה שם יונתי בחגבי הסלע… לא יודעת למה, זה מתנגן בתוכי, כמו כל הניגונים שקופצים עליי כשאני רוכבת באופניים. אני כבר לא מתנגדת להם. הם היו שם מהריטריט ראשון שהלכתי אליו לפני שש שנים. זה היה קצת אחרי יום כיפור ושאלתי אז את המורה השוייצרית אם זה בסדר שיש לי ניגונים יהודיים בראש. היא אמרה שכן. ובכל זאת כנראה המשכתי לחשוב שזה לא בסדר. עכשיו כן. לפעמים. ודווקא עכשיו עם המוסיקה היהודית בכל מקום, אני לא אוהבת את הטרנד היהודי הזה, בכלל לא. הוא אפילו מקשה עלי את החיים באופן אישי, אבל את משפחת בנאי אני אוהבת מאוד. בעיקר את אהוד ואביתר. השיר שבאמת מתאים לפרשה הוא אבות ובנים ובכלל הדיסק הראשון של אביתר הוא יצירת מופת שמבטא את כל החוסר אונים שיש לי פעם ב… בעיקר כשאני בדרך לעבודה. מה שכן, תמיד כשאני מגיעה לשם מוטרדת, תרתי משמע, אני מודה על כך שנולדתי בצד הנכון של העולם, בתנאים הנכונים, עם ההורים הנכונים ובכלל על העבודה שיש לי, הקונקרטית והנפשית לצלוח בעולם.
 אגב, פעם בשבוע אני נוסעת לכיוון ההפוך, לבני ברק. שם יש עצב ותסכול ועולם אחר ממקום אחר לגמרי. בהזדמנות אכתוב על זה, אבל גם שם ובעיקר כשאני חוזרת הביתה אני חוזרת מלאת שבחים והודיה למקום שבו אני נמצאת.
ובינתיים עם חצי פיינט של הטעם החדש של בן אנד ג'ריס מתאמנת על קריאת שירים של משוררות עבר דגולות. וגם של משוררים. למשל:

אוסיפ (יוסף) מנדלשטם נולד בשנת 1891 בורשה למשפחה יהודית מתבוללת עשירה. נפטר מטיפוס ב1938 במחנה אסירים. מתחילת שנות השלושים לאחר ביסוס שלטונו האוטוקרטי של סטלין נעשית שירתו אופוזיציונית יותר ויותר לשלטון. הוא בוחר להתעלם  מאזהרות ידידיו ותומכיו ומרשה לעצמו התבטאויות חריפות נגד המשטר. בנובמבר 1933 הוא כותב את שירו המפורסם המתחיל בשורות:
 
"איננו חיים, רק מהלכים על קצות הבהונות
על פני החיים מרחק עשר פסיעות
מילותינו הן דממה ותו לא.
ואם נקשרת שיחה לעתים
אנחנו נזכרים באיש מן ההרים בקרמלין,
סביבו מנהיגים גרומי צוואר. .
שפמו שמוט כמשושי תיקן תחת אפו…"

לא יודעת למה, זה מהדהד לי לפחד שלנו מאלוהים, לסיבה שהכל מסתבך בגללו, לרצון שלי שכולם יבינו שמה שקיים זה רק הרגע הנוכחי. שאני אבין ואזכור זאת בכל רגע ורגע. וגם הרצון הזה אולי כובל אותי למשהו.

ובכל זאת מילה על יצחק רבין. הערב על המהפכה נקבע לפני שהזיזו את הערב לזכר הרצח של יצחק רבין. הארגון שאני עובדת בו- בינה הוא ארגון ציוני מאוד ובכל זאת הם החליטו לא לשנות את האירוע. אבל הם גם לא מפרסמים אותו בריש גלי.
לגבי עצמי, אני לא חושבת שהייתי הולכת, כבר די מזמן אני לא הולכת, מאז שהלכתי שמאלה ממרצ.

