לא אוהבת את המילה לא. לא תמיד. לעיתים כן.
אוהבת שיש לה יכולת השתנות. לא לא זה כן.
לא אהבתי את קמפיין רק לא ביבי, כאילו שהוא הבעיה כאן. גם הוא כן.
אוהבת שהכל משתנה כל הזמן. לא כן זה לא.
ובכל זאת בנט מדיר שינה מעיניי. לא אוהבת את זה.
בנט ואיילת שהתהדרו באחד הקמפיינים שהם לא מתנצלים.
פרצופה המכוער של הציונות. המכוער והזחוח והמאפשר את החיים מלאי המתח שאני פוגשת בכל האנשים שבאים לסדנאות המיינדפולנס שאני וכמותי מעבירים. מלמדים בין היתר גם להתנצל. איזו מילה יפה זו, איזו תנועה אנושית וחומלת, והם לא.
הם רואים אותנו כמתרפסים, כחלשים, כנועים, ורק הם בפסגת האולימפוס לא מתנצלים.
בחילה קשה מתעוררת בי על המחשבה ששרי החינוך והמשפטים, השנים הנוראיות והמהלכים הרעים שהם הובילו הולכים לעמוד בראש המדינה שלא מתנצלת. ממפלגה שפעם לא עברה את אחוז החסימה, עם הקריצה הנואלת של דתיים וחילוניים ושום דרך אמצע, הולכים לשלוט בנו, כבר שולטים בנו.
השופטים שקורסים מעומס העם המתוח והמתוסכל, פגשתי לא מעט כאלו, המורים שפגשתי שקורסים מהשיטה, מהלחץ, מחוסר האחזקה, פגשתי המון כאלו בשנים האחרונות.
הערכים של ביבי שדואג לעצמו, שהורס את הדמוקרטיה, עדיפים על הצמד הזה, כמו שמשון ויובב המרושעים שהפחידו אותי בילדות כששלטו בפינוקיו, בכסות הדאגה לעם הורסים ומחריבים את הדמוקרטיה, ובל נשכח איפה השניים הכירו מלכתחילה, איך יצאו לדרך מאותה לשכה ממש אליה הם מנסים לחדור.
מה כן? כן לכוח השינוי, לרגע הזה, לערך הדמוקרטי של שיוויון רעות ואחווה.
עוד שבועיים מעבירה סדנא של התבוננות בזמן ספירת העומר לקראת חג השבועות בנווה שכטר של התנועה המסורתית
וזה בסדר, אני יודעת שאני לא מעניינת אבל מקווה שאצליח להעביר עד כמה החיים שלנו יקרי ערך ומעניינים אותנו באופן אישי, את מרבית המנהיגים שלנו לצערי הם לא. לא אבל אולי כן.
