אני לא יודעת.
כי אנחנו יכולים ויכולות.
זמנים מתעתעים.
שמים לב לתעתוע לבלבול לפקפוק לגלגול להדהוד, פתאום השורשים המרובעים נזקקים יותר ללשון.
מצאתי כאן בבלוג שיר שכתבתי ולא זכרתי שכתבתי. עד כדי כך שאפילו עשיתי גוגל לראות אולי מישהי אחרת כתבה אותו. אבל לא מצאתי ולאט לאט זה התחוור לי שזו אני שכתבה.
לכבוד יום הולדתה של פרידה קאלו, גדולת הציירות המקסיקניות, אמנית הכאב הפרטי. 6.7.1907
ואם אהבתָ אותי בגלל השיער
אז מה עכשיו כשאני קירחת
ורואים שהצלקת הכעורה נושמת שקופה בראשי
ואם אפשר להאזין לבני 21
ולראות אותם נוגעים בירח
ולקבל. לקבל שהם לא מבינים שהם כבר הגיעו
ומה על ציפורני הטרף שלא נתפסים
כבר בדברים, לא ננעצים
בגברים כפי שציפיתי
גם לא בגיל בו אני אשה. אשה שוכבת
מקווה שבהזזת אצבע תבין שיש לפתוח חלון
ויום אחד תביא אבטיח בשביל ההורמונים והצבע
ואיך אפשר לתאר נדנדות ונפילות עתידיות
שכבות על שבכות של התרחשות אנושית
בהליכה ובצליעה
פלונטר אינסופי של חבלי טבור וגֵנִים של קופים
וגם אם תיעצר מול הפורטרט שלי
תמיד תציץ במראה שלידו. שלידו אני
מיסגרתי שקיפות שתזכיר לך את הצמא התמידי
ואיך לסלוח לך שאתה בן-אדם
וגם לי
תמיד מדממת בקרביים הבלתי נראים.