אבל בערב ההוא ברביעי לנובמבר 1995 הייתי גם הייתי. אני זוכרת כמעט כל דבר שעשיתי באותו יום. את הנסיעה הצוהלת באוטובוס הלוך עם חברי קיבוץ חצרים, את התחושה שזה ממש חשוב לנסוע לעצרת בעד השלום, את הצחוקים שעשינו על רבין בזמן שזייף ואת השקט הנורא והדממה והבדידות והמועקה שהיו באוטובוס בחזרה לקיבוץ הדרומי. אני חושבת שזה היה אחד מרגעי השבר בחיים שלי. אומנם הייתי בת עשרים טרייה, אבל זה בין הפעמים הבודדות בחיים שההורים שלי התקשרו אל החברה אצלה הייתי ואמרו לי לחזור הביתה. ראיתי את ההורים שלי שבורים. במיוחד את אבא שלי. אחד האנשים הכי ציוניים ואופטימיים שאני מכירה. מלאך אכזר כמו הגיע ולקח ממנו חלק ולא שלח נחמה. כן, עד כדי כך. אני חושבת שהוא התבייש, שלא היו לו תשובות. כן, זה מה שראיתי אז בלילה הבלתי נגמר של הרביעי לנובמבר,במיטת הוריי, עם הפסקול הסיוטי והמצמרר של איתן הבר, ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…. לא היו לאבא שלי תשובות. אולי זה מה שיצחק ראה בעיניים של אברהם? 

חיים ועקדות, עולם קשוח– זה משנה מי יכול על מי?.

יוגה- תורה-מהפכה! הזמנות או הזדמנות להפתיע

פעם בשיחה עם מישהו שלא ממש שייך לתרבות הישראלית המיינסטרימית אמרתי "למה שלא תפתיע את עצמך" והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. הוא צחק ושאל "מה? אני אלך למראה ואעשה פרצוף מבהיל- להפתיע את עצמי? או שאני אצעק פתאום לעצמי "הפתעה".

הסברתי לו את השימוש במושג ומאז כל פעם שמישהו מזכיר זאת או אני בעצמי אני נזכרת בפניו היפים וצוחקת לעצמי. באותה שיחה לא אמרתי לו כמה שהוא צודק, וכמה אנשים על אף שהם יודעים יפה מאוד מה משמעות המושג, ממעטים להפתיע את עצמם. אם זה באוכל, בבחירת החברים וכמובן באירועים ובעיסוקים שהם בוחרים לעצמם.

הנה כמה מהפעילויות הקרובות, חלקן מתמשכות וחלקן חד פעמיות שאתם מוזמנים להפתיע את עצמכם ולבוא.

הראשון מתרחש כל יום חמישי בשכונת שפירא בדרום תל-אביב. זה פרוייקט מצויין ומתמשך של לימוד פרשת השבוע בצורה חילונית על-ידי מנחים מתחלפים. הפרוייקט בהתנדבות מכל השותפים ומתרחש בספרייה החמודה של המתנ"ס. מתי יצא לכם להיות בספרייה של פעם? היום תלמד ד"ר שוש שפירא שהיא מורה מצויינת, בשבוע הבא אני אחגוג את הבת מצווה שלי שם ואלמד ובשבוע אחרי יוסי שריד. זוהי רק דוגמית. קישור כאן

ד"ר שוש שפירא  – ד"ר למקרא, מורה בבינ"ה ובסמינר הקיבוצים

יום חמישי  5.11.09 בשעה 20:30
בספרייה במרכז קהילתי שפירא, ישראל מסלנט 27 ת"א

לפרטים נוספים: נעמי 050-3555422

האירוע השני הוא ערב לכבוד מהפכת אוקטובר. זה קורה בשביעי לנובמבר היום בו התחילה המהפכה. אם תשאלו איך מהפכה שנקראת אוקטובר פרצה בשביעי לנובמבר, הרי שתקבלו את התשובה בקישור של ויקיפדיה.

בכל הישיבה החילונית-בינה עושה יחד עם הארגון פישקה, שחברים בו עולים צעירים מחבר העמים ערב מיוחד ומעניין לציון המהפכה. הדינאמיקה מאוד מעניינת כי בעוד אנחנו, הישראלים מלידה, הסוציאליסטים רוצים רק לשבח את המהפכה ולפארה, ישנם העולים שיודעים יפה מאוד מה הביאה המהפכה ולכמה נזק היא גרמה ויש להם גם מטענים שליליים נגדה. אולי ההיסטוריון, מוקי צור המרתק, יעשה קצת סדר בנוגע לזה.

אז במוצ"ש ה7.11 אתם מוזמנים! יש קישור פה בפייסבוק וגם פלייר יפה:

 

והדבר השלישי- יוגה

אז פה אני גם פונה לעצמי להפתיע את עצמי. על אף שאני מתרגלת ותיקה של מדיטציה ולמרות שאני בעד תרגול יוגה, אני עצמי נמנעת. אני לא אוהבת לעמוד על הראש ובכלל לא אוהבת שהראש שלי נוטה מטה ומתמלא בדם. סיפור רגיש.

ובכל זאת, לאחרונה מטעמים רפואיים קיבלתי המלצה חמה לעשות יוגה. בינתיים עוד לא הגעתי לזה, בגלל הדפוסים הישנים שאומרים לי שאני לא עושה יוגה וגם מקוצר זמן אבל היום בוא יבוא. מתישהו.

בכל אופן, קיבלתי הזמנה ללמד מדיטציה בסטודיו יוגה חדש שנפתח. סטודיו חדש ומקסים בשם "לוטוס". מקימים אותו ענת צחור ואיל צ'חנובסקי, שניים מהמורים הכי מוערכים בארץ. (שוב, לא למדתי עם אף אחד מהם, אך כך אומרות השמועות. הם מאסכולות שונות, אני עוד מחפשת את האסכולה שלא צריך להכפיף את הראש…) הסטודיו ייפתח ב-8.11.2009, וישכון בפסטורליה של הצפון הישן, ברחוב אלכסנדר ינאי 3.

אני אלמד מדיטציה בימי רביעי יחד עם קרן ארבל שמלמדת גם בבית בהוונא טקסטים של הבודהה וזו חוויה מומלצת נוספת.
אם אתם רוצים לדעת עוד על מערכת השעות המתוכננת, ולבדוק אפשרות להירשם, הנה הקישור לאתר הזמני של הסטודיו:
http://lotusyoga.co.il

ובינתיים פה בדרום תל-אביב המוזנח, הלא נגיש, הרעוע והמקופח מוסרים לכם שאתם ברי מזל, שיש לכם בית או אפילו חדרון ומחשב וזמן לשוטט להנאתכם מבלי הצורך לשוטט אחר כסף או אוכל או מין או סם.

תפתיעו את עצמכם!

לך לך למטבח…

על פרשת לך-לך כתבתי פה בנרג'י  ואני חותמת על כל מילה שם. המסע הרוחני של אברהם שמתחיל בלך-לך הוא מסע חשוב מאין כמותו שיכול לכוון ואמור לכוון את כולנו לצעוד בדרכו. ואפילו פרשנים רדיקליים יאמרו לֵך- לךָ, כלומר לדרך שלך.
קצת עצוב לראות שביהדות אין איפשור גדול כזה כמו במסורות אחרות. אני מאוד אוהבת את ג'ק קרונפילד שאני מזכירה שם במה שכתבתי ועכשיו סיימתי לקרוא ספר נוסף שלו שנקרא: "אחרי האקסטזה- הכביסה".
ככה אני בדיוק מרגישה עכשיו לאחר שחזרתי מסוף שבוע משפחתי בירושלים. אחותי ואחי שגרים בלב התפאורה של "סרוגים", כל אחד בדרכו הרבנית ואומנם רק עם שלושה ילדים, אבל אפשר לתאר את סיר הלחץ השונה מאוד מהדירה הרגועה המבודדת משהו, שלי.
אני לא יודעת אם אני נחשבת בלוגרית. נדמה לי שכן, הרי יש לי בלוג. אם כך, נדמה לי שאני הבלוגרית הראשונה שאין לה אינטרנט בבית. אני לא יודעת אם אני אוהבת להיות יוצאת דופן (בעבר היו שאמרו זאת, חלקם בצורה של הטחה, היינו בשלילה) אבל נדמה לי שאני אכן כזו, לפעמים בעל כורחי, ולפעמים מרצון.
הרשימה הזו נכתבה במוצ"ש אבל מפורסמת רק היום, יום שלישי, פעמיים כי טוב בגלל תנאי החיים…

במוצאי שבת זה הרגיש מצחיק לכתוב על פרשת השבוע שבעצם חלף לו, אבל אני לוקחת היתר מהאחיין הבכור שלי שהיה צריך לענות על שאלות רש"י ופרשנים שונים על הפרשה לקראת יום ראשון בבי"ס. הוא בכיתה ז' ועם הגנים המשפחתיים שלנו הוא כמעט 1.80, רק בן 12. בארוחת שישי שהייתה עם הצד העיראקי של המשפחה כבר שרו לו שירי חתן כי בשבועות תהיה לו בר-מצווה. במסורת אומרים שעד יום שלישי עוד אפשר להתייחס לפרשת השבוע שחלף, אז אני מנצלת את הזמנים….
בפרשת לך-לך נמצאים אחד הסיפורים המטרידים ביותר במקרא, לפחות אותי, וזהו סיפור שחוזר על עצמו שלוש פעמים. שמחתי לגלות שבשיעורי הבית של האחיין לא התעלמו מהסוגייה, אפילו שהיא לא נעימה בכלל ומלאת ביקורת כלפי אברהם.
כאשר אברהם ושרה עומדים לפני הכניסה למצריים אברהם פונה לשרה ואומר לה כך-
הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ. וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ.
הבקשה שלו, אפילו עכשיו מרתיחה אותי
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ"- זה מה שאברהם אומר לאשתו.  המילה אחות מופיעה כולה בפעם השנייה בבראשית, והפעם זו אחות שנוצרת יש מאין, סוג של קישוט לחיים, דמות שאפשר להעלים או ליצור בדיבור בלבד. "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" – מה אנחנו לומדים על אחות? אלף, "אחות" טומנת אפשרות הצלה כי אברהם חושש לחייו, בית- יש לו זכות למסור אותה כאילו הייתה משאב כלכלי.
אני יודעת שאני מקצינה דברים, חלק מהטקסט שאני רושמת פה לקוח מתוך ההצגה שלי 'אונאת דברים' ובכל זאת עולה הרושם שאחות זה יצור חלש שאפשר לשלוט ולנצל לצרכיך.
הרי זה אבסורד עם קבלות. קיראו את ההמשך
יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד:(טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:(טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:(יז) וַיְנַגַּע יְקֹוָק אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:(יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:(יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:(כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ: פרק יג (א) וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה:(ב) וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב:
למרות ביקורות מהפרשנים המסורתיים בסך הכל, כולם נותנים לו לגיטימציה- אברהם מסרסר ב"אחותו" וזה לגיטימי. איך זה גרם לה להרגיש, השקר הזה, ההונאה הזו, זה אנחנו לא יודעים. הרמב"ן אמר בנוגע לכך- "אין ראוי ששרה תכחיש את בעלה, והראוי לה שתשתוק". למה? למה לא שומעים מה יש לאחות, לאישה להגיד? "ראוי לה שתשתוק"
אברהם הפקיר את אשתו לתאווה של שליט זר, ומהעסק המטונף הזה הוא יוצא ממצריים לא רק חי אלא גם עם רכוש כבד.

נקודה נוספת- "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ" אומר המדרש בזמן ההליכה המרובה מחרן לכנען, בדרך כלל האדם הולך ומתבזה והנה זו, שרה, עומדת ביופייה. רבנן 'ממציאים' לאברהם טקסט- הלכנו בארם נהריים ולא מצאנו אשה נאה כמותך, עכשיו כשאנו נכנסים למקום של כעורים ושחורים אמרי נא 'אחותי את'.
האם זה לא נשמע שחז"ל אומרים שהוא קינא בה?
"הקנאה" הזו זה גם קרש ההצלה שלו. איך הראש של אברהם עבד? הוא מקנא ומבין שהיא יותר אטרקטיבית ואם כך, לא יהיה צריך אותו בתמונה, אז מה הוא יכול לעשות? לומר שהיא אחותו ולמסור את שרה, להתעלל בה קצת כדי להציל את עצמו.
הקנאה כמו נתנה לו מוטיבציה לפעול
? לשקר? כמו קין שקינא בהבל בכל כך הרבה, במנחה שלו שהתקבלה וזה נתן לו כוח פעולה, כאילו לא היה לו מה להפסיד.
הענין הוא שאברהם משקר לא בשביל להפיל את שרה, אלא בשביל להתעלות מעליה, בשביל להגדיר את עצמו מחדש, להחזיר לו את הכוח שאיבד בדרך, ובמראֵה שלו. וגם קנאת אח זה- אני רוצה את מה שיש לו, אני רוצה את נשמתו. ילד שמלשין על אחותו מקבל תחושה שהוא מעליה. אח קטן נולד, עצם קיומו החדש לוקחת תשומת לב ממך אני חייב לדאוג שלי יהיה תשומת לב ועל זה אני נאבק, אם היא תהיה חמודה וחייכנית אז אדרבא אני צריך לחסל אותה ולדרוך עליה איפה שאני רק יכול.
 
עד כאן פרשת השבוע שעבר, שבוע עמוס ושמשי. לא ייאמן שהיום רק יום שלישי, השמיים שוב מתחילים להתבהר וכבר הספקתי להיות בבאר-שבע, בשכונת תל-כביר בדרום תל-אביב בהוסטל של אסירים משוחררים, בישיבה החילונית שבפאתי התחנה המרכזית והערב בבני-ברק. ובין המקומות הפיזיים גם צללתי לעריכת בת דמותי בהיותה בת שמונה עשרה.

והכותרת של הבלוג? כשהייתי בשנת שירות המצאנו שירים טפשיים שהתאימו לכל אחד. שלי היה על בסיס מנגינת "לך לך למדבר…" שהרי משם באתי. בשיר שהמצאנו המילים היו כאלו- "לך לך למטבח ותביא לי משהו…." סתם עצוב לגלות איך הדפוסים שלנו נוכחים בכל מצב. כפי שאמר אלוהים לקין- לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.

האומנם? כמה אחריות יש לנו לחיים שלנו. זה מעייף אבל מדהים. במיוחד שאת רואה ילדים אחים במאבקם או שכנה לחוצה לפני בחינות לשכה או אסירים משוחררים ומאמצם להיות "נורמטיביים" כהגדרתם. וכל כולם של האחרונים שהזכרתי כמהים לחופש. והדרכים הנפלאות שלהם. של הילדים למצוא לעצמם פינה נפרדת, של השכנה להעריך את הנוכחות בעכשיו והריכוז שההתכוננות לבחינות הביאה לה, של האסירים המשוחררים לעבוד את תוכנית שניים עשר הצעדים למכורים. כולם מקומות שהייתי בהם אני, מקומות שעדיין אני הולכת בהם עם מלוא האמון. 

אשריהם של יוצאי הדופן שהם כולנו.